ספרו לנו על הכישלון שלכם: עכשיו זאת נקודת-מבט!

לאחרונה עשינו תרגיל נחמד במאסטרמיינד: "ספרו לנו על כישלון גדול אחד שלכם?" 

שאלה פשוטה, לא משתמעת לשתי פנים, ברור, נכון? כמובן שזה ברור, אבל ביחד עם זה יש לא מעט "דברים בגו".

קודם-כל, אנחנו לא אוהבים לחשוב יותר מדי על כישלון. 

שנית, אם כבר חושבים על זה, אז לא מדברים על זה עם מישהו אחר. 

שלישית, אם כבר מישהו אחר, אז מה פתאום לפני קבוצה (מי לא שמע על הכביסה המלוכלכת שתמיד, תמיד משאירים אך ורק "בבית")? 

רביעית, אם כבר לפני קבוצה, אז אתה רוצה להגיד לי שאני צריך לשמוע גם "צרות של אחרים", כלומר, לשמוע גם את הכישלונות של אחרים?

זה היה שיח מדהים! כמובן, ידעתי מה לצפות, זאת לא הפעם הראשונה שרגלי דורכות בדרך הזו, ואם אני כבר חושב אחורה, רגלי דרכו פעמים רבות בדרך הזו במסגרת כזו או אחרת. 

תמיד יש שם עוצמה, יש שם אומץ, יש את "אזור הנוחות" בין הנטייה להסתיר, לעשות רושם של

​ ​

Looking good, להראות שאנחנו תמיד בשליטה, לבין היציאה מכל זה, לאותנטיות, למבט ישיר למראה לצמיחה.

יופי של תרגיל, יופי של שיח, יופי של מאסטרמיינד. 

מה יוצא משם אתם שואלים? 

הכל! נקודת-מבט חיצונית על דברים שאנחנו אוהבים להדחיק לפינה אבל עדיין ישנם, תובנות חדשות על דברים ישנים ו"כבדים", חוש הומור בלקחת את עצמנו קצת יותר בקלילות, עם קצת יותר חמלה למסע הבלתי-גמור של כולנו, ביחד עם טיפלה, טיפלה יותר אהבה עצמית.

לאהוב את הכישלון? 

לא הייתי מגזים...

אבל יש מה לאהוב בכישלונות שלנו, עד כמה שנשמע אבסורד וקשה. 

נסו בעצמכם ותראו...

הרצאה: "לעוף על החיים! Passion 2017!"

הרצאת-סדנת "לעוף על החיים! Passion 2017"- השיקה את עצמה בפומבי בפעם השנייה, ב 8.8.2017 בפעם הראשונה ב 2017 , באוירה אינטימית בקפה עדנה בכפר בבני-דרור.
קבוצה קטנה ואיכותית של 7 אנשים חקרה ביחד, נחשפה, למדה ושיתפה לגבי מה זה הדבר הזה שקוראים לה "תשוקה לחיים"...
מתי היא "בתוך החיים שלנו" ומתי היא בורחת לנו החוצה, מה זה עובד "מחובר" עם תשוקה על אמת בארגון, ומהן הדרכים שבהן ניתן לשמר תשוקה לעבר העתיד- ללא קשר לגיל! (וזה מצריך קצת עבודה, חברים...)

בני 20+ שתוהים לגבי מה העיסוק ש"יעשה להם את זה" בקריירה,

בני 30+ שמנסים לשמר את התשוקה שהבית, המשפחה והקריירה תובעים מהם כל כל הרבה,

בני 40 ו 50 + שמתחילים להגיד- "איך עושים את השינוי הזה באמצע החיים?"

גם בני 60 + שמסתכלים לפנסיה בעיניים,

וגם בני 70 ו 80 וגם 90- כולם יכולים וצריכים ללמוד מה עושה להם את האנרגיה הזאת שגורמת להם לקפוץ מהמיטה בבוקר ולחבק את כל מה שהחיים האלה מאפשרים לנו...

תשוקה היא כח, תשוקה היא חמצן, תשוקה היא משמעות , ואנחנו באמת באמת לא רוצים לחיות בלעדיה...

לעוף על החיים- Passion 2017- אשמח להמשיך ולהרצאות בנושא הזה בכל מקום שיזמינו אותי- כי בשבילי זה....התשוקה לחיים!

יזם: הסיפור שלך זה ההצלחה של ה"פיץ'"

Entrepreneur: your pitch is only as good as your story!

ב"גלגול הקודם שלי" התעסקתי הרבה לרוץ אחרי משקיעים. פעם-ועוד לפני שהמדיה החברתית השתלטה לנו על החיים והעסקים-יצרתי קשר עם 769 גורמי השקעה- אחד אחד- בעשרות ארצות סביב העולם. 

קיבלתי הרבה not interested"", חוץ מקרן אחת בפינלנד וקרן שנייה באנגלית. 

הם רצו להביא את הכסף אבל המשא ומתן עם הבעלים של חברת הביו-טק הישראלית ששם עבדתי כמנהל פיתוח עסקי לא יכלו למצוא את "דרך האמצע" והעסקה נפלה. 

פעם אחרת דגתי דג טוב במים הטריטוריאליים של ישראל ומצאתי משקיע עם 3 מליון דולר לתת לנו, והוא אכן נתן.

מצגות, ועוד מצגות, המון. חלק אני עשיתי, הרוב עשו המנכ"לים, וביננו? המצגות היו בינוניות רובן, למרות שאני חשבתי ששלי היו יותר טובות, לא בטוח שהיה כיסוי לזה. 

אני חושב שהיו "לא רעות", אבל חבל שלא ידעתי אז מה שאני יודע היום: שהכל תלוי בכוחו של הסיפור שאתה מספר. 

בימים ההם לא ממש ידעתי כמה חשוב הוא ה- storytelling במצגת, אני כמו רובנו, הייתי תחת ההשפעה שיותר נתונים זה יותר מרשים, יותר גרפיקה בפוור-פוינט זה מה שעושה את המצגת, יותר טענות מלומדות ו"חכמות" זה מה שתופס את המשקיע המיוחל. 

לימים למדתי משהו על עולם המשקיעים, במיוחד על קרנות הון סיכון: הן בדרך-כלל לא משקיעות והן מאוד לא אוהבות סיכון. 

מה גם שהן בדרך-כלל לא קראו את נייר ששלחת אליהם ווידאת 4 פעמים לפני הפגישה וגם באמצע הפגישה הם בקשב מינימלי ביותר (הקשב ירד לתהום מאז לידתו של הסמארטפון). 

הם גם מאוד מגמתיים באופן גורף, שולפים את 3 השאלות הרגילות שהם שואלים, וזהו. 

אבל דבר אחד הם באמת אוהבים וגם קצת זוכרים: את הסיפור, ואתה מאוד מקווה שזה יהיה הסיפור שלך ושהוא יהיה גם טוב וגם "מדביק" sticky-.

לא אשכח פעם אחת שהכנתי מצגת שבוע שלם והגעתי לשעת הכושר והצגתי בכל מאודי את מעלות הפיתוח הביוטכנולוגי שעשינו מול אחת הקרנות הוותיקות בסיליקון וולי. 

הם היו בארץ ואני הצלחתי לארגן את האירוע, שהיה לא קל לבצע. תוך כדי העשרים דקות שקיבלתי להציג, הרגשתי שחלק מהקהל מאוד מתעניין, חלק עם פני פוקר וחלק ממש לא קשוב. 

המשכתי ואפילו הכנסתי איזו בדיחה. אז נגמרה המצגת ויצאו להפסקה. האדרנלין שלי שהיה בשיאו ירד לרצפה. לא מחיאות כפיים, לא שאלות, לא כלום!! 

הרגשתי שאני בכישלון הגדול של העבודה שלי ,יצאתי לשרותים ובדרך פגש אותי המשקיע הבכיר, צרפתי-אמריקאי שאהד את ישראל (אז, לפחות). 

שאלתי אותו בדחילו ורחימו איך היה והוא אמר לי בפשטות:" זה סיפור טוב." זהו, כך נגמרה השיחה, אני הולך לשרותים עם ה"סיפור טוב" ומרגיש עוד יותר כישלון...

בסוף היום, כמה שעות לאחר מכן, אזרתי אומץ וניגשתי אליו עם בקשה לספר לי מה זה "סיפור טוב" ומה הקשר של זה להשקעה המיוחלת, והוא ענה: "אני משקיע רק שהסיפור הוא טוב, אחר-כך אני בודק כמה זה באמת מעניין בשוק וכמה זה מעניין את השותפים שלי. 

אבל בלי סיפור טוב אין מה לדבר".

אנחת רווחה.

אז לא נכשלתי כמו שחשבתי. 

חבל רק שלא ידעתי בימים ההם מה שאני יודע בזמן הזה: הסיפור הטוב הוא הדרך הטובה ביותר להגיע ליעד. 

לדעת לספר אותו הוא לא רק תרגול, יצירתיות ואומנות, אלא מודעות למה זה סיפור ואיך בונים אותו. זה הסיפור ויש עוד...

אז על מה מדברים במאסטרמיינד?

אני יודע שקשה להסביר את המאסטרמיינד בלי לחוות את המאסטרמיינד. 

אחרי כמעט 13 שנים שאני בתוך הנושא הזה, אין לי ספק שזה מחסום להרבה אנשים. אז הנה "חופן" מתוך הדברים שעולים בקבוצות ובמפגשים השונים, ובכך תבינו (אני מקווה?) שזה סתם מפגש של חבר'ה על הדשא:

אני תוהה עם העסק שאני מנהל התעייף ממני או שאולי אני התעייפתי מהעסק?

השותף שלי של פעם הוא כבר לא השותף שלי של היום, גדלנו אחרת, התפתחנו אחרת, מה עושים במצב כזה?

קיבלתי הצעת עבודה, העבודה שלי היום בסדר גמור, אבל אולי הגיע היום לשנות. הפיתוי גדול, התנאים יותר טובים, אבל... למה לעזוב את ה"בית" אם הבית לא רק בכלל?

אני מתלבט: צריך עזרה בעסק, הכל עולה המון כסף, אי אפשר לעשות את הכל---מה הדבר שהכי נחוץ לי?

קשה לי לדרוש את המחיר שאני שווה בעבודתי. משהו עוצר אותי בלבקש את זה- איך זה נשמע לכם?

הפוליטיקה בארגון ערסית- אני לא טובה בה. בכל זאת, לא אשרוד בלעדיה---יש לכם כמה רעיונות בשבילי במצב שאני הסברתי לכם?

עוד, ועוד...

אתם מבינים? במאסטרמיינד לא ממש עוסקים ב: "שאלה-תושבה", "בעייה-פתרון", זה לא 

Help desk באינטרנט. המאסטרמיינד הוא המקום בו האישי פוגש את העסקי והניהולי, אין פתרונות בית-ספר. 

נכנסים אליך לנשמה קצת על מנת להוציא החוצה את הדיאלוג הפנימי שאליו אתה לא תמיד מודע. 

עם מטרה אחת ואחת בלבד: לעזור. לעזור בחשיבה, בהקשבה, ברעיונות, בקשרים, בתמיכה, בלהיות בן-אדם, כי גם אנחנו כמוך, אנשים טובים באמצע הדרך בעולם העסקי-ניהולי וגם אנחנו יודעים ומתלבטים בשאלות כאלה ואחרות כל יום ביומו.

זהו הקסם של המאסטרמיינד.

תקשורת בעסק- במקומות הרגישים ביותר

תקשורת בעסק- במקומות הרגישים ביותר

ב- 13 שנים מאז שהתחלת לאמן התוודעתי לתופעה מאוד מעניינת שלא הערכתי את עוצמתה בשנים שבהן גם אני הייתי מנהל בעסק: תקשורת בין-אישית לקוייה במסגרות העבודה. 

איפה זה הכי בולט? דווקא במקומות שיש לכאורה הקשר הכי קרוב- עסקים משפחתיים במובן הרחב של הביטוי.

יצא לי הזכות לעבוד כמאמן במצבים מגוונים "בתוך המשפחה": בעל ואישה, אחים, אבא ובן, אמא ובן, דוד ואחיין, בני-דודים, חברים מילדות, חברים מהצבא או מהשכונה או לא יודע מאיפה, אבל ממקומות אינטימיים במהותם. 

במקומות האלה כביכול יש לך את הביטחון והאמון הגדול ביותר, מי לא פוחד שיגנבו ממנו או שירמו אותו, אבל עם זאת, יש סוג של אינטימיות שלעיתים מאפשרת יצאה מהגבולות שמה מקובל ונכון  להגיד ולא להגיד, להשמיע ולא להשמיע, לתזכר ולא לתזכר.

תקשורת היא עדיין הערוץ שדרכו מסרים עוברים, עוד לא מצאו טכנולוגיה שאיננה מבוססת על תקשורת באיזשהו מקום, או טלפתיה שעוקפת את הצורך להיות מי שמדבר ומי שמקשיב והתחלופה ביניהם. 

אז מה אני רואה שלוקה בתקשורת במקומות כה רבים מה"סוג האינטימי"? 

הנה רשימה מהירה בלבד: הקשבה מעטה, הקשבה דלה, הקשבה לא עקבית, שימוש בקול עצבני, קול אגרסיבי מדי, קול מאיים, קול שלא מתייחס לשומע, דיבור לא מנומס, דיבור לא מתחשב, דיבור לא אמפטי, חוסר השקעה בזמן לשיחה על הדברים והשקעת יתר ב"לתקתק עניינים בלבד", דיבור על ה"כאן ועכשיו" במינון יתר על חשבון דיבור על תכנון, תיאום וארגון; ישיבות לא ממוקדות, הפרעות מיותרות של פלאפון, הפרעות מיותרות של כל מיני דברים, ישיבות ארוכות מדי וגם ישיבות קצרות מדי, אגו בשמיים, רצון "להביס" את הצד השני בשיחה ולא "להתחבר אליו", מנת יתר של ביקורת ומנה לא מספקת של עידוד, שתיקה במקומות הלא נכונים ודיבור במקומות הלא נכונים, הרבה מדי "אני" ופחות מדי "אנחנו", יותר מדי נקודות בסוף המשפט ומעט מדי סימני שאלה, יותר מדי כח ופחות מדי אהבה בשיחה....

מספיק לרשימה מהירה?

להתאמן. גם על התקשורת. כפי שאמרו חז"ל: "החיים והמוות ביד הלשון". הם כנראה ידעו כמה דברים.

אימון אישי לחבר'ה בני 20+\- משאב חיוני!

זה היה לפני הרבה שנים, הייתי רק בן 19, וזה היה במדינת אריזונה בארה"ב, אבל לעולם לא אשכח את התחושה של אבדן דרך מקצועית.
הגעתי לשם אחרי שנת לימודים שלי בניו-יורק ולאחר "תכנון מדוקדק" שאני נוסע לאוניברסיטה באזור המדברי של אריזונה על מנת לסיים תואר בחקלאות מדברית על מנת לעלות ארצה ו"להפריח את השממה". מצד אחד, זה נשמע הגיוני על הנייר, וניירות אז היו הרבה, אבל לאמיתו של דבר, זאת הייתה החלטה הזויה, נידונה לכישלון ותסכול. ו

כך היה. 

תוך ימים ספורים התוודעתי חד וחלק שאין לי שום עניין בלימודי חקלאות, שישעממו אותי עד מוות, ומה שעניין אותי היה רחוק, רחוק בתחומים אחרים. 

הרגשתי לחץ, בדידות, בלבול, לא היה לי עם מי לדבר שבאמת יכול היה להבין לליבי ולהבין את כל הסמטוחה שהתחולל בנפשי אלפי קילומטרים רבים מבני-משפחתי שאז כבר עלו לארץ. 

יושב ומשלם ביוקר על בחירות שנעשו בצורה לא מעמיקה, ללא התערבות מקצועית וללא התאמה אישית אותנטית. 

איפה היו המאמנים של אז? לא היו! 

היה פסיכולוג "יעני תעסוקתי" שמלבד שהיה איש מאוד נחמד לא הצליח לשפר את מצבי במילימטר.

היום, בעידן "מילניולס", הצעירים בני 20 +\-, המצב שונה. 

העולם דיגיטלי והווירטואלי הרבה יותר מורכב, המידע והאפשרויות חובקות עולם, המידע הוא ללא גבול ונונ-סטופ, הבחירות עוד יותר קשות. 

בשביל הישראלים אפשר להוסיף אלמנט חשוב של "דחיית שלבים בדרך", כי רבים מהם בוחרים בשנת שרות לפני שרות הצבאי, שרות קצונה בתוך הצבא, לעשות כסף אחרי הצבא וטיולים בחו"ל פותחי-עולם שם יבזבזו את אותו סכום כסף שעמלו לאסוף... חוזרים ארצה עם הרבה חוויות וניסיון חיים באמתחתם אך עם מעט מאוד התעמקות עם "מה אני אעשה שאהיה גדול?"...

זה המקום שהאימון האישי יכול לעשות הבדל מאוד, מאוד משמעותי. 

הייתי אומר שאנחנו המאמנים האישיים צריכים לעשות את עבודתנו נאמנה ובשליחות למען הדור הזה, שהוא חכם יותר, טכנולוגי יותר אך, בגדול, מבולבל יותר ומחויב פחות. 

האימון האישי הוא הכלי פר-אקסלאנס, להבהיר, להקדם ולהעצים את הדור הזה של צעירים שהפוטנציאל שלהם הוא גדול בהרבה מהיכולת שלהם להחליט עבורו. 

האימון האישי עם מאמן מנוסה, משכיל, רגיש ובעל ניסיון-חיים מביא ל"מילניולס" הנפלאים האלה ערך שלא ימצאו בקלות במקומות אחרים: הצבת מראה, העמקה לאוצר החוזקות בתוכם, שיח יצירתי ופתוח לאפשרויות שלהם, יכולת לקבל החלטות המתאימות לאופיים, מיקוד במטרה, בניית תוכנית מותאמת, המון הקשבה, המון עידוד, המון של "יש עם מי לדבר", והרבה מפרי-ניסיון החיים.

אני קורא ל חבר'ה המצוינים שעברו את שנת ה 20 לחייהם ומתסכלים על שנת ה 30 בעיניים, לחשוב איך האימון יכול לפגוש אותם, ברוח הציטוט האהוב עלי כל-כך המיוחס להווארד תורמן:

​​

"Do not ask yourself what the world needs. Ask yourself what makes you come alive, and then go do that. Because what the world needs is people who have come alive."

הסיפור שלך=הנכס שלך

לא תמיד ידעתי להעריך את כוחו של סיפור. 

בוודאי למה שאני קורה "הסיפור שלי". 

זה משהו שהתוודעתי אליו רק כשהגעתי לגיל 40 בערך, קודם לכן הייתי קצת עסוק עם "סיפורים של מישהו אחר". 

זה המצב של הרבה מאיתנו, לדעת לזקק את ה"סיפור האישי" שלנו אינו דבר קל: יש התנגדויות רבות, דאגות רבות, לחצים רבים, וכמובן, ההשפעה של החינוך, תרבות ומשפחה שבהן גדלנו.

ה"סיפור שלך" הוא הדבר שאנשים מנסים לגלות בך, אפילו אם זה לא דבר שמורגש או אפילו במודעות שלהם. 

כשנמצאים בראיון לעבודה, בליינדייט, בכיתה ובישיבה כלשהי, אנשים תמיד מנסים להבין "מה הסיפור שלך", ובמילים אחרות, מי אתה, מה אתה אומר או מייצג, איך אתה נראה וכדומה, ואיך כל זה "מסתדר להם" אם מה שלדעתם אמור להיות, צריך להיות, חסר שהוא לא יהיה...

זה אינו מופשט הדבר הזה שקוראים לו "הסיפור שלך", זה דבר מאוד אישי, ייחודי, הוא מורכב מאלפי פרטים קטנים ונעלמים מהעין ומהמודעות. 

אבל הוא שם. 

ה"סיפור שלך" הוא נכס, למרות שאנחנו לא תמיד מבינים מה כל-כך חשוב בו, כי הרבה פעמים בחיים אנחנו מנסים להיות כמו "מישהו מצליח", "מישהו עשיר", "מישהו חכם" , וכו'. יש דרכים רבות לגלות את ה"סיפור שלנו", והעניין הוא שאף פעם לא "נגיע ליעד" כי הוא תמיד משתנה, מילימטרים אולי אבל תמיד, כל הזמן.

לגלות את הסיפור שלנו זאת עבודה אבל היא גם כיף! 

כי ברגע שתפסנו את העיקרון, גם התחלנו ללמוד על מה חזק אצלנו, מה דוחף אותנו קדימה ומה מעכב אותנו, מה "עושה לנו את זה" ומה מדכא אותנו, עוד ועוד..

.

לא נפסיק לגלות את הסיפור שלנו. נקודה. איך, מה, מה מתי? על זה בהמשך...

השפעה והעצמה לקבלת החלטות דרך המאסטרמיינד

ישנם זאבים בודדים. 

ישנם אנשים שרק המחשבה על לחלוק מחשבות, לבטים ודילמות עם אנשים אחרים בקבוצה יכולה להביא לכאבי-בטן מיידים. 

אני לא מדבר על אלה, לא מדבר על המיעוט הזה. להם באמת אין מה לעשות במאסטרמיינד עד שיתגמשו מעט הפחד והחרדה... אבל לשאר המתלבטים והלומדים בדרכי החיים והעסקים- אהלן וסהלן.

אחד מהדברים שאני מאוד אוהב במאסטרמיינד הוא שמביאים לקבוצה משהו "מלא-לבטים" כביכול, ובתוך פרק זמן מסוים, החוכמה הקבוצתית, בעזרתה של המיקוד, ההנחיה, ההקשבה והרצון הכן לעזור, כבר רואים תמונה יותר רחבה, אופציות שטרם נראו, שאלות שחודרות למקומות יותר עמוקים. 

מרביתנו הינם שורדים של הגישה של "לעשות טבלה של פלוסים ומינוסים", או לחלופין, "לך עם הבטן", שתי גישות שאין בהם פגם חוץ מזה שהם מאוד מוגבלים כשמדובר בקבלת החלטות מורכבת במצב של חוסר וודאות.

המאסטרמיינד מביא מוחות שונים, זוויות שונות, שאלות שונות ועצות ממקומות שונים עבור האדם ה"משתף". 

אנשים שחוו את המאסטרמיינד לתקופה משמעותית כבר מתקשים להבין "איפה זה היה כל השנים האלה", כשהחלטות קשות עברו דרכם במשך החיים.

ריקי (שם בדוי), נמצאת במצב מתוח ביותר עקב גירושים לא קלים. 

היא שיתפה את הקבוצה ברצון שלה לקבל צדק מול הרצון לקבל שקט, הרצון לחיות ולבנות את חייה מחדש, שכולל גם את העסק שלה, מול הרצון "לא לצאת פרייר" ולוותר לבן-זוג על מה שלא מגיע לו. 

ריקי שיתפה בדברים מאוד ספציפיים לגבי קבלת החלטה על "כן או לא", אבל היה ברור לכל משתתפי הקבוצה שה"קרב" יכול להיות רק על "נושא טכני" אבל ה"מלחמה" היא על משהו הרבה יותר גדול. 

בעזרת הקבוצה, יצאה מהשיחה תכנית פעולה ממוקדת ומעשית. ריקי הרוויחה לא רק את הידע והעצה אלא היכולת להסתכל בתמונה רחבה הרבה יותר משיכלה כש"דיברה רק עם עצמה". 

בבקשה לכם: כוח המאסטרמיינד לשרות קבלת החלטות בתפר של החיים ועסקים. אין סיבה שנעשה את זה לבד- לא נולד

​​נו לכך. 

מגיע לנו יותר!

מנהיג שפר תקשורת!

אני לא יודע אם פעם חשבתם על זה, אבל כמה זמן לדעתכם מבלה מנהיג מוביל, מנכ"ל בארגון, מפקד בכיר בצבא, וכיו"ב, בשיחות, ישיבות ושיח אנושי באופן כללי?
האמת היא שאין לי את הנתון הזה מתחת לידי אבל דבר אחד אני כן יכול להגיד: ממחקרים שנעשו בעולם הניהול מצאו שאחת מהתכונות החשובות ביותר שצוינו כ"חיוני ביותר להצלחה" למנהל הוא היכולת שלו\שלה לפתח תקשורת אפקטיבית.
מה זה תקשורת אפקטיבית אתם שואלים?
זה כמובן פתוח לדיון אבל מה שמסתבר כמעניין הוא שלמרות שעולמנו נכבש על ידי הטכנולוגיה, הצורך במנהל להיות אדם עם תקשורת אנושית טובה לא ירדה, אלא נהפוך הוא, החשיבות היא גדולה מאי-פעם.

נגמרו הימים ההם שמנהל, מנהיג ומוביל דרך יכול להיות הקודקוד ב"חדר מלחמה" ודרוש רק שיוריד הוראות ופקודות על מנת שהעסק יעבוד.
אנשים היום משכילים יותר, בטוחים יותר ביכולתם להשפיע באמצעות מדיה חברתית, מצפים ליותר ממקום העבודה, לא מסתפקים ב"שורה תחתונה" בלי להבין למה ולשם מה.
הדבר העצוב הוא שמנהיגים ומנהלים רבים עדיין לא החכימו ולא הבינו שמישהו הזיז להם את הגבינה ואין מנוס מללמוד איך להקשיב לפיקודים, איך לתת מקום לשיח דו-כווני ומולטי-כווני, איך לתת מקום לרגש של האדם לחיות בו זמנית עם הגוף ו"מגנון העשייה" שלו במקום עבודה.
נגמרו הימים שהיה אפשרי להגיד, "אצלנו לא מדברים, רק עובדים", כי היום צריך להגיד, "מדברים ועובדים לקדם את מטרות העבודה ביחד עם האנשים שעושים אותה".

מדהים אותי לראות עד כמה מנהלים רבים מדי טרם הבינו שללא תקשורת טובה בקריירה הדרך עלולה להיחסם עבורם, הם עלולים לאבד עובדים טובים, עלולים לאבד הזדמנויות טובות.
ייתכן שיש דברים שהשינוי בהם הנו מהיר, ויש דברים שהוא אטי.
איך אומרים לאדם שהתקשורת שלו צריכה להשתפר אם הוא בכלל לא בתקשורת אתך?

מלחמתנו נגד הקיבעון המחשבתי

שמעתי סיפור אמתי אתמול מידידה שלי.

שני קרובי משפחתה שהאריכו ימים שניהם עד גיל שעבר את המאה נפגשו במפגש משפחתי.

אחד אמר לשנייה, "אני לעולם לא אשכח שהיינו ביחד בחדר הזה, לך הייתה סוכריה על מקל ולי לא.

לא הסכמת לתת לי גם!

אני לא יכול לשכוח את זה!"

חברים, אתם קולטים, אחרי 100 שנה עדיין מחזיקים בבטננו ובנשמתנו דברים כאלה?

וכן, כולנו מחזיקים הרבה דברים בבטן ולא רק בבטן.

לא למדנו לשחרר, לא למדנו ללכת הלאה אם כי נדמה לנו שכן.

האתגר הזה הוא שלנו, יום-יום.

הוא אתגר בשבילי בשבילכם, בשביל כולנו.

הפרדוקס הוא שככל שנצליח לשחרר יותר נקבל יותר.

זאת מלחמה אחת שאני שמח להצהיר עליה בלי להתלבט.

האם אתה מוכן לממש את הפוטנציאל שבך?

The question isn’t who is going to let me; it’s who is going to stop me. ~ Ayn Rand

אילו רק ידענו איזה פוטנציאל מדהים יש בתוכנו שעוד לא מיצינו, היינו משתגעים ממש... וזה הקטע, יש לנו אותו והוא כולו שלנו!!
אז מה...אבל מה.. איך? מי? מתי? איפה??

אלו שאלות שלמעשה קטנות עלינו. ברגע שאנחנו מבינים את מה שאנחנו באמת השאלות הן באמת קטנות.

משהו בתוכנו אוהב לתקוע אותנו- מהו?

משהו בתוכנו לא מאמין עד הסוף- למה?

משהו בתוכנו מפחד לנסות- למה?

השאלה היא האם אנחנו באמת מוכנים להבין ולפעול על פי ההבנה שיש לנו פוטנציאל עצום לגלות את עצמנו, לטפח את עצמנו, לתת לעצמנו את הדרור להיות מי שאנחנו יכולים להיות.

אנחנו בעלי הבית. אנחנו מחליטים. It's up to us!

פסח, זיכרון והדרך קדימה לכולנו!

בע​​ולם הקואצ'ינג לומדים להעריך כוחן של אנלוגיות בכדי לסייע למתאמנים לדהור קדימה בחיים. 

כך שקראתי את האנלוגיה הבאה מאת מאמן קולגה בארה"ב, סטיב שטראוס, ישר נמשכתי אליה ככלי שמעיר וגורם להתבוננות במעבר הזה של חג הפסח, שהוא חג המקדש את העבר –"יציאת מצרים"- תוך כדי שהוא נמצא ממש בהווה- ליל הסדר, לדוגמה.

אני מזמין אתכם לחשוב על משהו לא מאוד מרגש בעצמו- את השמשה הקדמית באוטו, ו"חברה שלה", המראה האחורית הנמצאת לידנו באוטו. 

השמשה הקדמית היא גדולה בהרבה מהמראה האחורית ויש לזה סיבה: הרבה יותר קל להסתכל קדימה על מה שאתה מייצר מאשר להסתכל אחורה על העבר שלא ניתן לשינוי.

העבר טומן  בחובו חרטות רבות, אולי טראומות, טעויות בדרך, בנוסף לזיכרונות טובים ומהנים. 

כשמסתכלים על העבר דרך המראה האחורית הקטנה, ניתן לראות, להיזכר בו ואף לשוחח עליו, אבל זה לא מקום להישאר שם זמן רב, כי החיים נמצאים בהווה עם מחשבה והתכוננות לעתיד. 

בראייה קדימה "דרך השמשה הקדמית" – בקצב מהיר או איטי-  רואים את התמונה הרחבה, האפשרויות הבלתי- מוגבלות ולא מרגישים את ההגבלות של הראייה מצומצמת של המראה האחורי.

בליל הסדר אני נקראים לחזור לעבר, לשמוע ולשנן שוב את העבר, את הרגעים המכוננים של העם היהודי, לתת לזיכרון תפקיד מרכזי כדרך לחזק את ההווה וכח לפלס את דרכנו בעתיד. 

בליל הסדר יש לנו גם את המראה האחורית אבל רק על מנת שנוכל להשתמש ולהעריך את "השמשה הקדמית" ביתר שאת.

כאן אני רוצה לשתף אתכם בשיר מקסים שכתב אמנון ריבק ממדרשת אורנים, "כל אדם צריך מצרים". 

כל אחד עם ה"מצרים" שלו, ה"מראה החיצונית" שלו, אבל כל אחד צריך גם את ה"ירושלים" שלו, המקום שהוא חולם אליו, הולך אליו  ומייצר אותו...

​​

ברצוני לאחל לכל החברים שלי פסח שמח, משמעותי, עם הרבה חום, אהבה והתבוננות. מזמין אתכם לחשוב מה אתם רוצים לעשות עם ה"שמשה הקדמית" שלכם, העתיד לפניכם!

---

כל אדם צריך מצריים (אמנון ריבק)

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

להיות משה עצמו מתוכה

ביד חזקה,

או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה..

גדולה,

ונחמה, והבטחה, והצלה,

שידע לשאת עיניו אל השמיים.

כל אדם צריך תפילה אחת,

שתהא שגורה אצלו על השפתיים.

 אדם צריך פעם אחת להתכופף

כל אדם צריך כתף

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,

לצאת בחצי הליל

אל מדבר הפחדים,

לצעוד הישר אל תוך המים,

 לראותם נפתחים מפניו לצדדים.

כל אדם צריך כתף,

לשאת עליה את עצמות יוסף,

כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים.

וירושלים,

ומסע ארוך אחד,

לזכור אותו לעד

 בכפות הרגליים.

הסרט "טוני ארדמן"- מה זה אומר עלינו הקוצ'רים?

קודם-כל רוצו ותראו את הסרט "טוני ארדמן" כי הוא סרט מדהים, מרגש, מצחיק, מעמיק ומהנה. הנה הטריילר: 

בלי להיות ספוילר אני אספר רק מה שנמצא בתקציר הסרט שפורסם והטריילר עצמו."אישה ממוצא גרמני המתגוררת ברומניה, ניצבת בפני סגירת עסקת חייה. בתוך הלחץ הגדול בו היא שרויה מגיע לביקור פתע אביה האקסצנטרי. עם פאה מגוחכת על ראשו, מוציא אותה אביה מדעתה וכמעט מסכל את תכניותיה, אך לאט לאט הם מתחילים להתקרב שוב ולמצוא אחד את השני באמת".

אז מה הקשר למאמנים אישיים בכלל? זה מתחיל בזה שהאבא המוזר הזה, שנראה באמת מרושל ומוזר כפי שרואים בטריילר, מציג את עצמו במסיבות הקוקטייל היוקרתית של ביתו אשת העסקים הנוקשה כ "מאמן-יועץ לחיים". ברגע הראשון שראיתי את זה התחלחלתי ממש !! חשבתי לעצמי, "תראו איזה דימוי נוראי יש לנו למאמנים...תראו מה חושב הציבור עלינו שהתסריטאי עשה את הweirdo  הזה בדמות של coach...help!!". אבל...תמיד יש את ה"אבל" הזה שמאחוריו יש את המפתח למשמעות האמיתית של הסרט...הטיפוס המוזר הזה מצליח בדרכים שאני בחיים לא הייתי נוקט בהן להעביר מסר. הוא מצליח בכל מה שהוא עושה- ועל זה אני לא אספר על מנת לא לקלקל לכם- לגעת בנשמתה של ביתו, שאתה היחסים היו מאוד מרוחקים.

האבא עושה בושות- ועוד איך- אך בדרך העקומה שלו הוא מצליח לעשות מה שאנחנו המאמנים באמת עושים טוב: לשקף לעובדים איתנו את מה שאנו רואים, מרגישים וחווים מהם. האב מצליח לגעת במקומות הקשים של ביתו שרצה קדימה בקלוב הזהב המקפיץ אותה לכל פינה בעולם, לעשות עבודה שהיא איננה שלמה איתה. הבת, שכולה קרח אסקימוסי אחד גדול במשך רוב הסרט, לאט לאט מגלה את אנושיותה. ה"אבא המאמן" נתן את כולו לאמן את ביתו בכמה שיעורים חשובים בחיים בעוד הוא מגשש את דרכו קדימה. וזה מזכיר לי כמה פעמים שאני מרגיש את ההשפעה של האימון שאני נותן למתאמנים שלי על עצם החיים שלי. כמו שלימדו אותי המורים הטובים שהיו לי במשך כל השנים: האימון הוא טנגו של שניים עבור המתאמן. אין מצב שאחד מושפע והשני לו.

לקראת סוף הסרט שוב חזר אלי הגאווה שיש לי את הזכות לעזור לאחרים בתור מאמן אישי ועסקי לחיים ולעסקים. כולנו צריכים מאמנים טובים, בין אם אנחנו יודעים ובין אם לא. גם את המוזרים ביניהם כמו טוני ארדמן.

https://www.youtube.com/watch?v=hbwAWWVuHkg

לא מסתפקים ב"פתרון בעיות"!

עולם העבודה היומיומי שלנו- ולא רק עולם העבודה- מוטה ברובו המכריע ל"פתרון בעיות". 

ההסתכלות הזאת על החיים ועל היום-יום כל-כך מוטבעת בנו כך שאנחנו אפילו לא מרגישים את זה. 

אנחנו גם לא נוטים להרגיש שהדגש על "הפתרון העכשווי" חוסם אותנו מלראות את התמונה הגדולה,  הרחוקה אבל המשמעותית לא-פחות ואף יותר- הפוטנציאל!

כששוקעים עמוק ב"פתרון הבעיות" לא מצליחים לראות קדימה, וזאת באמת בעיה.
רואים את זה בארגונים, רואים את זה בפוליטיקה, רואים את זה במשפחות, ומי שיודע ופתוח להסתכל שם, רואים את זה גם בעצמנו. 

איבוד הזדמנות, איבוד תקווה, איבוד חיים...

אילו לא חשבו על פוטנציאל לא היינו פה במדינת ישראל- מי יודע אם בכלל היינו. לא היינו בונים אף סטארט-אפ והמילה exit היתה דבוקה במוחנו תמיד ליציאה מבית הקולנוע. 

אנשים חולים לעולם לא היו מחלימים, אנשים עם מוגבלויות היו נשארים לעולם בגדר "מוגבל", אנשים מתגרשים היו לעולם נשארים "גרושים ותלושים".

אסור לתת למיינד-סט הזה של "פתרון בעיות" להשתלט לנו על החיים ולכבוש לנו את העתיד...

מוכנים לקחת את הפוטנציאל שלכם בידיים? מוזמנים לפנות ולבנות את העתיד שלכם ביחד!

http://dunetz.co.il/

האם קוצ'ינג עובד?...בוודאי שכן! (סיפורים מחדר האימון)

אילו לא הייתי חווה בעצמי ועל עצמי לפחות 10 תהליכי אימון עם מאמנים שונים, אם לא הייתי מאמן בעצמי מאות אנשים באלפי שעות במשך 13 שנה, לא הייתי ממש יכול להעיד בכזה ביטחון חד-משמעי.
למרות זאת, יש בציבור כל מיני רעיונות שגויות ודעות קדומות על מה זה מאמן, מי זה אימון ומה אנחנו עושים בכלל. כמובן הדרך הבלתי-נסבלת שאדם יכול להגיד ש"אני מאמן מקצועי" לא תורם לעניין.
אני לא אסביר הרבה, רק אתן דוגמה קצרה מהזמן האחרון על עוצמת הקואצ'ינג, וגם כזאת שיכולה לעבוד מאוד מהר, מאוד נקודתי, עם מה שכולנו רוצים- תוצאות!

הגיע אלי איש היי-טק כבן 40, איש טכנולוגיה בחסד אבל כזה שלא תמיד יודע איך, למה וכמה להסביר את עצמו לאחרים.
הוא הגיע במצב של חרדה אמתית- היו לו ת'קלים עם המנכ"ל, כאלה שנתנו לו להבין שמקומו לא בטוח.
היות והוא אדם שקשה לו עם "שווק-עצמי" התשובה שלו הייתה חלשה, אם בכלל, בדרך-כלל שתק ודאג.
לאחר שווידאתי שהוא מקבל עזרה פסיכולוגית לחרדה (חשוב מאוד לדעת שקואצ'ינג הוא לא תחליף לטיפול אלא עוסק בהעצמה וקידום מטרות!), התחלנו לעבוד...ומהר, כי זה בדיוק מה שהוא רצה!

לא אכנס לפירוט כאן רק אומר שזה היה ב"לייזר": התעמקות בחוזקות המדהימות שלו, קפיצה עמוקה לתוך הערכים וחיפוש למשמעות שבלבו, שיקוף כן וחזק על מה אני ראיתי בו ובמצבו כאדם חיצוני, שיתוף שלי מההיסטוריה הפרטית שלי שהתמודדתי עם דברים מאוד דומים (לא חסר), עידוד ותכנון ליציאה לפעולה ממוקדת ולא משתמעת לשתי פנים.

והתוצאה?
לאחר 4 מפגשים קבלתי טלפון: "רוני, יש לי בעיה: יש לי הצעת עבודה מחברה טובה, עוד ראיון שעברתי שהיה מאוד מוצלח והמנכ"ל דיבר איתי והוא רוצה לתת לי תפקיד חדש, וחזרתי לנגן מוזיקה שהיה לי כל-כך חסר.... מה לעשות?"

צרות טובות כמו שאומרים.
אבל ככה האימון עובד- לא תמיד  בדיוק בקצב הזה- אבל הוא עובד כך, הוא עובד מצוין, רק חבל שהציבור לא קולט נכון את העצמה, האימון לא ירד מספיק לעם, כי האמת היא שכולנו צריכים או יכולים לשגשג coach עם  טוב איתנו, כי ביחד מגיעים ליותר, נכון יותר, טוב  יותר, מהר יותר, משמעותי יותר.
שיפסיקו לבלבל את המוח עם כל הקשקושים על ה"קואצ'ר השרלטן" הזה, והזה שרק רוצה כסף, וההיא שעושה קואצ'ינג בשיטות  אינטר-גלקטיות הזויות... קואצ'ינג הוא נחוץ לנו כבני-אדם בדיוק כמונו, כי אנו חיים בעולם מלא בקבלת-החלטות קשות, סטרס שלא היה כמותו בהיסטוריה, בדידות, תחרות, עודף מידע, וצורך אין-סופי לשינויים.
"קואצ'ינג לעם", אני אומר, זה מה שצריך להנחיל לציבור, קואצ'ינג לטובת האדם, לטובת החברה ולשינויים המטיבים בעולם.

Attachments area

מה זה חיים ומה זה תוחלת חיים?

Don't try to add more years to your life. Better add more life to your years. ~ Blaise Pascal

בימים אלה, כשאני מתמודד יותר ויותר עם מענה, התייחסות, טיפול ולדאגה להורי הקשישים, וגם מנסה בציפורניים לשמר, לקדם, לפתח את תחום עבודתי ושאר החיים, אני לא יכול להימנע מלהתבונן ולתהות לגבי המשפט החכם הזה המיוחס לפילוסוף, ממציא והמתמטיקאי הצרפתי פסקל, שחי בערך לפני 500 שנה.
אתם מבינים, לפני 500 שנה!
עד איזה גיל כבר הגיעו אז שכבר דיברו על תוחלת החיים!
מי היה מדמה לעצמו אז שהיום יעברו את גיל התשעים בלי הרבה בעיות... ועם כל-כך הרבה בעיות שהלב כואב ודואב...

איכות החיים, איכות שבחיים, היא כל-כך שונה מתוחלת חיים. לתוחלת חיים יש לנו כל-מיני פטנטים, טכנולוגיות, הרגלים ומומחים, אבל מה עם איכות החיים?
כמה אנחנו באמת משקיעים לקדם את האיכות שבחיים, המהות שבחיים, במיוחד כשהשנים עוברות ונדמה שהעולם פחות ופחות מתעניין בנו, אם הוא בכלל רואה אותנו.
תחושתי העמוקה: לא מספיק, לא מספיק, ממש לא מספיק...

​​

עושים-מגשימים- מרוצים

לפני כמה ימים שלחתי למתאמן שלי את הפסקה הבאה. 

המתאמן הוא בחור חכם, מוכשר ונעים, עובד היי-טק, פחות מגיל 30, שהיה בתוך מערבולת של תחושת כישלון, חרדה ותקיעות לגבי מצב בעבודתו,. 

הפסקה באה מתוך הספר "הרשימה" של יובל אברמוביץ. 

המתאמן ענה לי בוואטסאפ שהדברים מאוד מתאימים לו- make sense- כמו שאומרים....

ואלה בדיוק הדברים שאנחנו עושים ביחד בכל מסגרת של אימון אישי- אלה דברים ברורים, מעשיים, נותנים מוטיבציה, כו

ח, תזוזה והשראה. 

רחוק מאוד מאוד מהדימוי שיש לפעמים לקואצ'ינג כ"אוסף של מילים יפות וריקות"...

"כשאתם עושים, אתם מגשימים. כשאתם מגשימים, אתם שמחים ומרוצים. 

כשאתם שמחים ומרוצים, אתם מתמלאים באנרגיה של עשייה. 

כשאתם מתמלאים באנרגיה של עשייה, אתם פועלים מהר ובתשוקה. 

כשאתם פועלים מהר ובתשוקה, אתם מספיקים יותר."

ואני מוסיף: כשאתם מספיקים יותר אתם מרגישים שאתם חיים, משתמשים במה שיש לכם לתת, דבר שמרבה את השמחה והסיפוק."

המילים האלה הם מפת הדרכים שלך, שלי, של כולנו....איפה הן פוגשות אותך? 

יום מקסים שש עשייה טובה שיהיה לנו!

בשביל מה עזבתי קריירה כמנהל בביוטכנולוגיה להיות מאמן אישי ועסקי?

לא כל יום אני מקבל מכתב כזה מלקוח בעבר, פחות מגיל 30 ומטייל לו מעבר לים...אבל קבלתי לא מעט מהם וזה תמיד גורם לי סיפוק רב, מעל ומעבר- אחרי הכל בשביל מה באתי לעולם האימון אם לא בשביל  הדבר הזה בדיוק!? לעזור לאחר בגילוי עצמי, דבר שמביא להעצמה ולקיחת אחריות על החיים- זה מה שזה! כל-כך קל לאבד את התשוקה הטבעית שיש לך תינוק לגלות, לגלות וללכת עם הגילוי!

בשביל זה אני מאמן אישי ועסקי כבר 13 שנים, מי ייתן ואצליח להגיע, לגעת ולתרום את חלקי לכמה שיותר אנשים טובים בדרכי החיים...

 --------------

היי רוני !

רציתי קצת לשתף אותך בחוייה שלי כי אתה חלק גדול מהתהליך שלי.

הטיול, המרחבים, הטבע, האנשים, המוזיקה, הלבד והביחד זה משהו שקשה להסביר.

 אני מרגיש שאני מקבל פה פרספקטיבה על דברים קטנים וגדולים שקורים לי בחיים. כמו שאמרת חי שאני צריך לטייל, אז אני באמת מטייל.

 ... הבנתי כמה דברים במהלך הטיול שמאוד חשוב לי לעשות בחיים כשבראשם זה חינוך. אני אוהב לעזור ולהכווין אנשים ובמיוחד לתת לאנשים רעיונות אחרים וכיוונים שונים על החיים. ..אני מאוד מקווה שכשאחזור אצליח לשמר את המוטיבציה והרצון לעשות ולשנות בלי לחשוב מה אנשים אחרים חושבים על מעשיי. יש משהו בביקורתיות והשיפוטיות בארץ שמאוד השפיעו עלי בדיעבד, הכל סובב סביב מה האחר עושה ופחות מה אתה עושה בשביל עצמך...בגדול רציתי להגיד לך תודה על האוזן הקשבת ועל העזרה והשינוי. אני מרגיש שגרמת לי להניע את עצמי וזה מה שחשוב. תמשיך לשנות ולהזיז אנשים אחרים בדרך שלהם, כל אחד 

​​

בזמנו...

​​