יום שני, 29 בפברואר 2016

יזמים : אל תשליכנו לעת זקנה!

בזמן האחרון אני נמצא הרבה עם אנשים זקנים, קודם כל עם הורי, בני 93 ו 87. 
שני אנשים עם אינטליגנציה גבוהה, שחיו חיים מלאי תרבות והגשמה, אבל היום... למרות שתודה לאל זכיתי להורים שעדיין צלולים ומתפקדים, הזקנה עושה את שלה וחיי היום-יום נעשים קשים יותר ויותר. 
זה כנראה מעגל החיים, הטבע עושה את שלו. 
השבוע יעברו לגור לידי, בקדימה-צורן, פרויקט לא קל בלשון המעטה, וכזה שעם הקושי גם בא הזכות.

אך יש את הטבע וגם את ה"לא טבע", דברים שאינם שייכים למחזור החיים, כמו כל נושא ה"טכנולוגיה", ויותר ספציפית, טכנולוגית המדיה והתקשורת. 
כאן בstart-up nation, שאנו כה גאים בה -ובצדק, אני חש פער עצום ביכולתנו לפתח דברים מרשימים ויצירתיים לכלל האוכלוסיה ורמת ההתחשבות ואכפתיות שלנו שכולם יהנו מהמהפכות האלה. 
אני מדבר כרגע על אוכלוסיות המבוגרים בישראל- כמה ועד כמה הם נהנים מאותן הברקות מרשימות?  

בסוף שנת 2013 חיו בישראל 865.6 אלף תושבים בני 65 ומעלה, שהם 10.6% מתושבי המדינה. 
עם קום המדינה היוו בני 65 ומעלה רק ארבעה אחוזים מכלל אוכלוסיית המדינה. על פי תחזיות האוכלוסייה, עד שנת 2035 יעלה חלקם באוכלוסייה ל-14.6%. 
עד אותה שנה אוכלוסיית בני 65 ומעלה תכפיל את עצמה ותמנה כ-1.66 מיליון איש. 
זה נכון, כמובן, שגיל 65 הוא עדיין צעיר בעידן שלנו, ויש בין האוכלוסיה המבוגרת אלפים שכן הצליחו להתמודד מהתקדמות הטכנולוגית ולקדם את איכות חייהם, בלי קשר לגיל. 
אך חוששני, שהמספרים של קשישים- בוודאי בגילאים המתקדמים יותר-שאינם נהנים ואף ניזוקים מהפער הזה הרבה, הרבה יותר גדול. 
הם נשארו "נטולי טכנולוגיה", וההשלכות החברתיות הן די קשות, אם עוצרים לחשוב על זה. 
יש לי את זוג הורי היקרים כדוגמא מצוינת:


Displaying IMG-20160117-WA0003.jpgDisplaying IMG-20160117-WA0003.jpgDisplaying IMG-20160117-WA0003.jpgDisplaying IMG-20160117-WA0003.jpgDisplaying IMG-20160117-WA0003.jpg
Displaying IMG-20160117-WA0003.jpg
1.   מהפכת הסלולר- הסמארטפון מבלבל לא רק את הקשישים אבל אין ספק שקשישים רבים הם די חוסרי אונים מול המסכים הקטנים, ה touch שממש לא עוזר להם- איפה בדיוק ללחוץ? מה זה אומר? איך מורידים, איך עוברים בין אפליקציות, למה זה לא עובד לי, "אחכה לנכד שלי שיגיע", ועוד... 
העולם של טקסטים ווואטסאפים- כמה חשבו על האדם המבוגר שבנו את הממשקים האלה?

2.   אינטרנט- אני לא יודע איפה אני הייתי היום בלי הגוגל שלי- אבל ההורים שלי וכמותם? הם לגמרי מחוץ לעניינים, מזמינים את כולם להיכנס לאתר הזה, לדף הבית ההוא, להוריד טפסים ולשלם חשבונות באתר, לעשות לייק ועוד לייק- איפה ההורים שלי בדיוק יעשו את הלייק שלהם? ומישהו פעם עצר וחשב כמה זה יכול להיות מאיים לקשיש שלא עשה את המעבר למחשבים, שכל העולם סביבו עובד מזה שנים עם הקופסאות האלה עם דסקטופ מלא אופציות שאף אחד לא יודע מהן ולשם מה, הורי- ולא רק הורי- לא שם... 
פעם לפני כרבע מאה אבי שיתף אותי: לפעמים אני רואה ילדים קטנים, פקידים פשוטים ואנשים שלא למדו כלל עובדים על מחשב, ואני? אני לא יודע איפה להתחיל! 
אני, שיש לי שני תארים באוניברסיטה, שנשאתי דברים בפני אלפי אנשים, ניהלתי בתי-ספר עשרות שנים, כתבתי מאות מאמרים, אני מרגיש שאני לא שווה כלום בעולם הטכנולוגי הזה!" 
אז, לפני רבע מאה, אבי היה רק בן 68...

3.  מענה קולי לקבלת מידע- חשבתם פעם מה זה לקשישים רבים להתמודד עם ה "לחץ 1", לחץ 2", "אם זה בעניין זה אז....ואם לא..."- רבותי, מישהו חשב על אנשים יותר מבוגרים שאולי לא שולטים בקצב הזה שבו מקריאים את כל רשימת האופציות רק לברר מידע, לשאול שאלה ולקבל מענה אנושי?

4.  טלוויזיה- זה אולי הדבר הטיפשי והמעצבן ביותר שראיתי בנושא הזה- תגידו, מישהו יכול להסביר לי למה ה"שלט החכם" של חברות הכבלים מכיל לא פחות מ 20-30 כפתורים? למה ולשם מה? מקבלים כסף על מספר הכפתורים בשלט? 
הורי- ואני מבטיח לכם לא רק הורי- "מאבדים" את התמונה, כי לחצו על הכפתור הלא נכון, לך תבין על מה לחצו ואיך לצאת מזה, ועוד בטלפון!
 פשוט אף אחד לא חשב על הקשישים, שדווקא הם יותר מכל אוכלוסיה אחרת, יושבים מול קופסת הטלוויזיה על מנת להפיג קצת את הלבד, את הבדידות, ודווקא הם צריכים ללמוד ניתוח מערכות על מנת להעביר תחנות!

יש עוד ועוד, אתם מבינים את זה לבד, אין צורך בעוד דוגמאות. 
זה עולם של צעירים וככל שהעולם נהיה יותר מבוגר היזמים שלנו מחפשים את היותר צעיר, היותר מהיר, היותר מבריק והיותר "מגניב". 
והקשישים? מישהו בכלל יחשוב עליהם שיפתחו את הגאדג'ט הבא?
"אל תשליכנו לעת זקנה". דווקא אתם היזמים שלנו, אל תשליכנו לעת זקנה, כי לכם יש את היכולת לעשות את ההבדל עם הטכנולוגיה שלהם. אם רק תרצו.

יום שלישי, 23 בפברואר 2016

קדימה! משלבים עסקים עם חזון וייעוד חברתי!

אתם מכירים את השיחות האלה ש"נדבקות" לנו לנשמה במשך שנים ואנחנו לא יודעים בדיוק למה?
לי היו לא מעט כאלה בחיים, אחת מהן היתה שיחה עם חבר ילדות שפגשתי אחרי 15 שנה שלא נפגשנו. שיחה שלמרות שהתרחשה לפני כמעט 25 שנה עוד זכורה לי היטב היום.
נפגשתי בדירה שאז שכרתי בתל-אביב, באותה עת הייתי "חוזר טרי" מתקופה של קרוב לחמש שנים של טיולים, עבודה ולימודים במזרח אסיה.
עמדתי בפני נסיעה לארה"ב ללמוד לתואר שני, שקלתי ללמוד עסקים בינלאומיים, אך לא הייתי משוכנע בדרך הזו עבורי.
שאלתי את חברי לדעתו בעניין ותהיתי אם הוא פעם שקל לימודים כאלה.
הוא השיב: " אני? עסקים? אני לא ממש רואה ערך רב בכוון הזה ולדעתי גם ההורים שלי היו מאוד מאוכזבים ממני אילו הייתי בוחר בלימוד עסקים.
הם חינכו אותי במחשבה שיש לתרום לחברה ולא רק להקדיש את חיי לעשות כסף ל"ביתי".

אני מניח שניתן להגיב בכל מיני צורות לאמירה כזאת.
אני זוכר שהתגובה שלי היתה "מסכים" לרוח הדברים ו"לא מסכים" לקיצוניות התגובה ששמה את כל העולם העסקי תחת מטרייה סטריאוטיפית אחת.
העובדה היא שכן למדתי מנהל עסקים ואז המשכתי לקריירה של 15 שנים בתחום.
אך השיחה הזאת הדהדה בי לכל אורך הדרך, ורק גברה עם חלוף השנים.

אני יודע כמוכם שהעולם העסקי מספק מיליוני אנשים עם משכורות המאפשרות את קיום משפחותיהם, שעסקים מאפשרים השקעות היוצרות עבור חברתנו מוצרים ושרותים חשובים, שללא אלה מי יודע אם לא היינו חוזרים לכרכרה והסוס ובישול ארוחות סביב מדורת השבט (אולי לא רעיון רע?).
למרות כל זה, במשך כל הקריירה העסקית שלי מצאתי את עצמי חש זר ושונה בארגונים שבהם הבוסים רק דברו על המטרות שהיו מבט עיניהם: למקסם רווחים, לעגל פינות, להגזים בשווק עצמי, לשקר מידי פעם אם חייבים ,גם לרמות קצת כל זמן שלא תופסים אותך- העיקר למכור כמה שיותר.
המחשבה היתה שברגע שאתה מוציא את הכסף מהלקוח, בין אם המוצר מתאים לו או לא, כל השאר מסתדר.
 …Get The Deal!!
בקיצור, היה חסר לי סוג של ייעוד, תחושה של אמפתיה עם אחרים, לקום בבוקר ולהרגיש שבאמת שיש למה לקום בבוקר בצורה אותנטית, לא רק על מנת להרחיב את הכיס של בעל הבית, ואפילו גם  לא את שלי.
כסף הוא דבר שמועיל בחיים, אך לדעתי, ממש לא דבר שבשבילו קיימים, פועלים ודוחפים את עצמנו להגשים את הפוטנציאל אשר בתוכנו.

משום כך, ברגע ששמעתי את הרצאת TED של אחד ממומחי העולם באסטרטגיה בעסקים, מייקל פורטר, פרופסור בבית-ספר למנהל עסקים בהרווארד, קיבלתי חיזוק נוסף- יש גם דרך אחרת!
ההרצאה של פורטר The Case for Letting Business Solve Social Problems
פשוט נפלאה!
פורטר מדבר על "סוג אחר של קפיטליזם", לדבריו: "...השאלה היא, איך אנחנו יכולים לגרום לחשיבה העסקית לאמץ נושא זה של ערך משותף?
זה מה שאני מכנה ערך משותף: טיפול בנושא חברתי עם מודל עסקי.
זה ערך משותף.
ערך משותף הוא קפיטליזם, אבל זה סוג גבוה יותר של קפיטליזם.
זה הקפיטליזם כפי שבסופו של דבר הוא נועד להיות, לענות על צרכים חשובים, לא להתחרות באופן הדרגתי על הבדלים זניחים בתכונות המוצר ונתח השוק.
ערך משותף הוא כאשר אנו יכולים ליצור ערך חברתי וערך כלכלי בו זמנית.
מציאת ההזדמנויות האלה שישחררו את האפשרות הגדולה ביותר שיש לנו להתייחס ממש לבעיות חברתיות אלה משום שאנחנו יכולים לשנות את הסקאלה.
אנו יכולים לטפל בערך משותף בהרבה רמות. זה אמיתי. זה קורה.

פורטר מלמד שרק העולם העסקי מסוגל להביא שינויים ברי- קיימא, רק לו יש את היכולת ליצור משאבים שיכולים להניע- תוך כדי שיתוף פעולה- את המגזר הממשלתי והמגזר האזרחי לשינוי משמעותי.
מה שדרוש הוא פרדיגמה חדשה, זאת שנקראת על ידי תנועת הקפיטליזם הקשוב, "

​​המטרה הגבוהה יותר של עסקים".
הוא ממשיך: "אני חושב שאם נגרום לעסקים לראות את עצמם אחרת, ואם נוכל לגרום לאחרים לראות עסקים אחרת, נוכל לשנות את העולם.
אני יודע את זה. אני רואה את זה. אני מרגיש את זה.
אנשים צעירים, אני חושב, תלמידי בית הספר לעסקים של הרווארד, מבינים זאת.
אם נוכל לפרק סוג זה של פיצול אי נוחות זו, המתח הזה, התחושה הזו שאנחנו לא משתפים פה פעולה באופן בסיסי בהנהגת בעיות חברתיות אלו, אנו יכולים לנפץ זאת ואנחנו סוף סוף, אני חושב, יכולים למצוא פתרונות."
​​
זה נכון שמובילי דעות כמו פורטר ותנועות מעין אלה הם עדיין צעירים ורחוקים מאוד ממיליוני העסקים הרצים היום סביב העולם, אבל זה בסדר גמור.
גם רומא לא נבנתה ביום אחד.
שינויים משמעותיים קורים על ציר הזמן, הכך לוקח זמן.
הדבר החשוב הוא להתחיל עכשיו.
אני נזכר בסיפור היפה שסיפר הנשיא האמריקאי ג'ון קנדי: "הגנרל הדגול הצרפתי מרשל ליוטיי פעם ביקש מהגנן שלו לשתול עץ.
הגנן התנגד באומרו שהעץ יגדל לאט ולא יגיע לבשלות גם בעוד מאה שנים.
לזה הגנרל ענה- " אם כן אז אין לנו זמן- שתול אותו ממש היום בצהריים!"

אולי יום אחד אני אחפש את חבר הילדות שלי ואספר לו על מה שכבר התחיל ואולי יום אחד יצמח ויתפתח במלוא הפוטנציאל לכל מה שהוא יכול ואמור להיות.

יום ראשון, 14 בפברואר 2016

לצמוח כשמסתכלים בפחד ולא כשבורחים ממנה

אחרונה אני נפגש הרבה בתופעת הפחד.  
אני רואה פחד עצום אצל הורי הקשישים אשר מתמודדים עם חולי פתאומי, תחושה כללית של חולשה בחיים, איבוד זיכרון, מצבי בדידות והדאגה ממה שצפוי בהמשך.
אני גם מתבונן בפחדים שלי סביב כל הנושאים הללו שלהם, וגם שלי, כתוצאה מכך.
הרי הפחד, כמו כל מצב רגשי, הוא מדבק, בהיותנו מקשה אנושית אחת קשה מאוד לבודד את עצמנו מהפחדים שזורעים סביבנו-  במדיה, בשיחות היום-יום, מהמראות והחדשות הקשים שאנו נחשפים אליהם במינון עוצמתי ביותר.
יש גם את הפחד מהעובדה שכולנו צועדים לעבר הזקנה מבלי שיש בנו דבר לעשות נגדו, והזקנה מביאה איתה קושי רב.

דווקא במצבים האלה אני נזכר ונשען על הפילוסופיה הבודהיסטית שאני מוצא כל-כך מעשית, כל-כך פשוטה, כולה "כאן ועכשיו".
הבודהיסטים קוראים יומיום  את מה שנקרה "חמשת המצרפים" בכדי להתבונן בזרעי הפחד בתוכם אנו חיים: 

"בדרך הטבע, אני אזדקן-
אין מנוס מזקנה.

בדרך הטבע, אני אחלה-
אין מנוס ממחלה.

בדרך הטבע, אני אמות-
אין מנוס ממוות.

בדרך הטבע, כל היקר לי והאהוב עלי ישתנה-
אין מנוס מפרידה.

מעשי הם רכושי היחיד, הם הקרקע מתחת לרגלי-
אין מנוס מתוצאות מעשי."

אז איפה ההשראה בכל הסיפור הזה? זה לא רק דיכאון אחד גדול? מה מועיל לנו ללמוד מזה?

אני חושב שהצמיחה היא מההמשך להתבוננות הזאת, ההמשך שאומר שבהסתכלות במראת המציאות אנחנו לומדים להכיר אותה ולא לטייח. לומדים את העולם כמו שהוא, כשהחלק האחרון הוא החלק שעליו יש לנו שליטה: " מעשי הם רכושי היחיד, הם הקרקע מתחת לרגלי-אין מנוס מתוצאות מעשי."
הצמיחה היא דרך ההסתכלות בפחד ולא מהבריחה ממנה.
אף אחד לא מבטיח לנו גן של שושנים אבל קיימת האפשרות להכיר ולהנות מהשושנים ולא להתאבל, לפחד ולהתאבן רגשית בגלל שהן מוקפות קוצים.
בעיני זאת דרך האומץ שכה חשובה לנו בכדי לבחור בחיים כל יום מחדש.

"האומץ הוא כאשר אתה מת מפחד אבל בכל זאת עולה על הסוס" (ג'ון ויין).

יום שני, 8 בפברואר 2016

מה היית מייעץ לחבר או כל אדם קרוב?

לא חסר לכולנו דילמות והלבטים בחיים. נראה לי שככל שהתקדמה האנושית בתחומי ידע וטכנולוגיה, לא נפתרו הדילמות וההתלבטויות, אולי אפשר להגיד שאפילו התרבו ככל שהחיים שלנו נהיו מורכבים ועסוקים יותר. 
אני מכיר גם על עצמי,  וזאת דוגמא רק בתחום המשפחתי (במקרה הזה בטיפול בהורים קשישים), שהדילמות לא נגמרות, הן רק הולכות ונהיות רחבות ועמוקות יותר.

במקום הזה אני אוהב את השאלה הגורמת לחשיבה "אחרת"- "מה היית מייעץ לחבר או כל אדם קרוב?" 
זאת אחת ממאגר שאלות מתחום האימון האישי שעושות את העבודה- הן גורמות לך לתפוש נקודת מבט חיצונית, להוציא אותך מהסחור-סחור, מהניתוח על גבי ניתוח, ולוקח אותך למקום יותר רגשי, פחות שכלתני. 
אולי משם תראה את זה אחרת.

ממליץ לעשות את התרגיל הזה כל פעם שמרגישים שהבעייה "כובשת" אותך ולא רואים אור בסוף המנהרה. 
אחרי הכל, לעיתים קרובות אדם קרוב מקבל מאיתנו הרבה  יותר התייחסות ללא ביקורת מאשר אנחנו נוטים לתת לעצמנו....
מה היית ממליץ אתה לחברך במצב כזה?

יום שלישי, 2 בפברואר 2016

לא מוותרים על התשוקה שבחיים!

קראתי סקר אמריקאי לא מזמן על עובדים בארה"ב ועל הנתון המזעזע הזה:
כ- 70% מהעובדים טוענים שלא סובלים את העבודה שלהם! נתון נוראי- לא?
אין מקום לחשוב שהמצב ממש שונה בישראל.
מדכא לשמוע את זה.
מצד שני, זה לא ממש מפתיע. כולנו מכירים את האנשים האלה שמשדרים לסביבה שלא טוב להם, לא מעניין להם, לא מרגישים קשר כלשהו למקום העבודה, לסוג העבודה ולסביבת העבודה שלהם. כואב לי עליהם. 



פעם לפני "הרבה שנים" גם אני הייתי שם. ממש בזבוז.
יש מה לעשות?
בוודאי שיש מה לעשות!
כל זמן שהאדם חי ונושם יש לו את האפשרות לעשות את זה "אחרת", לפחות בחברה שלנו, וכל זמן שהבריאות לא בוגדת בנו יתר על מידה.
בספר שיצא לא מזמן בארה"ב, ,"Vital Signs" המחבר, גרג לווי, מציג ב 468 עמודים בלבד את כל מה שהוא יודע ושווה להגיד על נושא של passion for life, התשוקה לחיים.
מהמחקר הפרטי והרחב שלווי עשה בדרך לכתוב את ספרו, עולות מספר נקודות מרכזיות :

התשוקה בחיים (ואני לא מדבר על תשוקה= סקס, זה נושא אחר לגמרי), הוא דבר שניתן להדליק אותו וניתן ל"כבות" אותו גם-כן.
לא מאלוהים, אלא מהאדם.
ישנה קורלציה מעניינת בין לקיחת סיכונים מבוקרים וטיפוח התשוקה:
מי שרוצה לחוש תחושה יצטרך לצאת קצת מ"אזורי נוחות", כנראה שגם התשוקה משתעממת משגרת יתר.
תשוקה מולידה עוד תשוקה, חוסר תשוקה עושה את אותו הדבר בהפוך- יש להיזהר מאפקט כדור השלג!
יש הבדל בין אושר לתשוקה, לא כל התרגשות היא תשוקה וייתכן שתשוקה לעיתים תגרום לחוסר אושר. צריך להתנסות, כל אחד בעצמו.
בריאות טובה קשורה ללא ספק לנוכחות התשוקה, משום כך טיפוח אורח חיים בריא (כולל גם "בריאות פסיכולוגית"), מקדם לנו תחושה של תשוקה.
בסופו של דבר ההתמדה חשובה מההתלהבות. גם פה צריך לעבוד על מנת שהתשוקה תשרור בחיינו. גם פה זה עניין של לקחת אחריות להביא את התוצאה ולא לחכות שהתוצאה תבוא אלינו.
אני נזכר במילים המרגשות של האישה הגדולה הזאת שחיתה במאה הקודמת, הלן קלר, הסופרת האמריקאית ופעילה החברתית, שנודעה בזכות התמודדותה במגבלותיה בהיותה חירשת־עיוורת:
"או שהחיים הם הרפתקה
 אחת גדולה או שהם...כלום."