האם עוד פעם נגיד "בשנה הבאה בירושלים? עד מתי?

יש לי שתי תשובות לעצמי בנידון, לראשונה, "כן", לשנייה, "עד נשימתנו האחרונה".

תמיד הוקסמתי מה "לשנה הבאה" הזאת שבאה בסוף הסדר, תמיד היה אצלנו וויכוח מתי שרים אותה כי בהגדה של אבי זה היה יותר מוקדם בסדר ובהגדה שלנו יותר מאוחר.
היום זה לא ממש מעניין אותי, הוא יכול להיות גם בהתחלה מבחינתי אבל, מילא, נשאיר אותו בסוף, מי אני שאשנה סדרי עולם של הסדר שכבר רץ מאות שנים.

כילד, ה"לשנה הבאה" היתה עבורי מלאת התרגשות של "ישראל", "עליה", הרפתקה, "משפחה מיסתורית"- סבא וסבתא בירושלים ,שלא ממש הכרתי אותם- ועוד מיליון בני- דודים שלא ידעתי בדיוק מי הם.
כשגדלתי קצת ה"לשנה הבאה" קבלה משמעות הומנית יותר, של שאיפה לשלום, לצדק ויושר בעולם.

היום נראה לי שאני לא שם וגם לא שם.
כנראה זה הגיל, הייתי שמח מאוד להגיד שזה "תבונה", אבל אני לא מכיר שום "מדד תבונה" בעולם ואף פעם לא נבחנתי.
אך היום ה"לשנה הבאה" היא לא פחות משמעותית עבורי, יש בה משהו אישי יותר, פנימי יותר, סוג של בחירה בחיים בדרך בחירה באופטימיות בחיים.
העם היהודי, שכל-כך קשור לעבר שלו- (אולי קשור מדי?), ואני, שבוער בי ללא הפסק הדחף לחקור את העבר, לתעד ולהבין אותו (אולי יותר מדי?), עם התקווה להבין אותו (האם יש סיכוי לכך?), איך העם היהודי ואני מסתדרים עם החיבור הזה גם עם העבר וגם עם העתיד?

הרב דוד הרטמן, מהוגי הדעות היהודים האהובים ביותר, פעם כתב את דברים הבאים:

האמירה "לשנה הבאה בירושלים" היא הצהרה בדבר אמונתנו בעתיד, ביכולתו של המחר להיות שונה מן האתמול.
החיים אינם רק ההווה- העתיד הוא אמיתי!...
סיפור יציאת מצרים מחדיר בנו את האמונה במחר חדש.
החיים אינם מתמצים במחזוריות אינסופית שאינה ניתנת לשינוי.
אם יציאת מצרים היא אפשרית, הרי הכל אפשרי... זה הרעיון של המשיחיות- האמונה שהכל עוד יכול להתהפך מן הקצה אל הקצה, ושבסוף יהיה טוב.

לכן פסח הוא לילה לחלומות נועזים; חזונות על מה שבן אנוש יכול להיות, על מה שהחברה יכולה להיות, על מה שאנשים יכולים להיות, על כך שההיסטוריה עשויה להתהפך.
זוהי משמעות של האמירה, "לשנה הבאה בירושלים"."

לדעתי, לכל אחד יש את ה"ירושלים" שלו, אין אדם שלא נזקק ל"ירושלים", ה"ירושלים" המסמנת תקווה, אמונה בחיים.
אני מוכן להיות מיסיונר של ה"ירושלים" הזאת, להזכיר לעצמי ולהעביר גם לאחרים.

לשנה הבאה בירושלים. לחיים!​

​אומץ, חששות, פחדים....והתזוזה קדימה!

לא נולד אדם שיכול לצפות מה יקרה בעוד 10 שניות.
לא נולד מערכת שיכולה לצפות איזו מחשבה תכבוש את הריכוז שלך בעוד 10 שניות וגם לא בעוד 2 שניות. אני חושב שאין הוכחה יותר ברורה מזאת על מנת להבין שבחיים אין לנו ממש שליטה במה שקורה, יש לנו בסה"כ הרבה השפעה על מה אנחנו רוצים שיקרה, במקרה הטוב.
אין לזלזל בזה.

וכאן נכנס, לדעתי, המילה "אומץ".
אני לא מדבר על האומץ בשדה הקרב, בחילוץ ממצבי קיצון וחירום וכל דבר מהדברים הראויים האלה (במקומם הראוי, כמובן), אבל על אומץ אחר.
אומץ שאנחנו מפתחים לפעול בתוך כל ה"לא ידוע"הזה מתוך ערנות, מודעות ומכוונות למטרה ותוצאה, גם כאשר אומרים לך שזה "לא בסדר" או "לא מקובל אצלנו".
לחולל שינוי בחיים הפרטיים שלנו, בקריירה שלנו ובעסק שלנו מחייב אותנו בהרבה אומץ, שיותר קרוב ל"אמונה בדרכך", ונחישות להגשמה עצמית אותנטית, דבקות במשימה גם כשאחרים לא ממש מפרגנים לך.

איפה שאין אומץ יש הרבה חששות והרבה פחד, זה טבעי לחלוטין, וזה מקום שממנו קשה לצאת, קשה להתקדם.
אף אחד לא יגיד לך בחיים לא לחשוש ולא לפחד, כי אלה מנגנונים שאנחנו לא בדיוק שולטים בהם, אבל בהחלט ניתן ללמוד לפתח אומץ, לפתח התמודדות עם ה"לא ידוע", ללמוד לחיות תוך כדי שינוי מבלי לתת לפחדים לסגור עליך.

כשיש אומץ הפעולות שלך מתרחשות גם כשהפחד קיים, מין מערכת של כבוד הדדי, "אני אתן לך לגרום לי לחשוש בתנאי שאתה נותן לי לפעול".
זה אומץ בעיני. חשוב מאוד לפתח, לטפח ולא להזניח את האומץ, לדעתי.

"Courage is being scared to death... and saddling up anyway." - John Wayne ​

לא לשכוח תיאום ציפיות!

לא מזמן היה לי לקוח, מנהל פיתוח בהייטק, שהתקשה לעמוד על שלו בשיחות עם המנכ"ל בחברה, דבר שהעיק עליו מאוד. המנהל הרגיש שעליו להיות אסרטיבי יותר מול המנהל, שנטה לקבל החלטות בצורה אימפולסיבית, לשנות כיוונים במהירות ללא תשומת לב מספקת (על פי הלקוח שלי) להשלכות של כל סיבוב, שינוי, "רעיון חדש" על לוחות הזמנים של תכנית העסקית של העבודה.
הלקוח ואני דיברנו על כל מיני זוויות של האתגר הניהולי והתקשורתי שלו עד שהיה לי ברור לחלוטין: אין תיאום ציפיות ברור בין המנכ"ל למנהל פיתוח על מה צפוי מהמנהל לגבי "לקיחת עמדה", קבלת החלטות והיישום בשטח.
מסתבר שהלקוח שלי נמנע מלשאול את המנכ"ל את השאלה הזאת באופן כללי והעדיף לדבר על כל נושא לגופו.
משהו בשאלה "מה אתה מצפה ממני?" איים עליו, נתן לו להרגיש חלש, חושפני מדי. הוא העדיף להילחם ב"קרב", להיות "ענייני" ולא "כולל"- ה"ענייני" בעיניו שידר "רצינות" וה"כולל וההוליסטי", "חולשה".

בסופו של דבר- אחרי הרבה זמן- היתה שיחה  ביניהם על תיאום הציפיות וכמובן מה הלקוח שלי חשב לא היה בדיוק נכון וגם לא בדיוק "לא נכון".
השאלה קצת הפתיעה את המנכ"ל וגרם לו לחשוב ולהתבונן מעט ביחסי האנוש שלו, בתקשורת שלו, ובעצם, כל הדבר הזה שנקרא "תקשורת והפנמה". היחסים ביניהם השתפרו.

בקשה לתיאום ציפיות איננה דבר "רך" ואיננה דבר חלש, נהפוך הוא, היא משדרת בגרות, רצינות ומקצועיות, כאשר נעשה במינון הנכון, במקום הנכון עם האמונה הנכונה בערכו של כל אדם במערכת התקשורתית והאנושית.

אל תוותרו על תיאום ציפיות- לא בעבודה ובכלל בחיים. תשימו לב לדבר הזה ואיך הוא יקפיץ גם את שיתוף הפעולה, גם את המוטיבציה וגם את האווירה הכללית במקומות והמצבים השונים.

שיפור ההקשבה = שיפור עוצמה אישית ואנושית

מה היה קורה אילו היינו מקשיבים פי שניים מהזמן שנחנו עסוקים בדיבור שלנו או חשיבה על מה שאנחנו רוצים להגיד?

אני רוצה לספר לכם שלדעתי זה היה משנה לנו את העולם, את העוצמה האישית וגם האנושית, שלא לדבר על שיפור ניכר בכל ה"מיומנויות" ה"ת'כלסיות" שלנו כגון "שכנוע", "מכירה", הובלה", "הבנה של מצבים מורכבים", בין היתר.

במשך שנים לא מעטות אני משתייך למה שנקרא "סנגהה", מונח עתיק שבא אלינו מהשפות ההודיות העתיקות, פלי וסנסקריט, מונח הקשור לתפישה הבודהיסטית של "קהילה", לצורך העניין. בסנגהה המודרני, המערבי, הישראלי הנפלא הזה שאני משתייך אליו כבר מספר שנים, מגיעים מידי שבוע קבוצה של כ8-12 אנשים, בהדרכה של שני מורים מיומנים ומנוסים, ובמשך שעתיים עוסקים בשלושה נושאים שכולם קשורים אחד לשני: מדיטציה, סבב הקשבה ושיתוף של החברים(למי שרוצה), וחקירת המציאות דרך כלי החשיבה והעמקה המעשיים של הפילוסופיה והפסיכולוגיה של הבודהיזם (הנקרא "דהרמה"). לא עוסקים בדת, לא בפולחן, לא בשום דבר "דתי" שיכול לעלות בראש שמתארים דבר כזה. מנקים את הראש וממלאים את הנשמה.

אתם יודעים מה הדבר החזק ביותר שקורה שם? ועוד בקרב קבוצה רנדומלית של ישראלים, שלא ידועים בעולם כאנשים השקטים ורגועים ביותר? לא תאמינו- הקשבה, הקשבה, הקשבה! לאחר שמקשיבים לעצמך בשקט וללא תזוזה ל30 דקות, מקשיבים איש לרעהו במשך זמן שיכול להיות אפילו שעה שלמה, כל אדם בתורו, על אדם מקבל את "מקל הדיבור" ורק הוא מדבר(ת), לא אף אחד אחר, לא מפריעים לו, לא קוטעים אותו, לא מעלים שאלות וגם לא מספרים "מה זה עשה לי או לא עשה לי". פשוטו כמשמעו- רק מקשיבים!! זה יכול להיות שהאדם ידבר 30 שניות, 60 שניות, 5 דקות או יותר, זה לא משנה, רק מקשיבים לו, המעגל "מכיל" את ההקשבה, ללא נוהלים, ללא מטרות, ללא הנחיות.

אז מה קורה אז, אתם שואלים? כלום....והכל! לא צריך לקרות שום דבר, הרי ההקשבה עושה את הכל, היא נותנת מקום לאדם לדבר מהלב, למקשיב להקשיב בלי להפריע לעצמו ולאחרים, למעגל ללמוד מה שנאמר, והכל מתנהל לבד, ללא שום צורך לשלוט, לכוון, לנתח ולצפות שמשהו יקרה...

לכוח ההקשבה יש עוצמה שלא מצאתי בשום מקום אחר. זאת הקשבה שיורדת לעומק, מחברת למקומות שלאדם אין מושג איך הגיע לשם, ההקשבה נותנת מקום, מכבדת, מעלה תובנות ללא צורך בשיחה. ההקשבה היא בעת ובעונה אחת כלי של הכלה וגם כלי של עוצמה. היא ביטוי של הערכה וחיבור לזולת בו בזמן שהיא "בית גידול ליצירתיות" שלך, עם עצמך בתוכך ועם כל שאר הקבוצה, בלי שתרגיש. ההקשבה היא עוצמה אישית פר- אקסלנס. ההקשבה היא עוצמה. ההקשבה היא אהבה. והיא נהדרת.​

מה זה הביטוי הזה "לקחת אחריות על..."?

אחד הביטויים הראשונים שלמדתי שנכנסתי לעולם האימון האישי coaching לפני כ 13 שנה, ואז כמתאמן טרי שברח מעולם ההיי-טק ורכבת הזהב שלא לקחה אותי לשום מקום משמעותי עבורי, היה "לקחת אחריות על..".

ה"על" יכול להיות בנוגע למצב קשה, דילמה קשה, דאגה גדולה, חוסר שביעות רצון עמוק, יחסים לא בריאים, מחשבות טרדניות, תחושה של "קרבנות", ויש עוד הרבה יותר שניתן למנות.

אז מה זה "לקחת אחריות" בשפת הקוצ'ינג?

זה... לעשות את השיחה שקשה לך לעשות אבל חשובה מאוד עבורך שתיעשה; או לעשות פעולה לשבור את הסטטוס קוו שלא מוצא חן בעיניך; או לבדוק את הדעות שלך על משהו ולשאול, "האם יש דרך אחרת לראות את הדבר הזה?"; או פשוט להוריד לנייר את מה שיש לך בראש, לקחת "חלום" ולהוריד אותו לתכנית פעולה, במילים אחרות לזהות אזור נוחות ולצאת ממנו, אפילו בכמה מילימטרים.

מניסיוני של אלפי שעות עם מתאמנים ומיליוני שעות עם עצמי בחיים, דבר אחד למדתי עד עומק נשמתי: כשלוקחים אחריות וממשיכים בדרך הזאת the sky is the limit וכשלא, אז לא, You are the limit  ושם אתה נשאר, ונשאר, ונשאר עד שמשהו שלא קשור אליך קורה לך.

אז אני שואל אותך, וגם אותי: על מה לוקחים אחריות היום? 

ומחר? 

ומחרתיים?

​להיות מרוצה מעצמך, אתה יודע?

כמאמן אחד מהדברים הקשים  שיש להתרגל אליו  בשבילי הוא שלקוחות בדרך כלל מתים להביא ו"לזרוק עליך" את כל הדברים המציקים, המדאיגים, המחרפנים והמדירים שינה מעיניהם, לפעמים תקופה ארוכה מאוד אבל... כשהדברים מסתדרים יפה, יש פריצת דרך, ההצלחות מתחילות לתקתק, בדרך כלל לא שומעים מאף אחד! 

זה קצת מאכזב, אני מודה, אבל גם אני כזה כשאני בא לאימון כמתאמן, יותר ממה שאני רוצה להודות.

יש לי לקוחה וותיקה שאף פעם לא תשמעו ממנה שהיא מרוצה מעצמה, תמיד היא מביא את הלבטים הקשים, העימותים, הבעייה ש"אין כסף" או "אין עם מי לדבר", וכיו"ב. אנחנו כבר דרך ארוכה יחד ואני תמיד שומע עד כמה האימון מקדם אותה מעשית ושכלית- השראתית. 

התרגלתי לדפוס הזה של שיחה, למרות שאני לא פעם מצליח בדרך זו או אחרת להכניס קצת אור בקצה המנהרה מתישהו בשיחה.

ובשיחה האחרונה היא הפתיעה אותי לגמרי: כל מה שהיה סיפרה היתה רק הצלחות! 

חשבתי שאני לא שומע טוב אבל, אכן כן, הגברת התחזקה והתחילה לפרגן, כך שבסוף השיחה שאלתי אם לא הייתי מיותר לה קצת עכשיו...

להיות מרוצה מעצמך, בדברים הקטנים וגם הגדולים זו ברכה ומשאב חשוב לקידום החיים, קידום העניינים, קידום העסקים.
לדעת איך להגיע ל"מרוצות" הזאת, זה קצת אמנות, קצת dna טוב, קצת מזל והרבה אימון!

להיות מרוצה מעצמך, אתה יודע?

האם אני יודע מה זה לשחרר?

אנחנו שומעים את זה הרבה: "שחרר את זה... לא שחררת...זה בגלל שלא שחררת, וכו'", ספק אם אנחנו באמת מבינים את המשמעות של המילה הזאת.
נדמה לי שלמילה "לשחרר" יש מטען התנהגותי אבל גם מטען אישי ו"רוחני", תלוי מי מסתכל ובאיזה עומק.

אני לוקח את עצמי כדוגמה לגבי ילדי האהובים- סטודנטית אחת וחייל קרבי אחד.
ילדים זה שמחה, כן? הם באמת משמחים, ילדים נפלאים...רק מי רואה אותם כבר? מי שומע אותם כבר? כשבאים לחופשות "הביתה" זה כבר ברור לגמרי שאנחנו ההורים לא מקבלים את מרב ה"זמן האיכותי".
זה טבעי לגמרי גם שהלה זוכר אחרת.
אם יש חבר או חברה בתמונה אז בכלל...והאמת? הם באמת חסרים לי.
נפתח פער גדול בנשמה שפעם היה מלא בדאגה, קשר, חוויה, בילוי, טיפול וסתם כיף עם הילדים....ועכשיו...הם במקום אחר.
כן, זה טבעי, אני יודע.

אז מה עושים?
מנתחים, "מתאבלים", נזכרים בימים "ההם" או בזמן הזה?

פה נראה לי מקום טוב למילה "לשחרר".
ללמוד ולהניח שהחיים מורכבים באינסוף תזוזות ושינויים, האחיזה במה שהיה אתמול יכול רק לקלקל לנו מה שקורה היום ולהרחיק את הטוב שיכול לקרות מחר.

אז כן, אני צריך להמשיך ללמוד לשחרר.
נראה לי שגם אתם- לא?​