יום שלישי, 20 באוקטובר 2015

גם בימים קשים של טרור צריכים להחזיק בחזון

אלה ימים קשים, קשים מאוד. ימים שהפחד חודר עמוק לעצמות, הפחד ליקרים לנו שיכולים בלי לדעת להיות בסביבת הרצח שבטרור, ופחד לעצמנו בהיעדר הביטחון העצמי המינימלי שאדם חופשי מצפה בחייו- ללכת בשקט ברחוב, בקניון, באוטובוס, כיו"ב.

אך גם בימים קשים- ואולי במיוחד בימים קשים- חשוב מאוד מאוד שנתהלך עם יותר ממחשבה של הישרדות ופחד בליבנו.
המצב יכול להיות קשה מנשוא אבל אם אתה רואה ומרגיש בתוכך שיש דרך אחרת, אם אתה יכול לחוש בה, אם אתה יכול לעשות אפילו צעד אחד לקדם אותו, אז אתה נשאר "אדם חופשי". כי לאדם חופשי יש תקוה, ואם יש תקוה תמיד נשאר הדבר שממנו צומחים קדימה.

היום, יותר מבעבר, אני מרגיש את הצורך לחדד לעצמי את החזון שאני רואה לעצמי, ליחסים שלי עם העולם שלי, עם העבודה שאני שואף לעשות בעולם, וגם את התקוה שיש לי מהמקום, מהחברה ומהמדינה שאני גר בה.
ואז אני מנסה לעשות משהו לקדם את הדבר הזה- אולי זאת פעילות מסוימת, שיחה, קריאה, כתיבה, לימוד אבל גם דברים יותר אקטיביים כמו להשתתף בהפגנה, לדרוש בשלום אדם אחר, לחתום על עצומה, וכיו"ב.

לקחת אחריות על דברים פרושה לקחת אחריות לדחוף קדימה גם כשהאנרגיות אומרות לך להישאר ולהמתין "עד שיעבור זעם". אבל מי יודע מה, איך מתי יהיה הדבר הזה שנקרא "עד יעבור זעם"...
ובינתיים "אדם קרוב לעצמו", בפרשנות שלי, האדם נדרש להתעלות על הפחד, התקיעות ולקחת את הצעד לעבר החזון. גם צעד קטן אחד מביא את החזון קרוב יותר אלינו. שנזכה לימים של שקט שלום.

יום שלישי, 6 באוקטובר 2015

האם העבודה שלי = מי אני?

כל כמה זמן מגיע אדם לאימון שממנו אני לומד המון. כך זה היה כשהגיע אלי אדם נעים, חכם ומתורבת, איש היי-טק המתקרב לגיל 40, שהתלבט לגבי המשך דרכו המקצועית.
זה לא ממש נדיר לשמוע, אתם מבינים, כי יש המונים שמתלבטים לגבי השאלה הזו, חלק מהם ממש סביב גיל 30 וחלק מהם עברו את החמישים.
מה שהיה שונה כאן בשבילי הוא התובנה שהיתה לי כששאלתי אותו לגבי התשוקה שלו ל"מי הוא רוצה להיות", החזון המקצועי שלו ומה החותם שהוא רוצה להשאיר מאחוריו. 
שאלות די רגילות תחום, 
לא?

אבל הוא ענה בדרך לא צפויה, "מי אמר שיש לי דבר כזה? אולי הדבר החשוב הוא בכלל לא בתחום הקריירה?" אני מודה, מייד הבחנתי בפרדיגמה של החשיבה שלי באותו רגע, אותה פרגידמה שאומרת שאנחנו= הקריירה שלנו, התפקיד שלנו, העשייה שלנו, ההישגים שלנו.
למעשה זאת היתה החשיבה שלי, בין אם הייתי מודע לה או לא(ולא תמיד הייתי), זה הדבר שמדגדג לי בנשמה עוד מימי הנערות שלי, כלומר, לעשות משהו ש"יעשה הבדל בעולם".
גם היום הוא איתי, מאוד, רק משנה צורה וכוון על ציר הזמן.

Displaying man looking at mountain.jpg

יש דרך אחרת, יש דרך לחיות ולהתפתח שאין לי שום קשר ישיר עם ה"מי אתה" בעולם העבודה.
אם אנחנו חושבים על זה, לאחר שנלך לעולמנו, כמה באמת יהיה איכפת לעולם מה היה התפקיד שלנו, כמה כסף הרווחנו ואם וכמה הצלחנו.
ברוב המקרים זה לא כל-כך משנה, אני יודע זה לא נעים לחשוב ככה כי אנחנו מאוד עסוקים בהצטיינות שלנו, אבל חברייה, בבקשה היד על הלב...
במקום שבו גדלתי, יהדות ניו-יורק- אמריקה, שנות השישים והשבעים, מה אתה עושה במקצוע, אם הצלחת להיות רופא או לא ועוד כמה שאלות "משנה", עמד בלב העניין, בלב הדאגות.
כמובן, גם "כמה כסף אתה מרוויח?".
אמריקה הגיעה לפה אי שם בשנות השבעים-שמונים ועד סוף התשעים היא היתה פה בגדול- עכשיו אנחנו ממש כמוהם, והם קצת מחפשים את הדרך החוצה, ליותר משמעות ופחות "מי אני", או כך נדמה לי לפחות.

לשאלה הזאת יש עוד הרבה על מה לדבר, אבל אולי נוכל להסתפק בזה בלומר שיש דברים אחרים, יש לגלות ולטפח אותם ואולי שם נמצא "הנתיב הקריטי" שלנו.
שווה לחפש ולבדוק. ייתכן מאוד ונגלה כמה הפתעות.