יום שלישי, 23 בדצמבר 2014

מכתב פרידה לביתי היקרה לפני ה"טיול הגדול"...

היום, ב 4:30 לפנות בוקר, נפרדנו אני ואשתי, מירב, מביתנו הבכורה, שני, שעפה לה לכוון דרום אמריקה לבלות חצי שנה מחייה.
זהו ה"טיול הגדול" הידוע כמעט כ"חובה" בימנו אנו, אך לי זה אף פעם לא נראה כחובה אלא כ"זכות", לקחת את הזמן ולעשות ממנו משהו באמת מיוחד ושונה.
יומיים לפני יציאתה של שני, התיישבתי במשך כשעתיים וכתבתי מכתב לשני, "מלב אל לב" ונתתי לה אותו בארוחה משפחתית שעשינו בשבת לפני היציאה.
ביקשתי וקבלת את רשותה של שני לפרסם את המכתב הזה, עם המחשבה שבוודאי יש עוד הורים רבים שיכולים להזדהות עם המכתב, עם המצב, ועם המקום המיוחד הזה של: מצד אחד להיות הורה במקום של "והגדת לבנך", ומצד שני, להישאר עדיין אנחנו עם ה"טעם של עוד", ש"הטיול הגדול" איננו תם, הוא רק בהמתנה להזדמנות הבאה ובגרסה הבאה....
------------
לשני ביתי האהובה,
בעוד 3 ימים יגיע המועד לטיסתך ל"טיול הגדול" שעליו חשבת ותכננת כל-כך הרבה.
בעוד יומיים יגיע הזמן למבחן הפסיכומטרי שגם אליו נערכת בכל מאודך, גם הוא עוד נקודת ציון משמעותי עבורך... רציתי לשתף אותך בכמה מחשבות וברכות כ"צידה לדרך", דבר קטן (אבל לא קטן מדי!) שתוכלי להוציא ולקרוא מתי שבא לך, אם יבוא לך...


את יודעת, שניקוש, שאני מאוד מחובר ל"טיול הגדול" שלך, וזאת עוד לפני שנולדת:-), ואני בהחלט מתרגש לקראת הימים הבאים ולקראת התקופה המוזרה הזאת של חצי שנה שלא נראה אותך בבית.
כשאני חושב על עצמי והטיול הגדול שלי, שיצא לדרך לפני כמעט 32 שנים, קשה לי להאמין שעבר כל-כך הרבה זמן.
הייתי אז חודשיים לפני יום הולדתי ה 24, כידוע לך זה התחיל עם רצון לעשות תרמילאיות של חצי שנה עד שנה ונגמר בארבע וחצי שנים של התפתחות, שינוי, חוויה והרבה יותר מזה.
אני באמת לא מאחל לך שגם דרכך תהיה כה ארוכה כמו שלי (בבקשה לא :-) ....), אבל לכל אדם יש את זמן, המינון והדרך שלו.
עבורי הטיול הזה היה ניסיון אותנטי שלי לשבור את ה"ההליכה בתלם" באופן אוטומטי (למרות שגם קודם לכן לא הייתי ממש ב"תלם"), היה זה ניסיון להגשים דברים שלא הרגשתי שהתאפשרו לי להגשים עד אז, שרות צבאי שלא סיפק אותי, לימודים שלא דברו אלי, רצון עז להרחיב אופקים, חשיבה ומעגלים, הרצון שלי לבחור את הדרך שלי על פי בחירתי ולא להישען על מה שאחרים אמרו, עשו והטיפו לאחרים לעשות.
הטיול היה בשבילי ההתגלמות של לקחת אחריות אישית על חיי באותה נקודה בחיים.
ולבסוף, הוא עשה את זה והרבה יותר מזה- למעשה, הוא השפיע על חיי לא פחות מכל דבר אחר משמעותי שקרה בחיי כי הוא גרם לי לראות את העולם בדרך אחרת, את עצמי בדרך אחרת ו"להגדיר את המגרש מחדש".
עד עצם היום הזה. בהרבה מאוד מובנים, אין תחום בחיים שלי שלא הושפע מהתקופה של ה"טיול הגדול" ומה שאירע בהמשכו.
הוא איתי, במודע ולא במודע, חלק ממני, השפיע על הערכים הכי מהותיים שיש לי גם היום.
 “Travel is more than the seeing of sights; it is a change that goes on, deep and permanent, in the ideas of living.” – Miriam Beard

“He who does not travel does not know the value of men.” – Moorish proverb

אז, למה אני "חופר לך" על כל הדבר הזה, שהוא בטח לא חדש לך?
מהסיבה הפשוטה שאני רוצה לאחל לך את הדברים הבאים, שכולם באים גם הם "משם" אפילו שלקחו הם צורה אחרת, וביטוי אחר.
הנה 10 הברכות .איחולים מ"בית-אבא" בתקווה שתיקחי אותם אתך לאן שתתגלגלי:

1. הטיול הזה הוא "שלך"! הוא זמן- אגיד ה"יחיד" אבל בין המעטים שיהיו- לעשות מה שבראש שלך, ללא מטרה מוצהרת, תוצאה מוצהרת, ציפייה מוצהרת- אז תהני מזה!
תזכרי שמה שמעצבן הוא לא ממש מעצבן כי את ב"time off", יהיה פחות או יהיה יותר זה לא כזה משמעותי- העיקר שתיקחי את זה בסבבה.
אז באמת אין על מה להתעצבן, לא בחלק האישי, לא מהבין-אישי ולא מהמקומות- זה הכל בידיך איך שתגיבי לעניינים.

2. זאת הזדמנות פז ללמוד, להרחיב אופקים, ללמוד על עצמך, על דעותייך והנחות היסוד שלך, על אחרים, על איך נראה העולם בצד השני ומתוך כבוד אמיתי לצד השני, ללמוד בדרך רגועה, לא מספרים או ממסגרות אלא ממה שהחיים מזמן לך, גם מתובנות שיצוצו לך תוך כדי- איזה יופי!
“When you travel, remember that a foreign country is not designed to make you 
comfortable. It is designed to make its own people comfortable.” – Clifton Fadiman


3. אל תשכחי שאת מקבלת זכות מיוחדת שלא הייתה לרוב רובם של האנשים בהיסטוריה של העולם: לנסוע בכיף ולהתארח במקומות רחוקים, שפות אחרות, דתות ותרבויות אחרות- זאת ממש, ממש זכות- אז תנצלי את זה לטובה, עם כל הפיתויים של להיות ב"ישראל הקטנה" שנוהרת לשם בהמונים- ככל שלא תהיי בתוך הבועה הזאת תיחשפי לדברים חדשים שלא ידעת אותם אז תנצלי את זה!
יש לך הזדמנות ללמוד ספרדית כפי שחיים אותה ולהכיר אנשים שלא תראי אותם שוב בחיים, אבל שמפגש ביניכם יכול להיזכר עוד שנים רבות –גם זאת הזדמנות שיש לנצל.
“The world is a book and those who do not travel read only one page.” – St. Augustine

4. את הולכת לראות ולחוות טבע מדהים- שמרי על עצמך שתהיי בטוחה גם בגבהים הגדולים, מזג האוויר ההפכפך, אתגרים פיזיים קשים אולי, אנו סומכים עליך, על שיקול דעתך והכוח שלך לעמוד על מה שנראה לך נכון, גם אם תהיי במיעוט. 
יש סכנות בדרך כולנו יודעים אבל יש לך ראש מצוין, על זה כולנו סומכים!

5. אני יודע שהטיול בדרום אמריקה נחשב במידה מסוימת כ"דרך המסיבות"...
לא אוכל ולא ארצה להגביל אותך בדברים האלה, גם זה חלק מהחוויה הגדולה...רק תזכרי בבקשה, בבקשה שכל ה"חומרים האלה" שללא ספק תיתקלי בהם הם הרבה יותר חזקים מ"חוויה"- חומר אחד לא נכון, יותר מדי או לא מזוהה יכול לדפוק את הראש שלך לכל החיים---ואת כל החיים שלך...
גם פה אנחנו סומכים על החכמה והתבונה שלך...

6. אל תשכחי שכל טיול מוצלח הוא שליטה טובה באיזון של הנאה מול סיכונים- וזה כולל גנבות, אבדות, תאונות, וכל שאר הדברים שאין לנו תמיד שליטה עליהם.
שיהיה לך את השכל הישר וגם את המידע הנכון לכל מקום, כלי תחבורה וגם אדם שתפגשי בדרך- אין נוסחאות, לצערי.
“A traveler without observation is a bird without wings.” – Moslih Eddin Saadi

7. אני מקווה שתשמרי לך על הגמישות, כי הוא החשוב, אבל גם לזה יש גבול.
תכנית בלי גמישות היא סטטית אבל גמישות בלי תכנית רק מבלבלת ויכולה לגרום לטעויות ובזבוזים סתם.

8. שני, הרווחת את הכסף שלך ביושר ובעבודה רבה- תוציאי אותו איך שתרצי.
זה גם שיעור חשוב בחיים, לא?


9. האם  חצי שנה תהיה חצי שנה? האם באמת נראה אותך חזרה ללימודים באוקטובר 2015? אני באמת מקווה שכן, את הסיבות את כבר יודעת.
אני מקווה שתזכרי את זה גם אם בא לך לשנות את התכנית... אבל אם כן תחליטי לעשות זאת את יודעת שאני אאתגר אותך ואולי אפילו אתווכח אתך אבל בסופו של דבר, זאת החלטתך, ואני תמיד אתמוך בהחלטות שאת שלמה איתן בלב ובנפש...

10. ואחרון, אחרון חביב...הגענו לעשר...
זה שאל תשכחי אף פעם....
שיש לך אנשים פה שמאוד אוהבים אותך, רוצים תמיד לשמוע כל דבר שבהם תרצי לשתף אותם, חושבים ואוהבים אותך מרחוק ותמיד, תמיד כאן לייעץ, לשוחח, לעזור- 24 שעות ביום, 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה.

ושניקוש, ביתי הבוגרת והמקסימה, אסיים במילים היפהפיות והמרגשות של הרב קוק -וגם מנגינה המרגשת כל פעם מחדש:
”בן אדם עלה למעלה עלה / עלה למעלה עלה בן אדם / עלה למעלה עלה. 
כי כוח עז לך, / יש לך כנפי רוח / כנפי נשרים אבירים, 
אל תכחש בם / פן יכחשו בך / דרוש אותם דרוש בן אדם / וימצאו לך... 

שיתגשמו כל משאלותיך והטיול הגדול ושנזכה לשמוע ממך על החוויות, התובנות והמחשבות שלך קדימה- 

באהבה ובכבוד רב לביתי,

אבא

יום שישי, 19 בדצמבר 2014

האומץ להתחיל

Displaying david hartman.jpgהשבוע, שבוע של חג החנוכה תשע"ה, התוודעתי לקטע מקסים בעיני, מפי הרב פרופ. דוד הרטמן, ז"ל, אחד הקולות (המעטים מדי לצערי) מתוך העולם היהודי האורתודוקסי שמוביל קו של פלורליזם, פתיחות, קשר עם האחר וכבוד לאחר.
בזכות אנשים כמו הרטמן נשאר המסורת מקור עכשווי, נוכחי, נגיש ומוערך גם לאלה שמצאו את דרכם החוצה לעולם גדול יותר, גלובלי יותר ולעתים גם מנוכר יותר...

Displaying david hartman.jpg

האומץ להתחיל
הרב פרופ. דוד הרטמן

חז"ל, כשדנו בנס פך השמן, הקשו: מדוע אנו חוגגים  את חג החנוכה שמונה ימים ולא שבעה בלבד?
שהרי לפי מה שנאמר היה די שמן בפך ליום הראשון, כך שרק שבעת הימים הנוספים היו צריכים להיחשב כימי נס.
כמה הסברים מתוחכמים הוצעו לקושיה זו, אך ניתן להסביר את האופי הניסי של היום הראשון כנכונות העדה להדליק את המנורה, על אף שלא היה בה מספיק שמן להשאירה דולקת למשך כל הזמן הדרוש להשלמת חנוכתו המחודשת של המקדש.
הנס, אם כך, בא לידי ביטוי בנכונות העדה להתחיל במשימה, ללא ביטחון שניתן יהיה לסיים אותה...

אורות החנוכה מעודדים אותנו לבטוח בהתחלות מעשה ידי האדם ולמקד את תשוקותינו ומאמצינו בהזדמנויות הנוקשות לפתחנו.
עלינו לערות ערגה אינסופית גם לתוך פכים קטנים.
הכוח להמשיך ולהתמיד נובע מהאומץ להתחיל בתהליך ע"י הדלקת הלהבה הראשונה.  
היכולות וההישגים האנושיים הם תוצאה של פעולה, ולא של אידאות נשגבות וכוונות טובות.  
מנורת החנוכה דלקה שמונה ימים בזכות אלה שהיו מוכנים להדליקה ליום אחד בלבד.

יום ראשון, 14 בדצמבר 2014

הערך באימון למנהלים: כל אחד עם הזוית שלו

לאחר כמעט 11 שנים ואלפי שעות של אימון אישי למנהלים ובעלי- עסקים אני מוצא את עצמי שואל את השאלה- "מה בדיוק האדם הזה לוקח הביתה מהתקופה הזאת של האימון?"...לא תמיד יש לי תשובה ברורה לעצמי, לפעמים אני מפחית בערך ופתאום אני שמח לראות שטעית, ולפעמים אני רואה התקדמות עצומה והלקוח לא כל-כך רואה את זה...ככה זה..

החלטתי להביא כאן עדות שקבלתי לפני מספר ימים מאדם שבאמת חשבתי לעצמי שאולי לא ממש תרמתי מספיק...ושמח לראות שהתבדיתי!
לרוני שלום,
בתום תכנית האימון אתך רציתי להודות לך ולספר שאני מאוד מרוצה ממה שעברתי ביחד אתך!
האמת היא שלא ידעתי בדיוק למה לצפות, זה היה חדש לי, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא "עוד הדרכה או ייעוץ"… מצאתי את עצמי חושב עם עצמי, מדבר עם עצמי וגם מקשיב לעצמי בדרך אחרת.
בעולם שלי הכל זז מאוד מהר ולחוץ ואין את הזמן להסתכל כאילו מבחוץ על כל הדברים האלה.

למדתי את ערך הפתיחות, מה קורה שאתה לומד לפתוח דילמות, לבטים, אתגרים וקשיים, ביחד עם אדם מיומן ומנוסה, גיליתי שיש פה ערך מוסף, אחר, עובד, מקדם, ובעיקר מפתח!
אני בהחלט רוצה להמליץ להמשיך את העבודה אתך עם אחרים בחברתנו, גם במסגרות נוספות, המפגש השבוע שלנו יחסר לי אבל אני בטוח שזה לא "שלום" אלא בהחלט "להתראות!"

אלכסיי יזראילוב
סמנכ"ל מכירות
קבוצת דולינה


יום שלישי, 9 בדצמבר 2014

למה לא לחייך בעצם?

לדעתי אין דבר יותר מעניין מאנשים- לא חשוב איזה, כי אנשים הם פשוט מורכבים ומלאי סיפורי-חיים, בלי הצורך להעסיק איש "קריאטיבי" להמציא אותם. אחד הדברים שמסקרן אותי תמיד במבט בן-תרבות ובין-אישי זה העניין שנקרא לו "החיוך".
הרי אין דבר כל-כך אנושי כמו החיוך! ומצד שני, יש אנשים שלא מפסיקים לחייך ויש כאלה שאתה יכול למות 7 פעמים לפני שתראו אותם מרביצים אפילו שמץ של חיוך.

אני זוכר כמה פעמים  בילדותי ששמעתי מישראלים שפגשתי שאמרו על האמריקאים שיש להם "חיוך מזויף"- סטייל של "Have a nice day"- וזה נכון זה לא תמיד ממש מה שיש להם בלב, אבל אתם חושבים שהמבט העצבני והמחוסר סבלנות שקצת נפוץ במחוזותינו, זה דבר יותר נעים?
כמובן, שאדם מאדם שונה, זה לא בהכרח קשור ללאום ותרבות (למרות שאני מת לקרוא מחקרים על "תולדות החיוך וההיסטוריה היהודית", ואין לשכוח שהומר זה "מקצועי יהודי"... אבל לדעתי אפשר להגיד שבישראל יש הרבה אנשים שקשה להם עם החיוכים האלה, עם ה"ת'כלס" דורש משהו אחר...מה בדיוק?

חיוכים יכולים להטעות- כמו החיוך שהבחור הנפאלי הרביץ לאחר שהתנגש בי עם האופניים שלו לפני 30+ שנים כיממה אחרי שנחתתי בקטמנדו.
זה היה חיוך של מבוכה, ממש לא הסתדר לי אז כי אני כבר הייתי עמוק בתוך ה"חיוך הזועף המוכן למלחמה" שטיפחת אז בתקופת השרות הצבא שלי, שלא היה משהו גם ככה.

אבל בואו נעזוב את כל העניין הזה של "אמיתי" ו"מזויף", מה משדר חום ומה משדר משהו אחר, כי זה די ברור, לא?
יותר נעים לדבר עם אנשים שמרבים לחייך בצורה טבעית, זה משהו מקסים שהאחר מחייך אליך בנעימות, בסבר פנים יפות, זה עוזר קצת לחמם את האוירה, לחמם את התקשורת, עוד דבר קטן שיש ביכולתו לרכך את הלב שנעשה קשה מכל הדברים המעסיקים אותנו ביום-יום.

טיק נאט האן, אחד מהמורים הבודהיסטים הגדולים של ימנו, שמגיע אלינו מוויטנאם היכן שהחיוכים מדברים שפה אחרת אבל גם את אותה השפה האנושית, אמר: 
"לפעמים האושר שלך הוא המקור לשמחה אך לפעמים גם החיוך יכול להיות המקור לאושר שלך".

וזה בלי לעיין במחקרים המדעיים הרבים המדברים על החיוך ושיפור הבריאות, התקשורת והאופטימיות בחיים, ביו היתר.

להגיד את האמת, אני אוהב להיות בין אנשים המחייכים לחיים וכשאני חושב על זה קצת, נראה לי שאני אוהב את עצמי קצת יותר כשאני מרגיש שגם אני מחייך.

נראה לי שטוב שנזכיר לעצמנו לחייך קצת יותר- מה אתם אומרים- אפשרי?

יום שני, 8 בדצמבר 2014

איך לשרוד פוליטיקה ארגונית

כמה חבל שכל-כך הרבה זמן, אנרגיה ומשאבים אנושיים מבוזבזים על הישרדות בתוך פוליטיקה ארגונית! 
במאסרטמייינד, מנהל אחד סיפר איך שמצא את עצמו בין הפטיש והסדן: אם הוא ידחוף את ההחלטה המקצועית הנכונה ייתקל ישירות בעימות עם מנהל הכספים, אם לא אז ימצא את עצמו במבחן אמינות מול המנכ"ל...
והמנכ"ל מטפח את מנהל הכספים ו"חותם" על כל מילה שיגיד.
חברי המאסטרמיינד הצליחו לשקף לחבר הזה זוויות שלא ראה, גם לתת תמיכה למקום הלא טוב "באמצע" ולהביא אותו למקום שייקח צעדים אמיצים וגם חכמים בנידון. 
איך להיות חכם ולא בהכרח צודק, איך לשרוד את הפוליטיקה וגם להצליח במקצוע...

יום ראשון, 7 בדצמבר 2014

"לעולם אל תשתין נגד כוון הרוח" (פתגם איטלקי)

אני מניח שהפתגם הזה לא תהדהד לכולם, ייתכן ולגברים קצת יותר מהנשים...אני אוהב אותו!

הוא מזכיר לי את הדבר שאני פוגש כל-כך הרבה בחיים שלי עצמי, של לקוחותי, של בני משפחתי וחברי: הניסיון ללכת "דוך", ראש בראש, להתעקש על מה שאתה רוצה בלי לחשוב מה קורה לאדם שאיתך...אולי יש דרך אחרת?



זה מזכיר לי את האייקידו, אהבה ישנה אבל כזאת שאף פעם לא עזבה אותי למרות ששנים רבות איני נמצא על מזרוני האייקידו באימון כלשהו. 
מדהים עד כמה דברים יכולים לחיות בקרבך למרות שכבר שנים רבות עברו ואתה הלכת הלאה...


אייקידו, היא אמנות לחימה יפנית, יחסית צעירה עם שורשים היסטוריים עתיקים.
אייקידו-  ביפנית- 合気道 בתרגום חופשי - "הדרך להרמוניה עם האנרגיה" -פותחה על ידי מוֹרִיהֶיי אוּאֶשִיבָּה המכונה "אוֹ סֶנסֶאי", המורה הגדול" בין שנות ה-20 וה-60 של המאה ה-20.  

לפי הוויקפדיה:" אואשיבה פיתח את האייקידו בהתבסס על אמנויות לחימה יפניות קלאסיות שונות בהן התמחה. 
האייקידו הוא לא רק אמנות לחימה, אלא גם דרך חיים ופילוסופיה חברתית שוחרת שלום. 
מטרתו של האייקידוֹ‏קה (מי שמתרגל אייקידו) היא לפתור עימותים בדרכי שלום ולהגן על עצמו תוך הימנעות מגרימת נזק לתוקף. 
האייקידו דוגל בתנועה המתמזגת עם התוקפים אותו, אגב הסטת כוחם וניתובו על מנת להתאחד עם התנועה, ולהוביל אותה, מבלי לגרום להתנגדות מצידם. 
רוב הטכניקות באייקידו מסתיימות בריתוק התוקף על הקרקע, או בהטלתו, ודורשות מהמבצע אותן יצירת איחוד עם כוחו של התוקף."



אני יכול להגיד לכם שתורת האייקידו משפיעה עלי עמוקות גם היום, יותר מ 28 שנים אחרי שקבלתי את החגורה השחורה שלי ביפן, כי התבונה שלו מתייחסת לחיים עצמם: המטרה היא לא ניצחון אלא הבנת המצב כדרך לא אלימה לפתור בעיות. 
נמנעים מללכת ראש בראש עם ה"יריב" כי שם לא מגיעים לדרך הנכונה, מאתרים את ה"דרך החכמה" של הבנת המצב, שימוש בתבונה לקדם מטרות מבלי שהצד השני יתרסק, ירגיש מובס, מושפל. 
לא להיות צודקים אלא להיות חכמים. 
המורה אואשיבה קרא לזה "אהבה" ודרך ההרמוניה, ואני?...אני קורה לזה "לעולם לא להשתין נגד כוון הרוח". 
ובכך חיברנו את האיטלקים עם היפנים. 
אולי קצת שילוב של שניהם יכול לעזור לנו כאן במזרח התיכון שלא כל-כך זוכרים את הפתגם האיטלקי החכם...

יום רביעי, 3 בדצמבר 2014

הצצה לפער הדורות

אנחנו, בני האנוש שעברנו כבר את שנת ה 40 לחייהם, או אף יותר את ה50, ובטוח יותר מעל 60, רגילים לתחושה שה"צעירים האלה" רואים בנו סוג של דינוזאורים בכל המדובר בטכנולוגיה, ומה היום לא מבוסס טכנולוגיה? אך השבוע חייכתי ביחד עם ביתי שני, בת 22, כמה שלדור שלי (ואני בן 55) מחזיקים את הידע הכמוס הקשור בכל מה שנקרה עולם של  "מעטפה ובול". 
והנה הסיפור.

שני הייתה צריכה לשלוח מכתב לאיזה גורם ממשלתי חופר על משהו שצריך לשים ב hold כל זמן שהיא תתענג לה בטיול הגדול של חצי שנה לדרום אמריקה.
לאחר שכתבה את המכתב (שלא היה בדיוק בפורמט התקני של מכתב למשרד ממשלתי חופר), היא הדפיסה את המכתב (אצלי במשרד, כמובן, כי בשביל מה היא צריכה מדפסת, הדבר המיושן הזה), ואז התחילו השאלות... למרות שאני לא בדיוק אובייקטיבי, כאן מדובר בבחורה עם ראש מצוין, אחרי שנת קצונה, צוללת לתוך לימודי פסיכומטרי בדברים שאין לי לגבם מושג. אז מה היו השאלות?

נתחיל בקיפול הנייר לתוך המעטפה: "אבא, איך לקפל, ככה?"

אז עברנו למעטפה עצמה: "אבא, איפה כותבים את הכתובת?"

המשכנו: "והכתובת שלי אני צריכה גם לכתוב באיזשהו מקום?"

וקינחנו במשוכה הבאה- הבול- "איפה מדביקים את הדבר הזה?"

עכשיו בתור אדם ששלח בזמנו מאות מכתבים בשנה (לרוב קורות חיים לחיפושי עבודה), וגם מאות מכתבים ארוכים הביתה מהטיולים שלי במקומות רחוקים ואקזוטיים (שאגב  מקבלי המכתבים לא בטוח הצליחו אי- פעם להבין מה אני רוצה מהם מפאת כתב-יד הנורא שלי), לא יכולתי להפסיק לצחוק- וגם ביתי היקרה צחקה איתי כי זה באמת היה הזוי עד כמה קיים הפער בין הדורות בדבר כל-כך בסיסי כמו "מכתב".

לפחות הפעם זה היה הפוך, לשם שינוי, הפעם אני הייתי ה"טכנולוג, מומחה למכתבים" ושני, ביתי, שבדרך כלל צוחקת\מתעצבנת על חוסר המסוגלות הטכנו- משהו שלי, הפעם היא הייתה המתלמדת.

עדיף שנצחק על דברים כאלה ושלא נבכה על דברים אחרים יותר חשובים. העולם זז מהר, קצת מהר מדי לטעמי...


יום שני, 1 בדצמבר 2014

קודם החשיבה ואז המעשה


A man is but the product of his thoughts, what he thinks, he becomes.
(Mahatma Gandhi)

בתרבות של "תכל'ס" מקדשים את העשייה ואת התוצאות.
ונכון שכך.
אבל, מה קודם לעשייה? הלא זאת החשיבה, אנחנו לא תמיד מספיק מודעים שכל מעשה מתחיל במחשבה תחילה וכל חזון מתחיל בסיפור שהאדם מספר לעצמו.
לכן הדבר הכי "תכל'ס" הוא לפעמים לא העשייה בכלל אלא המחשבה שמתחוללת לאדם בראש.

עד כמה אנחנו מודעים לאותן מחשבות?