יום חמישי, 5 בפברואר 2015

החיים? זה הכל ענין של מבט...

לפני כשבועיים הייתה לי הזכות להרצות מול קבוצת הנהלה בכירה של חברה בורסאית בנושא:
"החיים? זה הכל עניין של מבט..."

תיאור ההרצאה:
כמה פעמים אנו פוגשים בעסקים, ובכלל בחיים, מצב שבו אנו אומרים בדיעבד, "למה לא עשיתי אחרת, פעלתי שונה, יזמתי או יצאתי מוקדם יותר?".
כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו פועלים על פי הנחות מסוימות, הבנה מסוימת ורק אחרי-כך מגלים... שאולי טעינו בזווית, ראינו רק חלק מהתמונה ולא את התמונה כולה?



בהרצאה "החיים? זה רק עניין של מבט...", יוצאים למסע חובק עולם, גדוש הומור ,סיפורים אישיים, חוויות, שאלות ממקום אחר, מסע שבו משולב מבטים נוספים על החיים ועל העסקים ומה שביניהם.
---
ואתם יודעים מה היה שם?
הרבה צחוק, כמה תובנות, מקום פתוח שאפשר היה לתהות לגבי החיים וגם להתגבש הלאה ולעשות אותם קצת אחרת...הם נהנו, אני נהניתי, לומדים הרבה מתוך הומור. 
וזה גם עוד מבט על החיים...

יום שלישי, 3 בפברואר 2015

במאסטרמיינד שואלים שאלות נוקבות....תוך כדי תמיכה

באחד ממפגשי המאסטרמיינד שהנחתי בארגון מסוים ראיתי בפעם המי יודע כמה, עד כמה מנהלים ובעלי עסקים אין להם מאסטרמיינד או שום דבר שמתקרב לזה...
הם בדרך-כלל רצים אחרי הזנב כמו שאומרים בהיי-טק, "לדלוור", מהמילה to deliver, יעני, להביא את התפוקה המבוקשת בזמנים המטורפים שהקציבו.

הפעם היתה מנהלת צעירה שסיפרה על אדם בצוות שלה שתפקד ללא מוטיבציה זמן ארוך, לאף אחד לא היה זמן להרבות בתשומת-לב ניהולית לאדם הזה, התוצאות היו בינוניות ואף אחד לא היה שם להרים את הדגל ולהגיד מה שהיה ברור: שצריכים אומץ לצאת מאזור הנוחות, גם של המנהל וגם של העובד. 
אומץ ותכנית.

נכון שלי היה חלק נכבד בדינמיקה, כמאמן עסקי עם ניסיון רב, אבל רק החיבור למאסטרמיינד, של מנהלים אחרים בחדר הביא את הנושא לחוד החנית של דרבון לעשייה ולקיחת אחריות.
הייתה זו דוגמה מצוינת כיצד האימון משתלב עם המאסטרמיינד היכן ששואלים שאלות נוקבות, אבל מתוך "ביחד" עם אמפתיה וגם תמיכה. ובכך ה soft skills הם מאוד "קשים", חותכים ועוצמתיים.

חסר מאסטרמיינד אותנטי למנהלים ובעלי עסקים. 
חסר מאוד.


יום שני, 2 בפברואר 2015

הבדידות- קלון ופשע חברתי!

לפני כמה ימים היה היום הבינלאומי לזיכרון השואה. ברדיו- כמו ברדיו- חיפשו את הסיפורים המרגשים ביותר, ואתם יודעים, שמדובר בשואה לא צריך להתאמץ יותר מדי כי יש שם סיפורים מרגשים וקורעי-לב שיכולים לספק לאלפי שנים ויותר...

אבל הפעם תפס אותי עד דמעות סיפור שהרבה יותר עממי, הרבה פחות מרושע ושטני.
אישה כבת 85 זעקה בראיון ברדיו:" אני אישית לא צריכה כלום, שום דבר חומרי. הכל בסדר. אבל....אני בודדה! אין לי עם מי לדבר! שעות רבות עוברות שאני עם עצמי וכל-כך חסר לי לספר משהו למישהו, לשמוע שמישהו מתעניין בי, שמישהו שואל אותי משהו...רק את זה אני מבקשת, לא יותר, רק את זה..."

לאחרונה השתתפתי בכנס בינלאומי לווי ותמיכה רוחנית רב-תרבותית שנקראה "תקווה וחוסן".
שם פגשתי עשרות Chaplains, אנשים דתיים, חילוניים, אתאיסטים שאת עבודתם הם עושים כ"מקשיבים" לאנשים במצבי קיצון בחיים, לאחר משבר, בחולי, לקראת מוות או פשוט אנשים זקנים לבד, לבד, לבד.
נגע לי ללב.

ולא רק ללב, גם לראש.

קשה לי להבין איך חברה אנושית שיש בה כל-כך הרבה חומר חסרה כל-כך הרבה רוח.
לא צריכים להיות עם דוקטורט לרוח להבין שלא טוב היות אדם לבדו.
שום חיה לא שורדת כך.
זה קלון ופשע חברתי!
המילים האלה של האישה ברדיו מהדהדות בי. "אני רק רוצה לספר משהו למישהו..."