מחר לפני 12 שנים היתה הראשונה...

מחר לפני 12 שנים,ב- 1.1.2004,העברתי לראשונה שיחת אימון לאדם אחר. 

הוא היא ה"קרבן" ראשון שלי. חששתי מאוד לקראת השיחה הזאת, כמו שרובנו מתרגשים לקראת כל דבר שעושים בפעם הראשונה. 

הוא היה מנהל פיתוח עסקי בהיי-טק ואניהייתי מנהל פיתוח עסקי לשעבר בהיי-טק ומאמן "ביז-בז", כמו שנהגנו להגיד בסלאנג הצבאי של אז. 

חששתי שמא הלקוח ירגיש שזה לא כל-כך לעניין, שאני לא כל-כך לעניין, שכל מה שלימדו אותי ושבו התנסתי גם כמתאמן אישי בעבר אצל מאמן וותיק, כל זה ייווכח לקשקוש בלבוש, ללא ערך.

זה לא קרה, לשמחתי, כל החששות האמונות המגבילות התבדו. 

אני זוכר את ההתרגשות שלי שראיתי שמה שאני שואל והדרך שבה אני הלכתי בשיחה גרמו למתאמן לעצור, להרהר, להעיז לחשוב קצת שונה ולהתחיל לקחת אחריות על פעילות. 

זאת היתה הראשונה ואת החוויה הראשונה אנחנו אף פעם לא שוכחים, נכון?

מאז, נפלה לי הזכות להיות מאמן למאות אנשים ביותר מ 5000 שעות. הוכחתי לעצמי אז, וזה היה דבר שלא היה לי ברור לחלוטין, שיש בי ערך מקצועי רב לתת לאנשים בקידום חייהם המקצועיים והאישיים. 

התוודעתי לעובדה המשמחת מאוד שאני יכול להיות מאושר בנתינה לאחרים בעשיית דבר שכנראה טבוע בי ב-די. אנ. איי, משהו שעליו גדלתי בלי להרגיש, בדרך חשיבה והוויה שלא תמיד ייחסתי לה את החשיבות הראויה.

כרגע, מספר שעות לפני יציאתה של שנת 2015 וכניסתה של שנה חדשה לעולם, אני מוצא את עצמי במצב רוח מאוד מהורהר. למרות ההישג האישי הגדול שהיה לי אז, לפני יותר מ 12 שנים, לעבור מעבודה שלא סיפקה אותי לעיסוק כזה מבורך ותורם, משהו פנימי זז הלוך ושוב ושואל: איך לגעת ביותר אנשים, לסייע ביותר מצבים, להיות שם כקטליזטור ליותר פרויקטים, יזמים ומנהיגים השואפים להביא שינויים גדולים מתחת ידם? 

האימון האישי, הקוצ'ינג, על כל גווניו ושיטותיו, הינו ללא ספק כלי מלא-עוצמה, כלי המאפשר שינוי והגשמה אישית בצורה בלתי רגילה. 

רק מחשבה מהירה ונקודתית על חלק מאותם עשרות רבות של אנשים שהגיעו אלי לתהליך ויצאו משם עם הבהרה, מיקוד, תקווה, אסטרגיות פעילות חדשות... 

לא לדבר על היעדים שהוגשמו ועל המיזמים והמעברים שנולדו מתוך התהליך ובניית מערכת היחסים האימונית...כל אלה מסבים לי עונג רב. 

האימון הוא פלטפורמה של שינוי בין הטובות- אם לא הטובה ביותר- שאני מכיר. 

דרך האימון שינתה לי את החיים והיא מסוגלת לחולל שינויים רבים וטובים לעולם שלנו, והעולם שלנו דורש שינוי עמוק בדרך שבה הוא מתנהל.

אני תוהה בדיוק איך לגעת ביותר למען יותר... בינתיים מה שנותר הוא לאחל לעצמי שב- 2016 אצליח להרחיב הרבה יותר את הדרך הזו-למרות התהייה- ושיתאפשר לי לתת מה שיש לי לתת לאותם האנשים הרבים "אי-שם" שיכולים להיעזר ולצמוח ב"דרך האימון" לכל מי שהם רוצים ויכולים להיות!

ושלכולנו תהיה 2016 שבה נדע לסמן את ה"שרשראות הכובלות אותנו", הרי הן המחשבות המגבילות שבתוכנו, חוסר הפרגון וחוסר הביטחון החוגגים בתוכנו, והמחשבה "הקטנה" החוסמת את הדרך ל"מחשבה הגדולה". 

ברגע שנדע לסמן כבר נהיה בתחילתה של דרך חדשה, מלאת-אתגר, התרגשות והגשמה....דרך צלחה!

הסרט "המתמחה": כח האותנטיות שמגשר על פער הדורות

לעיתים אני מזדעזע כשאני מתבונן במה שקורה לדורות הצעירים שגדלים סביבנו.
אני יכול להעריך דברים פה ושם אבל לפעמים אני מתמלא דאגה וחשש ממה שהתפתח לנו פה מתחת לאף: צעירים שבקושי יודעים לכתוב משפט אחד בלי שגיאות, ששכחו מה זה לנהל שיחה עם אדם אחר ללא כל מיני צלצולים העולים מהאייפון שלהם, צעירים שאם זה לא בא מיד אז זה כבר לא מעניין, זה הופך להיות "חופר", היכולת הריכוז מצטמצמת ומצטמצמת לרמות מבהילות.
אני נרתע מהשטחיות של היעדר השקעת מאמץ לאורך זמן לעבר המטרה.
חסר לי סוג של אינטליגנציה רגשית, כבוד למשהו.
כמובן, אני שוקע בסטריאוטיפים רבים, אבל...

אז אשתי שואלת את השאלה היפה: "תנסה להיזכר כשאתה הייתי צעיר, איך אתה התנהגת כשהוריך- וכל הדור שלהם- הזדעזעו לא פחות?"

אני זוכר, כילד קטן בניו יורק. שלבשנו ג'ינס במקום חולצות עם עניבה מצחיקה; שדברנו וגם קצת עישנו את הגראס ולא נמשכנו ל"שנאפס" שלהם; שהתנגדנו להתמסדות שלהם למקצוע "בטוח" ונמשכנו לרעיונות חדשים, הלכנו אחרי אלה שהיו קצת יותר גדולים להפגין נגד המלחמה בווייטנאם, בעד זכויות של מיעוטים ובעד מודעות אקולוגית.
הדור שלי היה ממש בעקבות ה"היפיס" וילדי הפרחים שלא עשו יותר מדי בסופו של דבר אבל הובילו אותנו להתעניין במזרח ולהתרחק מהמערב.
אז כל דור והמרד שלו, כל דור והפער שלו מהקודם.

Bob Dylan- "The Times They are a Changin' "

Come mothers and fathers

Throughout the land

And don’t criticize

What you can’t understand

Your sons and your daughters

Are beyond your command

Your old road is rapidly agin’

Please get out of the new one if you can’t lend your hand

For the times they are a-changin

כשצפית בסרט "המתמחה" עלו בי מחשבות לא רק של גיל ופערים של הגיל אבל גם התהייה לגבי מה נשאר ומוסיף ערך ומה נעלם בלי ערך עם השנים.
נכנסתי לסרט בתחושות כבדות, יצאתי משם עם תחושות טובות- הוליווד עשה את שלו.

בסרט בן וויטאקר (רוברט דה נירו) הוא אלמן בן 70 שגילה שהפרישה לפנסיה קשה מאוד, למרות החוגים, הטיולים והחופש- חסר לו לשם מה לקום בבוקר.
הוא מחליט לחזור לשוק העבודה, והופך למתמחה מבוגר באתר אינטרנט בתחום האופנה, שהוקם ומנוהל בידי בחורה צעירה ולחוצה בשם ג'ולס אוסטין.
החברה גדלה ומתפתחת בקצב קדחתני, מכירות במאסה תוך כדי בלגן, והנה מגיע המתמחה בן 70 והוא נראה.... לא שייך לחלוטין אפילו פאתטי!

הוא מגיע לבוש בחליפה ועניבה, דואג כל רגע כשהוא קם לסגור את הכפתור בז'קט, כאשר כל ה"ילדים" סביבו מסתובבים בטי שירטס וג'ינס, מחוברים לאוזניות שלהם ודבוקים למסך אחד או אחר.
רואים את האיש המכובד הזה מתיישב ומוכן לעבודה כאשר המנכ"לית רוכבת על אופניים בתוך ה"מפעל"- שהוא בסה"כ חדר ענק מלא צעירים עם לפטופים, ועוד גאדג'טים, החדר הוא הכי "אופן ספייס" שתוכל רק לדמיין,
החדר מזכיר לי את תמונות של ה - sweatshops של תחילת המאה ה20 בניו יורק היכן שנשים ישבו 12 שעות ביום בתנאים מחפירים ותפרו שמלות לבעל העסק.
מה ההבדל? כאן כולם מרוויחים יפה ובמקום לתפור שמלות כותבים קוד תוכנה, חוץ מזה שניהם נראים לי די קרוב לדימוי של "עבד" בעיני. איכס....

אני לא אקלקל לכם את הסרט, יש עלילה יפה, אם כי די צפוי.
מה שיפה בעיני הוא שבסופו של דבר ה"עב"ם" הזה בין 70 מצליח להוכיח את ערכו למרות הכל.
בתוך הבלגן של כל ההתנהלות הסטארט-אפית המהוללת, גיבורנו מראה עד כמה ניסיון ניהולי רב בעבר מביא תבונה, חוכמה וקבלת החלטות נכונה.
היכן שאין אינטליגנציה רגשית- כי כולם רצים אחרי המסך ולא ממש שמים לב לטיפוח תקשורת בין העובדים- מביא בן וויטקר את היכולת להקשיב לאחר ולשאול שאלות .
כשיש משבר, זה הסבא הטוב שיודע לנווט ולא ילדי הפלא המאוהבים באינסטגרם של עצמם.

בן וויטיקר- רוברט דה נירו שלנו - מצליח כי הוא מהווה משהו אותנטי שעובד גם כאשר העסק הוא "סופר סייבר", שגם עסק הכי "מגניב" באינטרנט, וכל העולם הדיגיטלי, מושתת על אותו עיקרון שחוצה דורות רבים: בסופו של דבר, עסקים, ארגונים והחיים בכלל מורכבים מאנשים, מיצירת אמון בין בני-אדם חיים, לא תמונות בפייסבוק. גם החבר'ס הצעירים שואלים את השאלה - "האם תהיה שם בשבילי כשאצטרך אותך מחר ?"

חבל, זה לא ממש ישנה את שוק העבודה כי הוא ידוע באכזריותו לאנשים שעברו איזה גיל מסוים, גיל שהוא נמוך בשני עשורים לפחות מהיכולת של אנשים מבוגרים לתרום תרומה משמעותית .
יש רק לקוות שמשהו יקרה בחברה שלנו, שמישהו יום אחד יתעורר ויבין את האיוולת הזאת שבסגידה לחדש והטכנולוגי על חשבון הבשל והמנוסה בדרכי העסקים והחיים.

​זה הזמן לרשום מטרות ל 2016. להצליח ב 2016!

זה נשמע מאוד פשוט ,אתם לא שומעים את זה ממני פעם ראשונה, ואני לא המצאתי את זה,כמובן. 

מחקר אחרי מחקר מראה שאנשים שרושמים מטרות לעתיד מצליחים יותר להגשים אותן, מחקר אחרון שאני ראיתי דיבר על פי 9,יש עוד. 

ישנו גם מחקר שמדבר על מעקב אחרי בוגרי הרווארד במשך 30 שנה שהראה שאלה שרשמו מטרות הצליחו יותר. ואלה שלא רשמו? הצליחו פחות. 

לך תדע, אין לי תיעוד של המחקר וזה גם הרבה פחות מעניין. כי הדבר הוא פשוט אינטואיטיבי: הכתיבה (גם במחשב) מאפשרת התהוות של תהליך מיקוד, תהליך של חשיבה מוטה עשייה. 

ובמילים אחרות- רשמת? יש סיכוי שתזכור טוב יותר. 

לא רשמת? יש סיכוי שתשכח טוב יותר.

לא רק בעניין זיכרון מדובר כאן, אלה ביצירת המילה החמקמקה הזאת באנגלית- accountability- שבעברית עוד לא שמעתי מילה שמתורגמת אחת לאחד אבל אני הולך על "מחויבות לביצוע". 

ברגע שכתבת, שמרת והתייחסת, ישנה אנרגיה שנוצרת. אנרגיה שדוחפת את העניין קדימה, אפילו בקצת.

אז, קדימה, חברים, עת לקדיש מחשבה לרשום, למקד, להעלות בסולם סדרי עדיפות.... 

שנה חדשה בפתח ואיתה הרבה תקוות, שאיפות וכוונות טובות.​

להגביר את האור ולדלל את החושך

"לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור." א.ד. גורדון

א.ד. גורדון לא הכיר את המילה "אימון אישי", וכמובן גם לא את האנגלית- עברית, "קואצ'ינג". 

הוא חי, יצר, שימש כמורה וכמחנך, הגשים ונתן השראה להרבה אחרים, בערך 70 שנה טרם לידתו שת תחום האימון. 

זה לא אומר שהוא לא "דיבר קוצ'ינג" בתוך נשמתו, הפסיכולוגיה החיובית זרמה בתוכו גם שלא שימש במילותיה.

כבני אדם התברכנו ביכולתנו להיות מודעים לחיינו, לחשוב על סביבתנו וליצור פעולות להשפיע על חיינו. 

וזה כולל גם השנה 2015, כאשר סביבנו יש כל-כך הרבה מראים שחורים, של אלימות, רצח, שנאה וגזענות. קל להתייאש. 

חנוכה הוא חג יהודי, אבל בשבילי הוא במהותו חג אנושי, חג שמזכיר לנו לדבוק באור,ולייצר את האור ולחפש את האור. 

הוא החג הכי "קואצ'ינג" שיש, חג חילוני שקורא לנו להוציא מעצמנו את "תכנית האור" כי או-טו- טו, מתחלפת לנו השנה ("שלהם" כמובן, אבל הוא הוא לוח השנה של העולם). 

זה בדיוק הזמן שאני דואג לשאול את עצמי את השאלה- "רוני, מה תכנית האור שלך לשנה הבאה?" 

ואתם?

לעשות ניסוי- לסיים ניסוי

כל פעם שעולה בנו התחושה או התובנה שאנחנו "צריכים שינוי", עולה גם התנגדות. כך זה בנוי אצלנו, אולי מאז ומתמיד. 

אז מה שקורה אצל רוב האנשים הוא שההתנגדות עולה על הרצון לעשות משהו והרעיון של השינוי יורד. 

עד הפעם הבאה, שיכול להיות בעוד כמה רגעים, עוד כמה שבועות, חודשים, שנים...או בכלל לא.

יש גישה מצוינת להילחם בכוח ההתנגדות. קוראים לה "לעשות ניסוי". 

כשאתה בונה ניסוי אתה בונה אותו קצר, ממוקד, תחום ועם סיכון קטן. 

הלך טוב? יהיה לך תיאבון לעוד, להמשך. 

נכשל? לא קרה יותר מדי, הנזק הוא מינימלי. 

היה משהו באמצע? אז חוזרים ולומדים מה קרה ובונים את הצעד או הניסוי הבא.

"דרך הניסוי" יכולה- ולדעתי, צריכה- להיות חלק מכל התכניות של כולנו. יש בה חוכמה, מעשיות ופסיכולוגיה אנושית מקדמת.

אני בדרך לניסוי הבא שלי. 

על מה אני עוד לא יודע אבל אני יודע שהוא קרוב.

ושלכם?

להחליט זה חצי הדרך!

זאת היתה אחת השיחות ההזויות שקיבלתי זמן רב. 

אישה בשם רות (שם בדוי, למען שמירת הסודיות( היתה בצד השני של הקו, "אתה לא מכיר אותי, רוני, אבל אני מכירה אותך." 

קצת מופתע ולא מוכן, עניתי: "את מכירה אותי?". "כן", היא ענתה ,"אני עוקבת אחריך כבר זמן רב ועכשיו החלטתי להגיע לאימון איתך."

כעבור שיחה של כמה דקות של החלפת מידע בסיסי קבענו להיפגש לאימון ראשון, כאשר אני הייתי לגמרי לא שקט לגבי מה צפוי לי ומי זאת האישה ש"עוקבת אחרי", והיה ברור לי שלא מדובר בלעקוב בטוויטר.

כשרות הגיעה לפתח הדלת ראיתי אישה יפת-תואר, אלגנטית, סביב גיל 40. 

הזמנתי אותה פנימה וביקשתי שתלך אחרי לקומה השלישית במדרגות, לקליניקת האימון שלי, אך לפתע פתאום ראיתי שרות נעמדת במעבר בין קומה שנייה ושלישית, כאשר מבט מודאג על פניה: "רות, הכל בסדר?", רות השיבה מייד, " כן, הכל יהיה בסדר, אני פשוט מאוד מתרגשת וחוששת להיכנס לחדר כי אני יודעת שברגע שאעשה זאת החיים שלי יתחילו להשתנות."

רות אכן נכנסה לחדר, התיישבה בכיסא, לגמה מכוס התה שהכנתי לה, הסתכלה מסביב על הספרים, על התעודות ועל הניירת הרבה והלא בדיוק מסודרת: " רוני, שנה לקח לי להגיע לפה,  שנה מאז שהרעיון עלה לי בראש ועכשיו, עכשיו זה הולך להתגשם."

מה אגיד לכם, אני אדם שתמיד אוהב התחלות מעניינות, אתגרים מרתקים אבל הפעם הרגשתי מאוד לא סגור על הדבר הזה- מה יהיה עם כל הציפיות האלה בשמים, עם כל ה "בילד-אפ", האם אוכל לעמוד בציפיות האלה, אולי היא הגיעה אלי בטעות ויש עוד רוני דוניץ שאמור לקבל אותו לאימון אישי?...

אבל... הצלחנו- בגדול! רות היתה בימאית תיאטרון, שחקנית ומוזיקאית מחוננת, מפיקה של אירועי תרבות ומוזיקה, מתוסכלת עד הגג מהמצב התקוע שבו מצאה את עצמה. 

היא היתה נבוכה וכועסת על המשכורת הזעומה שממנה חיה וגידלה את בנה היחידה, המשכרות שתמיד היתה פונקציה של תקציב המתנ"ס שבא והלך כל שנה. 

רות הגיעה אלי כיזמית בפוטנציה אשר היתה "כלואה" במסגרת שלא לקחה אותה לשום מקום. 

רות הגיעה "מוכנה"- החזון נבע ממנה כמעיין, תכנית הפעולה נבנתה ביחד איתי כמאמן, תכנית הביצוע רות העיפה קדימה בקצב מסחרר, כאשר אני מלווה אותה מתי שהיא רק צריכה.

תוך חודש רות כבר לא היתה באותו מתנ"ס ובתוך חודשיים היו לי שתי קבוצות מלאות תלמידים ומשקיע\שותף שרצה לבנות איתה סטודיו חדש. 

לאחר שלושה חודשים רות כבר הופיעה בטלוויזיה והיו מספר אירועים משוריינים ביומן. 

אנרגיית העשייה לא ידעה גבולות, כאשר רות התנפלה על ערימת החשבונות והקנסות הלא משולמים שהיתה על השולחן במטבח בביתה, היא יצאה לפגישות "נטוורקינג" רבות, שעם הקסם באופי והחזון בלב של רות, הובילו אותה להזדמנויות חדשות שכלל לא חשבה עליהן בעבר.

רות הדגימה את הכח הטמונה שב "קבלת ההחלטה". ברגע שההחלטה נפלה, ואיתה התבונה שלבד מגיעים לאט יותר או בכלל לא, רות כבר "היתה שם" ואז זה רק היה עניין של זמן שהפרפר המדהים יצא מהגולם. 

ההחלטה כבר היתה חצי הדרך.

אני למדתי שכמאמן לא צריך לחשוש משיחות מוזרות הבאות משום מקום. 

לפעמים הדברים היפים ביותר מתחפשים בבגדים המוזרים ביותר.

אם אני יכול אז גם אתה יכול!

בחיים שלי לא חשבתי שארצה לרוץ. 

זה תמיד נראה לי כזה משעמם, קשה ולא מתגמל. 

יכול להיות שהעובדה שיש לי אסתמה קלה כל החיים תמיד שימשה סוג של תרוץ-סיבה. 

זה הוריד לי את הפרופיל בצבא- דבר שמאוד, מאוד הפריע לי אז לפני מיליון שנה-אבל זה משום מה אף פעם לא פגע בכושר שלי בדברים אחרים. 

אני פשוט תמיד נרתעתי מריצה, סיפרתי לעצמי שאני לא סובל אותה וחיינו זה ליד זו בנפרד ובשלום שנים רבות.

אך בשבועות האחרונים עלה בי הרעיון שלא חשוב כמה שנים וכמה פעמים אני אצא להליכות, לא אצליח להזיז את עצמי לשרוף את שומנים האלה שיושבים עלי, ה 5-6 ק"ג שאני "כאילו" תוקף לחיסול ממוקד אבל אף פעם לא הולכים לשום מקום. 

זה ועוד התחושה שאני מחפש לראות איפה מסתתרים לי "אזורי הנוחות" השונים מתחת לאף והגיע הזמן לטפל בהם. 

חיפשתי, ואני תמיד מחפש, "פרויקטים גדולים" אז למה לא זה חשבתי...

אז עשיתי את זה, את שלושת הדברים שאני יודע שעובדים כל הזמן, כל פעם שאני באמת, אבל באמת רוצה להזיז משהו בחיים. 

והם: למצוא קבוצה-מסגרת, שיהיה שם מאמן-מדריך שעליו אפשר לסמוך, לשלם, כי בלי לשלם הדינאמיקה אחרת לגמרי ו....יצאתי לדרך!

האם זה עובד? נו, אחרי פעמיים, באמת....

אבל זאת לא הנקודה, כי בוודאי כל זה יימדד על ציר הזמן, חובת ההוכחה עלי, מה שרציתי להגיד שחייבים להתניע! 

חייבים להחליט, לקחת צעדים ולקפוץ למים. לא חשוב אם זה ריצה, רעיון עסקי, מעבר עבודה, פעילות חברתית, פוליטית, לימודים, מערכת יחסים- you name it- חייבים ל-ה-ת-ח-י-ל!!! אבל רק עם תמיכה ומחויבות.

זה הצעד הראשון שקובע. אז....איפה אתם לוקחים את הצעד הראשון שלכם?? שבת שלום! 

שעבוד לכסף - סרטן שקט, אלים וקטלני

אני לא יודע אם וכמה אמרתי את זה בעבר אבל אני הולך להגיד את דעתי כאן ועכשיו, חד-משמעית, ללא מורא, בושה וחשש: כסף יכול לחרפן את האדם עד המוות, הוא "גל טרור" גדול מכולם, "סרטן בנשמה" שממית את נפשם של מיליארדים של בני- אדם כל שנה!

למה אני מתכוון? כמובן, לא לשטרות האלה שאנחנו מעבירים מיד ליד כל היום (או לא), וגם לא להעברות המהירות האלה מ"חשבון שלך" באתרי האינטרנט ולא כל היוצא מכך. אלה רק דברים טכניים, אינרטיים, להם אין שום כח קיומי של ממש, ברוב המקרים. 

אני כן מתכוון למה שאנשים עושים עם המושג הזה של "כסף" כשדוהרים אחריו בעוורון ובשיגעון בלי לעצור ולבדוק לאן מובילות רגליהן ומחשבותיהן. למשל:

· אנשים צעירים הבוחרים ללמוד מקצועות באוניברסיטה שבהם אין להם שום עניין או כישורים כי...זה יכול להביא הרבה כסף (אולי) בעתיד.

· אנשים שמתחתנים עם אדם ללא אהבה, נשארים עם בני זוג נוראים ולעיתים גם אלימים, מחפשים "חברות" אצל אנשים שלא מוצאים חן בעיניהם, נשארים בעבודה שבה סובלים ואף יותר מזה, מוותרים על רצונות וחלומות חייהם, "מתקרבנים" בבית כי לטענתם "אין ברירה", ועוד, ועוד. ורק בגלל סיבה אחת-----כסף!!

ברור, שלא מדברים רק על הכסף לבדו אלא מה שהוא מסמל: כוח, השפעה, סטטוס, ביטחון, הצלחה. 

מדברים על הדהירה אחרי משהו שהכסף מסמל, אבל בזה ממש איבדו את הצפון כי כל הדברים האלה הם בני-חלוף, כל הדברים האלה מובילים ל"מנהרת החומרנות", מנהרה שרק מובילה לתוך עצמה, סביב עצמה, ולאן היא בדיוק מגיעה, מישהו יכול להגיד לי? לאושר, לסיפוק ולמשמעות אמיתית בחיים? תראו לי בבקשה...

וכאן בוודאי יתקוממו כל הסקפטיים ויגידו עד כמה שכסף קונה את כל הדברים החשובים בחיים כמו זה וכמו ההוא, בלי להבין שלא הכסף הוא הבעייה, כי ברור שאי אפשר לחיות בחיים האלה בלי כסף בכלל, אלא אורח חיים שרץ אחריו, שמתכנן סביבו, שמלמד אותנו שרק דרכו ניתן להשיג את מה ש"חסר", ושגרוע מכל, אורח חיים שמעריך אנשים לפי הכמות הכסף שיש לו  או אין לו (או מה שחושבים שיש או אין לו), דרך חיים וערכי חיים "עקומים"  שהתחלחלו עמוק לתוך נשמתנו בארצות השבעות, ואנחנו בכלל התבלבלנו מהו עיקר ומהו טפל...

אני זוכר כילד בארה"ב, אי שם בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, שאנשים דיברו אחרת, לפחות חלקם, או כך היה נדמה לי. 

היו רבים וטובים שהיו אמיצים מספיק לקרוא תיגר על ה"אוטומט" הזה, שעשו נסיונות שונים- לפעמים בהצלחה ולפעמים בכישלון- לצאת מתוך הקופסה המסוכנת הזאת. נכון, עברו כמה שנים והשתנו כמה אנשים, אבל היכן התינוק והיכן המים בסופו של דבר?

זה מחריד אותי לחשוב על מה שנהפך כ"סטנדרד" בניהול החיים אצל כל-כך הרבה אנשים עם ראש טוב על הכתפיים, ציונים טובים במבחנים, אנשים צעירים הבאים מעמדות זינוק טובות בחיים. 

אני כל-כך מעט שומע על אהבה, על משמעות, על נדיבות, על נתינה, על בריאות, על קשר אנושי וחברות, על עזרה הדדית, על קשר משפחתי אוהב, על הרחבת אופקים, על יזמות לטובת החברה, על יצירת שלום, על שירה, על ספרים, על לימוד לשמע, על להיות ולהעמיק בטבע, על יצירת דרכי שלום.... ואני כל-כך הרבה שומע על להשיג, לשדרג, לקנות, לצבור הון, להשקיע,על לנצח, על "תנאים", על "הכנסה פאסיבית", על להראות טוב, על מספר החברים בפייסבוק, על אקסיט, על אופציות, על עוד דרך מהירה לחלום לעשות "מכה באינטרנט ,על סלפי, ועוד סלפי, על כמה כסף צריכים "לחיות טוב", בלי להעמיק במה זה בדיוק "לחיות" ומה זה בדיוק "טוב...אנחנו כל-כך קנינו את הסיפור של "בעל המאה הוא בעל הדעה" שלא שמנו לב שהחליפו לנו את התוכנה ושהחשיבה שלנו התחרפנה לגמרי. 

קיבלנו "תורה" מבלי לדעת איך היא נכנסה לנו לוורידים- כסף קונה הכל, כסף הוא הדרבון האולטימטיבי לחיים.

לאחרונה ,קראתי על מחקר מאוד מעניין, מאת דר. אדווארד דצ'י באוניברסיטת רוצ'סטר בארה"ב, שבו הוא חקר את נושא המוטיבציה והנעה לפעולה. לאחר מחקר של 40 שנה, לפי דר. דצ'י, המסקנה שלו ברורה: גישת ה"מקל והגזר" לא עובד. 

הרעיון שתקבל יותר כסף ואז תעשה יותר, או שתעשה בשביל כסף, פשוט לא עובד לעומקו של דבר. באחד הניסויים של דצ'י, לקחו קבוצה של אנשים שמאוד אהבו לעשות תשבצים, פשוט כי אהבו ונהנו מזה, נתנו להם תשבץ אחרי תשבץ לפתור וכך היה לאורך זמן רב. 

אז התחיל לשלם להם לעשות יותר תשבצים. 

גם זה רץ לתקופה אבל אז, הפסיק לשלם להם. היינו מניחים שאותה קבוצה היתה חוזרת למודל הקודם, כן? שיחזרו לפתור תשבצים כמו קודם, בלי כסף. אז לא...זה היה בדיוק הפוך, הם הפסיקו להגיע ואיבדו עניין בתשבצים.

מה שהמחקר מלמד, ועוד הרבה מחקרים אחרים בתחום, הוא שיש "מוטיבציה פנימית" instrinsic motivation, שלא קשורה כלל לדברים כמו כסף אלא ליצירת סיפוק ממקום אחר, ויש  מונח, שאותו מכנים, "מוטיבציה חיצונית", external motivation, שם הרי ה"כסף" שלנו נמצא במצבים כאלה.

בקיצור, הדברים המניעים אותנו מבפנים, הם הם הדברים שחייבים להכיר, לטפח ולהוקיר יותר מכל דבר אחר, הם הדברים שאין להם שום קשר לכסף וכל התעשייה והעוורון שהתפתחו סביבו. 

כל-כך חבל שדורות שלמים גדלים ומתחנכים בלי לדעת איפה התינוק ואיפה המים.

" כסף הוא משרת טוב ואדון רע", כבר נאמר לפני מאות שנים. רק החיים שלנו הם כאן ועכשיו והם נגמרים לנו בקצב מסחרר. האם ניתן להחזיר את השפיות ולהתבונן אחרת בחיינו ומה באמת חשוב?

גם בימים קשים של טרור צריכים להחזיק בחזון

אלה ימים קשים, קשים מאוד. ימים שהפחד חודר עמוק לעצמות, הפחד ליקרים לנו שיכולים בלי לדעת להיות בסביבת הרצח שבטרור, ופחד לעצמנו בהיעדר הביטחון העצמי המינימלי שאדם חופשי מצפה בחייו- ללכת בשקט ברחוב, בקניון, באוטובוס, כיו"ב.

אך גם בימים קשים- ואולי במיוחד בימים קשים- חשוב מאוד מאוד שנתהלך עם יותר ממחשבה של הישרדות ופחד בליבנו.
המצב יכול להיות קשה מנשוא אבל אם אתה רואה ומרגיש בתוכך שיש דרך אחרת, אם אתה יכול לחוש בה, אם אתה יכול לעשות אפילו צעד אחד לקדם אותו, אז אתה נשאר "אדם חופשי". כי לאדם חופשי יש תקוה, ואם יש תקוה תמיד נשאר הדבר שממנו צומחים קדימה.

היום, יותר מבעבר, אני מרגיש את הצורך לחדד לעצמי את החזון שאני רואה לעצמי, ליחסים שלי עם העולם שלי, עם העבודה שאני שואף לעשות בעולם, וגם את התקוה שיש לי מהמקום, מהחברה ומהמדינה שאני גר בה.
ואז אני מנסה לעשות משהו לקדם את הדבר הזה- אולי זאת פעילות מסוימת, שיחה, קריאה, כתיבה, לימוד אבל גם דברים יותר אקטיביים כמו להשתתף בהפגנה, לדרוש בשלום אדם אחר, לחתום על עצומה, וכיו"ב.

לקחת אחריות על דברים פרושה לקחת אחריות לדחוף קדימה גם כשהאנרגיות אומרות לך להישאר ולהמתין "עד שיעבור זעם". אבל מי יודע מה, איך מתי יהיה הדבר הזה שנקרא "עד יעבור זעם"...

ובינתיים "אדם קרוב לעצמו", בפרשנות שלי, האדם נדרש להתעלות על הפחד, התקיעות ולקחת את הצעד לעבר החזון. גם צעד קטן אחד מביא את החזון קרוב יותר אלינו. שנזכה לימים של שקט שלום.

האם העבודה שלי = מי אני?

כל כמה זמן מגיע אדם לאימון שממנו אני לומד המון. כך זה היה כשהגיע אלי אדם נעים, חכם ומתורבת, איש היי-טק המתקרב לגיל 40, שהתלבט לגבי המשך דרכו המקצועית.

זה לא ממש נדיר לשמוע, אתם מבינים, כי יש המונים שמתלבטים לגבי השאלה הזו, חלק מהם ממש סביב גיל 30 וחלק מהם עברו את החמישים.

מה שהיה שונה כאן בשבילי הוא התובנה שהיתה לי כששאלתי אותו לגבי התשוקה שלו ל"מי הוא רוצה להיות", החזון המקצועי שלו ומה החותם שהוא רוצה להשאיר מאחוריו. 

שאלות די רגילות תחום, 

לא?

אבל הוא ענה בדרך לא צפויה, "מי אמר שיש לי דבר כזה? אולי הדבר החשוב הוא בכלל לא בתחום הקריירה?" אני מודה, מייד הבחנתי בפרדיגמה של החשיבה שלי באותו רגע, אותה פרגידמה שאומרת שאנחנו= הקריירה שלנו, התפקיד שלנו, העשייה שלנו, ההישגים שלנו.

למעשה זאת היתה החשיבה שלי, בין אם הייתי מודע לה או לא(ולא תמיד הייתי), זה הדבר שמדגדג לי בנשמה עוד מימי הנערות שלי, כלומר, לעשות משהו ש"יעשה הבדל בעולם".

גם היום הוא איתי, מאוד, רק משנה צורה וכוון על ציר הזמן.

יש דרך אחרת, יש דרך לחיות ולהתפתח שאין לי שום קשר ישיר עם ה"מי אתה" בעולם העבודה.

אם אנחנו חושבים על זה, לאחר שנלך לעולמנו, כמה באמת יהיה איכפת לעולם מה היה התפקיד שלנו, כמה כסף הרווחנו ואם וכמה הצלחנו.

ברוב המקרים זה לא כל-כך משנה, אני יודע זה לא נעים לחשוב ככה כי אנחנו מאוד עסוקים בהצטיינות שלנו, אבל חברייה, בבקשה היד על הלב...

במקום שבו גדלתי, יהדות ניו-יורק- אמריקה, שנות השישים והשבעים, מה אתה עושה במקצוע, אם הצלחת להיות רופא או לא ועוד כמה שאלות "משנה", עמד בלב העניין, בלב הדאגות.

כמובן, גם "כמה כסף אתה מרוויח?".

אמריקה הגיעה לפה אי שם בשנות השבעים-שמונים ועד סוף התשעים היא היתה פה בגדול- עכשיו אנחנו ממש כמוהם, והם קצת מחפשים את הדרך החוצה, ליותר משמעות ופחות "מי אני", או כך נדמה לי לפחות.

לשאלה הזאת יש עוד הרבה על מה לדבר, אבל אולי נוכל להסתפק בזה בלומר שיש דברים אחרים, יש לגלות ולטפח אותם ואולי שם נמצא "הנתיב הקריטי" שלנו.

שווה לחפש ולבדוק. ייתכן מאוד ונגלה כמה הפתעות.

על נהרות בבל: מתי הייתם שם לאחרונה?

ערב תשעה באב.

ספק אם יש יום בלוח העברי שכל-כך אמביוולנטי עבורי כמו היום הזה.שנים לא התחברתי אליו, ובכל זאת יש לו סיפור וגם הסיפור שלו, הכואב, הארוך, המטלטל והמתולתל חייב להיספר.

אני זוכר תקופות קיצוניות של הזוגיות הזאת שלי, ערב תשעה באב ואני: כילד ב"ניכר הנוח" (אמריקה עם הרחובות "מלאי הזהב והזדמנויות") במחנה קיץ יהודי עובר חוויות רוחנית, ילד מסורתי שרצה להיות דתי...ותקופה שהייתי ילד יהודי שרצה להיות ישראלי...ותקופה של "זר" בארץ נכרייה שרצה להיות "לא זר"...תקופה של אדם חילוני שרצה להתנגד למשיחיות שהיום הזה מעורר ו....אדם, פשוט אדם, שרוצה להיות אדם, לחוש בכאב שלי אבל גם של האחר...

אריאל הורביץ, בנה המוכשר של נעמי שמר, בביצוע שיר "על נהרות בבל", עוסק בתופעת הירידה מן הארץ. על החברה הישראלית שהשתנתה בקצב מהיר מאוד - תוך דור או שניים, מחברה מגויסת לחברה נהנתנית שעדיין מגששת את דרכה, ספק בחושך, ספק באור. גם זה סיפור שחייב להיספר.

על נהרות בבל (גירסת אריאל הורביץ, "דיוקן לאמי")

האם ראיתם את המצב מזוית ראייה אחרת?

בחיים העסוקים שלנו, ה busy- busy- busy לא תמיד מאפשר לנו את הזמן, הנחת והאפשרות "להתרחק" מעט מהמצב ולראותו בעיניים אחרות.

כוחה של פרספקטיבה מאפשר לנו הבנה, תובנה, חשיבה משופרת וגם, כתוצאה, קבלת החלטות נכונה יותר עבורנו.

מתוך ארגז הכלים שאני קשור ומטפח אני יכול להגיד לכם בוודאות שזה ממש חלק מהטריטוריה במלוא מובן המילה.

אני מזמין אתכם לצפות בדרך מעניינת לראות זויות אחרות שאולי לא חשבתם עליהן...

למה אני מאמין ש"אם עצוב לך, תקוע לך, מתסכל לך....תיזום!"

בימים האחרונים הרגשתי קצת תקוע. 

אני לא היחיד, אני בטוח, וזאת לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שזה יקרה, זה פשוט חלק מהחיים, חלק מלהיות חי! 

ומה קורה שמרגישים ככה כולם יודעים, כן? "זה לא עובד", "נמאס לי", "אולי הייתי צריך לעשות משהו אחר", וכו, וכו.... ומה עושים אז חברייה? 

בדרך כלל מתחילים להוריד עוד קצת אנרגיה, להתכנס פנימה ו"למטה" ואז, ואז.....

ומה אני מכריח את עצמי לעשות במקרים כאלה? 

ליזום!! פשוט ליזום! וכמה שיותר מחוץ לאזור הנוחות יותר טוב...

והיום? שתי פגישות מדהימות שכל אחת הביאה אותי למקום טוב: פגישה עם מנכ"ל שאני מרגיש שאם נשיק את העבודה ביחד יהיה מרתק ומרחיק לכת לטובה לו (וגם לי). 

הפגישה השנייה הייתה דווקא ייעוץ שקבלתי שהביא אותי לתובנות ורצון להזיז את עצמי ולהתחיל לעשות יותר ממה שאני אוהב- להרצות, להעשיר אחרים בידע, בסיפורים ובהעצמה.....

So...there you have it

יוזמה תציל מבאסה!

האם אנחנו דומים או שונים מההורים שלנו?

בשבוע שעבר נכחתי במפגש משפחתי "גניאולוגי"- זה היה מצד המשפחה שכמעט לא ידעתי על קיומה עד לפני כמה שנים (משפחה של סבא שלי), וזה היה פשוט מרתק! 50

 איש מכל הדורות, גילאים, רמות השכלה, רמות סוציו-אקונומי, דתי-חילוני, ימין- שמאל... 

כולם היו וזה היה פשוט מחמם את הלב...

אבל למה בעצם? 

מה זה כבר חשוב הדבר הזה? 

למה לא להניח להיסטוריה שתהיה היסטוריה ותו לאו?

בשנים האחרונות עסקתי מעט, בין היתר, בלימוד על העצים המשפחתיים השונים של משפחתי, אחרי הכל, על ההיסטוריה של המדינה, הציונות והעולם כולנו לומדים ואפילו נבחנים עליהן—אבל לגבי ההיסטוריה של היחידה שיותר קרובה אליך מכל דבר, כולל מטען ה dna  שמרכיב אותך, המשפחה- על זה לא עוצרים ללמוד ולשמוע (אולי עסוקים מדי בלברוח ממנו?)

למדתי הרבה מהעיסוק המזדמן הזה, אבל יותר ממה שלמדתי התחלתי לשאול שאלות ולדמיין את האנשים שיותר מכמה מילים עליהם לא יודע וגם כנראה לא אדע לעולם. 

אני חושב הרבה על מה קבלתי מהסבא והסבתא האלה שנרצחו על ידי הנאצים, ועל ידי הזוג האחר, נצר למשפחות די עניות, עד דור 10 בישראל (דרך ירושלים וחברון), לעתים חרדים עד כאב ולעתים הכי שמאל שאליו תוכל להגיע מבלי ליפול מהמפה. 

חשבתי גם על "מרד הניעורים" ומה זה עשה להם, מה זה עשה לי כשאני כבר מזמן לא נער. 

נזכרתי בסיפור החסידי היפה הזה:

"מסופר על רב חסידי אחד שירש את ההנהגה בחצר אביו. 

מיד התחיל להכניס שינויים במנהגי הקהילה- שעות התפילה השתנו, המנגינות הישנות והמוכרות הוחלפו בחדשות וכל הלאה. 

כעבור זמן ניגשו אליו וותיקי הקהילה, נאמניו של אביו, וביקרו אותו: "מדוע אתה משנה את מנהגי הקהילה, מדוע אינך בדרכיו של אביך הצדיק?" הביט בהם הבן וענה: " להפך- אני נוהג בדיוק בדרכו של אבי! כשם שהוא, כאשר הוא הגיע להנהיג את הקהילה שינה ממנהגי אביו, כך גם אני חורג מהמנהגים שלו".

אין לי ספק שאני מאוד רחוק מהורי בכמה דברים מרכזיים, ואין מה לדבר מהדורות הקודמים, אבל... אולי בכל זאת... אני לא כזה רחוק כמו שחשבתי?

-- 

​עוד מפגש מעולה למאסטרמיינד מנהלים ובעלי עסקים מנוסים

השבוע היה עוד מפגש מצוין של קבוצת המאסטרמיינד של הבוקר למנהלים ובעלי עסקים מנוסים!

היה ניכר שכולם חיכו למפגש הזה, התדירות של אחת לחודש היא "בול" להספיק לחוות, לנסות, להתגעגע למפגש הבא...

הדברים שעלו ונידונו:

האם לקבל הצעת עבודה לקידום במקום אחר למרות שהכל בסדר במקום הנוכחי?

מהם 3 דברים המקדמים אותי בעבודה....וגם בחיים!?

מהם 3 דברים המעכבים אותי בעבודה....וגם בחיים!?

הקסם של הקבוצות האלה הוא פחות במה שאומרים ואיך שאומרים אלא במה שהשיחה הזאת עושה לכולם- לאדם המשתף, לאדם המקשיב, לאדם שהקשיב וקישר למקום אחר אצלו, לאדם ש"היה שם" וכבר לו, וכו', וכו'.

לא בכדי יצרנו והפנמנו את הסלוגן: דברים שרואים ביחד לא רואים לבד!

אם מעניין אתכם להתוודע לכוחות של המאסטרמיינד...

מחפשים אנשים איכותיים ומנוסים לקבוצת הבוקר וקבוצת הערב- חברים מתקבלים לאחר ראיון קבלה והתנסות במפגש.

מתי בפעם האחרונה עשרה אנשים חשבו בשבילך?

מרגישים שינוי באויר!

אולי זה עדיין תולדה של הילדות  שלי שבה תמיד הרגשתי שאת השינוי בחיים מרגישים דווקא כשהקיץ בפתח (צמוד ליום הולדתי שפעם עשיתי ממנו ביג-דיל, עכשיו, מה הביג דיל?)... אבל אני מרגיש משהו באוויר!

ביתי היקרה חוזרת מדרום אמריקה בעוד מספר ימים לאחר הטיול הגדול של חצי שנה ואנחנו נערכים לקבלת הפנים והסיפורים הרבים. 

בני היקר, איך הם אומרים בחי"ר (אולי לא רק בחי"ר), כבר "נגע בקיר", יעני, נשאר לו קצת פחות מחצי שרות, עולה להיות סמל בגדוד בצפון ואנחנו נערכים לתקופה שנצטרך לחפש קצת יותר את הרוגע בחיים (אם אפשר בכלל להיערך לדבר כזה). 

הורי היקרים נעשים יותר ויותר קשישים והתחושה של מי הילד ומי ההורה לא נותנת מנוח, צריכים להתרגל! 

גם אני נמצא בשני קורסים, אחד לחזק את הצעד הטכני של השיווק והשני לחזק את החזון של האדם הכותב את השורות הללו- קשה לדעת מה יצמח מפה אבל מניסיוני כל לימוד מקדם אותך, מכניס אותך למעגל חדש של חשיבה ופעולה.

כאדם שמעריך את גישת הפילוסופיה והפסיכולוגיה הבודהיסטית לחיים, מזה יותר מ 30 שנה, אני לא שוכח לרגע את התובנה העיקרית של הבודהה- והיא ממש ממש לא רק של הבודהה- שהכל פשוט שינוי! 

אין דבר שקיים, אין מצב שקיים, אין שינוי שקיים שבסופו של דבר לא פשוט.... מסתיים! 

להתרגל לשינוי, לצפות לשינוי, לדאוג משינוי, גולם בסופו של דבר באותה סירה= הכל משתנה.

ומה זה אומר בת'כלס? 

נדמה לי: שאסור להתלהב או להתאכזב יתר על מידה. 

ללמוד לחיות עם שינוי ולקבל בהבנה את השינוי- בלי קשר לכמה שאני אוהב אותו- נראה לי מרשם טוב לחיים.

פוליגמיה באוגנדה: מה המחיר האמיתי?

עוד מנהג אחד שהתוודעתי אליו בהיותי באוגנדה שהפתיע אותי מאוד- פוליגמיה, כלומר גבר אחד מתחתן עם כמה נשים ומשם יש לו הרבה ילדים ו....הרבה צרות!

 והקטע המבאס ביותר זה לא הצרות שלו אלא הצרות של הילדים שלו! 

לדוגמה, אשת המשפחה שאירחה אותי באוגנדה בזמן שהעברתי סדנאות ליזמים סיפרה לי על איך  שבימי שנות התיכון שלה, יום בהיר אחד כל-כך מוקדם בחייה, נאלצה לעזוב את הלימודים (בגיל 16), כי לאביה נגמר הכסף ולא יכול היה לממן את הלימודים שלה ושל אחיה. 

כמובן לאותו אבא היו עוד כמה נשים, ועוד כמה ילדים- משהו בסביבות 30 ילדים! תגידו, מישהו מכם יכול לממן 30 ילדים?

יש מנהגים ודרכי התנהלות שראיתי באוגנדה (תוסיפו את חיי המין הלא מוגנים ומחלת האיידס) שפשוט נשגב מבינתי. לכל מדינה, עם ותרבות יש את השיגעונות שלהם, ועצוב מאוד שקצב השינוי לא מדביק את גודל האסון. 

שינוי אף פעם לא היה קל לאף אחד ולשנות מנהגים משורשים כנראה לוקח דורות ולא שנים...

האם אפשר לעשות יזמות במקביל לעבודה כשכיר?

השאלה הזאת יכולה להיות שאלת מיליון הדולר, היא נשאלת יותר מרוב השאלות שיזמים מתחילים (וגם אלה שלא מתחילים) שואלים את עצמם מדי יום ביומו! 

למרות שהיא נשאלת בלי סוף אני לא מאמין שיש "תשובת מדף", כי זה באמת שונה אם מדובר ביזמות שכולה מבוססת על קוד תוכנה שאדם עובד עליו לבד בבית אחרי חצות  אחרי שכולם כבר הלכו לישון, ויזמות שמחייבת מפגש של אנשים, השקעת הון ומימוש דברים מוחשיים. 

אבל בכל זאת....אגיד מה שעולה לי לאחר עבודת לווי של יזמים רבים, ויזמים בפוטנציה (או בחלומות...) עוד יותר רבים.

אני חושב שבגדול השלבים הראשונים יכולים להיעשות במקביל לעבודה שבה המשכורת זורמת (קרי, "שכיר"), ובמרבית המקרים אין ברירה, רוב האנשים לא יכולים ולא מוכנים לזרוק את הכל ו"להתאבד" על הרעיון שלהם לשנות את העולם. 

המעבר ההדרגתי נותן ביטחון, ליזם ולסביבה, הוא נותן זמן להתרגל, להפנים, להבין שהעולם עומד להשתנות מקצה לקצה. 

למה לא להפחית סיכון אם אפשר? בוודאי אם יש לך אנשים שעובדים בשבילך, כשאתה ב remote, הדברים יכולים להתקדם לא רע אני חושב עד גבול מסוים.

ומצד שני...ממש לא! יזמות מכל הסוגים תובעת ממך להביא את עצמך במלוא עוזך, היא תובעת ממך שהראש שלך תהיה שם, כי אתה הוא היוצר, הדוחף והמשנה את העולם! 

כל זמן שלא תהיה שם זה כאילו שהמנוע של היזמות נשאר תקוע בהילוך שני ולא מצליח להתרומם להילוך הבא. היזמות היא בסופו של דבר full time job, לתחושתי, למרות שיש ותמיד יהיו יוצאים מן הכלל.

הדבר שיותר מפריע לי משיטת "לעשות בצד" הוא הבלם שזה שם על מחויבותו של היזם שבדרך- אדם שיושב לו במשרה שמשלמת לו יפה, ובוודאי שמדובר בחברות ההי-טק המבוססות יותר היכן שהחיים מאוד נוחים, האדם הזה מנציח את ההווה שלו שם על חשבון העתיד. 

ישנה נקודה- ועם כל אחד הנקודה נמצאת במקום אחר- שבה האדם צריך לעשות את המעבר ותו לא. זאת נקודה לא פשוטה ליזם ולסובבים אותו אבל לעניות דעתי, כל זמן שהיא לא מגיעה אתה כיזם עוד לא הגעת. 

יזם בלי מחויבות הוא לא ממש יזם. 

ואת ההשראה ניתן לקחת היישר מפי איש הרוח הגרמני המפורסם, איש התרבות והמדע של המאה ה18, יוהאן וולפגנג פון גֶתה, המילים שנכתבו אז לפני כ-250 שנה יכלו גם להיכתב היום באותה עוצמה בעידן הטכנולוגיה :

"Until one is committed, there is hesitancy, the chance to draw back, always ineffectiveness. 

Concerning all acts of initiative and creation, there is one elementary truth the ignorance of which kills countless ideas and splendid plans: that the moment one definitely commits oneself, then providence moves too. 

All sorts of things occur to help one that would never otherwise have occurred. 

A whole stream of events issues from the decision, raising in one's favor all manner of unforeseen incidents, meetings and material assistance which no man could have dreamed would have come his way. 

Whatever you can do or dream you can, begin it. Boldness has genius, power and magic in it. Begin it now." 

Johann Wolfgang von Goethe 

תרמילאיות בגיל 56 באפריקה- הצליחה או לא?

אני אודה באמת שבנסיעה הזאת באפריקה- יותר ספציפי לאוגנדה- ל 16 יום, לבד, בעיקר עם תרמיל על הגב, הייתה לי עוד "מטרה" מוצנעת, קצת נסתרת ולא ברורה לחלוטים גם על ידי!

רציתי לראות אם אני עדיין "שם", האם הנשמה של הבחור בן 23 שיצא לשנה של "טיול גדול" למזרח הרבה לפני שזה הפך למוצר ישראלי ממוצע, טיול שהפך לשהות של כמעט 5 שנים, האם הנשמה עדיין שם? 

הרי אנחנו מפנים את המחשבה שיש דברים ש"לא עושים" שכבר עברנו את ה"גיל הזה" (לא יודע בדיוק מהו הגיל אבל אפשר להגיד שזה בטוח לא 50+), יש בגדים שלא לובשים, שפה שלא מדברים וסגנון שלא מאמצים. 

משהו אצלי תמיד מזכיר לי ש"כן! ילד מגודל שכמותך, אתה עדיין שם!"....ובכל זאת השנים קצת עברו...

חשבתי איך אני באמת אהיה שם עם החום, היתושים ,האבק, הרעש, הבלגן....

האם האוטובוס של 10 שעות יעצור פה ושם לתת קצת מנוחה לשלפוחית השתן שאולי לא מה שהיתה פעם ... 

האם המחסור בחשמל, באור, במזגן, במאורר, במיטה נוחה, באוכל שאני רגיל לו, לקפה שאני רגיל לו...

מה זה יעשה לי? האם אני אהנה?

אז הנה התשובה-------כן! הצליחה בגדול! 

אני עוד שם, לשמחתי, יותר נכון "כמעט שם", יכולתי להיות "שם" אם הייתי צריך אבל לא הרגשתי שאני "חייב להוכיח", כי בכל זאת מצאתי שהיו לי נקודות שאמרתי – "בשביל מה להתכלב", (לפחות זה היה הביטוי שבו פעם השתמשנו). 

בימים הטובים של טיול הודו 1983, הייתי עוזב את הגסטהאוז של ה 10 רופי ללילה אם היו אומרים לי שיש מקום ב 8 רופי 2 קילומטר משם. הייתי אוכל במקום יותר זול בשווי של חצי שקל אפילו גם אם היה מדובר בללכת ולהזיע עוד קצת עם התרמיל על הגב שכולם רצים אחרי""Hello Sir, I have good guesthouse for you- CHEAP!.

לא, היום אני לא בטיול גדול וגם לא מחפש את זה. 

אז וויתרתי על תחבורה ציבורית של 12 שעות ללא עם מקומות ישיבה דחוסים עם כל מה שיעלה על הדעת ולקחתי פה ושם נהג פרטי שהקפיץ אותי בחצי זמן עם פחות תרנגולות במושב האחורי, לא נורא, זה בסדר. 

אולי בכל זאת התברגנתי בצדדים.

אבל אני שמח לגלות שאני פחות או יותר אותו "מודל רוני דוניץ 1983", בתוספת של קצת משקל, קצת קמטים, החלפת צבע שיער וכל מיני דברים אחרים שבטח שרואים רק ב"טיפול עשרת אלפים... 

אבל עושה לי טוב על הלב, נותן לי תחושה של עידוד שאני יודע שבבסיס לא הפכתי לאוטו אספנות ועדיין אפשר וראוי להמשיך את מה שבה לי גם ככה בטבעיות.

אחרי הטיול הגדול (ולפני הטיול הגדול של העתיד?), אפשר להמשיך עוד 30-40 שנה, עם קצת מזל וקצת בריאות.

כמה רופי זה יעלה לי?J

  

אז מה היה ביום הולדת שלי אתמול?

היתה באסה!! מצאתי את עצמי נוסע בדרכים לירושלים, מסתובב עם הורי הקשישים בבית חולים הדסה לניתוח קטן שלא היה, מצאתי את עצמי מתעצבן למה אני כל-כך לא שמח ביום הולדת השמח...

עד הערב אתמול...

התחייבתי להתנדב כמנחה מעגל באירוע של "יום האחדות" במתנ"ס תל-מונד, אירוע שיזמו ב60 מקומות בערך האמהות של שלושת הנערים שנרצחו בפיגוע הטרור הנוראי לפני שנה, אירוע שגרם לכל העם להראות את הצד האנושי אמפתי שלו....

באירוע הזה הנחתי מעגל שדן במחלקות וקונפליקטים, האם זה מקדם אותנו ופוגע בנו?

100 איש שהיו ביחד כ 3 שעות, הרגשה של קהילה, של שיח, של אדם מחובר לאדם.

אני יודע שבכל עת, וגם ביום הולדת, מתי שאני מרגיש לא שמח עם מה שקורה לי וסביבי, צריך להרים משהו שאתה עושה למען אחרים ואז העולם נראה קצת יותר טוב...

הייתי הלבן היחיד בין שחורים...."לא פחדת?"

בנסיעת ההתנדבות-תרמילאות שלי באוגנדה באמת לא ראיתי יותר מדי אנשים עם עור לבן. אולי 7, אולי 8, אולי 10, לא יותר, ופה מדובר ב 16 ימים. למעשה, זאת עובדה שחשבתי עליה רק בדרך הביתה במטוס שכבר היו אנשים שעורם היה שחור פחות או ולבן ממש.

כשסיפרתי למישהו את הדבר הזה, השאלה הראשונה שקבלתי הייתה, "תגיד, לא פחדת? לא פחדת להסתובב לבד כזה, עוד באוטובוסים ציבוריים?" חשבתי על השאלה הזאת, בכנות, וזה מה שזכרתי:

ברגעים הראשונים שאתה רואה כמה שאתה שונה, ושאתה מחזיק כך וכך מזומן, וגם כרטיס אשראי וגם סמארטפון....כן, עוברת איזה תחושה של "אני לבד" ויש קצת פחד....וכמו שהיא עולה, היא גם נעלמת תוך מספר דקות. אז למה היא עולה ולמה היא נעלמת?

קודם-כל אני חייב להגיד שהתחושה הזאת היא לגמרי לא חדשה לי בחיים.
אני זוכר אותה אז, בטיול הגדול של לפני 30+ שנים, שהייתי באזורים רחוקים של סין, שאז רק נפתחה למטיילים מהמערב ונראה לי שסינים רבים לא ראו אדם מערבי עם עור לבן מימם.
סובבו אותי עשרות סינים להסתכל על ה"חיה המוזרה" (אני), ועוד מיששו לי את הזרוע (כי לא היו רגילים לראות אדם עם שיער על הזרוע), וגם השתעשעו מהרוכסן של המעיל שלי (כי למי אז בסין הענייה הלך עם רוכסן שהיו כפתורים בשפע!"
אני זוכר את אותה תחושה של שונות שהסתובבתי  לבד באיים רחוקים של הפיליפינים, ואין מה לדבר על הרכבת היומית לעבודה באוסקה יפן, שהייתה לי תחושה שכולם מסתכלים עלי, הגייג'ין (ה"זר" ביפנית) שישב ולמד ספר של לימוד יפנית לזרים- רק דאגו מאוד שלא אראה שהם מסתכלים עלי....

אני גם זוכר תחושה דומה שהסתובבתי עם המשפחה באוטובוסים וב"צ'יקן באסיס" באזורים מרוחקים של גוואטמלה, בולגריה, כפרים של צוענים ברומניה, והיו עוד, ללא ספק.

אז מה קורה בכולם?
בתוך מספר דקות אתה פתאום מרגיש טרנספורמציה- הלכת ממקום שכל הסרטים הנוראים מציפים לך את המוח עם "מה יכול לקרות" למקום שאתה נרגע ואתה מבין שב 99% מהמקרים אנשים בכלל שמחים לראותך, השונות שבך דווקא מעניין או משעשע אותם.
אתה נתפס אצלם כ"אורח" והם רק ישמחו לעזור לך.
נכון, אמרתי 99% כי יש תמיד את ה 1% שהראש שלהם נמצא במקום אחר, וצריך לנקוט בזהירות ובחכמה, אבל מה עם ה 99?

ראיתי אנשים רבים שפשוט לא מסוגלים להרפות מהחרדות שלהם במצבים כאלה, ואני ממש מצטער בשבילם כי מפספסים חוויה מדהימה.
מה שאני יכול להגיד שבאוגנדה, תוך כמה דקות כבר שכחתי שאני לבן והם שחורים- עובדה שקצת קשה להתעלם ממנה- אבל פשוט התייחסתי לכולם בטבעיות כבני-אדם- באמת הרגשתי שאני עוור לצבעים.
קבלתי כבוד, יחס אמפתי והוגן (למרות שתמיד צריך להיות ערים לעובדה שיש לא מעט אנשים שישמחו להעלות לך את המחיר בשל היותך "תייר")... אז מה, תעשה קצת משא ומתן לא נורא... כשאתה חושב על העובדה שהאיש האוגנדי שמתפרנס מ 2 דולר ליום יכול לסדר לו את החיים אם היה רק משחרר אותך מה money  belt או מהכיס בגרב, וכמובן מהארנק....והוא לא עושה את זה- אז מה זה אומר?

אני יודע שעכשיו כל הציניקנים יתחילו להגיד לי איך שקרה להם פה ושם שניסו לגנוב מהם, ויש במפורש מקומות מסוכנים ואני לא אלך לשם... אבל אני רוצה רק לציין שרוב רובו מה שבאמת קורה הוא שהפחדים שלנו מתחילים לנהל אותנו ואז הסרטים מתחילים.

מה שאני פגשתי באוגנדה הוא המון, המון אנשים מסבירי פנים אלי, כן, פניהן היו שחורות ושלי לבן, אבל זה ממש ממש לא עבר לי בראש אחרי זמן מסוים.
כי בסופו של דבר "שונות" היא "שונות" והכבוד לשונות זה ערך אנושי שאני חושב ראוי  ללמוד ללכת לאורו, למרות הרפלקסים הראשוניים תמיד לחפש את "החבר'ה שלנו".
תמיד הרגשתי שהדברים המעניינים יותר קורים שיש שונות...כמה חבל שהאנושות לא למדה שהכבוד לשונה- גם שאתה לא מסכים איתו- יכול לסלול את הדרך לעולם טוב יותר. כמה חבל. אולי יום אחד?

ולתשובה- "לא, לא פחדתי".

"I am an old man and have known many troubles in my life, most of which never happened". (Mark Twain)

מאוגנדה למאסטרמיינד ביום אחד...

​

זה היה שבוע שהגעתי ישר מתוך עולם אחר באפריקה- אוגנדה- ישר לתוך המציאות שלי פה בארץ...נחיתה עם כמה "במפרים" אבל פעילות המאסטרמיינד האינטסיבית הכניסה אותי בכיף חזרה לעניינים:

קבוצות "הנגרים" שנפגשה ושיתפה, ושיתפה ושיתפה---החבר'ה האלה ממש מרשימים ברצון שלהם לחשוב ביחד, לפתור בעיות ולקיים הדדיות... היו לנו 12 חבר'ה....

קבוצות המנהלים-בעלי עסקים בבוקר, קבוצה קטנה של 7 אנשים איכותיים, דנו באתגרי הניהול של אחד המנהלים בנוסף לדיון וסרטון על "אם כולם עושים טעויות אז למה שרופא טועה הכל מתקבל אחרת..."

קבוצת בערב של מנהלים ובעלי עסקים, הוותיקה מכולם- בשנה העשירית שלה!- היתה קטנה הפעם (6 איש) אבל היו 2 אורחות מקסימות וחכמות----שמענו רפלקציה וקיימנו דיון על מכירה של קליניקה של אחד החברים מעולם הרפואה , על הצדדים העסקיים וגם על ההתמודדות האישית עם חוסר וודאות, "אזור הנוחות" ועצם הנושא של של שינוי בחיים...באותו ערב דנו בנושא של "אמפתיה- יש דבר כזה בעולם העסקי?" ומסתבר שכל אחד רואה את זה קצת אחרת אבל זה נושא חשוב ולא שגרתי, ללא ספק....

סגרתי את השבוע אמש במפגש של יהודים וערבים שהנחתי בטירה, פתחנו שנה שנייה והובלתי תרגיל קוצ'ינג של "מעגל חיים" שהביא לשיח קולח, ידידותי ואמפתי- 23 חברים מקסימים, קבוצה מיוחדת, מאוד גאה בא!

וכעת, פונים למנוחה, לראות את חייל הגולני השלי שמגיע או טו טו הביתה לאחר שלא ראיתי אותו חודש. מחכה לכתוב על אוגנדה, ויש הרבה מה לכתוב. כל דבר בעיתו...מחכה לחג מתן תורתנו ולראות איפה זה פוגש אותי השנה. כל שנה והתיקון שלו.