יום רביעי, 12 ביולי 2017

יזם: הסיפור שלך זה ההצלחה של ה"פיץ'"

Entrepreneur: your pitch is only as good as your story!
ב"גלגול הקודם שלי" התעסקתי הרבה לרוץ אחרי משקיעים. פעם-ועוד לפני שהמדיה החברתית השתלטה לנו על החיים והעסקים-יצרתי קשר עם 769 גורמי השקעה- אחד אחד- בעשרות ארצות סביב העולם. 
קיבלתי הרבה not interested"", חוץ מקרן אחת בפינלנד וקרן שנייה באנגלית. 
הם רצו להביא את הכסף אבל המשא ומתן עם הבעלים של חברת הביו-טק הישראלית ששם עבדתי כמנהל פיתוח עסקי לא יכלו למצוא את "דרך האמצע" והעסקה נפלה. 
פעם אחרת דגתי דג טוב במים הטריטוריאליים של ישראל ומצאתי משקיע עם 3 מליון דולר לתת לנו, והוא אכן נתן.

מצגות, ועוד מצגות, המון. חלק אני עשיתי, הרוב עשו המנכ"לים, וביננו? המצגות היו בינוניות רובן, למרות שאני חשבתי ששלי היו יותר טובות, לא בטוח שהיה כיסוי לזה. 
אני חושב שהיו "לא רעות", אבל חבל שלא ידעתי אז מה שאני יודע היום: שהכל תלוי בכוחו של הסיפור שאתה מספר. 
בימים ההם לא ממש ידעתי כמה חשוב הוא ה- storytelling במצגת, אני כמו רובנו, הייתי תחת ההשפעה שיותר נתונים זה יותר מרשים, יותר גרפיקה בפוור-פוינט זה מה שעושה את המצגת, יותר טענות מלומדות ו"חכמות" זה מה שתופס את המשקיע המיוחל. 
לימים למדתי משהו על עולם המשקיעים, במיוחד על קרנות הון סיכון: הן בדרך-כלל לא משקיעות והן מאוד לא אוהבות סיכון. 
מה גם שהן בדרך-כלל לא קראו את נייר ששלחת אליהם ווידאת 4 פעמים לפני הפגישה וגם באמצע הפגישה הם בקשב מינימלי ביותר (הקשב ירד לתהום מאז לידתו של הסמארטפון). 
הם גם מאוד מגמתיים באופן גורף, שולפים את 3 השאלות הרגילות שהם שואלים, וזהו. 
אבל דבר אחד הם באמת אוהבים וגם קצת זוכרים: את הסיפור, ואתה מאוד מקווה שזה יהיה הסיפור שלך ושהוא יהיה גם טוב וגם "מדביק" sticky-.

לא אשכח פעם אחת שהכנתי מצגת שבוע שלם והגעתי לשעת הכושר והצגתי בכל מאודי את מעלות הפיתוח הביוטכנולוגי שעשינו מול אחת הקרנות הוותיקות בסיליקון וולי. 
הם היו בארץ ואני הצלחתי לארגן את האירוע, שהיה לא קל לבצע. תוך כדי העשרים דקות שקיבלתי להציג, הרגשתי שחלק מהקהל מאוד מתעניין, חלק עם פני פוקר וחלק ממש לא קשוב. 
המשכתי ואפילו הכנסתי איזו בדיחה. אז נגמרה המצגת ויצאו להפסקה. האדרנלין שלי שהיה בשיאו ירד לרצפה. לא מחיאות כפיים, לא שאלות, לא כלום!! 
הרגשתי שאני בכישלון הגדול של העבודה שלי ,יצאתי לשרותים ובדרך פגש אותי המשקיע הבכיר, צרפתי-אמריקאי שאהד את ישראל (אז, לפחות). 
שאלתי אותו בדחילו ורחימו איך היה והוא אמר לי בפשטות:" זה סיפור טוב." זהו, כך נגמרה השיחה, אני הולך לשרותים עם ה"סיפור טוב" ומרגיש עוד יותר כישלון...

בסוף היום, כמה שעות לאחר מכן, אזרתי אומץ וניגשתי אליו עם בקשה לספר לי מה זה "סיפור טוב" ומה הקשר של זה להשקעה המיוחלת, והוא ענה: "אני משקיע רק שהסיפור הוא טוב, אחר-כך אני בודק כמה זה באמת מעניין בשוק וכמה זה מעניין את השותפים שלי. 
אבל בלי סיפור טוב אין מה לדבר".

אנחת רווחה.
אז לא נכשלתי כמו שחשבתי. 
חבל רק שלא ידעתי בימים ההם מה שאני יודע בזמן הזה: הסיפור הטוב הוא הדרך הטובה ביותר להגיע ליעד. 
לדעת לספר אותו הוא לא רק תרגול, יצירתיות ואומנות, אלא מודעות למה זה סיפור ואיך בונים אותו. זה הסיפור ויש עוד...

יום שני, 10 ביולי 2017

אז על מה מדברים במאסטרמיינד?

אני יודע שקשה להסביר את המאסטרמיינד בלי לחוות את המאסטרמיינד. 
אחרי כמעט 13 שנים שאני בתוך הנושא הזה, אין לי ספק שזה מחסום להרבה אנשים. אז הנה "חופן" מתוך הדברים שעולים בקבוצות ובמפגשים השונים, ובכך תבינו (אני מקווה?) שזה סתם מפגש של חבר'ה על הדשא:
אני תוהה עם העסק שאני מנהל התעייף ממני או שאולי אני התעייפתי מהעסק?

השותף שלי של פעם הוא כבר לא השותף שלי של היום, גדלנו אחרת, התפתחנו אחרת, מה עושים במצב כזה?

קיבלתי הצעת עבודה, העבודה שלי היום בסדר גמור, אבל אולי הגיע היום לשנות. הפיתוי גדול, התנאים יותר טובים, אבל... למה לעזוב את ה"בית" אם הבית לא רק בכלל?

אני מתלבט: צריך עזרה בעסק, הכל עולה המון כסף, אי אפשר לעשות את הכל---מה הדבר שהכי נחוץ לי?

קשה לי לדרוש את המחיר שאני שווה בעבודתי. משהו עוצר אותי בלבקש את זה- איך זה נשמע לכם?

הפוליטיקה בארגון ערסית- אני לא טובה בה. בכל זאת, לא אשרוד בלעדיה---יש לכם כמה רעיונות בשבילי במצב שאני הסברתי לכם?

עוד, ועוד...

אתם מבינים? במאסטרמיינד לא ממש עוסקים ב: "שאלה-תושבה", "בעייה-פתרון", זה לא 
Help desk באינטרנט. המאסטרמיינד הוא המקום בו האישי פוגש את העסקי והניהולי, אין פתרונות בית-ספר. 
נכנסים אליך לנשמה קצת על מנת להוציא החוצה את הדיאלוג הפנימי שאליו אתה לא תמיד מודע. 
עם מטרה אחת ואחת בלבד: לעזור. לעזור בחשיבה, בהקשבה, ברעיונות, בקשרים, בתמיכה, בלהיות בן-אדם, כי גם אנחנו כמוך, אנשים טובים באמצע הדרך בעולם העסקי-ניהולי וגם אנחנו יודעים ומתלבטים בשאלות כאלה ואחרות כל יום ביומו.
זהו הקסם של המאסטרמיינד.

יום ראשון, 9 ביולי 2017

תקשורת בעסק- במקומות הרגישים ביותר

תקשורת בעסק- במקומות הרגישים ביותר

ב- 13 שנים מאז שהתחלת לאמן התוודעתי לתופעה מאוד מעניינת שלא הערכתי את עוצמתה בשנים שבהן גם אני הייתי מנהל בעסק: תקשורת בין-אישית לקוייה במסגרות העבודה. 
איפה זה הכי בולט? דווקא במקומות שיש לכאורה הקשר הכי קרוב- עסקים משפחתיים במובן הרחב של הביטוי.

יצא לי הזכות לעבוד כמאמן במצבים מגוונים "בתוך המשפחה": בעל ואישה, אחים, אבא ובן, אמא ובן, דוד ואחיין, בני-דודים, חברים מילדות, חברים מהצבא או מהשכונה או לא יודע מאיפה, אבל ממקומות אינטימיים במהותם. 
במקומות האלה כביכול יש לך את הביטחון והאמון הגדול ביותר, מי לא פוחד שיגנבו ממנו או שירמו אותו, אבל עם זאת, יש סוג של אינטימיות שלעיתים מאפשרת יצאה מהגבולות שמה מקובל ונכון  להגיד ולא להגיד, להשמיע ולא להשמיע, לתזכר ולא לתזכר.

תקשורת היא עדיין הערוץ שדרכו מסרים עוברים, עוד לא מצאו טכנולוגיה שאיננה מבוססת על תקשורת באיזשהו מקום, או טלפתיה שעוקפת את הצורך להיות מי שמדבר ומי שמקשיב והתחלופה ביניהם. 
אז מה אני רואה שלוקה בתקשורת במקומות כה רבים מה"סוג האינטימי"? 
הנה רשימה מהירה בלבד: הקשבה מעטה, הקשבה דלה, הקשבה לא עקבית, שימוש בקול עצבני, קול אגרסיבי מדי, קול מאיים, קול שלא מתייחס לשומע, דיבור לא מנומס, דיבור לא מתחשב, דיבור לא אמפטי, חוסר השקעה בזמן לשיחה על הדברים והשקעת יתר ב"לתקתק עניינים בלבד", דיבור על ה"כאן ועכשיו" במינון יתר על חשבון דיבור על תכנון, תיאום וארגון; ישיבות לא ממוקדות, הפרעות מיותרות של פלאפון, הפרעות מיותרות של כל מיני דברים, ישיבות ארוכות מדי וגם ישיבות קצרות מדי, אגו בשמיים, רצון "להביס" את הצד השני בשיחה ולא "להתחבר אליו", מנת יתר של ביקורת ומנה לא מספקת של עידוד, שתיקה במקומות הלא נכונים ודיבור במקומות הלא נכונים, הרבה מדי "אני" ופחות מדי "אנחנו", יותר מדי נקודות בסוף המשפט ומעט מדי סימני שאלה, יותר מדי כח ופחות מדי אהבה בשיחה....
מספיק לרשימה מהירה?

להתאמן. גם על התקשורת. כפי שאמרו חז"ל: "החיים והמוות ביד הלשון". הם כנראה ידעו כמה דברים.