כן, זה היה ב 30.9.1980, לפני 34 שנים, נראה לפני כמה גלגולים... הילד בן 21, תואר ראשון במקצוע שלא דיבר אליו (חקלאות), אמר "לא" לכמה פיתויים כספיים (הייתם מאמינים שהציעו לי אפילו להיות מוהל בקהילה?... תפסיקו לצחוק יא רבאק!!!), הילד הפנה את גבו למקום שבו גדל והלך לקראת הרפתקה שמצד אחד היתה קצת ידועה, ומצד שני, ממש לא...
לא קל לעזוב מדינה ומצב שבו יש לך את התחושה שהכל יכול, אין דבר העומד מול הרצון, ארץ עם אפשרויות בלתי מוגבלות (או כל זה נראה לך, בכל אופן), חברה שהכל כל-כך נוח, שרותי, שווקי, מסחרי... ושיש בו גם פינות שממש לא...
אני זוכר שאז היה לי ברור שארץ חמדת אבות קוראת לי, שאין מקום חוץ מישראל שיכול להתאים לי, לעם היהודי, וכל מיני הצהרות כאלה, כאלה שממש מתאימות לבחור בן 21 המחפש גם את הרוח וגם את האדמה.
בדיעבד הסתובבתי עם לא מעט היבריס, מין גאווה שיש באמתחתי את כל התשובות, גם לעם היהודי וגם ל"עם" שקוראים לו רוני דוניץ. כאמור, העלייה לא היתה התחנה הראשונה, אפילו לא היתה העלייה הראשונה (היו לי 3!), הרבה חיכה לי בהמשך אבל לגבי נטו החלטה...
אין החלטה, להוציא את זאת להתחתן עם מי שהיתה מוכנה לעשות צעד דרסטי כזה (מירב לוי שהפכה להיות מירב דוניץ), אין החלטה שהיתה יותר חותכת, יותר משפיעה מזאת.
בדיעבד הסתובבתי עם לא מעט היבריס, מין גאווה שיש באמתחתי את כל התשובות, גם לעם היהודי וגם ל"עם" שקוראים לו רוני דוניץ. כאמור, העלייה לא היתה התחנה הראשונה, אפילו לא היתה העלייה הראשונה (היו לי 3!), הרבה חיכה לי בהמשך אבל לגבי נטו החלטה...
אין החלטה, להוציא את זאת להתחתן עם מי שהיתה מוכנה לעשות צעד דרסטי כזה (מירב לוי שהפכה להיות מירב דוניץ), אין החלטה שהיתה יותר חותכת, יותר משפיעה מזאת.
הים אני שואל את עצמי אם הייתי עושה את זה שוב, ביודעין אז מה שאני יודע היום?... אז התשובה היא "לא", אבל זה חכמה גדולה החכמה הזאת בדיעבד.
אז ישראל היתה מקום אחר, אני גם הייתי אחר... היום היא הרבה פחות אטרקטיבית בעיני מבחינה ערכית, דמקורטית, שוויונית, חיבור אישי ובין-אישי.
ישראל של היום לא היתה מושכת אותי אז, לא מאמין שהייתי עולה על המטוס ההוא להגיע לכאן.
היה אז משהו באויר שאני לא רואה היום.
אבל אני צריך להזכיר לעצמי שבחור בן 21 שראה רק קצת עולם הוא לא אחד בן 55 שראה, עשה וחווה הרבה יותר.
אז ישראל היתה מקום אחר, אני גם הייתי אחר... היום היא הרבה פחות אטרקטיבית בעיני מבחינה ערכית, דמקורטית, שוויונית, חיבור אישי ובין-אישי.
ישראל של היום לא היתה מושכת אותי אז, לא מאמין שהייתי עולה על המטוס ההוא להגיע לכאן.
היה אז משהו באויר שאני לא רואה היום.
אבל אני צריך להזכיר לעצמי שבחור בן 21 שראה רק קצת עולם הוא לא אחד בן 55 שראה, עשה וחווה הרבה יותר.
30 שנה אחרי זאת היא שאלה היפותטית, אני כאן כבר הרבה שנים, גם בברוטו וגם בנטו.
כאשר בני מקפץ על גבעות בקורס מ"כים של גולני, ביתי סיימה את הקצונה ובדרך לעוד מנהג ישראלי מפורסם- טיול חצי שנה לדרום אמריקה...
כאשר מלחמה אחת של הדור החדש כבר מאחורינו, כאשר ההורים מזדקנים ונכנסים לשעות היותר קשות בחיים, והעתיד נראה לא מבטיח, לא מרגש ולא אופטימי... אני בשלי, אשתי בשלה, כולנו יחד, והזיכרון של לפני 34 שנה הוא ממש זה- רק זיכרון.
אני כאן.
זאת העובדה.
נקווה לטוב, לשנה טובה, חתימה טובה.
הרי ללא תקוה מה נותר לאדם?
הזמן קצר והמלאכה מרובה על מנת לטפח את התקווה הזאת.
ונאמר אמן?
כאשר בני מקפץ על גבעות בקורס מ"כים של גולני, ביתי סיימה את הקצונה ובדרך לעוד מנהג ישראלי מפורסם- טיול חצי שנה לדרום אמריקה...
כאשר מלחמה אחת של הדור החדש כבר מאחורינו, כאשר ההורים מזדקנים ונכנסים לשעות היותר קשות בחיים, והעתיד נראה לא מבטיח, לא מרגש ולא אופטימי... אני בשלי, אשתי בשלה, כולנו יחד, והזיכרון של לפני 34 שנה הוא ממש זה- רק זיכרון.
אני כאן.
זאת העובדה.
נקווה לטוב, לשנה טובה, חתימה טובה.
הרי ללא תקוה מה נותר לאדם?
הזמן קצר והמלאכה מרובה על מנת לטפח את התקווה הזאת.
ונאמר אמן?
