מנהל או עצמאי צריך להיות לבד?

הניהול או העצמאות -- תפקיד מאתגר.
עם זאת לפעמים קשה להתייעץ עם המנהלים שמעליך (או הלקוחות)עם קולגות בארגון, עם הכפופים לך או עם חברים - מסיבות שונות.

מה אם יכולת להכפיל את המוח שלך כדי להיעזר בו לפתרון בעיות?
ולהיעזר בניסיונם של אחרים אתם תוכל לדבר בחופשיות?

מאסטר מיינד בהנחיית רוני דוניץ עושה בדיוק את זה.
קבוצת אנשים בלתי תלויים, בהנחיה מקצועית של רוני, עוזרת לך לפתור בעיות - בעבודה או אישיות.
לראות את הדברים מזוויות שונות.
להאיר פתרונות שונים כדי שתוכל לבחור לבד.
להביא את ניסיונך לעזרה לבעיות של אחרים.
זאת בנוסף לפיתוח אישי בנושאים שונים לכל חברי הקבוצה - שוב בהנחייה מקצועית מאוד של רוני.״

אלדד

יזם ומנכ״ל סטארטאפ לשיווק אוטומטי, אישי למועדוני לקוחות

​מה מניע אותך?

מיליארדי דולרים מושקעים מידי שנה במחקרים, סדנאות, תכניות וייעוצים על מנת לברר מה מניע עובדים לעבוד טוב יותר, קשר יותר, ארוך יותר.
כנראה שזאת השקעה כדאית לארגונים כי אחרת איך מסבירים שכל שנה התקציב הולך וגדל?
הרי שומעים חדשות לבקרים ש"המשאב החשוב ביותר הוא המשאב האנושי", ודברים מהסוג הזה...

לא נעים להגיד, אבל אני חושב שמרבית הכסף הזה די יורד לטמיון, ויש כל מיני סיבות לכך, אני אתמקד באחת:
מה שמניע אותך לא בהכרח מניע אותי, מה שהניע אותי אתמול לא בהכרח יניע אותי מחר!
לדעתי, הנעה זה משהו מאוד אישי, מאוד סובייקטיבי, ישנם גורמים פסיכולוגיים, תרבותיים, אישיים וכאלה שלא תמיד ברורים גם לנו המשפיעים על ההנעה של עצמו, מה מקפיץ אותנו מהמיטה בבוקר, מה גורם לנו לחרדות, מה ממלא אותנו תשוקה חבל- על-הזמן, ומה מעיק על הנשמה עד כדי-כך שאנו חולמים רק לברוח כמה שיותר מהר וכמה שרחוק יותר.

הדבר שקוראים לו "הנעה עצמית" מצריך מודעות לעצמך, התבוננות בעצמך, במחשבותיך ובפעילותך על ציר הזמן, היא דורשת ממך להיות כן עם עצמך, "להשתמש במראה" ולעתים גם עם  היכולות של גורמים חיצוניים שיכולים לשאול, להקשיב ולשקף.
כדאי מאוד להכיר את עצמך ומה מניע אותך על מנת שתוכל להיות כל מה שאתה רק חלום להיות.

אז...מה מניע אותך?​

מה תכנית הפעולה שלך?

“Unless commitment is made, there are only promises and hopes; but no plans.” 

Peter Drucker

זה מדהים כמה צמד המילים "תכנית פעולה"  אינו דבר מובן מאילו.
אני בטוח שגם אתם מכירים את התופעה השכיחה של דיבור ודיבור, התלבטות והתלבטות, ניתוח וניתוח, חלופה אחר חלופה אבל....פעולה?
גורנישט!
את זה ראיתי מאות שעות ב"קליניקה", כמו שאומרים, במסגרות של אימון אישי ועסקי.

תכנית פעולה היא דבר אינטואיטיבית אבל רק אחרי שקצת "מסדרים את הראש", מחליטים "על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון", יודעים מה רוצים בסוף על מנת שנתחיל בהתחלה. 

תכנית פעולה היא ת'כלס רק כאשר יש לנו מטרה, ומטרה שהיא נכונה, כדאית ויש מאחוריה מחויבות.

בלי מחויבות יכול להיות לך שיחה יפה, רעיונות מדליקים ו"מגניבים", אפילו התרוממות רוח. 

רק כשיש תכנית פעולה הדברים מתחילים לזוז. 

אפשר לאומר שתכנית פעולה היא היוצרת של המציאות. 

רעיון רציני= רעיון טוב +תכנית פעולה + מחויבות.

קדימה לפעולה!

ההרגלים שלנו= והחיים שלנו?

Chains of habit are too light to be felt until they are too heavy to be broken.

(Warren Buffett)

כשאני מסתכל על זה מבלי יותר מדי מרחק של זמן (וזה היה רק לפני פחות משבועיים), אני כבר נדהם מההישג שלא יכולנו להעלות על הדעת רק לפני כמה חודשים- הצלחנו! הצלחנו להעביר את הורי היקרים, בני 93 + 87, להעביר אותם מביתם בירושלים של 35 שנים לדירה חדשה ו"רגילה"- לא דיור מוגן-  5 דקות מהבית שלנו בקדימה-צורן! 

לא רק שהעברנו אותם, אבל לדירה חדשה לגמרי, כשזה עוד לא עובד וזה לא מחובר וזה ממש לא יודעים איך להפעיל..., הבאנו מטפל עובד זר הודי מקסים "שהגיע עם הבית החדש" שגר איתם 24 שעות...הכל חדש, שונה, ללא תקלות של ממש אפילו לא אחת.. והם?

הם, כדרך הטבע, די בהלם אבל לאט לאט, ואני מדגיש את המילה לאט, גם הם מוצאים את עצמם מחדש.

אז מה קרה פה בדיוק? על זה אני יכול לספר גם ב10 עמודים, אבל אני אעשה את זה קצר הרבה יותר, עם תובנות לחיים, או כך אני מקווה... הורי לא צעירים, הזיכרון כבר לא משהו אבל הרוב שמור ועובד, מה שחשוב לי להבין כשאני מתבונן בתהליך הזה הוא עד כמה אנחנו- כולנו, לא רק הורי הקשישים- כולנו חיות של הרגל אחרי הרגל! עד כמה אנחנו הולכים לאיבוד שמזיזים לנו את הגבינה, ולהורים שלי היזזנו מקרר מלא גבינה, עד כמה אנחנו חיות שלומדות תבנית זו או אחרת והולכים לפיה, מחפשים את התלם והולכים בו. 

אז מה רע בזה? הרי ככה אנחנו לומדים כל דבר, מצחצוח שיניים, איך לדבר, איך לאכול, איך להדליק את הטלויזיה, איך לעבור את הכביש, וכו', וכו'.

הרגלים הם חשובים ונחוצים אבל גם היכולת לשנות הרגלים היא נחוצה. כי כל החיים משנים לנו הרגלים בלי לשאול אותנו בכלל, אם זה בכביש, בבית, בעבודה, בגוף, שינוי ההרגלים הוא שינוי בחיים והוא צריך לחיות יד ביד עם הצורך שלנו בהרגלים. 

לפי תורת המזרח, ספציפית יותר לטאויזם שאמנות הטי צ'י ינקה ממנה רבות, החיים החיוניים קשורים ביכולת להיות כמו עץ הבמבוק ולא להתנגד לרוח שהיא נושבת אלא להתגמש, להיות כמו מים שזורמים עם ומסביב כשנתקלים בדברים בדרך. 

כך אני מאמין שטוב לנו לחיות, אין ספק שככל שאנו מתבגרים ומזדקנים בחיים יותר חשוב להפנים את "כוח הגמישות" והכוח לחיות ולהתאים את עצמנו כשמזיזים לנו את הגבינה ומשנים לנו את ההרגלים. ולא רק למבוגרים ביננו...

יחי ההרגל וגם ה"אנטי-הרגל", לשניהם מקום מהותי בארגז הכלים של החיים! 

אני מאחל שנים טובות ובריאות להורי היקרים, ולכל אדם שקורא את המילים האלה וחושב גם הוא על ההרגלים שבחייו.