יום שלישי, 31 במאי 2016

האם הקול שלך הוא הקול שלך?

אנחנו שומעים הרבה את הביטוי, "תלך עם הבטן", "לך עם האינטואיציה שלך", ועוד דברים מהסוג הזה- מישהו בכלל יודע מהי "נוסחת הבטן"?
אני מוצא שאנשים רבים פשוט אין להם מושג מה זה "קול פנימי" ומייחסים את האיבר שקוראים לו "בטן" לדבר אחד בלבד- אכילה- ופעילות אחת- לדבר על איך מורידים אותה.

הביטוי "הקשבה לעצמך" הוא מדהים בעיני רק אני בספק אם רובנו באמת יודעים מה זה אומר בכלל.
אני מוצא שמרבית החלטותינו, ולא לדבר על דעותינו, הן בסה"כ תולדות של הקולות החזקים של אחרים, הדעות החזקות של אחרים, החינוך המושרש, החברה ה"שופטת", וכוח הפחד לתקוע אותנו כי יותר גרוע אולי במקום-דעה- עמדה השנייה ה"לא ידועה".

יש את האנשים שלא מקשיבים לאף אחד ועושים "מה בראש שלהם".
לדעתי, הם די מעטים. ויש את אלה ששואלים ומתייעצים עם כולם.
אני חושב שאני בא משם, אולי עדיין טועה לכוון הזה יותר ממה שהייתי רוצה להודות לעצמי.
מאוד מעניין אותי מה אנשים חושבים לגבי הדברים שאני מתלבט בהם.
הם לא מעטים.
אך למדתי בעשור+ האחרון לשאול פחות ואז ליהנות מפחות רעשים בראש שלי.
תמיד מעייף אותי האנשים האלה שתמיד יודעים כל דבר על כל דבר.
אז למה אני שואל אותם אתם שואלים? זאת שאלה מצוינת!

לא פעם אנחנו מקשיבים למי שזעק הכי חזק והכי קרוב לאוזן שלנו.
האחרון לוקח.
שימו לב לתופעה המוזרה הזאת, אנחנו לא פעם מחליטים על דברים חשובים לפי מי שצעק אחרון.

הקשבה פנימית, ה"קול הפנימי", ה"בטן" המפורסמת זה משהו אחר לגמרי.
זה להכיר את עצמך מעבר לכל הדעות, קורות החיים שכתבת, מעבר לדימוי שאתה כל-כך קשור אליו ומעבר ל"מה יגידו".
זה לוקח קצת עט חפירה, תהליך טיפה-לה ארוך יותר (אבל לא ארוך כמו מסטיק), מודעות מוגברת והרבה, הרבה רצון.
הרבה רצון להיות נאמן לעצמך.
עכשיו זה ביטוי שכובש את ליבי תמיד- "להיות נאמן לעצמך"! 
Music to my ears…

“If you don’t design your own life plan, chances are you’ll fall into someone else’s plan. And guess what they have planned for you? Not much.” ~ Jim Rohn

​חשבתם למה אתם לא מצליחים לעבור את שלב הריאיון האישי?

פשוט כואב לראות איך אנשים מדהימים לא מצליחים לעבור ראיון.
זה לא אשמתם, אף אחד לא לימד אותם שראיון עבודה זה לא לשפוך בעל-פה את מה שמראיין כבר קרא בקורות החיים.
חבר'ה, המראיין למד לקרוא גם בכיתה א', בדיוק כמוכם!

בראיון העבודה מחפשים משהו אחר, אותה מראיינת מחפשת לדעת אם מי שיושב מולה הוא בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להצליח בתפקיד או לא, יותר מהמועמדים אחרים או לא, בקיצור, היא מחפשת את ה"תחושה" שאחר-כך תהיה מגובה בהיגיון ו"עובדות", כי ככה מקבלים החלטות בת'כלס, זה עובר דרך הרגש, if you like it or not!.
ופה בדיוק נכנס היכולת שלך כמתראיין לספר את הסיפור, לא רק הסיפור של "למה אני" אלא הסיפורים הקצרים על ההישגים, על ההתמודדויות, על ההתמדה, על הלבטים, על היכולת ללמוד, להיעזר באחרים, להוביל, לתפקד תחת לחץ ובמצבים מורכבים.

האם אתה יודע לספר את הסיפור שלך?
אם לא, למה אתה מחכה, לעוד ראיון שבו תגיד "חבל שלא באתי מוכן ל..."

יום שבת, 28 במאי 2016

אתה הרבה יותר מהדעות שלך!

"When you change the way you look at things the things you look at change."
​(Max Planck)
 

כשהייתי בן 23 שמתי תרמיל על הגב ויצאתי למסע שעבר דרך הרגליים אבל בעיקר דרך הראש והלב.
הייתי כבר אחרי עלייתי ארצה, אחרי תואר ראשון, אחרי שרות צבאי, עם סקרנות עצומה לבדוק דברים עבור עצמי.
אמרתי לעצמי שצריכים קודם "לרוקן את התרמיל שכבר על הגב" ואז להוסיף דבר דבר רק אחרי שבדקתי וחקרתי אותו עבורי באופן אישי.
חשבתי שזה יהיה מין מסע אינטנסיבי כזה שאעשה ואז אוכל לעבור הלאה בחיים, כמו שאומרים. אבל זה נמשך קצת יותר.
כמעט חמש שנים. רציתי לברר עם עצמי כל "כותרת של זהות" שסחבתי על עצמי מאז שזכרתי את עצמי: למשל, יהודי, ציוני, ישראלי, אמריקאי, דתי, חילוני, שמאל, ימין, מקצוע כזה או אחר (וזה ממש לא ידעתי), דימוי עצמי כזה או אחר, וכו, וכו' הרשימה ארוכה.
מסע מרתק זה היה.... אמרתי היה? הוא ממש לא "היה", וזה גם מה שגיליתי, הוא כל הזמן מתהווה, בין אם ארצה או לא ארצה...

גיליתי לעצמי שאין לקחת יותר מדי ברצינות את כל ה"דעות" האלה שהיו לי או שיש לי גם היום.
כי מה זאת דעה אם לא תולדה של הרבה מאוד השפעה, חינוך, ניסיון, חיי חברה, למידה ועוד כמה וכמה דברים.
אדם יכול לשנות את דעותיו אלפי פעמים אם רק האגו שלו יוכל לסבול את זה.
הרי אנחנו מאוד קשורים ל"זהות" שלנו, אבל מה לעשות ש"זהות" היא דבר הרבה יותר נזיל, רחב, משתנה ממה שהיינו רוצים לחשוב?

אני מניח שדברים מסוג אלה עלולים ממש לעצבן מישהו "רציני".
כמו האמירה של הקומיקאי הדגול גראוצ'או מרקס שפעם אמר, "אלה עקרונותי. אם אתם לא אוהבים אותם אז יש לי עוד."
אך לא זו כוונתי. אני פשוט למד מתוך התבוננות על חיי והעולמות והמקומות שנפל בזכותי לחוות אותם שאין כמעט דבר שנשאר איתן ויציב ולא עובר שינוי נונ-סטופ .
כולל הדעות שלך והדעות שלי והדעות של השכן ההוא והמדינה ההיא.

הנה תרגיל נחמד, עשיתי אותו קבוצות שהנחתי וגם באימונים אישיים.
קחו כל נושא, רשמו לפניכם את ה"צדדים" או את ה"עמדה" של כל צד וצד.
תנסו להציג את הנושא הזה מנקודת מבט של הצד שאתה ממש לא תומך בו בשיחה של כמה דקות.
תרגיל זה עדיף לעשות עם עוד אדם או שניים. תלכו עם ה"דעה שמנגד" כמה דקות ותראו מה יצא לכם ומה תרגישו.
למעשה זה יופי של תרגיל לעשות עם ילדים, אולי אפילו עשיתם אותו בתנועת נוער?

התרגיל הוא יפה כי הוא מדמה את החיים. הדברים "משתנים" ברגע שעוברים לצד השני והולכים קצת בנעליים של האחר.
כי גם אתה וגם אני יודעים שזה הרבה יותר מ"תרגיל".
אז, בבקשה, בואו נזכור את זה בפעם הבאה שנתחיל להתלהם על משהו, להתעצבן על מישהו ולהתאכזב ממנו, ממנה ובכלל מהחיים שלא נתן לנו בדיוק את מה שרצינו...​
a

יום רביעי, 25 במאי 2016

איזה דחיין אתה?

אנחנו צוחקים הרבה על דחיינות כי כולנו נמצאים שם מתישהו.
יש כאלה שיותר שם מלא שם.
מחקרים בארה"ב מראים שכ- 90% מכלל הסטודנטים באוניברסיטה מודים שיש להם נטייה ל"דחיינות כרונית".
מצחיק? אולי, אבל זה גם עסק יקר.
מעריכים שדחיינות יכולה לעלות לעולם במיליארדים רבים כשמחשיבים את הירידה ביעילות, תזמון, דו"חות, ומה לא.
לגבי העלות האישית אני משאיר לכל אחד לחשב לעצמו, זה לא קטן.
קראתי מאמר ב Fast Company שריתק אותי: "מי מתוך חמשת סוגי הדחיינים זה אתה?"
ואוו! כמה ששהדחיינות הזאת מופיעה לי מול עיני אצל מתאמנים שעוברים דרכי, בחברים שנמצאים לידי (או לא), באנשים שחיים איתי ו...כן, גם אצלי, רבותי, גם אני טועם מידי פעם מחלב הדחיינות בין אם ארצה או לא ארצה.
אז מהם חמשת הסוגים?
1. הפרפקציוניסט
כולנו מכירים אותו טוב, טוב. הסיבה שלהפרפקציוניסט לדחיינות?  היא הפחד לטעות, פוחדים מהבושה של ה"פדיחה" אז נתקעים במקום שלא מסתדר להם ומתקנים... ומתקנים... נתקעים... ונתקעים, ניהול הזמן הופך להיות רעיון בלבד ומקווים שב"רגע האחרון" תגיע הישועה ואז הכל יהיה סבבה.
כמובן, זה מגדיל את הסיכוי לעשות טעויות!

2. "המתחזה"
כמובן הוא לא ממש מתחזה אבל הוא (גם היא) ממש מרגיש\ה שכל מה שיעשה לא ישביע את רצון הבוס, הלקוח, השותף, וכו'.
התחושה  הפנימית ש"אני לא ממש מקצועי" לא רק מושך דחיינות אבל יכול גם לקדם את הדיכאון.... אווף! זה כואב!

3. "המשועמם"
כשאתה משועמם קשה להיכנס לשוונג והכל הולך נורא כבד, אז למה לא לדחות את המשעמם והכבד?

4. "המוצף"
כששמים יותר מדי על הצלחת או כשהבוס או אחרים מעמיסים לך אותה יתר על מידה, קל מאוד לאבד כוון לגמרי. 
בלי כוון קשה להתניע וכשלא מתניעים....דוחים!

5. "המחכה לרגע האחרון"
יש לי לקוח שסיפר לי שבאוניברסיטה המכובדת שבה למד אף פעם לא למד עד ה"לילה לפני" המבחן כי כך הוא חשב שהוא יכול להגיע לריכוז המקסימלי על מנת להצליח.
כנראה שאף פעם לא נדע אם הוא צדק, נכון?
מישהו יכול לעשות "קבוצת ביקורת" כאן?
אני מאמין שישנם אנשים שהלחץ ממש מדרבן אותם (ויש הפוך) אבל אני גם מטיל ספק בתיאוריה הזאת גם-כן.
המוח האנושי שלנו מסוגל לעשות הרבה מאוד, לי נראה ש"אסטרטגיית הלחץ" יוצרת בעיות וחוסר אפקטיביות למרות ה"תהילה".
או קיי, אז תגידו, "מצאתי את עצמי בתוך זה, אגיד בקול רם- "אני דחיין!"- אז מה מה עושים" ?
קודם-כל תחייך, זה לא סוף העולם והנה כמה טיפים שעובדים לא רע בכלל:
1. האם העבודה\המשימה ממש נחוצה? אם לא, זרוק, וותר עליה.
כן, אז האם יש מישהו שאליו אפשר להאציל את העניין?
לפחות מישהו שיכול לקחת פיקוד ויפעיל אותך בהתאם?
2. לחלק לצעדים קטנים- זה תמיד עובד, חברים, ראיתי את זה בין המתאמנים הדחיינים שאלופים ממש ב"אומנות הדחיינות".
ברגע שפורטים את הפרויקט הגדול והמפחיד למיני-צעדים, Baby Steps, התמונה מתבהרת, הלחץ יורד.
3. התחל במשימה!
כשמתחילים לפעמים זה "בא לבד" והפחד הגדול מתחיל לסגת.
4. התחייב! לא רק במילים אבל תרשום בכתב, שתף אחרים, תבקש מחבר\המשפחה לדרוש מכם ביצוע, ואם זה מספיק חשוב, תשקול להעסיק נקודתית איש מקצוע כמו מאמן או יועץ שזאת עבודתו.
5. תקבע דדליינים לכל חלק- בלי דדליין לפעמים קשה לנוע.
בסופו של דבר טיפול בדחיינות זה כמו כל מיומנות אחרת, לומדים ומשתפרים עם הזמן.
לא להתייאש, קצת מודעות, כמה כלים ומחויבות לשינוי יכולים לקחת אתכם רחוק מאוד בזמן קצר מאוד.

Procrastination makes easy things hard, hard things harder. (Mason Cooley)





יום שני, 16 במאי 2016

העתיד שלנו כאן!

אני לא בודהיסט, אף פעם לא הייתי וכנראה שאף פעם לא אהיה.
אין לי שום צורך לעוד כותרת ותווית, לקחתי ונתנו לי מספיק בימי חיי, יותר מדי.
למרות זאת אני רוצה לציין שמזה יותר משלושים שנה אני מוצא הרבה חוכמה ותבונה, השראה ומעשיות, נחמה ועומק בתורת הנפש הבודהיסטית, הרי היא ה"דהרמה" ,המילה הסנסקריט.
הדהרמה איתנו כבר 2600 שנה (לא נולדה וצמחה ב"ניו- אייג'!) ומה שכל-כך יפה בה לטעמי היא שההתייחסות איננה לעם, דת, תרבות, שפה או קבוצה פרטיקולרית אלא לכל אדם שחי בעולם הזה ומנסה לפלס את דרכו בו.
היו שנים כשגרתי במזרח כשהרגשתי השפעה גדולה יותר של הדהרמה, והיו שנים שלא חשבתי עליה כלל. בעשור האחרון אני שמח להגיד שאני חש יותר את הדהרמה ואת ההבנה הפסיכולוגית שבה, אפילו שהדברים שנשמעים ממנה יכולים להגיע ממקורות שונים ורבים.
לי זה לא משנה, once הבנתי משהו כבר מספיק לי לראות אותו גם כשאני לא חושב עליו..
.
הדברים הבאים, כה פשוטים וכה מקסימים, באים מפי אחת המורות האמריקאיות האהובות עלי, פנה צ'ודרון, שבקרוב תגיע ל 80 ומאחוריה ספרים, הרצאות ודברי הגות רבים ומחכימים.

לפעמים רק דרך הפשטות ניתן להבין הרבה ולהבין עמוק.


"…Now is the time. How we relate to it creates the future. In other words, if we're going to be more cheerful in the future, it's because of our aspiration and exertion to be cheerful in the present. What we do accumulates, the future is the result of what we do right now.
When we find ourselves in a mess, we don't have to feel guilty about it. Instead, we could reflect on the fact that how we relate to this mess will be sowing the seeds of how we will relate to whatever happens next. We can make ourselves miserable, or we can make ourselves strong. The amount of effort is the same. Right now we are creating our state of mind of tomorrow, not to mention this afternoon, next week, next year, and all the years of our lives.

Sometimes we meet someone who seems to have a great sense of well-being, and we wonder how that person got that way. We would to be that way. That well-being is often a result of having been brave enough to be fully alive and awake to every moment of our life, including all the lack of cheer, all the dark times when the clouds cover the sun. Through our own good spirit, we can be willing to relate directly to what's happening, with precision and gentleness. That's what creates fundamental relaxation, fundamental relaxation.

When we realize that the path is the goal there is a sense of workability…Whatever occurs in the confused mind is regarded as the path. Everything is workable…" (Pema Chodron, "When Things Fall Apart").

יום ראשון, 15 במאי 2016

​איפה אנחנו משמעותיים?

קרה לכם פעם שהתייחסתם לפעולה, שיחה או אירוע כלשהו בצורה מאוד קלילה- אולי אפילו שכחתם ממנו- ופתאום גיליתם מאדם אחר שהדבר הזה היה מה זה משמעותי עבורו ולא היה לכם מושג?!!
לי זה קרה פעמים רבות: מה שסיפרתי על עצמי למישהו, שיחת אימון, החלטה שקיבלתי שלא הייתה "שגרתית", ועוד כהנה וכהנה.

אנחנו לא תמיד מודעים איך אנחנו משפיעים על אחרים, זאת האמת.
לפעמים נראה לנו ש"הזזנו עולמות" למישהו בהשפעה שלנו ולמעשה זה בקושי נגע לו, או שנגע אבל הוא הדחיק, התעלם או פשוט לא ממש הקשיב.
אני יכול להיזכר בכמה אימונים שבא הרגשתי שעשיתי משהו משמעותי עם אותו מתאמן אבל הצד השני לא היה במקום הזה בכלל.
אני גם גאה להגיד שלעתים אני שומע אחרי שנים איך תהליך אימון שעשיתי יחד עם אותו אדם "שינה לו את הראש", גרם לו להתבונן, לפעול, ליזום ולשנות.
גם זה קורה לשמחתי.
כנראה חוסר ההלימה נובע מזה שלמרות הכל אנחנו נוטים להיות "עסוקים בעצמנו" ולא תמיד ממש בקשב לאחר. זה לא נשמע טוב, אני יודע, אבל ככה זה. 

לכולנו יש הרבה מה לשפר בעומק ההקשבה שלנו, זה ה zen של החיים, להיות כאן ועכשיו עם אדם ופעילות ולא לתת לעבר ולעתיד להשפיע עלינו יתר על המידה: הדעה הנובעת מהניסיון שלנו הגורמת לנו לחשוב ש"אני כבר יודע(עבר), והרצון שאנחנו נייצר תוצאה מסוימת מאוד (עתיד).
להיות משמעותיים לאחר מתחיל ונגמר בעומק ההקשבה שלנו לאחר, כששמים את עצמנו והאגו שלנו בצד ופותחים את הראש והלב שלנו למי שלפנינו.
איפה ואיך אתם רוצים להיות משמעותיים?

יום שלישי, 10 במאי 2016

לראות אור גם כשיש חושך

הימים האלה בין יום השואה ליום העצמאות הם מעין "עשרת ימי תשובה" מודרניים ולאומיים של העם היהודי.
לפחות לכל מי שמוצא את עצמו מול הטלוויזיה, עם אוזן אחת או שתיים מוטות לרדיו.
הימים יכולים להיות מאוד קשים למי שמוצא את עצמו עמוק בזיכרון, בהקשבה לסיפורים הכואבים בתוך אוירה של התבוננות ושקט פנימי.
אלה הימים שמהטראומה אנחנו מצווים להגיע לשמחה של עצמאות.
נשמע טוב ונכון אבל... משהו במעברים החדים האלה משאיר אותי מאחור.
לא תמיד מצליח לי פתאום לחגוג ולקפץ לאחר צלילה עמוקה.
הקצב מהיר מדי, קיצוני מדי.

מצד שני, אלה הם חיינו. החיים כוללים גם את המקומות הקשים והנוראים ביותר.
אני חש שאדם שיודע לפתח "כישרון מעברים" יצליח מאוד בחייו.
כי ככה העסק הזה בנוי.
יש משהו מאוד חכם ורגיש בו, כמו מנהגי האבל של היהדות: שבעה, חודש, שנה ואז....אזכרות שנתיות. כאילו מישהו מדד את לב האדם ומצא כמה זמן בממוצע הוא צריך "לחזור לעצמו".
נקרא לזה גמישות, אולי עקשנות, אולי מיקוד במטרה, מה שתגידו, אבל היכולת לחזור למגרש גם אחרי שאתה מובס ופגוע זה לא דבר מובן מאילו.
ה"נחום-תקום הרגשי" הזה הוא משהו שכדאי לחנך דורות רבים עליו.
הוא משהו ב DNA שלנו כעם, נראה לי שאפשר להגיד תודה על כך.
לדעת לחייך גם כאשר אתה עצוב, היכולת להגיד "כן" אפילו שבא לך להגיד "לא" ולהימנע.

המנהיג החברתי האפריקאי הדגול, דזמונד טוטו, פעם קרא לזה "כוח התקווה "- לפי דבריו: "התקווה היא היכולת לראות את האור למרות כל החושך."
שתהיה לנו הרבה תקוה בעצמאות הזאת.
מלאת אור.

יום שלישי, 3 במאי 2016

האם באמת יש לנו שליטה על חיינו?

אני מוצא את עצמי לא מעט בחיים מתבונן בשאלה האם יש לנו כוח על חיינו לעשות שינויים עמוקים או שמא הסיפור "די מכור מראש", רק שלנו אין מושג מה צפוי לנו בדרכנו...
כמאמן במקצוע וסקרן ואוהב שינויים באופי, אני מאמין שיש לנו הרבה כוח על כוון חיינו.
ומצד שני, כמתבונן וחושב על החיים עצמם (כולל גם חשיבה על חלק מהחיים שהוא "סוף החיים"), וכאחד שהייתה לו הזכות לשוחח עם אלפים של אנשים מעניינים במשך חיי, גוברת בי התחושה שאנחנו שחקן קטן בסיפור הגדול הזה שנקרא "סיפור חיינו", הכוח המכריע הוא לא ממש בידנו, נראה לי.

לפעמים אני מתמלא השראה מאדם שמעולם לא הכרתי וכנראה גם לא אכיר ושוב
אני עושה חשיבה מחודשת עם עצמי, בין אם החלטתי על כך ובין אם לא. זה מה שקרה לי הבוקר שקראתי במדור "ספרים" של עיתון "הארץ" של סופשבוע על "בעיני ילדה בת שתים-עשרה", יומנה של ילדה בשואה, ששרדה, הגיעה לארץ ישראל ובנתה לה חיים מלאי-עשייה, הגשמה ומשמעות- ד"ר ינינה השלס-אלטמן, היום בת 85, כימאית, מרצה וחוקרת בדימוס של הטכניון, מכון וייצמן ומכוני מחקר 
בכל העולם.
ד"ר השלס- אלטמן, כילדה בת 10- 12, בת יחידה להוריה שנספו בשואה ביחד עם רוב בני משפחתה, הצליחה לתעד ביומנה את הזוועות הנוראיות של הגטו בלבוב, את החוויות הנוראיות מסביבה, כל זה בתוך איפוק, תמימות ובגרות של ילדה שנדרשה לתפקד כבוגרת בתנאים הנוראיים מכל.
ינינה הקטנה שרדה בזכות אמה שהצליחה להבריח אותה מחוץ לאזור ההשפלה והרצח לצד הארי, ומשם התגלגלה ממקום מסתור אחד למשנהו עד שנגמרה המלחמה.

השלס שרדה את התופת, הגיעה לארץ ובנתה לעצמה חיים חדשים.
עם כל התלאות האלה, היא לא נתנה לעבר הנוראי להכתיב לה את החיים וגם לא את המערך הנפשי הפנימי והעמוק ביותר, ערכי חייה.
לדבריה ולמעשיה רואים שהסבל שעברה לקח אותה למקום שבו היא פתחה את לבה לסבל של אחרים.
היא הייתה פעילה בהגנה על זכויות אדם ובאחרית הדבר שלה בספר במהדורה העברית היא כותבת: " בכל מקום שבני אדם מאבדים בו את יקיריהם בתנאים אכזריים אני חשה את לבוב שלי, גם בחיפה, בדלתות האטומים של בתים עזובים בשכונת ואדי סאליב, שתושביה נאלצו לעזוב במלחמת 1948 ולא הורשו לשוב לבתיהם.
בדימיוני אני רואה בני אדם רצים בבהלה למטה במדרגות אבן צרות, לעבר הנמל, שמעל ראשיהם שורקים כדורים... העבר הטרגי שלנו אינו מקנה לנו את הזכות להחרים אדמות, להרוס בתים, לעקור עצי זית שטופחו על ידי דורות של בני-אדם, כדי ליצור מקום מחיה לכל יהודי העולם.
מי שפועל כך תורם לזילות השואה."
​​
כל פעם שאני חוזר לתהות אם ועד כמה "הכל ידוע מראש והרשות נתונה", אני חושב על הדברים של אנשים ומורים גדולים כמו דר.
השלס-אלטמן ומבקש מעצמי ללמוד מהמקום המיוחד שהם לומדים ממנו בכדי שגם לי תהיה עוד קצת, ולו רק קצת, שליטה על כוון ומשמעות חיי.
 ​