השפעה והעצמה לקבלת החלטות דרך המאסטרמיינד

ישנם זאבים בודדים. 

ישנם אנשים שרק המחשבה על לחלוק מחשבות, לבטים ודילמות עם אנשים אחרים בקבוצה יכולה להביא לכאבי-בטן מיידים. 

אני לא מדבר על אלה, לא מדבר על המיעוט הזה. להם באמת אין מה לעשות במאסטרמיינד עד שיתגמשו מעט הפחד והחרדה... אבל לשאר המתלבטים והלומדים בדרכי החיים והעסקים- אהלן וסהלן.

אחד מהדברים שאני מאוד אוהב במאסטרמיינד הוא שמביאים לקבוצה משהו "מלא-לבטים" כביכול, ובתוך פרק זמן מסוים, החוכמה הקבוצתית, בעזרתה של המיקוד, ההנחיה, ההקשבה והרצון הכן לעזור, כבר רואים תמונה יותר רחבה, אופציות שטרם נראו, שאלות שחודרות למקומות יותר עמוקים. 

מרביתנו הינם שורדים של הגישה של "לעשות טבלה של פלוסים ומינוסים", או לחלופין, "לך עם הבטן", שתי גישות שאין בהם פגם חוץ מזה שהם מאוד מוגבלים כשמדובר בקבלת החלטות מורכבת במצב של חוסר וודאות.

המאסטרמיינד מביא מוחות שונים, זוויות שונות, שאלות שונות ועצות ממקומות שונים עבור האדם ה"משתף". 

אנשים שחוו את המאסטרמיינד לתקופה משמעותית כבר מתקשים להבין "איפה זה היה כל השנים האלה", כשהחלטות קשות עברו דרכם במשך החיים.

ריקי (שם בדוי), נמצאת במצב מתוח ביותר עקב גירושים לא קלים. 

היא שיתפה את הקבוצה ברצון שלה לקבל צדק מול הרצון לקבל שקט, הרצון לחיות ולבנות את חייה מחדש, שכולל גם את העסק שלה, מול הרצון "לא לצאת פרייר" ולוותר לבן-זוג על מה שלא מגיע לו. 

ריקי שיתפה בדברים מאוד ספציפיים לגבי קבלת החלטה על "כן או לא", אבל היה ברור לכל משתתפי הקבוצה שה"קרב" יכול להיות רק על "נושא טכני" אבל ה"מלחמה" היא על משהו הרבה יותר גדול. 

בעזרת הקבוצה, יצאה מהשיחה תכנית פעולה ממוקדת ומעשית. ריקי הרוויחה לא רק את הידע והעצה אלא היכולת להסתכל בתמונה רחבה הרבה יותר משיכלה כש"דיברה רק עם עצמה". 

בבקשה לכם: כוח המאסטרמיינד לשרות קבלת החלטות בתפר של החיים ועסקים. אין סיבה שנעשה את זה לבד- לא נולד

​​נו לכך. 

מגיע לנו יותר!

מנהיג שפר תקשורת!

אני לא יודע אם פעם חשבתם על זה, אבל כמה זמן לדעתכם מבלה מנהיג מוביל, מנכ"ל בארגון, מפקד בכיר בצבא, וכיו"ב, בשיחות, ישיבות ושיח אנושי באופן כללי?
האמת היא שאין לי את הנתון הזה מתחת לידי אבל דבר אחד אני כן יכול להגיד: ממחקרים שנעשו בעולם הניהול מצאו שאחת מהתכונות החשובות ביותר שצוינו כ"חיוני ביותר להצלחה" למנהל הוא היכולת שלו\שלה לפתח תקשורת אפקטיבית.
מה זה תקשורת אפקטיבית אתם שואלים?
זה כמובן פתוח לדיון אבל מה שמסתבר כמעניין הוא שלמרות שעולמנו נכבש על ידי הטכנולוגיה, הצורך במנהל להיות אדם עם תקשורת אנושית טובה לא ירדה, אלא נהפוך הוא, החשיבות היא גדולה מאי-פעם.

נגמרו הימים ההם שמנהל, מנהיג ומוביל דרך יכול להיות הקודקוד ב"חדר מלחמה" ודרוש רק שיוריד הוראות ופקודות על מנת שהעסק יעבוד.
אנשים היום משכילים יותר, בטוחים יותר ביכולתם להשפיע באמצעות מדיה חברתית, מצפים ליותר ממקום העבודה, לא מסתפקים ב"שורה תחתונה" בלי להבין למה ולשם מה.
הדבר העצוב הוא שמנהיגים ומנהלים רבים עדיין לא החכימו ולא הבינו שמישהו הזיז להם את הגבינה ואין מנוס מללמוד איך להקשיב לפיקודים, איך לתת מקום לשיח דו-כווני ומולטי-כווני, איך לתת מקום לרגש של האדם לחיות בו זמנית עם הגוף ו"מגנון העשייה" שלו במקום עבודה.
נגמרו הימים שהיה אפשרי להגיד, "אצלנו לא מדברים, רק עובדים", כי היום צריך להגיד, "מדברים ועובדים לקדם את מטרות העבודה ביחד עם האנשים שעושים אותה".

מדהים אותי לראות עד כמה מנהלים רבים מדי טרם הבינו שללא תקשורת טובה בקריירה הדרך עלולה להיחסם עבורם, הם עלולים לאבד עובדים טובים, עלולים לאבד הזדמנויות טובות.
ייתכן שיש דברים שהשינוי בהם הנו מהיר, ויש דברים שהוא אטי.
איך אומרים לאדם שהתקשורת שלו צריכה להשתפר אם הוא בכלל לא בתקשורת אתך?

מלחמתנו נגד הקיבעון המחשבתי

שמעתי סיפור אמתי אתמול מידידה שלי.

שני קרובי משפחתה שהאריכו ימים שניהם עד גיל שעבר את המאה נפגשו במפגש משפחתי.

אחד אמר לשנייה, "אני לעולם לא אשכח שהיינו ביחד בחדר הזה, לך הייתה סוכריה על מקל ולי לא.

לא הסכמת לתת לי גם!

אני לא יכול לשכוח את זה!"

חברים, אתם קולטים, אחרי 100 שנה עדיין מחזיקים בבטננו ובנשמתנו דברים כאלה?

וכן, כולנו מחזיקים הרבה דברים בבטן ולא רק בבטן.

לא למדנו לשחרר, לא למדנו ללכת הלאה אם כי נדמה לנו שכן.

האתגר הזה הוא שלנו, יום-יום.

הוא אתגר בשבילי בשבילכם, בשביל כולנו.

הפרדוקס הוא שככל שנצליח לשחרר יותר נקבל יותר.

זאת מלחמה אחת שאני שמח להצהיר עליה בלי להתלבט.

האם אתה מוכן לממש את הפוטנציאל שבך?

The question isn’t who is going to let me; it’s who is going to stop me. ~ Ayn Rand

אילו רק ידענו איזה פוטנציאל מדהים יש בתוכנו שעוד לא מיצינו, היינו משתגעים ממש... וזה הקטע, יש לנו אותו והוא כולו שלנו!!
אז מה...אבל מה.. איך? מי? מתי? איפה??

אלו שאלות שלמעשה קטנות עלינו. ברגע שאנחנו מבינים את מה שאנחנו באמת השאלות הן באמת קטנות.

משהו בתוכנו אוהב לתקוע אותנו- מהו?

משהו בתוכנו לא מאמין עד הסוף- למה?

משהו בתוכנו מפחד לנסות- למה?

השאלה היא האם אנחנו באמת מוכנים להבין ולפעול על פי ההבנה שיש לנו פוטנציאל עצום לגלות את עצמנו, לטפח את עצמנו, לתת לעצמנו את הדרור להיות מי שאנחנו יכולים להיות.

אנחנו בעלי הבית. אנחנו מחליטים. It's up to us!