יום שלישי, 30 ביוני 2015

למה אני מאמין ש"אם עצוב לך, תקוע לך, מתסכל לך....תיזום!"

בימים האחרונים הרגשתי קצת תקוע. 
אני לא היחיד, אני בטוח, וזאת לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שזה יקרה, זה פשוט חלק מהחיים, חלק מלהיות חי! 
ומה קורה שמרגישים ככה כולם יודעים, כן? "זה לא עובד", "נמאס לי", "אולי הייתי צריך לעשות משהו אחר", וכו, וכו.... ומה עושים אז חברייה? 
בדרך כלל מתחילים להוריד עוד קצת אנרגיה, להתכנס פנימה ו"למטה" ואז, ואז.....
ומה אני מכריח את עצמי לעשות במקרים כאלה? 
ליזום!! פשוט ליזום! וכמה שיותר מחוץ לאזור הנוחות יותר טוב...

והיום? שתי פגישות מדהימות שכל אחת הביאה אותי למקום טוב: פגישה עם מנכ"ל שאני מרגיש שאם נשיק את העבודה ביחד יהיה מרתק ומרחיק לכת לטובה לו (וגם לי). 
הפגישה השנייה הייתה דווקא ייעוץ שקבלתי שהביא אותי לתובנות ורצון להזיז את עצמי ולהתחיל לעשות יותר ממה שאני אוהב- להרצות, להעשיר אחרים בידע, בסיפורים ובהעצמה.....

So...there you have it

יוזמה תציל מבאסה!

יום ראשון, 28 ביוני 2015

האם אנחנו דומים או שונים מההורים שלנו?

בשבוע שעבר נכחתי במפגש משפחתי "גניאולוגי"- זה היה מצד המשפחה שכמעט לא ידעתי על קיומה עד לפני כמה שנים (משפחה של סבא שלי), וזה היה פשוט מרתק! 50
 איש מכל הדורות, גילאים, רמות השכלה, רמות סוציו-אקונומי, דתי-חילוני, ימין- שמאל... 
כולם היו וזה היה פשוט מחמם את הלב...
אבל למה בעצם? 
מה זה כבר חשוב הדבר הזה? 
למה לא להניח להיסטוריה שתהיה היסטוריה ותו לאו?

בשנים האחרונות עסקתי מעט, בין היתר, בלימוד על העצים המשפחתיים השונים של משפחתי, אחרי הכל, על ההיסטוריה של המדינה, הציונות והעולם כולנו לומדים ואפילו נבחנים עליהן—אבל לגבי ההיסטוריה של היחידה שיותר קרובה אליך מכל דבר, כולל מטען ה dna  שמרכיב אותך, המשפחה- על זה לא עוצרים ללמוד ולשמוע (אולי עסוקים מדי בלברוח ממנו?)
למדתי הרבה מהעיסוק המזדמן הזה, אבל יותר ממה שלמדתי התחלתי לשאול שאלות ולדמיין את האנשים שיותר מכמה מילים עליהם לא יודע וגם כנראה לא אדע לעולם. 
אני חושב הרבה על מה קבלתי מהסבא והסבתא האלה שנרצחו על ידי הנאצים, ועל ידי הזוג האחר, נצר למשפחות די עניות, עד דור 10 בישראל (דרך ירושלים וחברון), לעתים חרדים עד כאב ולעתים הכי שמאל שאליו תוכל להגיע מבלי ליפול מהמפה. 
חשבתי גם על "מרד הניעורים" ומה זה עשה להם, מה זה עשה לי כשאני כבר מזמן לא נער. 
נזכרתי בסיפור החסידי היפה הזה:
"מסופר על רב חסידי אחד שירש את ההנהגה בחצר אביו. 
מיד התחיל להכניס שינויים במנהגי הקהילה- שעות התפילה השתנו, המנגינות הישנות והמוכרות הוחלפו בחדשות וכל הלאה. 
כעבור זמן ניגשו אליו וותיקי הקהילה, נאמניו של אביו, וביקרו אותו: "מדוע אתה משנה את מנהגי הקהילה, מדוע אינך בדרכיו של אביך הצדיק?" הביט בהם הבן וענה: " להפך- אני נוהג בדיוק בדרכו של אבי! כשם שהוא, כאשר הוא הגיע להנהיג את הקהילה שינה ממנהגי אביו, כך גם אני חורג מהמנהגים שלו".
אין לי ספק שאני מאוד רחוק מהורי בכמה דברים מרכזיים, ואין מה לדבר מהדורות הקודמים, אבל... אולי בכל זאת... אני לא כזה רחוק כמו שחשבתי?

-- 

יום שלישי, 23 ביוני 2015

​עוד מפגש מעולה למאסטרמיינד מנהלים ובעלי עסקים מנוסים

השבוע היה עוד מפגש מצוין של קבוצת המאסטרמיינד של הבוקר למנהלים ובעלי עסקים מנוסים!
היה ניכר שכולם חיכו למפגש הזה, התדירות של אחת לחודש היא "בול" להספיק לחוות, לנסות, להתגעגע למפגש הבא...

הדברים שעלו ונידונו:
האם לקבל הצעת עבודה לקידום במקום אחר למרות שהכל בסדר במקום הנוכחי?
מהם 3 דברים המקדמים אותי בעבודה....וגם בחיים!?
מהם 3 דברים המעכבים אותי בעבודה....וגם בחיים!?


הקסם של הקבוצות האלה הוא פחות במה שאומרים ואיך שאומרים אלא במה שהשיחה הזאת עושה לכולם- לאדם המשתף, לאדם המקשיב, לאדם שהקשיב וקישר למקום אחר אצלו, לאדם ש"היה שם" וכבר לו, וכו', וכו'.
לא בכדי יצרנו והפנמנו את הסלוגן: דברים שרואים ביחד לא רואים לבד!


אם מעניין אתכם להתוודע לכוחות של המאסטרמיינד...
מחפשים אנשים איכותיים ומנוסים לקבוצת הבוקר וקבוצת הערב- חברים מתקבלים לאחר ראיון קבלה והתנסות במפגש.
מתי בפעם האחרונה עשרה אנשים חשבו בשבילך?

יום ראשון, 21 ביוני 2015

מרגישים שינוי באויר!

אולי זה עדיין תולדה של הילדות  שלי שבה תמיד הרגשתי שאת השינוי בחיים מרגישים דווקא כשהקיץ בפתח (צמוד ליום הולדתי שפעם עשיתי ממנו ביג-דיל, עכשיו, מה הביג דיל?)... אבל אני מרגיש משהו באוויר!

ביתי היקרה חוזרת מדרום אמריקה בעוד מספר ימים לאחר הטיול הגדול של חצי שנה ואנחנו נערכים לקבלת הפנים והסיפורים הרבים. 
בני היקר, איך הם אומרים בחי"ר (אולי לא רק בחי"ר), כבר "נגע בקיר", יעני, נשאר לו קצת פחות מחצי שרות, עולה להיות סמל בגדוד בצפון ואנחנו נערכים לתקופה שנצטרך לחפש קצת יותר את הרוגע בחיים (אם אפשר בכלל להיערך לדבר כזה). 
הורי היקרים נעשים יותר ויותר קשישים והתחושה של מי הילד ומי ההורה לא נותנת מנוח, צריכים להתרגל! 
גם אני נמצא בשני קורסים, אחד לחזק את הצעד הטכני של השיווק והשני לחזק את החזון של האדם הכותב את השורות הללו- קשה לדעת מה יצמח מפה אבל מניסיוני כל לימוד מקדם אותך, מכניס אותך למעגל חדש של חשיבה ופעולה.

כאדם שמעריך את גישת הפילוסופיה והפסיכולוגיה הבודהיסטית לחיים, מזה יותר מ 30 שנה, אני לא שוכח לרגע את התובנה העיקרית של הבודהה- והיא ממש ממש לא רק של הבודהה- שהכל פשוט שינוי! 
אין דבר שקיים, אין מצב שקיים, אין שינוי שקיים שבסופו של דבר לא פשוט.... מסתיים! 
להתרגל לשינוי, לצפות לשינוי, לדאוג משינוי, גולם בסופו של דבר באותה סירה= הכל משתנה.

ומה זה אומר בת'כלס? 
נדמה לי: שאסור להתלהב או להתאכזב יתר על מידה. 
ללמוד לחיות עם שינוי ולקבל בהבנה את השינוי- בלי קשר לכמה שאני אוהב אותו- נראה לי מרשם טוב לחיים.

יום שני, 15 ביוני 2015

פוליגמיה באוגנדה: מה המחיר האמיתי?


עוד מנהג אחד שהתוודעתי אליו בהיותי באוגנדה שהפתיע אותי מאוד- פוליגמיה, כלומר גבר אחד מתחתן עם כמה נשים ומשם יש לו הרבה ילדים ו....הרבה צרות!
 והקטע המבאס ביותר זה לא הצרות שלו אלא הצרות של הילדים שלו! 
לדוגמה, אשת המשפחה שאירחה אותי באוגנדה בזמן שהעברתי סדנאות ליזמים סיפרה לי על איך  שבימי שנות התיכון שלה, יום בהיר אחד כל-כך מוקדם בחייה, נאלצה לעזוב את הלימודים (בגיל 16), כי לאביה נגמר הכסף ולא יכול היה לממן את הלימודים שלה ושל אחיה. 
כמובן לאותו אבא היו עוד כמה נשים, ועוד כמה ילדים- משהו בסביבות 30 ילדים! תגידו, מישהו מכם יכול לממן 30 ילדים?

יש מנהגים ודרכי התנהלות שראיתי באוגנדה (תוסיפו את חיי המין הלא מוגנים ומחלת האיידס) שפשוט נשגב מבינתי. לכל מדינה, עם ותרבות יש את השיגעונות שלהם, ועצוב מאוד שקצב השינוי לא מדביק את גודל האסון. 
שינוי אף פעם לא היה קל לאף אחד ולשנות מנהגים משורשים כנראה לוקח דורות ולא שנים...

יום שלישי, 9 ביוני 2015

האם אפשר לעשות יזמות במקביל לעבודה כשכיר?

השאלה הזאת יכולה להיות שאלת מיליון הדולר, היא נשאלת יותר מרוב השאלות שיזמים מתחילים (וגם אלה שלא מתחילים) שואלים את עצמם מדי יום ביומו! 
למרות שהיא נשאלת בלי סוף אני לא מאמין שיש "תשובת מדף", כי זה באמת שונה אם מדובר ביזמות שכולה מבוססת על קוד תוכנה שאדם עובד עליו לבד בבית אחרי חצות  אחרי שכולם כבר הלכו לישון, ויזמות שמחייבת מפגש של אנשים, השקעת הון ומימוש דברים מוחשיים. 
אבל בכל זאת....אגיד מה שעולה לי לאחר עבודת לווי של יזמים רבים, ויזמים בפוטנציה (או בחלומות...) עוד יותר רבים.

אני חושב שבגדול השלבים הראשונים יכולים להיעשות במקביל לעבודה שבה המשכורת זורמת (קרי, "שכיר"), ובמרבית המקרים אין ברירה, רוב האנשים לא יכולים ולא מוכנים לזרוק את הכל ו"להתאבד" על הרעיון שלהם לשנות את העולם. 
המעבר ההדרגתי נותן ביטחון, ליזם ולסביבה, הוא נותן זמן להתרגל, להפנים, להבין שהעולם עומד להשתנות מקצה לקצה. 
למה לא להפחית סיכון אם אפשר? בוודאי אם יש לך אנשים שעובדים בשבילך, כשאתה ב remote, הדברים יכולים להתקדם לא רע אני חושב עד גבול מסוים.

ומצד שני...ממש לא! יזמות מכל הסוגים תובעת ממך להביא את עצמך במלוא עוזך, היא תובעת ממך שהראש שלך תהיה שם, כי אתה הוא היוצר, הדוחף והמשנה את העולם! 
כל זמן שלא תהיה שם זה כאילו שהמנוע של היזמות נשאר תקוע בהילוך שני ולא מצליח להתרומם להילוך הבא. היזמות היא בסופו של דבר full time job, לתחושתי, למרות שיש ותמיד יהיו יוצאים מן הכלל.

הדבר שיותר מפריע לי משיטת "לעשות בצד" הוא הבלם שזה שם על מחויבותו של היזם שבדרך- אדם שיושב לו במשרה שמשלמת לו יפה, ובוודאי שמדובר בחברות ההי-טק המבוססות יותר היכן שהחיים מאוד נוחים, האדם הזה מנציח את ההווה שלו שם על חשבון העתיד. 
ישנה נקודה- ועם כל אחד הנקודה נמצאת במקום אחר- שבה האדם צריך לעשות את המעבר ותו לא. זאת נקודה לא פשוטה ליזם ולסובבים אותו אבל לעניות דעתי, כל זמן שהיא לא מגיעה אתה כיזם עוד לא הגעת. 
יזם בלי מחויבות הוא לא ממש יזם. 
ואת ההשראה ניתן לקחת היישר מפי איש הרוח הגרמני המפורסם, איש התרבות והמדע של המאה ה18, יוהאן וולפגנג פון גֶתה, המילים שנכתבו אז לפני כ-250 שנה יכלו גם להיכתב היום באותה עוצמה בעידן הטכנולוגיה :

"Until one is committed, there is hesitancy, the chance to draw back, always ineffectiveness. 
Concerning all acts of initiative and creation, there is one elementary truth the ignorance of which kills countless ideas and splendid plans: that the moment one definitely commits oneself, then providence moves too. 
All sorts of things occur to help one that would never otherwise have occurred. 
A whole stream of events issues from the decision, raising in one's favor all manner of unforeseen incidents, meetings and material assistance which no man could have dreamed would have come his way. 
Whatever you can do or dream you can, begin it. Boldness has genius, power and magic in it. Begin it now." 
Johann Wolfgang von Goethe 

יום ראשון, 7 ביוני 2015

תרמילאיות בגיל 56 באפריקה- הצליחה או לא?

אני אודה באמת שבנסיעה הזאת באפריקה- יותר ספציפי לאוגנדה- ל 16 יום, לבד, בעיקר עם תרמיל על הגב, הייתה לי עוד "מטרה" מוצנעת, קצת נסתרת ולא ברורה לחלוטים גם על ידי!


רציתי לראות אם אני עדיין "שם", האם הנשמה של הבחור בן 23 שיצא לשנה של "טיול גדול" למזרח הרבה לפני שזה הפך למוצר ישראלי ממוצע, טיול שהפך לשהות של כמעט 5 שנים, האם הנשמה עדיין שם? 

הרי אנחנו מפנים את המחשבה שיש דברים ש"לא עושים" שכבר עברנו את ה"גיל הזה" (לא יודע בדיוק מהו הגיל אבל אפשר להגיד שזה בטוח לא 50+), יש בגדים שלא לובשים, שפה שלא מדברים וסגנון שלא מאמצים. 
משהו אצלי תמיד מזכיר לי ש"כן! ילד מגודל שכמותך, אתה עדיין שם!"....ובכל זאת השנים קצת עברו...
חשבתי איך אני באמת אהיה שם עם החום, היתושים ,האבק, הרעש, הבלגן....
האם האוטובוס של 10 שעות יעצור פה ושם לתת קצת מנוחה לשלפוחית השתן שאולי לא מה שהיתה פעם ... 

האם המחסור בחשמל, באור, במזגן, במאורר, במיטה נוחה, באוכל שאני רגיל לו, לקפה שאני רגיל לו...
מה זה יעשה לי? האם אני אהנה?

אז הנה התשובה-------כן! הצליחה בגדול! 


אני עוד שם, לשמחתי, יותר נכון "כמעט שם", יכולתי להיות "שם" אם הייתי צריך אבל לא הרגשתי שאני "חייב להוכיח", כי בכל זאת מצאתי שהיו לי נקודות שאמרתי – "בשביל מה להתכלב", (לפחות זה היה הביטוי שבו פעם השתמשנו). 
בימים הטובים של טיול הודו 1983, הייתי עוזב את הגסטהאוז של ה 10 רופי ללילה אם היו אומרים לי שיש מקום ב 8 רופי 2 קילומטר משם. הייתי אוכל במקום יותר זול בשווי של חצי שקל אפילו גם אם היה מדובר בללכת ולהזיע עוד קצת עם התרמיל על הגב שכולם רצים אחרי""Hello Sir, I have good guesthouse for you- CHEAP!.

לא, היום אני לא בטיול גדול וגם לא מחפש את זה. 
אז וויתרתי על תחבורה ציבורית של 12 שעות ללא עם מקומות ישיבה דחוסים עם כל מה שיעלה על הדעת ולקחתי פה ושם נהג פרטי שהקפיץ אותי בחצי זמן עם פחות תרנגולות במושב האחורי, לא נורא, זה בסדר. 
אולי בכל זאת התברגנתי בצדדים.


אבל אני שמח לגלות שאני פחות או יותר אותו "מודל רוני דוניץ 1983", בתוספת של קצת משקל, קצת קמטים, החלפת צבע שיער וכל מיני דברים אחרים שבטח שרואים רק ב"טיפול עשרת אלפים... 
אבל עושה לי טוב על הלב, נותן לי תחושה של עידוד שאני יודע שבבסיס לא הפכתי לאוטו אספנות ועדיין אפשר וראוי להמשיך את מה שבה לי גם ככה בטבעיות.

אחרי הטיול הגדול (ולפני הטיול הגדול של העתיד?), אפשר להמשיך עוד 30-40 שנה, עם קצת מזל וקצת בריאות.

כמה רופי זה יעלה לי?J
  

יום חמישי, 4 ביוני 2015

אז מה היה ביום הולדת שלי אתמול?

היתה באסה!! מצאתי את עצמי נוסע בדרכים לירושלים, מסתובב עם הורי הקשישים בבית חולים הדסה לניתוח קטן שלא היה, מצאתי את עצמי מתעצבן למה אני כל-כך לא שמח ביום הולדת השמח...
עד הערב אתמול...
התחייבתי להתנדב כמנחה מעגל באירוע של "יום האחדות" במתנ"ס תל-מונד, אירוע שיזמו ב60 מקומות בערך האמהות של שלושת הנערים שנרצחו בפיגוע הטרור הנוראי לפני שנה, אירוע שגרם לכל העם להראות את הצד האנושי אמפתי שלו....



באירוע הזה הנחתי מעגל שדן במחלקות וקונפליקטים, האם זה מקדם אותנו ופוגע בנו?
100 איש שהיו ביחד כ 3 שעות, הרגשה של קהילה, של שיח, של אדם מחובר לאדם.



אני יודע שבכל עת, וגם ביום הולדת, מתי שאני מרגיש לא שמח עם מה שקורה לי וסביבי, צריך להרים משהו שאתה עושה למען אחרים ואז העולם נראה קצת יותר טוב...

יום שני, 1 ביוני 2015

הייתי הלבן היחיד בין שחורים...."לא פחדת?"

בנסיעת ההתנדבות-תרמילאות שלי באוגנדה באמת לא ראיתי יותר מדי אנשים עם עור לבן. אולי 7, אולי 8, אולי 10, לא יותר, ופה מדובר ב 16 ימים. למעשה, זאת עובדה שחשבתי עליה רק בדרך הביתה במטוס שכבר היו אנשים שעורם היה שחור פחות או ולבן ממש.

כשסיפרתי למישהו את הדבר הזה, השאלה הראשונה שקבלתי הייתה, "תגיד, לא פחדת? לא פחדת להסתובב לבד כזה, עוד באוטובוסים ציבוריים?" חשבתי על השאלה הזאת, בכנות, וזה מה שזכרתי:

ברגעים הראשונים שאתה רואה כמה שאתה שונה, ושאתה מחזיק כך וכך מזומן, וגם כרטיס אשראי וגם סמארטפון....כן, עוברת איזה תחושה של "אני לבד" ויש קצת פחד....וכמו שהיא עולה, היא גם נעלמת תוך מספר דקות. אז למה היא עולה ולמה היא נעלמת?
קודם-כל אני חייב להגיד שהתחושה הזאת היא לגמרי לא חדשה לי בחיים.
אני זוכר אותה אז, בטיול הגדול של לפני 30+ שנים, שהייתי באזורים רחוקים של סין, שאז רק נפתחה למטיילים מהמערב ונראה לי שסינים רבים לא ראו אדם מערבי עם עור לבן מימם.
סובבו אותי עשרות סינים להסתכל על ה"חיה המוזרה" (אני), ועוד מיששו לי את הזרוע (כי לא היו רגילים לראות אדם עם שיער על הזרוע), וגם השתעשעו מהרוכסן של המעיל שלי (כי למי אז בסין הענייה הלך עם רוכסן שהיו כפתורים בשפע!"
אני זוכר את אותה תחושה של שונות שהסתובבתי  לבד באיים רחוקים של הפיליפינים, ואין מה לדבר על הרכבת היומית לעבודה באוסקה יפן, שהייתה לי תחושה שכולם מסתכלים עלי, הגייג'ין (ה"זר" ביפנית) שישב ולמד ספר של לימוד יפנית לזרים- רק דאגו מאוד שלא אראה שהם מסתכלים עלי....

אני גם זוכר תחושה דומה שהסתובבתי עם המשפחה באוטובוסים וב"צ'יקן באסיס" באזורים מרוחקים של גוואטמלה, בולגריה, כפרים של צוענים ברומניה, והיו עוד, ללא ספק.

אז מה קורה בכולם?
בתוך מספר דקות אתה פתאום מרגיש טרנספורמציה- הלכת ממקום שכל הסרטים הנוראים מציפים לך את המוח עם "מה יכול לקרות" למקום שאתה נרגע ואתה מבין שב 99% מהמקרים אנשים בכלל שמחים לראותך, השונות שבך דווקא מעניין או משעשע אותם.
אתה נתפס אצלם כ"אורח" והם רק ישמחו לעזור לך.
נכון, אמרתי 99% כי יש תמיד את ה 1% שהראש שלהם נמצא במקום אחר, וצריך לנקוט בזהירות ובחכמה, אבל מה עם ה 99?

ראיתי אנשים רבים שפשוט לא מסוגלים להרפות מהחרדות שלהם במצבים כאלה, ואני ממש מצטער בשבילם כי מפספסים חוויה מדהימה.
מה שאני יכול להגיד שבאוגנדה, תוך כמה דקות כבר שכחתי שאני לבן והם שחורים- עובדה שקצת קשה להתעלם ממנה- אבל פשוט התייחסתי לכולם בטבעיות כבני-אדם- באמת הרגשתי שאני עוור לצבעים.
קבלתי כבוד, יחס אמפתי והוגן (למרות שתמיד צריך להיות ערים לעובדה שיש לא מעט אנשים שישמחו להעלות לך את המחיר בשל היותך "תייר")... אז מה, תעשה קצת משא ומתן לא נורא... כשאתה חושב על העובדה שהאיש האוגנדי שמתפרנס מ 2 דולר ליום יכול לסדר לו את החיים אם היה רק משחרר אותך מה money  belt או מהכיס בגרב, וכמובן מהארנק....והוא לא עושה את זה- אז מה זה אומר?

אני יודע שעכשיו כל הציניקנים יתחילו להגיד לי איך שקרה להם פה ושם שניסו לגנוב מהם, ויש במפורש מקומות מסוכנים ואני לא אלך לשם... אבל אני רוצה רק לציין שרוב רובו מה שבאמת קורה הוא שהפחדים שלנו מתחילים לנהל אותנו ואז הסרטים מתחילים.
מה שאני פגשתי באוגנדה הוא המון, המון אנשים מסבירי פנים אלי, כן, פניהן היו שחורות ושלי לבן, אבל זה ממש ממש לא עבר לי בראש אחרי זמן מסוים.
כי בסופו של דבר "שונות" היא "שונות" והכבוד לשונות זה ערך אנושי שאני חושב ראוי  ללמוד ללכת לאורו, למרות הרפלקסים הראשוניים תמיד לחפש את "החבר'ה שלנו".
תמיד הרגשתי שהדברים המעניינים יותר קורים שיש שונות...כמה חבל שהאנושות לא למדה שהכבוד לשונה- גם שאתה לא מסכים איתו- יכול לסלול את הדרך לעולם טוב יותר. כמה חבל. אולי יום אחד?

ולתשובה- "לא, לא פחדתי".

"I am an old man and have known many troubles in my life, most of which never happened". (Mark Twain)