הצעד הראשון: מה אתה באמת רוצה?

The first step to getting the things you want out of life is this:

Decide what you want. ~ Ben Stein

לימדו אותי- וכנראה לא רק אותי- שהדרך הטובה ביותר לקבל החלטה היא לעשות טבלה, הפלוסים בצד אחד והמינוסים בצד שני. 

אז מסתכלים, עושים קצת חשבון ו—voila!- יש לנו החלטה! כמה שקל הדבר!

אז כמו שכולנו יודעים, החיים לא עובדים ככה. בניגוד למה שיגידו לנו "כל המהנדסים האלה", קבלת החלטות בחיים היא דבר מאוד לא מתמטי, הלוואי שהיה כך. 

כי בקבלת החלטות על דברים של החיים יש לנו הרבה מטען עודף שלא סופרים אותו באקסל: תחושות, תשוקות ונטיות. רומנטיקה ופנטזיה. 

הדהודים פנימיים, תחושות בטן ואינטואיציה, דברים שהם די קרובים לבטן ודי רחוקים מהמדע. 

יש גם מרד, תגובות נגד, מנגנוני ריצוי- הרבה מזה בא עוד מהבית. ואם כבר דיברנו על הבית אז משם יש לנו את כל ה"אני אמור", "אני חייב", "מה יגידו", ועוד שאר הירקות. 

אולי הדבר הגדול ביותר שפוקד אותנו בבחירות בכלל זה "מר פחד", פחד אם כן, פחד אם לא, פחד אם נצליח, פחד אם לא...

הדבר הראשון שבאמת חשוב לדעת הוא שבחיים הכל מתחיל אם הבירור "מה אני רוצה". 

חושבים שזה דבר קל? ממש לא! אני מכיר חבר'ה מצוינים, מטובי בנינו ובנותנו, שממש מכורים לספק, "מצד אחד", "מצד שני", "מצד שלישי, רביעי....11, 12". 

אני לא מגזים. אני כמאמן תמיד ער לדבר הזה...הרי הייתי שם פעם...ובינתיים פגשתי עשרות רבות עם ה"צד אחד וצד שני". למדתי לדבר איתם, למדתי לאמן אותם.

הדבר הראשון הוא לדעת מה אתה באמת רוצה. זה לא דבר קל אבל זה דבר מאוד, מאוד חשוב. 

ויסלחו לי חברי המהנדסים (some of my best friends are engineers… ), זה לא נמצא בטבלת אקסל...

אין שום דבר "ייחודי" בלהיות ייחודי

אני חושב שאמרתי וכתבתי את המילה "ייחודי" מאוד אם לא אלפי פעמים בקריירה הקודמת שלי כמנהל שווק ופיתוח עסקי בעולם הטכנולוגי, רפואי, ביוטכנולוגי, יזמי, וכו'. 

היא תמיד הייתה אחל המילים המפוצצות שנועדו למשוך תשומת-לב למה שניסיתי לקדם מול משקיעים, שותפים בפוטנציה, לקוחות ועובדים רצויים, בין היתר. 

אך כשאני חושב על זה קצת לעומק, מה זה להיות "ייחודי"? הרי אין דבר שהוא לא ייחודי בעולם! 

הסתכלו סביבכם, בפנים, בעיניים, בגוף של כל אדם שתראו, הקשיבו לקולם, הביטו בדרך שבה הם מביעים את עצמם ומהלכים את עצמם בעולם---אין שניים זהים אפילו אם נדמה לנו שכן! 

זאת המגבלה שלנו שאנחנו לא מסוגלים להבחין בשוני, בייחודיות. 

ואילו כן היינו מסוגלים לעשות את זה.... איך היינו מתייחסים לכל אדם ואדם שהיה נקרה בדרכנו? 

כעוד "בורג במכונה", עוד אדם שעומד או יושב מולנו, רוצה משהו מאיתנו, מפריע לנו לקבל משהו...

להבחין ולהבין את ה"לא ייחודיות שבלהיות ייחודי" זה דבר נפלא בעיני, עוד קסם שבעולם שלנו שכולו קסם אחד גדול, אם אתה חושב על זה מספיק...

עד כמה חשוב לשמר תשוקה לחיים... גם כשהשנים עוברות?

עד כמה זה חשוב? במילה אחת," חשוב!", ובשתי מילים, "חשוב מאוד!"
שלא יבלבלו לכם את המוח כל מיני אנשים שיגידו לכם ש"מה שחשוב זה ביטחון", "לא כל יום זה פורים.... צריכים להיות ראליים", "העיקר הפרנסה", וכו'- אני לא קונה את זה!

בוודאי, כל הדברים האלה חשובים בחיים וכולנו מנסים, עובדים ודואגים לזרימה נאותה של פרנסה, יציבות, וכו', אבל מה עם ה passion?
מה שווה הדברים היפים האלה אם האדם קם בבוקר בלי חשק, הולך לישון בלילה בלי סיפוק, מגיע לעבודה ביום ראשון וחולם רק על סופשבוע?
אני לא מדבר רק על תשוקה לעבודה, כי יש כל מיני תשוקות: למערכות יחסים, לתחביבים, למטרות, לאומנות, מוזיקה, ריקוד, ספורט, שפות, רוחניות, מסורת, ללימודים בכלל, להתפתחות אישית על כל גווניה, בין היתר.
בעיני, לשמר תשוקה משמעה לשמר את "אנרגיית החיים", הדבר הבלתי-נראה הזה (אבל המורגש מאוד!). 

תגידו אתם: מה התחושה שלכם שעומד מולכם אדם שחי ומדבר מתוך התלהבות ותשוקה, ומה תחושתכם שעומד מולכם אדם המקרין שעמום, שסוחב רגליים,  שכל האנרגיה שלו (או שלה) היא: "אני מת לעשות משהו אחר, להיות במקום אחר, Help, get me out of here!".
לא צריך להיות "דר. תשוקה" להרגיש את זה, זה ברור מאוד.
אדם כזה לא עושה לנו את זה...

בחיים, כמו בחיים, צריכים לתחזק הרבה דברים, המערכות לא עובדות לעד על אוטומט, כך שהזוגיות, הקשר המשפחתי, הספורט, האוכל, הקשר עם החברים, וכו', כל אלה דורשים את ה"תחזוקה" שלהם.
בלי תחזוקה מתחילים השיבושים, מתחילים להירדם בשמירה ולאבד את הטעם.
ככה בדיוק צריך לעשות עם "התשוקה לחיים" באופן כללי, צריך לעשות את פסק הזמן הזה, לזהות ולאתר נקודות של שחיקה ולרענן- גישה חדשה, אוירה חדשה, סביבה חדשה, וכדומה.

אף חברה לא רוצה עובדים "כבויים" כי כבר הוכח במחקר אחרי מחקר כשאנשים מגיעים לעבודה כשהם "רתומים" fully engaged- הם יצירתיים יותר, יוזמים יותר, וכן, גם עובדים יותר שעות ונותנים יותר תפוקה.
לבעלי העסקים הקטנים בינינו: it's a no brainer!- הרי, אתם= העסק שלכם! האם אתם יכולים להרשות לעצמכם לא להטעין בטריות, לחדד חיבור לתשוקה ו"להביא את עצמכם" במאה אחוז?

הנושא של תשוקה לחיים מרתק אותי שנים רבות, אני גם משוכנע שילווה אותי עוד הרבה קדימה.
לכן, יצאתי עם הסדנה הראשונה, "לעוף על החיים! Passion 2017", 3 שעות אינטנסיביות במחיר סמלי בלבד- 50 ₪  ואני אשמח לראותכם איתנו!
אני מזמין אתכם להקדים ולהירשם, לתפוס מקום כי הוא מוגבל ומתחילים לפקס את החבר'ה גם לפני מועד הסדנה, יום שישי, 23.12, 9:30-12:30. יום שישי אז רוצים לבוא עם בן-בת הזוג?
אחלה רעיון, מקום מעולה להקפיץ את שיתוף הפעולה לשנה החדשה.

אתם מוזמנים, נא להיכנס ללינק הבא:

http://lp.vp4.me/rxfw

חבר'ה, אל תוותרו על התשוקה לחיים, היא המפתח לטעם החיים עצמם. היא גם המפתח לעשייה מתוך משמעות, ומשמעות הנובעת מחיבור חזק למי שאנחנו.

"Our passion is our strength." (Billie Joe Armstrong)

לחזק חוזקות או לתקן חולשות?

לא מעט פעמים אני שומע מאנשים שמגיעים אלי איך שהיו רוצים לתקן איזה "באג" שיש להם, כגון: אי סדר, אימפולסיביות, קושי בתקשורת באנגלית, חוסר-מיומנות באקסל, שנאה לכתיבת דו"חות, בין היתר. 

כמובן, אין שום בעיה ברצון החיובי של האדם לשפר דברים אצלו, להוציא את עצמו מאזור הנוחות ולהתגבר על קשיים.

אך, לדעתי, הגישה של הקוצ'ינג עובדת ומצטיינת בזה שהיא קודם-כל מזמינה את האדם לשים דגש על חיזוק המקומות שבהם הוא מרגיש חזק, שם להדגיש, למנף, להרחיב ולעוף קדימה. 

הסיבה לזה הוא פשוט מאוד: ככל שנהיה במקום הזה, הסיכויים גדולים יותר שנרצה להמשיך, נאהב את הפעילות (וגם את עצמנו?) יותר, נקבל פרגון מהסביבה ששוב יחזק אותנו, ידרבן אותנו קדימה, התוצאות תהיינה טובות, ושוב נשאב כוחות להמשיך, להרחיב, לתת, וחוזר חלילה...

הפסיכולוגיה החיובית איננה שווה ל"אמירות ניו-אייג'"הנשמעות חדשות לבקרים מכל פינה, היא גישה מעשית, מעצימה ו"מדעית". 

לשם אני מזמין את המתאמנים שלי, ובעצם כל אדם שאתו אני בא במגע. זה גם common sense, כי למה שהאדם ידחוף את עצמו דווקא למקומות שהכי סובל בהם? 

ניתן לו "שחרור" להיות מי שהוא וכולם ירוויחו בסוף....אבל קודם-כל הוא!

לחזק את החזק, להיות עם האהבה, לתת לדברים לזרום- נשמע לי נוסחה טובה לחיים!

לעוף על השינוי! לא מילים בלבד...

שמח ומתרגש לשתף את הסרטון שהוכן על ערב ההשקה של "לעוף על השינוי!", כל כולו לפני כ-10 ימים וכבר נראה משהו "היסטורי"...
ערב בהחלט מספק, ממלא וממריץ, דרך חדשה ומבטיחה לפנינו...

המותג "לעוף על השינוי!" לא נוצר מתוך כלום ולא מתוך רעיון ש"בוא נעשה משהו חדש", אלא היתה זו התפתחות אותנטית שנולדה מתוך תהליך אישי ארוך.
היא הגיעה לעולם לאחר התבוננות עמוקה, אחרי שבועות רבים של חשיבה וחיבור לקול פנימי עמוק, ורב-השנים אצלי שהדהד: העולם, הגוף, וכל החיים האלה נמצאים בהשתנות בלתי-פוסקת.
איך לעזור לאנשים להבין שזמננו כאן הוא קצר והפוטנציאל בנו עצום?
רק דרך הבנה עמוקה של מה זה שינוי ומה זה ליזום שינוי, רק אם נצליח להבין ולפצח את הקוד ה DNA של דרך השינוי הפרטי שלנו, רק כך נוכל לשחרר טונות של אנרגיה שתהיה מכוונת לדברים המשמעותיים ביותר שלנו, ובכך נוכל להגשים את מה שעלינו ולהגשים בחיינו... והעיקר להתחיל בכאן ועכשיו!

המותג החדש "לעוף על השינוי" מורכב משורה של מוצרים "מבוססי-קרקע ושמיים": הכל מתוך חזון גדול ומרגש אבל גם מחובר לעשייה ה"ת'כלסית" של מחשבה אחרי מחשבה, רגש אחרי רגש, פעולה אחרי פעולה, מיקוד תוך כדי העצמה והתקדמות.
ב"לעוף על השינוי" יש אימון אישי, יש "  Get-Go שינוי" ליצירת תכנית פעולה מידית לשינוי, יש הרצאות, יהיו קבוצות מאסטרמיינד, סדנאות ל"סופי-שבוע לשינוי", וכל מיני רעיונות מלהיבים ויישומיים בהמשך...

כמו שכולנו שמענו וידענו, הכל מתחיל מצעד הראשון...ואז השני...ואז השלישי...

מוזמנים להתעניין, לעקוב, לקפוץ למים, מוזמנים להצטרף ולעוף גם אתם על השינוי, כי אלו הם חיינו ואין לנו עוד כאלה בבנק!

בכבוד ובהערכה,

רוני

קטעים מתוך ערב ההשקה של "לעוף על השינוי!"

סיפור ​קצר על שינוי

מיסטיקן סופי בשם בלתזר, כתב בספר האוטוביוגרפי שלו:

" כשהייתי צעיר התפללתי לאלוהים שייתן לי את הכח לשנות את העולם. 

אנשים מסביבי לא אהבו את זה, זה היה להם מהפכני וקיצוני מדי לשנות את פני העולם.

כשהתבגרתי קצת שיניתי את התפילה שלי: כבר נהיה יותר מדי בשבילי להתפלל לשנות אל כל העולם, כל-כך הרבה שנים עברו, חצי מהחיים שלי עברו ועוד לא שיניתי אפילו אדם אחד. 

אז התפללתי לאלוהים וביקשתי ממנו שיניח לי מהשאיפה לשנות את כל העולם, נלך על המשפחה שלי, שיעזור לי לשנות את בני משפחתי.

כשהזדקנתי הבנתי שגם המשפחה שלי זה יותר מדי- מי אני שאשנה את בני המשפחה שלי? 

אז הסקתי שאם אשנה את עצמי זה יהיה מספיק ודי. 

אז התפללתי לאלוהים וביקשתי ממנו שהגיע הזמן שלפחות זה, שיעזור לי לשנות את עצמי.

ואז אלוהים ענה:" כעת אין לך זמן לזה. הייתי צריך לחשוב על זה בהתחלה. אז היתה לך אפשרות".

​​"

האם הסמארטפון הורג את השיח האנושי?

אני כבר שנים עוקב אחרי מאמרים המדברים על ההשפעה של הסמארטפון על חיינו.
אני חושב שעוד נשמע הרבה מאוד על זה, החל מההשפעה של הקרינה עלינו, על התוספת התקציבית מהשדרוגים הבלתי-נמנעים, על היתרונות הרבים שישנם באפליקציות הרבות, וכו'.

אך יש תחום אחד שאני משוכנע שאנו לא מודעים לו מספיק, וזה התחום שבו הסמארטפון הורס לנו את עומק השיחה האנושית. דר. שלי טורקל מ MIT, התלבשה על הנושא הזה כבר לפני מספר שנים ומה שהיא מספרת מראייה מחקרית כולנו יכולים לראות גם בלי התואר דוקטור לפני שמנו: הסמארטפון עושה מהפכה שלילית ביכולתנו לקיים שיחות אנושיות עם עומק סביר.

\

לפי טורקל: הסמארטפון מרחיק אותנו ממצבים שבהם אנו רגילים לפתח קשר עין, אמפתיה, והקשר הבלתי-אמצעי ללמוד, "להכיל" ולהיות "אדם לאדם".
הוא גם גורם לנו לשטחיות בריכוז, מ"מנת יתר" לסיפוקים מידיים" כי ה"וואטס-אפ" לא מפסיק לספק לנו את הריגוש, הוא גם אחראי לריחוק רגשי בין אנשים כאשר "שמים את הנייד על השולחן", במקום שפעם רק היו אנשים יושבים יחד.

אני חושב שעלינו לקחת את עצמנו בידיים ולהגביל את הטכנולוגיה במקומות שבהם אף אחד לא יתערב למעננו.
או ואבוי לדור שיגדל עם התחושה המוטעית שהכל אפשר לסדר "און-ליין", כולל פתרון של קונפליקטים ואי-הבנות ובניית קשר הדדי.

יש את הגולם ויש את היוצר של הגולם. הלוואי שיהיו יותר מאמצים לטפל ביוצר של הגולם לפני שהיה מאוחר מדי...

"אז יש לי בעייה עם ניהול זמן...כל חיי..."

 פעם בכמה חודשים אני מקבל טלפון ממי שכנראה מגיע אלי מגוגל, מישהו שחיפש בין מליארדי דפי האינטרנט פתרון לבעיה שיש לו\לה להתארגן על הממד של זמן בחייו.
זה בדרך כלל מתחיל כשיחה מאוד ממוקדת, מאוד "ישר לעניין", אותו אדם מספר לי שקוראים לו "x" ,ו.. "אז יש לי בעיה עם ניהול זמן...כל חיי...", והוא חושב שאולי "כמה פגישות איתי" יעזרו לו לפתור את הבעיה.

מה שבדרך כלל קורה הוא שהאדם הזה נעלם אחרי השיחה הזאת, לעולם לא יגיע או יתקשר ל"כמה פגישות" האלה ויש לי ספק גדול מאוד שבעייתו עם הזמן תבוא על תיקונה.

מניסיוני אני מוצא שה "בעיה עם ניהול זמן" הוא בכלל לא בעיה של ניהול זמן, ניהול זמן לוקה הוא התוצאה ולא הבעיה.
הבעיה- או כפי שאנחנו אוהבים לקרוא לה, "האתגר"- היא בחוסר המודעות וחוסר ההפנמה לשתי מילים, "עדיפות" ו "ויתור".
הכל מתחיל עם מודעות: כשיש מודעות לממד של זמן, וזה דבר שעליו כן אפשר להתאמן ולשפר, פתאום "ניהול הזמן" הופך להיות אקטואלי.
כשיש הפנמה למילה "עדיפות" פתאום הזמן מקבל קצת "ריספקט".
כשמבינים "עדיפות" מתחילים להבין שהמילה "ויתור" היא לא כזאת נוראית, יש לה יתרונות גדולים.

אבל קודם צריך להגיע.
חיפוש בגוגל הוא נהדר אבל הוא לא יפתור לאף אחד את "בעיית ניהול הזמן".
זה רק האדם בעצמו יכול לעשות...

מה שלא אומרים לך המכורים ל"זבאנג וגמרנו"

"המשמעת היא הגשר המחברת בין מטרות והישגים"- ג'ים רואן

 

אנחנו חיים בעידן, בארץ ובתרבות שחסרה תכונה שפעם היתה לרובנו- משמעת.
כשקוראים משהו באינטרנט או בפייסבוק, רואים אותו בטלוויזיה, שומעים אותו ברדיו או בהרצאה, אתה ישר מצפה שיביא לך "טיפ", "פתרון", "שורה תחתונה", אחרת הוא לא שווה.
זה יוצר את האשליה שכל העולם חי על פי הברקות של רגע, גאוניות מתפרצת של אדם צעיר, או ביכולתנו להיות מהירים יותר ותחרותיים יותר מכל האחרים.

שכחנו שרוב הדברים שנבראו ונשארו בעולם הם תוצאה של תהליכים, של משמעת של אדם אחד, של קבוצה של אנשים, של מנהיג עם חזון, של התארגנות של אנשים שיצרו אומץ לפעולה ולשינוי.

טיפוח המשמעת זה כנראה לא משהו שמלמדים כבר בבית-ספר, כל שכן בכל המסכים שמרכיבים את החיינו. אבל המשמעת, כפי שאמר ג'ים רואן, היא היא הגשר האמיתי בין הדיבורים וההישגים...​

את ההזדמנויות צריך ליצור!

לכל מי שיושב בבית או ליד המחשב וחושב לעצמו –"למה הם כן ואני...לא?", אז הנה סיפור יפה בשבילכם ששמעתי לראשונה מפי המורה הבודהיסטי האמריקאי, ג'ק קורנפלד:

"אדם יושב בבית, ורואה בחדשות שעומד להיות שיטפון, לכן ממליצים להתפנות מהבתים. 

ההוא, חזק באמונתו, חושב לעצמו - "מה יש לי להתפנות? אם זה יהיה שיטפון כל כך נוראי, אלוהים יעזור לי".מובן שיש שיטפון, והכל מוצף, האיש שלנו נוסע באוטו כאילו כלום, ונתקע. עובר לידו נהג משאית שמציע לו לעבור אליו. "עזוב", הוא אומר לו "האל יעזור ויחלץ אותי מכאן".

מפלס המים עולה, האיש מטפס על גג המכונית, חולפת לידו סירה, ומציעים לו להצטרף. "תודה, אין צורך. אני מאמין באלוהים, האו יציל אותי".

המים הולכים ומעמיקים, האיש חדור אמונה ושטוף במים, חג מעליו מסוק, משלשלים אליו סולם, והוא בשלו - "אין צורך, אלוהים יעזור".

מה לעשות, המים מנצחים, והאיש שלנו טובע. עולה לשמים, ומתלונן בפני היושב במרומים: "אני אדם מאמין, מקיים מצוות, סומך עליך. הייתי בטוח שתעזור לי, שתציל אותי מהצרה הזאת... למה לא עזרת? למה איפשרת לי למות?"

עונה לו אלוהים - "מה אתך! הודעתי לך בחדשות, שלחתי לך משאית, סירה, מסוק - ואתה סרבת בתוקף לעזרה!"

מי נמצא אי שם שמחכה להזדמנות חדשה שתיפול לו על ראשו...וזה עוד לא קרה?​

​שינוי? רעיון נכון אבל...

"People change their minds for two reasons: either their minds have been open or their hearts have been broken".

(Steve Aitchison)

הנה פרדוקס עצום של חיינו: שינוי בת'כלס הוא הדבר שקורה לנו כל רגע בכל יום. שינוי מרכיב את החיים. אפשר להגיד שהדבר שבו יש לנו הכי הרבה ניסיון הוא לעשות שינויים. ומה הדבר שהכי מפחיד, קשה ומרתיע אותנו? לעשות שינוי!

שינוי מאיים על הסטטוס קוו ולא משנה אם מדובר בשינוי במערכות יחסים, שינויים בגוף, שינויים במחשבה או שינויי בדברים "גשמיים" יותר כגון עבודה, בית, מקום מגורים, אוטו, פקקים בכביש, התכנה, השלט של הטלוויזיה, וכדומה. שינויים ידועים כגורמי סטרס גדולים ביותר בחיים שלנו. אז מה עלינו לעשות?

אני סבור שקודם-כל כדאי לנו להבין היטב את עצמנו ואת ה"רתיעה שלנו משינוי" ואז להיכנס לרזולוציה באיזה שינוי מדובר- יש המון אפשרויות. גם שמזיזים לך את הגבינה, שמו יותר מדי פלפל בסלט שלך או השכן חנה את רכבו קרוב מדי לבית שלך, יש לנו אותו מגנון- שינוי קרה- מה עושים?

כמובן, יש שינויים גדולים ומשני דרך בחיים כגון מוות  מחלה, זקנה, ועוד כמה מהסוג הזה, ויש שינויים שבכלל לא שמים אליהם לב. אך הדבר שנראה לי מאוד חשוב לזכור הוא שהdefault  שלנו הוא תמיד יהיה להשאיר את הכל במקומו ולא להתעסק איתו עד שאי אפשר אחרת. זה כבר מסוכן...

אהבתי את האמרה של אצ'יסון מאוד. הוא חילק את העולם לשניים- דבר שתמיד מעוות את המציאות אבל עוזר לנו להתמקד. להתמקד במה? שהאתגר שלנו הוא  במוח, לפתוח אותו, ללמוד עוד על ה"צד השני", על הדעה והחוויה של השני, לשאוף להיות במצב של למידה הרבה לפני שהלכנו בתוך שניות למצב של "הגנת הבית". כי המציאות אינה עומדת במקום אלא זזה לנו דקה אחר דקה- אין לנו ממש שליטה על רוב הדברים.

אנשים רבים ישנו את מה שצריך לשנות רק כשזה כבר "מאוחר מדי". זה חבל, באמת חבל. בין הלב השבור וה"הארה" נדמה לי שיש מרחב גדול מאוד שאפשר לפעול בו. הרי אנחנו צומחים ומתפתחים דרך שינוי וטוב נעשה שנרגיל, נכשיר ונתמחה במה שאנחנו עושים כל הזמן בלאו הכי-שינוי!

 ​

תכניות זה נחמד אבל...

ישנה אמרה שמיוחדת לוודי אלן שאומרת: "אם תרצה להצחיק את אלוהים ספר לו את התכניות שלך."
נראה לי שהוא לקח את זה מהפתגם היידיש: "מען טראכט און גאט לאכט" , כלומר האדם מתכנן ואלוהים צוחק.
המסר ברור: אנחנו לא יודעים כל-כך הרבה כמו שאנחנו חושבים, או היינו רוצים לחשוב.

החינוך שקיבלנו, למעשה הוא גם הדרך שבה אנו חיים את חיינו, הוא שצריך להרחיב כמה שיותר את הביטחון שלנו לעתיד.
שנדע להפחית סיכונים, למקסם סיכויים, שנוכל להיות בשלוות נפש ממה שעומד לבוא.
זה חלום יפה- גם אני שותף לו- אבל יש רק בעיה אחת אתו- אין לנו סיכוי באמת.
החיים הם תמיד חזקים מאיתנו, מפתיעים אותנו ומשאירים אותנו במצב של חוסר ודאות.
אני מאמין שהאנשים שלמדו להחיות בתוך עולם שיש לו כל-כך מעט וודאות הכינו את עצמם טוב לחיים. הייתי מכנה את זה "ארגז-כלים לשינוי", או "כישורי חיים לשינוי".
זה לא קל אבל זאת השקעה טובה. אני עובד על הארגז הזה כל הזמן ועדיין אני רואה את כל החורים אצלי.

ואתם?​

​קודם קשה, אחר-כך קל

"All things are difficult before they are easy.”

 Thomas Fuller

כולנו מכירים את התחושה שאתה עושה דברים בפעם הראשונה הכל נראה נורא, נורא קשה.
הרבה מאיתנו מתייאשים ועוד לא ממש התחלנו.
אני זוכר כילד שתמיד היה לי קשה כמעט בכל דבר ביום הראשון, בשבוע הראשון, בצעדים הראשונים.
האם ברחתי?נו...כן, בוודאי! לא תמיד, כמובן, כי למדתי אי-שם בדרך שדברים טובים לוקחים זמן להתבשל ולבשל.
לא תמיד הייתה לי הסבלנות לכך (ובשבילי זה תהליך in progress גם היום בגילי המופלג), אבל למדתי את הלקח.
אפילו התחלתי לאהוב את התהליך הזה, ההרפתקה ששי בכל שלב, כל פיסת מידע, כל כישלון שהופך לניצחון.
אני חושב שזה שיעור טוב ללמד את הילדים שלנו- איך "לבנות מדינה" ולא רק לקבל אותה קומפלט.

האתגר האימוני של החיים כאן הוא ברור: במה אנחנו מתמקדים- בקושי של ההתחלה או בידע שנוכל להתגבר עם הזמן, עם עזרה ועם שיתוף פעולה?

בהתחלה קשה.
מי יהיה שם בשבילנו להזכיר לנו מה קורה בהמשך?

הדלת שנסגרת, הדלת שנפתחת

"When one door closes, another opens; but we often look so long and so regretfully upon the closed door that we do not see the one which has opened for us."

Alexander Graham Bell

אני מניח שכולנו כבר ראינו את ציטוט הזה וגם הרבה פעמים.
אתם יודעים מה? אני מוכן לראות אותו עוד הרבה מאוד, כי כל פעם שאני רואה ומשתהה בו אני מרגיש את עצמי מפליג למקומות חדשים. 

מקומות של השראה.

אלכסנדר היקר שלנו היה אדם מיוחד במינו, המציא לנו את הטלפון תוך כדי עבודה כמורה לילדים חירשים. דרכו לא הייתה קלה: מתו לו שני ילדים בגיל צעיר, שני אחים ממחלות, ספג והתגבר על כישלונות רבים בדרך להצלחה הגדולה.

אפשר להבין מאיפה באה לו האמרה המקסימה שלו. אפשר להרגיש את הדלתות האלה ממש.

הדלת  היא מטפורה מלאת- עוצמה. הדלת גם פותחת וגם סוגרת. גם שומרת עלינו וגם מרחיקה אותנו. וכשהיא מסתובבת תמיד ניתן לראות שמחושך יוצא אור, ומאור יוצא חושך.

​​

דלת היא הזדמנות. אך כמו שבל אמר, ההזדמנות עצמה היא לא מספיקה.

צריך גם לדעת להסתכל ולהבין מה רואים. 

זה כבר תלוי בנו.

​תרגיל מומלץ: "דף ההצלחות שלי"

השבוע השתתפתי בסדנה שנתנה לי טיפת מרץ לשתף בכלים שונים באימון אישי ועבודה קבוצתית.
הנה תרגיל אחד שאהבתי.
כמו רוב התרגילים שאני "לומד" כבר הכרתי אותו אבל הספקתי גם לשכוח מקיומו.
אז הנה אחד: כתבו על דף אחד בשתי דקות רשימה של הצלחות-כישורים-תכונות טובות שלכם.
תגבילו לשתי דקות ותנו לעצמכם לעוף על זה בשטף ללא ביקורת ותיקונים. לכו על זה- רק 2 דקות!

למה זה טוב?
מה זה מלמד?
את זה תגלו לבד.
רק אוכל להגיד לכם שראיתי שבקבוצה של 12 איש היו כל מיני דברים שנכתבו ולא נכתבו, קצב כזה ואחר, תחושות כאלה ואחרות.
ברגע שהרשימה בידכם אפשר גם להתחיל ללמוד גם מה אחרים רואים ואומרים.

רוצה לסיים באמירה פשוטה: היכולת שלנו להשפיע לטובה על אחרים, לסייע, להעצים ולקדם אותם קשורה ישירות ביכולת שלנו להכיר בתכונות החשובות וההצלחות שלנו.
תנו לזה קצת מחשבה.

תהנו ותפיקו!​

ה"כן- אבלים..."

שמעתי את זה קודם באנגלית לפני כ -15שנה, ואימצתי את הביטוי על המקום.

The "Yea-buts". 

לא חשוב מה השפה (ביידיש נקרא לו ה "יא- אבערים"? ביידיש זה נשמע אחרתJ), בואו נקרא לילד בשמו.....קוראים לו "פחד משינוי", וכל השאר זה קישוט לעוגה.

אנחנו בני-אדם ולמדנו לאהוב ולחבק את כל מה שנותן לנו ביטחון ותחושה של הגנה.

כל השאר, שיחכה. זאת אסטרטגיה נפלאה כשהכל מתנהל כשורה, אבל...האם החיים מתנהלים כשורה כל הזמן? Give me a break, will you!, תגידו 50%, תגידו 20%, תגידו גם 80%, מה שבטוח שהרבה מהחיים לא מסתדרים בקו ישר לפי הנקודות ואז אנו נקראים לעשות את זה אחרת.

אז אנחנו נקראים למתוח את עצמנו קצת מעבר לאזור הזה, אתם כבר מכירים אותו, כן?, הרי הוא "אזור הנוחות", ושם מתחיל ביתר- שאת התקף ה"כן-אבלים", פתאום מרגישים, רואים, אומרים, אפילו צועקים- "כן, אבל זה לא יעבוד!", "כן, אבל לא עכשיו!", "כן, אבל רק בחודש הבא... שנה הבאה...אחרי הבר-מצווה...אחרי החגים...", וכו', וכו'.

לפעמים כשאני מתבונן בעצמי ושומע את מכת ה"כן-אבלים" היוצאים מהדיאלוג שלי עם עצמי אני ממש מתחיל לחייך.

או לבכות. לפעמים גם וגם. מה שבטוח שהתמרור עובד ואני מתחיל לחשוב עוד טיפה הלאה.

אני בכוון הנכון. כאן מאוד עוזר כשיש אדם לצידי, עדיף שיהיה מאמן, ומאמן טוב, כי זאת בדיוק העבודה ה"קלאסית" של מאמן שמביא גאווה למקצוע ותרומה לחיים.

חברים, בפעם הבאה שתשמעו את ה"כן- אבל", אצלכם או אצל האדם שאתכם בשיחה, רוצו ו...תעשו לי לייק בפייסבוק?J... שטויות, תעשו לעצמכם "לייק גדול" לקריירה, לעסקים ולחיים ותנו ל"כן-אבל" בעיטה גדולה בישבן!

האם הקול שלך הוא הקול שלך?

אנחנו שומעים הרבה את הביטוי, "תלך עם הבטן", "לך עם האינטואיציה שלך", ועוד דברים מהסוג הזה- מישהו בכלל יודע מהי "נוסחת הבטן"?

אני מוצא שאנשים רבים פשוט אין להם מושג מה זה "קול פנימי" ומייחסים את האיבר שקוראים לו "בטן" לדבר אחד בלבד- אכילה- ופעילות אחת- לדבר על איך מורידים אותה.

הביטוי "הקשבה לעצמך" הוא מדהים בעיני רק אני בספק אם רובנו באמת יודעים מה זה אומר בכלל.
אני מוצא שמרבית החלטותינו, ולא לדבר על דעותינו, הן בסה"כ תולדות של הקולות החזקים של אחרים, הדעות החזקות של אחרים, החינוך המושרש, החברה ה"שופטת", וכוח הפחד לתקוע אותנו כי יותר גרוע אולי במקום-דעה- עמדה השנייה ה"לא ידועה".

יש את האנשים שלא מקשיבים לאף אחד ועושים "מה בראש שלהם".
לדעתי, הם די מעטים. ויש את אלה ששואלים ומתייעצים עם כולם.
אני חושב שאני בא משם, אולי עדיין טועה לכוון הזה יותר ממה שהייתי רוצה להודות לעצמי.
מאוד מעניין אותי מה אנשים חושבים לגבי הדברים שאני מתלבט בהם.
הם לא מעטים.
אך למדתי בעשור+ האחרון לשאול פחות ואז ליהנות מפחות רעשים בראש שלי.
תמיד מעייף אותי האנשים האלה שתמיד יודעים כל דבר על כל דבר.
אז למה אני שואל אותם אתם שואלים? זאת שאלה מצוינת!

לא פעם אנחנו מקשיבים למי שזעק הכי חזק והכי קרוב לאוזן שלנו.
האחרון לוקח.
שימו לב לתופעה המוזרה הזאת, אנחנו לא פעם מחליטים על דברים חשובים לפי מי שצעק אחרון.

הקשבה פנימית, ה"קול הפנימי", ה"בטן" המפורסמת זה משהו אחר לגמרי.
זה להכיר את עצמך מעבר לכל הדעות, קורות החיים שכתבת, מעבר לדימוי שאתה כל-כך קשור אליו ומעבר ל"מה יגידו".
זה לוקח קצת עט חפירה, תהליך טיפה-לה ארוך יותר (אבל לא ארוך כמו מסטיק), מודעות מוגברת והרבה, הרבה רצון.
הרבה רצון להיות נאמן לעצמך.
עכשיו זה ביטוי שכובש את ליבי תמיד- "להיות נאמן לעצמך"! Music to my ears…

“If you don’t design your own life plan, chances are you’ll fall into someone else’s plan. And guess what they have planned for you? Not much.” ~ Jim Rohn

​חשבתם למה אתם לא מצליחים לעבור את שלב הריאיון האישי?

פשוט כואב לראות איך אנשים מדהימים לא מצליחים לעבור ראיון.
זה לא אשמתם, אף אחד לא לימד אותם שראיון עבודה זה לא לשפוך בעל-פה את מה שמראיין כבר קרא בקורות החיים.
חבר'ה, המראיין למד לקרוא גם בכיתה א', בדיוק כמוכם!

בראיון העבודה מחפשים משהו אחר, אותה מראיינת מחפשת לדעת אם מי שיושב מולה הוא בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להצליח בתפקיד או לא, יותר מהמועמדים אחרים או לא, בקיצור, היא מחפשת את ה"תחושה" שאחר-כך תהיה מגובה בהיגיון ו"עובדות", כי ככה מקבלים החלטות בת'כלס, זה עובר דרך הרגש, if you like it or not!.

ופה בדיוק נכנס היכולת שלך כמתראיין לספר את הסיפור, לא רק הסיפור של "למה אני" אלא הסיפורים הקצרים על ההישגים, על ההתמודדויות, על ההתמדה, על הלבטים, על היכולת ללמוד, להיעזר באחרים, להוביל, לתפקד תחת לחץ ובמצבים מורכבים.

האם אתה יודע לספר את הסיפור שלך?
אם לא, למה אתה מחכה, לעוד ראיון שבו תגיד "חבל שלא באתי מוכן ל..."​

אתה הרבה יותר מהדעות שלך!

"When you change the way you look at things the things you look at change."

​(Max Planck)

 

כשהייתי בן 23 שמתי תרמיל על הגב ויצאתי למסע שעבר דרך הרגליים אבל בעיקר דרך הראש והלב.
הייתי כבר אחרי עלייתי ארצה, אחרי תואר ראשון, אחרי שרות צבאי, עם סקרנות עצומה לבדוק דברים עבור עצמי.
אמרתי לעצמי שצריכים קודם "לרוקן את התרמיל שכבר על הגב" ואז להוסיף דבר דבר רק אחרי שבדקתי וחקרתי אותו עבורי באופן אישי.
חשבתי שזה יהיה מין מסע אינטנסיבי כזה שאעשה ואז אוכל לעבור הלאה בחיים, כמו שאומרים. אבל זה נמשך קצת יותר.
כמעט חמש שנים. רציתי לברר עם עצמי כל "כותרת של זהות" שסחבתי על עצמי מאז שזכרתי את עצמי: למשל, יהודי, ציוני, ישראלי, אמריקאי, דתי, חילוני, שמאל, ימין, מקצוע כזה או אחר (וזה ממש לא ידעתי), דימוי עצמי כזה או אחר, וכו, וכו' הרשימה ארוכה.
מסע מרתק זה היה.... אמרתי היה? הוא ממש לא "היה", וזה גם מה שגיליתי, הוא כל הזמן מתהווה, בין אם ארצה או לא ארצה...

גיליתי לעצמי שאין לקחת יותר מדי ברצינות את כל ה"דעות" האלה שהיו לי או שיש לי גם היום.
כי מה זאת דעה אם לא תולדה של הרבה מאוד השפעה, חינוך, ניסיון, חיי חברה, למידה ועוד כמה וכמה דברים.
אדם יכול לשנות את דעותיו אלפי פעמים אם רק האגו שלו יוכל לסבול את זה.
הרי אנחנו מאוד קשורים ל"זהות" שלנו, אבל מה לעשות ש"זהות" היא דבר הרבה יותר נזיל, רחב, משתנה ממה שהיינו רוצים לחשוב?

אני מניח שדברים מסוג אלה עלולים ממש לעצבן מישהו "רציני".
כמו האמירה של הקומיקאי הדגול גראוצ'או מרקס שפעם אמר, "אלה עקרונותי. אם אתם לא אוהבים אותם אז יש לי עוד."
אך לא זו כוונתי. אני פשוט למד מתוך התבוננות על חיי והעולמות והמקומות שנפל בזכותי לחוות אותם שאין כמעט דבר שנשאר איתן ויציב ולא עובר שינוי נונ-סטופ .
כולל הדעות שלך והדעות שלי והדעות של השכן ההוא והמדינה ההיא.

הנה תרגיל נחמד, עשיתי אותו קבוצות שהנחתי וגם באימונים אישיים.
קחו כל נושא, רשמו לפניכם את ה"צדדים" או את ה"עמדה" של כל צד וצד.
תנסו להציג את הנושא הזה מנקודת מבט של הצד שאתה ממש לא תומך בו בשיחה של כמה דקות.
תרגיל זה עדיף לעשות עם עוד אדם או שניים. תלכו עם ה"דעה שמנגד" כמה דקות ותראו מה יצא לכם ומה תרגישו.
למעשה זה יופי של תרגיל לעשות עם ילדים, אולי אפילו עשיתם אותו בתנועת נוער?

התרגיל הוא יפה כי הוא מדמה את החיים. הדברים "משתנים" ברגע שעוברים לצד השני והולכים קצת בנעליים של האחר.
כי גם אתה וגם אני יודעים שזה הרבה יותר מ"תרגיל".
אז, בבקשה, בואו נזכור את זה בפעם הבאה שנתחיל להתלהם על משהו, להתעצבן על מישהו ולהתאכזב ממנו, ממנה ובכלל מהחיים שלא נתן לנו בדיוק את מה שרצינו...​

a

איזה דחיין אתה?

אנחנו צוחקים הרבה על דחיינות כי כולנו נמצאים שם מתישהו.
יש כאלה שיותר שם מלא שם.
מחקרים בארה"ב מראים שכ- 90% מכלל הסטודנטים באוניברסיטה מודים שיש להם נטייה ל"דחיינות כרונית".

מצחיק? אולי, אבל זה גם עסק יקר.
מעריכים שדחיינות יכולה לעלות לעולם במיליארדים רבים כשמחשיבים את הירידה ביעילות, תזמון, דו"חות, ומה לא.
לגבי העלות האישית אני משאיר לכל אחד לחשב לעצמו, זה לא קטן.

קראתי מאמר ב Fast Company שריתק אותי: "מי מתוך חמשת סוגי הדחיינים זה אתה?"

ואוו! כמה ששהדחיינות הזאת מופיעה לי מול עיני אצל מתאמנים שעוברים דרכי, בחברים שנמצאים לידי (או לא), באנשים שחיים איתי ו...כן, גם אצלי, רבותי, גם אני טועם מידי פעם מחלב הדחיינות בין אם ארצה או לא ארצה.

אז מהם חמשת הסוגים?

1. הפרפקציוניסט

כולנו מכירים אותו טוב, טוב. הסיבה שלהפרפקציוניסט לדחיינות?  היא הפחד לטעות, פוחדים מהבושה של ה"פדיחה" אז נתקעים במקום שלא מסתדר להם ומתקנים... ומתקנים... נתקעים... ונתקעים, ניהול הזמן הופך להיות רעיון בלבד ומקווים שב"רגע האחרון" תגיע הישועה ואז הכל יהיה סבבה.
כמובן, זה מגדיל את הסיכוי לעשות טעויות!

2. "המתחזה"

כמובן הוא לא ממש מתחזה אבל הוא (גם היא) ממש מרגיש\ה שכל מה שיעשה לא ישביע את רצון הבוס, הלקוח, השותף, וכו'.
התחושה  הפנימית ש"אני לא ממש מקצועי" לא רק מושך דחיינות אבל יכול גם לקדם את הדיכאון.... אווף! זה כואב!

3. "המשועמם"

כשאתה משועמם קשה להיכנס לשוונג והכל הולך נורא כבד, אז למה לא לדחות את המשעמם והכבד?

4. "המוצף"

כששמים יותר מדי על הצלחת או כשהבוס או אחרים מעמיסים לך אותה יתר על מידה, קל מאוד לאבד כוון לגמרי. 

בלי כוון קשה להתניע וכשלא מתניעים....דוחים!

5. "המחכה לרגע האחרון"

יש לי לקוח שסיפר לי שבאוניברסיטה המכובדת שבה למד אף פעם לא למד עד ה"לילה לפני" המבחן כי כך הוא חשב שהוא יכול להגיע לריכוז המקסימלי על מנת להצליח.
כנראה שאף פעם לא נדע אם הוא צדק, נכון?
מישהו יכול לעשות "קבוצת ביקורת" כאן?
אני מאמין שישנם אנשים שהלחץ ממש מדרבן אותם (ויש הפוך) אבל אני גם מטיל ספק בתיאוריה הזאת גם-כן.
המוח האנושי שלנו מסוגל לעשות הרבה מאוד, לי נראה ש"אסטרטגיית הלחץ" יוצרת בעיות וחוסר אפקטיביות למרות ה"תהילה".

או קיי, אז תגידו, "מצאתי את עצמי בתוך זה, אגיד בקול רם- "אני דחיין!"- אז מה מה עושים" ?

קודם-כל תחייך, זה לא סוף העולם והנה כמה טיפים שעובדים לא רע בכלל:

1. האם העבודה\המשימה ממש נחוצה? אם לא, זרוק, וותר עליה.
כן, אז האם יש מישהו שאליו אפשר להאציל את העניין?
לפחות מישהו שיכול לקחת פיקוד ויפעיל אותך בהתאם?

2. לחלק לצעדים קטנים- זה תמיד עובד, חברים, ראיתי את זה בין המתאמנים הדחיינים שאלופים ממש ב"אומנות הדחיינות".
ברגע שפורטים את הפרויקט הגדול והמפחיד למיני-צעדים, Baby Steps, התמונה מתבהרת, הלחץ יורד.

3. התחל במשימה!
כשמתחילים לפעמים זה "בא לבד" והפחד הגדול מתחיל לסגת.

4. התחייב! לא רק במילים אבל תרשום בכתב, שתף אחרים, תבקש מחבר\המשפחה לדרוש מכם ביצוע, ואם זה מספיק חשוב, תשקול להעסיק נקודתית איש מקצוע כמו מאמן או יועץ שזאת עבודתו.

5. תקבע דדליינים לכל חלק- בלי דדליין לפעמים קשה לנוע.

בסופו של דבר טיפול בדחיינות זה כמו כל מיומנות אחרת, לומדים ומשתפרים עם הזמן.

לא להתייאש, קצת מודעות, כמה כלים ומחויבות לשינוי יכולים לקחת אתכם רחוק מאוד בזמן קצר מאוד.

Procrastination makes easy things hard, hard things harder. (Mason Cooley)

העתיד שלנו כאן!

אני לא בודהיסט, אף פעם לא הייתי וכנראה שאף פעם לא אהיה.
אין לי שום צורך לעוד כותרת ותווית, לקחתי ונתנו לי מספיק בימי חיי, יותר מדי.
למרות זאת אני רוצה לציין שמזה יותר משלושים שנה אני מוצא הרבה חוכמה ותבונה, השראה ומעשיות, נחמה ועומק בתורת הנפש הבודהיסטית, הרי היא ה"דהרמה" ,המילה הסנסקריט.
הדהרמה איתנו כבר 2600 שנה (לא נולדה וצמחה ב"ניו- אייג'!) ומה שכל-כך יפה בה לטעמי היא שההתייחסות איננה לעם, דת, תרבות, שפה או קבוצה פרטיקולרית אלא לכל אדם שחי בעולם הזה ומנסה לפלס את דרכו בו.
היו שנים כשגרתי במזרח כשהרגשתי השפעה גדולה יותר של הדהרמה, והיו שנים שלא חשבתי עליה כלל. בעשור האחרון אני שמח להגיד שאני חש יותר את הדהרמה ואת ההבנה הפסיכולוגית שבה, אפילו שהדברים שנשמעים ממנה יכולים להגיע ממקורות שונים ורבים.
לי זה לא משנה, once הבנתי משהו כבר מספיק לי לראות אותו גם כשאני לא חושב עליו..

.

הדברים הבאים, כה פשוטים וכה מקסימים, באים מפי אחת המורות האמריקאיות האהובות עלי, פנה צ'ודרון, שבקרוב תגיע ל 80 ומאחוריה ספרים, הרצאות ודברי הגות רבים ומחכימים.

לפעמים רק דרך הפשטות ניתן להבין הרבה ולהבין עמוק.

"…Now is the time. How we relate to it creates the future. In other words, if we're going to be more cheerful in the future, it's because of our aspiration and exertion to be cheerful in the present. What we do accumulates, the future is the result of what we do right now.

When we find ourselves in a mess, we don't have to feel guilty about it. Instead, we could reflect on the fact that how we relate to this mess will be sowing the seeds of how we will relate to whatever happens next. We can make ourselves miserable, or we can make ourselves strong. The amount of effort is the same. Right now we are creating our state of mind of tomorrow, not to mention this afternoon, next week, next year, and all the years of our lives.

Sometimes we meet someone who seems to have a great sense of well-being, and we wonder how that person got that way. We would to be that way. That well-being is often a result of having been brave enough to be fully alive and awake to every moment of our life, including all the lack of cheer, all the dark times when the clouds cover the sun. Through our own good spirit, we can be willing to relate directly to what's happening, with precision and gentleness. That's what creates fundamental relaxation, fundamental relaxation.

When we realize that the path is the goal there is a sense of workability…Whatever occurs in the confused mind is regarded as the path. Everything is workable…" (Pema Chodron, "When Things Fall Apart").

​איפה אנחנו משמעותיים?

קרה לכם פעם שהתייחסתם לפעולה, שיחה או אירוע כלשהו בצורה מאוד קלילה- אולי אפילו שכחתם ממנו- ופתאום גיליתם מאדם אחר שהדבר הזה היה מה זה משמעותי עבורו ולא היה לכם מושג?!!
לי זה קרה פעמים רבות: מה שסיפרתי על עצמי למישהו, שיחת אימון, החלטה שקיבלתי שלא הייתה "שגרתית", ועוד כהנה וכהנה.

אנחנו לא תמיד מודעים איך אנחנו משפיעים על אחרים, זאת האמת.
לפעמים נראה לנו ש"הזזנו עולמות" למישהו בהשפעה שלנו ולמעשה זה בקושי נגע לו, או שנגע אבל הוא הדחיק, התעלם או פשוט לא ממש הקשיב.
אני יכול להיזכר בכמה אימונים שבא הרגשתי שעשיתי משהו משמעותי עם אותו מתאמן אבל הצד השני לא היה במקום הזה בכלל.
אני גם גאה להגיד שלעתים אני שומע אחרי שנים איך תהליך אימון שעשיתי יחד עם אותו אדם "שינה לו את הראש", גרם לו להתבונן, לפעול, ליזום ולשנות.
גם זה קורה לשמחתי.
כנראה חוסר ההלימה נובע מזה שלמרות הכל אנחנו נוטים להיות "עסוקים בעצמנו" ולא תמיד ממש בקשב לאחר. זה לא נשמע טוב, אני יודע, אבל ככה זה. 

לכולנו יש הרבה מה לשפר בעומק ההקשבה שלנו, זה ה zen של החיים, להיות כאן ועכשיו עם אדם ופעילות ולא לתת לעבר ולעתיד להשפיע עלינו יתר על המידה: הדעה הנובעת מהניסיון שלנו הגורמת לנו לחשוב ש"אני כבר יודע(עבר), והרצון שאנחנו נייצר תוצאה מסוימת מאוד (עתיד).
להיות משמעותיים לאחר מתחיל ונגמר בעומק ההקשבה שלנו לאחר, כששמים את עצמנו והאגו שלנו בצד ופותחים את הראש והלב שלנו למי שלפנינו.

איפה ואיך אתם רוצים להיות משמעותיים?

לראות אור גם כשיש חושך

הימים האלה בין יום השואה ליום העצמאות הם מעין "עשרת ימי תשובה" מודרניים ולאומיים של העם היהודי.
לפחות לכל מי שמוצא את עצמו מול הטלוויזיה, עם אוזן אחת או שתיים מוטות לרדיו.
הימים יכולים להיות מאוד קשים למי שמוצא את עצמו עמוק בזיכרון, בהקשבה לסיפורים הכואבים בתוך אוירה של התבוננות ושקט פנימי.
אלה הימים שמהטראומה אנחנו מצווים להגיע לשמחה של עצמאות.
נשמע טוב ונכון אבל... משהו במעברים החדים האלה משאיר אותי מאחור.
לא תמיד מצליח לי פתאום לחגוג ולקפץ לאחר צלילה עמוקה.
הקצב מהיר מדי, קיצוני מדי.

מצד שני, אלה הם חיינו. החיים כוללים גם את המקומות הקשים והנוראים ביותר.
אני חש שאדם שיודע לפתח "כישרון מעברים" יצליח מאוד בחייו.
כי ככה העסק הזה בנוי.
יש משהו מאוד חכם ורגיש בו, כמו מנהגי האבל של היהדות: שבעה, חודש, שנה ואז....אזכרות שנתיות. כאילו מישהו מדד את לב האדם ומצא כמה זמן בממוצע הוא צריך "לחזור לעצמו".

נקרא לזה גמישות, אולי עקשנות, אולי מיקוד במטרה, מה שתגידו, אבל היכולת לחזור למגרש גם אחרי שאתה מובס ופגוע זה לא דבר מובן מאילו.
ה"נחום-תקום הרגשי" הזה הוא משהו שכדאי לחנך דורות רבים עליו.
הוא משהו ב DNA שלנו כעם, נראה לי שאפשר להגיד תודה על כך.
לדעת לחייך גם כאשר אתה עצוב, היכולת להגיד "כן" אפילו שבא לך להגיד "לא" ולהימנע.

המנהיג החברתי האפריקאי הדגול, דזמונד טוטו, פעם קרא לזה "כוח התקווה "- לפי דבריו: "התקווה היא היכולת לראות את האור למרות כל החושך."

שתהיה לנו הרבה תקוה בעצמאות הזאת.
מלאת אור.

האם באמת יש לנו שליטה על חיינו?

אני מוצא את עצמי לא מעט בחיים מתבונן בשאלה האם יש לנו כוח על חיינו לעשות שינויים עמוקים או שמא הסיפור "די מכור מראש", רק שלנו אין מושג מה צפוי לנו בדרכנו...
כמאמן במקצוע וסקרן ואוהב שינויים באופי, אני מאמין שיש לנו הרבה כוח על כוון חיינו.
ומצד שני, כמתבונן וחושב על החיים עצמם (כולל גם חשיבה על חלק מהחיים שהוא "סוף החיים"), וכאחד שהייתה לו הזכות לשוחח עם אלפים של אנשים מעניינים במשך חיי, גוברת בי התחושה שאנחנו שחקן קטן בסיפור הגדול הזה שנקרא "סיפור חיינו", הכוח המכריע הוא לא ממש בידנו, נראה לי.

לפעמים אני מתמלא השראה מאדם שמעולם לא הכרתי וכנראה גם לא אכיר ושוב
אני עושה חשיבה מחודשת עם עצמי, בין אם החלטתי על כך ובין אם לא. זה מה שקרה לי הבוקר שקראתי במדור "ספרים" של עיתון "הארץ" של סופשבוע על "בעיני ילדה בת שתים-עשרה", יומנה של ילדה בשואה, ששרדה, הגיעה לארץ ישראל ובנתה לה חיים מלאי-עשייה, הגשמה ומשמעות- ד"ר ינינה השלס-אלטמן, היום בת 85, כימאית, מרצה וחוקרת בדימוס של הטכניון, מכון וייצמן ומכוני מחקר בכל העולם.
ד"ר השלס- אלטמן, כילדה בת 10- 12, בת יחידה להוריה שנספו בשואה ביחד עם רוב בני משפחתה, הצליחה לתעד ביומנה את הזוועות הנוראיות של הגטו בלבוב, את החוויות הנוראיות מסביבה, כל זה בתוך איפוק, תמימות ובגרות של ילדה שנדרשה לתפקד כבוגרת בתנאים הנוראיים מכל.
ינינה הקטנה שרדה בזכות אמה שהצליחה להבריח אותה מחוץ לאזור ההשפלה והרצח לצד הארי, ומשם התגלגלה ממקום מסתור אחד למשנהו עד שנגמרה המלחמה.

השלס שרדה את התופת, הגיעה לארץ ובנתה לעצמה חיים חדשים.
עם כל התלאות האלה, היא לא נתנה לעבר הנוראי להכתיב לה את החיים וגם לא את המערך הנפשי הפנימי והעמוק ביותר, ערכי חייה.
לדבריה ולמעשיה רואים שהסבל שעברה לקח אותה למקום שבו היא פתחה את לבה לסבל של אחרים.
היא הייתה פעילה בהגנה על זכויות אדם ובאחרית הדבר שלה בספר במהדורה העברית היא כותבת: " בכל מקום שבני אדם מאבדים בו את יקיריהם בתנאים אכזריים אני חשה את לבוב שלי, גם בחיפה, בדלתות האטומים של בתים עזובים בשכונת ואדי סאליב, שתושביה נאלצו לעזוב במלחמת 1948 ולא הורשו לשוב לבתיהם.
בדימיוני אני רואה בני אדם רצים בבהלה למטה במדרגות אבן צרות, לעבר הנמל, שמעל ראשיהם שורקים כדורים... העבר הטרגי שלנו אינו מקנה לנו את הזכות להחרים אדמות, להרוס בתים, לעקור עצי זית שטופחו על ידי דורות של בני-אדם, כדי ליצור מקום מחיה לכל יהודי העולם.
מי שפועל כך תורם לזילות השואה."

​​

כל פעם שאני חוזר לתהות אם ועד כמה "הכל ידוע מראש והרשות נתונה", אני חושב על הדברים של אנשים ומורים גדולים כמו דר.
השלס-אלטמן ומבקש מעצמי ללמוד מהמקום המיוחד שהם לומדים ממנו בכדי שגם לי תהיה עוד קצת, ולו רק קצת, שליטה על כוון ומשמעות חיי.

 ​

האם עוד פעם נגיד "בשנה הבאה בירושלים? עד מתי?

יש לי שתי תשובות לעצמי בנידון, לראשונה, "כן", לשנייה, "עד נשימתנו האחרונה".

תמיד הוקסמתי מה "לשנה הבאה" הזאת שבאה בסוף הסדר, תמיד היה אצלנו וויכוח מתי שרים אותה כי בהגדה של אבי זה היה יותר מוקדם בסדר ובהגדה שלנו יותר מאוחר.
היום זה לא ממש מעניין אותי, הוא יכול להיות גם בהתחלה מבחינתי אבל, מילא, נשאיר אותו בסוף, מי אני שאשנה סדרי עולם של הסדר שכבר רץ מאות שנים.

כילד, ה"לשנה הבאה" היתה עבורי מלאת התרגשות של "ישראל", "עליה", הרפתקה, "משפחה מיסתורית"- סבא וסבתא בירושלים ,שלא ממש הכרתי אותם- ועוד מיליון בני- דודים שלא ידעתי בדיוק מי הם.
כשגדלתי קצת ה"לשנה הבאה" קבלה משמעות הומנית יותר, של שאיפה לשלום, לצדק ויושר בעולם.

היום נראה לי שאני לא שם וגם לא שם.
כנראה זה הגיל, הייתי שמח מאוד להגיד שזה "תבונה", אבל אני לא מכיר שום "מדד תבונה" בעולם ואף פעם לא נבחנתי.
אך היום ה"לשנה הבאה" היא לא פחות משמעותית עבורי, יש בה משהו אישי יותר, פנימי יותר, סוג של בחירה בחיים בדרך בחירה באופטימיות בחיים.
העם היהודי, שכל-כך קשור לעבר שלו- (אולי קשור מדי?), ואני, שבוער בי ללא הפסק הדחף לחקור את העבר, לתעד ולהבין אותו (אולי יותר מדי?), עם התקווה להבין אותו (האם יש סיכוי לכך?), איך העם היהודי ואני מסתדרים עם החיבור הזה גם עם העבר וגם עם העתיד?

הרב דוד הרטמן, מהוגי הדעות היהודים האהובים ביותר, פעם כתב את דברים הבאים:

האמירה "לשנה הבאה בירושלים" היא הצהרה בדבר אמונתנו בעתיד, ביכולתו של המחר להיות שונה מן האתמול.
החיים אינם רק ההווה- העתיד הוא אמיתי!...
סיפור יציאת מצרים מחדיר בנו את האמונה במחר חדש.
החיים אינם מתמצים במחזוריות אינסופית שאינה ניתנת לשינוי.
אם יציאת מצרים היא אפשרית, הרי הכל אפשרי... זה הרעיון של המשיחיות- האמונה שהכל עוד יכול להתהפך מן הקצה אל הקצה, ושבסוף יהיה טוב.

לכן פסח הוא לילה לחלומות נועזים; חזונות על מה שבן אנוש יכול להיות, על מה שהחברה יכולה להיות, על מה שאנשים יכולים להיות, על כך שההיסטוריה עשויה להתהפך.
זוהי משמעות של האמירה, "לשנה הבאה בירושלים"."

לדעתי, לכל אחד יש את ה"ירושלים" שלו, אין אדם שלא נזקק ל"ירושלים", ה"ירושלים" המסמנת תקווה, אמונה בחיים.
אני מוכן להיות מיסיונר של ה"ירושלים" הזאת, להזכיר לעצמי ולהעביר גם לאחרים.

לשנה הבאה בירושלים. לחיים!​

​אומץ, חששות, פחדים....והתזוזה קדימה!

לא נולד אדם שיכול לצפות מה יקרה בעוד 10 שניות.
לא נולד מערכת שיכולה לצפות איזו מחשבה תכבוש את הריכוז שלך בעוד 10 שניות וגם לא בעוד 2 שניות. אני חושב שאין הוכחה יותר ברורה מזאת על מנת להבין שבחיים אין לנו ממש שליטה במה שקורה, יש לנו בסה"כ הרבה השפעה על מה אנחנו רוצים שיקרה, במקרה הטוב.
אין לזלזל בזה.

וכאן נכנס, לדעתי, המילה "אומץ".
אני לא מדבר על האומץ בשדה הקרב, בחילוץ ממצבי קיצון וחירום וכל דבר מהדברים הראויים האלה (במקומם הראוי, כמובן), אבל על אומץ אחר.
אומץ שאנחנו מפתחים לפעול בתוך כל ה"לא ידוע"הזה מתוך ערנות, מודעות ומכוונות למטרה ותוצאה, גם כאשר אומרים לך שזה "לא בסדר" או "לא מקובל אצלנו".
לחולל שינוי בחיים הפרטיים שלנו, בקריירה שלנו ובעסק שלנו מחייב אותנו בהרבה אומץ, שיותר קרוב ל"אמונה בדרכך", ונחישות להגשמה עצמית אותנטית, דבקות במשימה גם כשאחרים לא ממש מפרגנים לך.

איפה שאין אומץ יש הרבה חששות והרבה פחד, זה טבעי לחלוטין, וזה מקום שממנו קשה לצאת, קשה להתקדם.
אף אחד לא יגיד לך בחיים לא לחשוש ולא לפחד, כי אלה מנגנונים שאנחנו לא בדיוק שולטים בהם, אבל בהחלט ניתן ללמוד לפתח אומץ, לפתח התמודדות עם ה"לא ידוע", ללמוד לחיות תוך כדי שינוי מבלי לתת לפחדים לסגור עליך.

כשיש אומץ הפעולות שלך מתרחשות גם כשהפחד קיים, מין מערכת של כבוד הדדי, "אני אתן לך לגרום לי לחשוש בתנאי שאתה נותן לי לפעול".
זה אומץ בעיני. חשוב מאוד לפתח, לטפח ולא להזניח את האומץ, לדעתי.

"Courage is being scared to death... and saddling up anyway." - John Wayne ​

לא לשכוח תיאום ציפיות!

לא מזמן היה לי לקוח, מנהל פיתוח בהייטק, שהתקשה לעמוד על שלו בשיחות עם המנכ"ל בחברה, דבר שהעיק עליו מאוד. המנהל הרגיש שעליו להיות אסרטיבי יותר מול המנהל, שנטה לקבל החלטות בצורה אימפולסיבית, לשנות כיוונים במהירות ללא תשומת לב מספקת (על פי הלקוח שלי) להשלכות של כל סיבוב, שינוי, "רעיון חדש" על לוחות הזמנים של תכנית העסקית של העבודה.
הלקוח ואני דיברנו על כל מיני זוויות של האתגר הניהולי והתקשורתי שלו עד שהיה לי ברור לחלוטין: אין תיאום ציפיות ברור בין המנכ"ל למנהל פיתוח על מה צפוי מהמנהל לגבי "לקיחת עמדה", קבלת החלטות והיישום בשטח.
מסתבר שהלקוח שלי נמנע מלשאול את המנכ"ל את השאלה הזאת באופן כללי והעדיף לדבר על כל נושא לגופו.
משהו בשאלה "מה אתה מצפה ממני?" איים עליו, נתן לו להרגיש חלש, חושפני מדי. הוא העדיף להילחם ב"קרב", להיות "ענייני" ולא "כולל"- ה"ענייני" בעיניו שידר "רצינות" וה"כולל וההוליסטי", "חולשה".

בסופו של דבר- אחרי הרבה זמן- היתה שיחה  ביניהם על תיאום הציפיות וכמובן מה הלקוח שלי חשב לא היה בדיוק נכון וגם לא בדיוק "לא נכון".
השאלה קצת הפתיעה את המנכ"ל וגרם לו לחשוב ולהתבונן מעט ביחסי האנוש שלו, בתקשורת שלו, ובעצם, כל הדבר הזה שנקרא "תקשורת והפנמה". היחסים ביניהם השתפרו.

בקשה לתיאום ציפיות איננה דבר "רך" ואיננה דבר חלש, נהפוך הוא, היא משדרת בגרות, רצינות ומקצועיות, כאשר נעשה במינון הנכון, במקום הנכון עם האמונה הנכונה בערכו של כל אדם במערכת התקשורתית והאנושית.

אל תוותרו על תיאום ציפיות- לא בעבודה ובכלל בחיים. תשימו לב לדבר הזה ואיך הוא יקפיץ גם את שיתוף הפעולה, גם את המוטיבציה וגם את האווירה הכללית במקומות והמצבים השונים.