יום שני, 30 ביוני 2014

קבוצות המאסטרמיינד מתרגלות "ריפריימינג"

שם של התהליך הוא "ריפריימינג" ואנחנו עושים את זה כל הזמן אפילו אם אין לנו מושג מה פשר המילה הזאת שנכנסה אלינו מהשפה האנגלית. המילה "פריים" משמעה מסגרת, במובן התקשורתי אפשר להבין אותה כמסגרת של התייחסות, או במילים יותר "מקצועיות"- מודלים של חשיבה ("סכמות"), פרדיגמות (מילה אהודה בתחום הקוצ'ינג)...מסגרת של אמונות, ערכים, הנחות שאינן בדוקות יתר על מידה אבל אנו פשוט מתנהלים על פי הן. 
בזכות הדברים האלה אנו מייצרים משמעות עבור עצמנו- כאשר אנו עוסקים ברי-פריימינג- דהיינו, מתן מסגור חדש לדבר הספציפי- אנו יכולים להגיע למשמעות אחרת, הבנה אחרת...אפילו תחילתה של מציאות אחרת!



בקבוצות המאסטרמיינד בחודש האחרון קפצנו לתוך הנושא הזה ולתוך הדילמות, פרספקטיבות ואתגרים של המשתתפים...איך עושים ריפריים לראות: בעייה לכאורה כהזדמנות, חולשה לכאורה כחוזק, הבלתי-אפשרי לכאורה כאפשרי, מישהו שלכאורה מתנגד לך כאדם בלי אג'נדה בכלל מהסוג הזה, ועוד...

לעיתים ניתן לסייע לאחר לעשות ריפריים רק בזכות זה שאתה עוזר לו לשנות מצב רוח- אדם יותר שמח, לדוגמא, יהיה גם יותר חיובי. 
כוחו של הריפריימינג יכול להזיז הרים וגבעות ויכול גם להוציא אותנו מנקודות קשות עם עצמנו, רגשית ופרקטית. אין פלא, אם כך, שריפריימינג נמצא ככלי בכיר בכל ארגז כלים של מאמן מקצועי ובכל שיחת אימון אותנטית!

אקח את עצמי, לדוגמא, לפני 11 שנים שהחלטתי לעזוב את תפקידי כמנהל פיתוח עסקי בביוטכנולוגיה והיי-טק ולהתחיל את דרכי כמאמן, שאז הרצון שלי היה קודם כל לעזור לאנשים למצוא חיבור טוב יותר לעולם המקצועי שלהם, להווייה המקצועית שלהם, למציאות המקצועית שלהם. סיפרתי לחבר שאיתו עבדתי בעבר (אפשר להגיד שהוא גם חבר בעבר כי אנחנו כבר לא בקשר J...), והוא התחיל לחייך. 
הוא היה חבר שהייתי מספר לו ומתייעץ איתו לכל אורך הדרך שלי שחיפשתי לעבור למקומות עבודה שונים, בשנים שבהן החוסר סיפוק דירבן אותי להמשיך לחפש ולנסות במקומות וזוויות שונות....חברי צחק ואמר" "תגיד לי דוניץ, אתה הולך לעזור לאחרים למצוא את עצמם בעבודה? מי אתה שתעשה את זה אחרי שאתה כל-כך הרבה שנים לא מוצא לעצמך?".

אין ספק שהשאלה הזאת לא נעמה לי, יותר מזה... עיצבנה אותי לאללה!!...אבל...אבל, אתם יודעים מה? זאת היתה שאלה מצוינת כי היא באמת דחפה אותי להתבונן עמוק לתוך עצמי ולהבין את כל מה שעבר מאחורי וכל מה שמתעתד להתהוות לפני...ולהבין שניסיון החיפוש הוא לא רק היה "שלב בהתפתחות" אלא- ב"ריפריימינג עוצמתי"- ניסיון יקר מפז, ניתן לי ניסיון אמיתי של שנים שממנו אוכל להקשיב, להבין ולסייע למתאמנים שעוד יבואו. 
וכך היה, מצאתי במשך מאות שעות רבות של אימון לקריירה שהניסיון הזה הוא נכס בלתי-רגיל, שממנו אני שואב כל יום ביומו למען אחרים, על מנת שהם יוכלו להימנע מטעויות מיותרות ולמנף את עצמם בהגשמה ראוייה בתחום העבודה.

ריפריימינג: כלי יקר- ערך לעסקים ולחיים.

יום ראשון, 29 ביוני 2014

הדלהי להמה, הצחוק ומה שביניהם...

איזה איש מיוחד הדלהי להמה הזה...
רק כשמתעמקים טיפה יותר בסיפור שלו, בסיפור של כל העם שלו, הטיבטים, אנחנו באמת מבינים שיש משהו מאוד רציני במה שהוא אומר...
נגרום לאחרים לחייך...ובכך ננצח את הכעס והשנאה שהן הן האויבים הגדולים שלנו...


אני חושב שהנקודה היא גם עמוקה יותר מזאת: מתי ועד כמה אנחנו מרגישים שיש לנו השפעה על החיים שלנו? 
האם אנחנו יכולים להביא את עצמו למקום הזה שמביאים את הצחוק, החיוך והחמלה לתוך ה"חמ"ל של החיים"?

הדלהי להמה לא שמח תמיד, הוא בן-אדם, כמוני וכמוך... 
אבל הוא יוצא מגדרו לטפח את הגישה הזאת, הגישה שאומרת כשאני רואה את "האויב" כנותן הזדמנות עבורי לתרגל את הדברים הקשים לי- חמלה, סבלנות, אמפתיה- אני הופך את "האויב" ל "מורה", ולמעשה משתמש בריפריימינג עוצמתי ביותר.

אני לא נאיבי ולא נולדתי אתמול. 
אני גם רחוק מאוד מלהיות בודהה, אבל דבר אחד אני יודע בוודאות- הדרך של הדלהי להמה היא דרך שטומנת בחובה "סודות לחיים"- היא לא פשוטה, ממש לא. 
אך היא דרך עם חזון ועם הרבה מאוד לימוד עבורנו כל יום ביומו.

איך הוא אמר בקטע מטה: " נתקלתי בקשיים רבים במשך חיי ועמי עובר תקופה קריטית, אבל אני צוחק הרבה ואני יודע שהצחוק מדבר. 
כשאנשים שואלים אותי איך אני מוצא את כח לצחוק עכשיו אני עונה להם שאני "צחקן מקצוע"...

כדאי ללמוד מהאיש הזה הרבה מאוד, ואם לא עכשיו אימתי?

יום רביעי, 25 ביוני 2014

לא יזיק לנו להכניס קצת יותר מוות לחיים...

מה? נפלתי על הראש? אולי הפעם באמת הגזמתי....אבל אולי לא?

כמובן, אני לא מתכוון מוות מוות, כי אף אחד לא אוהב את הדבר העצוב הזה עבורנו, אבל אני כן מדבר על המודעות למוות, אותה מודעות שמעמתת אותנו עם החיים. למעשה המוות הזאת- קרי המודעות שאנחנו פה רק לזמן קצר- אין כמוה להוות המנוע הכי עוצמתי עלי אדמות....לחיים, לחיות, להיות כאן, לעשות כאן, לחיות כאן...

המורה הטיבטי הבודהיסטי,  סוגיאל רינפוצ'ה, כותב הספר "המתים והחיים הטיבטי", אמר את הדבר הבא: "...העצלנות המערבית מורכבת מהצורך לדחוס לתוך החיים פעילות קומפולסיבית, כך שלא נשאר זמן להתעמת עם הסוגיות האמיתיות". אני שואל, מה הן ה"סוגיות האמיתיות?

By Stuart Miles


מנקודת המבט שלי, יש רק סוגיה אחת והכל נגזר ממנה: הסוגיה שכל הסיפור שלנו כאן נורא, נורא קצר, ואומלל הוא האדם שלא קם בבוקר עם הרצון לחבק את החיים, לממש אותם, להגשים אותם, לתת להם משמעות, כאשר המילה "משמעות" מצטלצלת שונה לכל אחד...

"להכניס יותר מוות לחיים" משמעו להפסיק להתנהל כמו רובוט, להפסיק לחיות את החיים של מישהו אחר, להפסיק להיות "בסדר" על מנת לא להתעמת ולהתחיל להיות אדם בעל חרות....לבחור בחיים- ואפילו אם בחרנו לא טוב לדעת שזו היתה הבחירה שלנו ומיששנו אותה---חיינו אותה.

בודאי, יש כל-כך הרבה אנשים שאין להם החרות הזאת מפאת כל מיני סיבות, אבל אני פונה למיליונים הרבים שיש להם (כולל הבודדים שקוראים את הפוסט הזהJ), לקום, לקחת אחריות ולזכור שהזמן מתקתק, ולא למרוח את החיים היקרים שלנו...
לא שומעים את התקתוק? אז יש שעון חדש, אולי בדיוק בשבילכם, קראו אולי תרצו להזמין...J


יום חמישי, 12 ביוני 2014

מתי מנהלים ילמדו לראיין כמו שצריך?

תודה לאל שברוב הארגונים והעסקים המכבדים את עצמם יש את הפונקציה של מנהל (בדרך כלל מנהלת) משאבי אנוש. 
לפחות אדם אחד בארגון שמתפקידו לדעת לראיין מועמדים לתפקידים. 
אבל זה רחוק מאוד מלהיות מספיק כי מנהלת משאבי אנוש לא יכולה להחליף את המנהל המקצועי שחייב לראיין את המועמד מכוונים מקצועיים (שווק\מכירות, מחקר ופיתוח, שרות, ייצור, וכיו"ב), ואין מה לדבר על המנכ"ל שגם הוא צריך להיות בעל כישורים בסיסיים בלראיין ולהבין את כל הנושא הזה שנקרא "ראיון, מיון, גיוס וקליטה לעבודה". 
זה לא ממש המצב, רחוק מזה.



אני רואה את חלק מלקוחותיי שצריכים להתמודד עם האתגר של לחפש עובד או לנהל את התהליך הזה ואני ממש מזדעזע לראות עד כמה הם לא ערוכים לכך! 
זה מתחיל בזה שהם לא מתכוננים כראוי בלתכנן איך ימיינו את מאות קורות החיים העשויים להגיע אליהם באמצעות מודעה- זה כבר קצת משעשע לראות איך הם נאנחים תחת ה"משקל הדיגיטלי" של כל הפניות.... 
האם קוראים? נו, באמת...

כאשר כבר קראו, ביקשו לזמן והאדם יושב להם בחדר ההמתנה... האם בכלל זוכרים מי זה מי ומה הם רוצים לשאול? 
ונניח שכבר עברנו את הריאיון, האם לקחו שמות של ממליצים, חשבו ותכננו לדבר איתם, ידעו מה לשאול, ועוד כמה וכמה דברים? 
אני מניח שבארגונים הגדולים מישהו כבר דואג לזה (נגיד...) אבל לא כולם גדולים ולא כולם יודעים איך לדאוג.

אני נזכר בימים "ההם" שאני עוד הייתי בגלגול הקודם וחוסר סיפוק מתמיד בחלק ממקומות העבודה דירבן אותי לחפש אלטרנטיבות בחוץ. 
הרבתי להתראיין והיום אני יכול לצחוק על מה שאז ראיתי פה ושם שלא נמחק מזיכרוני למרות התיישנות: מנכ"לים שדיברו  80% מזמן ה"ריאיון" ובכלל לא שאלו אותי דבר על מי אני, מה אני ולאן אני; אלה שבשעה שהקדישו להיפגש איתי דברו חצי מהזמן בטלפון ועוד רבע הזמן עם עובדים שונים שנכנסו לחדר; מנהלים שרצו לגייס אותי מהרגע לרגע ואז... נעלמו לחודשיים כי לא הספיקו לרדת מהמטוס מספיק זמן לחשוב בכלל על מה שדברנו.

כמובן, לא כולם כאלה נוראים אבל מניסיוני היום בצד השני של המתרס- כמאמן ניהולי ועסקי- אני רואה את אותה התנהלות לא מעט פעמים ואני אומר לעצמי שמישהו צריך להתעורר וללמד את החבר'ה האלה שהכל פה צריך להיות מאוד מקצועי, לא הכל תלוי רק באיזו שפת קוד הוא יודע לכתוב וכמה כסף הוא רוצה. 
צריך לדעת לשאול את השאלות הנכונות, ללמוד להקשיב (עוד פעם אגיד את זה, צריך לדעת להקשיב!...), צריך לדעת איך לדבר עם ממליץ, מה לשאול ואיך להקשיב גם לו\לה. 
אחרי- הכל מדובר בתהליך שמאוד רגיש לכולם: לארגון, לעובד, לעובדים שאולי יהיו כפופים לאותו מנהל שרוצים לגייס. 
גם צריך לדעת שגיוס מנהל לא מוצלח עולה הרבה מאוד לכל ארגון----אולי כדאי להשקיע קצת פחות ולהרוויח קצת יותר בלהכשיר מנהלים באומנות הריאיון?

יום רביעי, 11 ביוני 2014

פוטרת כמנהל... עכשיו אתה מתחיל בנטוורקינג?!

לא!! בבקשה, רק לא זה! אני יכול כבר לראות את זה ולשמוע את זה. כואב הלב.

כואב הלב לראות את החבר'ה המצוינים האלה, שכל חייהם הולכים ממקום מוצלח ביותר למשנהו, תמיד משרים אוירה של מצליחנות כזאת ופתאום... אי-שם בגיל ה 40+, בטוח כבר ב 50+, הם מוצאים את עצמם----בחוץ! פיטורין, "התפוטרין", צמצומים, סטארט-אפ שלא עשה סטארט, וכל שאר הירקות- מה שיש במשותף, שהם שם והוא (היא) ....לבד, לבד...

אז מתחיל הקטע שקשה לי אותו. זה הקטע שבו המנהל שלנו הנחמד, עם קורות החיים הבאמת מרשימים אומר לעצמו, וגם לאחרים (וגם לי) ,"עכשיו אני צריך לעשות נטוורקינג וצריך לשלוח את קורות החיים לכל מיני אנשים.... אבל למי?" זאת בדיוק הבעייה- אין לו מספיק למי!!

שנים רבות לימדו והכשירו את המנהל המלח-הארץ שלנו להיות שם במאה אחוז עבור המשימה, הצוות, הארגון, הפרויקט, הוא תמיד היה שם, והיה והיה, עד שעות המאוחרות של הערב, גם בלילות בלאפטופ וגם בסופי שבוע. 
זמן לא היה לו, ואם כבר היה לו אז קודם-כל המשפחה ואז הספורט ואז...לא היה אז, כי לא נשאר זמן.

זה הזמן שהוא באמת היה צריך לדאוג כל הזמן בשוטף, לשמר את הקשרים, לעשות בשביל אחרים, לא להזניח את הכל "למען המולדת" כי אין לנו עסק עם "מולדת" אלא עם ארגונים קפיטליסטים שבשורה התחתונה אתה לא נמצא. 
שם נמצאים שיקולים אחרים לגמרי, השיקולים אינם אנושיים והם בוודאי לא אישיים נגדך. אתה צריך ללמוד לדאוג לעצמך.

ועכשיו? מה נגיד שמאוחר מדי? לסגור את האורווה אחרי שהסוסים  כבר ברחו?
אולי, אבל... לא, לא מאוחר מדי רק קשה הרבה יותר כי  את רשת נטוורקינג לא בונים יום אחרי שפיטרו אותך, זה לא עובד ככה, יקירי.. אומנות הנטוורקינג זאת כלי חובה לכל אדם מקצועי, ומנהלים בארגונים הם אנשים מקצועיים. 
בונים קשרים דרך הדדיות, דרך בניית קשר חברי ודו-סטרי על ציר של שנים רבות במשך החיים. אף אחד לא רוצה לשמוע שפתאום נזכרת בו עכשיו כשאתה בחוץ, איפה היית כל השנים האלה?
האמת? האמת היא שלא היית, כי היית עמוק בעבודה שלך, במשימה שלך, מיקדת ומיקדת ולא כל-כך ראית שיש גם עוד עולם בחוץ.
אלה החדשות הרעות, וכעת לחדשות הטובות... כל יום הוא הזדמנות חדשה להתחיל בלתת ערך לאחרים, כל יום זאת הזדמנות לחדש קשר שיהיה דו-סטרי, כל יום יש אפשרות לחזור לכלל בחיים שאנשים עוזרים לאנשים ובכך נבנית רשת גומלין של רצון טוב. 
גם אתה יכול להצטרף.
רק אל תשכח אותנו ברגע שתתברג למקום הבא. 
סובב סובב מסתובב הגלגל. 
הוא גם הגלגל שלך...

יום ראשון, 1 ביוני 2014

אנגלית עילגת והחוצפה הישראלית

חבר'ה, לא כולם נולדו עם שפת-אם אנגלית, ותודה לאל שכך, היה עולם מאוד משעמם אילו כולם היו אמריקאים, בריטים ואפילו אוסטרלים (שהם בגדול עם נחמד ביותר). 
אך כשמתחילים להגיד לך בחברת ההי-טק הישראלית ש"כאן מתכתבים רק באנגלית" המצב קצת משתנה- בן רגע, הפכת להיות משהו אחר, הפכת לכתוב, לנהל ולפתור בעיות בשפה שאינה שלך, לא חשוב כמה שנים למדת, שיחקת משחקי מחשב או ראיתי סרטים בווידאו. 
בעוד שהרבה מאמינים  כאילו ש"כאן כמו באמריקה", צא וראה מה עובר במיילים כ"אנגלית" בחברות היי-טק הישראליות האין ספור. 
אני כדובר שפת-אם אנגלית ממש הזדעזעתי לראות דגימות מתוך ההתכתבות של ה"אנחנו כמו באמריקה" של עובדים ומנהלים ישראלים אשר יושבים בתל-אביב, קיסריה, יוקנעם, ירושלים, וכיו"ב. 
לא ייאמן...


שוב, אף אחד לא מצפה ממנהל היי-טק שיהיה עורך-דין עם שפה רהוטה, מדויקת ומפולפלת באנגלית אבל....אלוהים ישמור...
מיילים עם אנגלית עילגת שנשלחים מעבר לים, פעמים רבות בכעס, תסכול ומה לא, להודי או לסיני שלא הבין או לא רוצה להבין... או לרוסי, ליפני או לקוריאני שגם הוא נאבק באותה אנגלית, אך בדרך-כלל לא עם מנות הגדושות והחשופות של האמוציות וה"דוגריות" הישראלית. 
דוגריות ישראלית יכולה להידרדר בצ'יק לחוצפה ישראלית, וכל זה עובר במיילים לפני שאמרת ג'ק רובינסון, או שלא אמרת כי אתה לא יודע מי זה וגם אני לא...

פעם עבדתי, ממש לפני עידן האי-מייל, בחברה שעשתה פרויקטים מבוססי-תוכנה עם חו"ל ושבחברה הזו היה מנכ"ל\בעלים שדיבר אנגלית כמו אלה שלומדים אנגלית מהרחוב בניו-יורק מהתקופה שהיו "שלעפרס" בmoving, או מהמתנדבות של אז בקבוץ,  או אולי כבר בדורות הראשונים של החבר'ה מהעגלות. 
בקיצור, זו היתה אנגלית של נהגי מוניות מהגרים במנהטן, סוחרי רחוב- לא בדיוק האנגלית שמתאימה לשיחה עם שרים ופקידים גבוהים בממשלות העולם (שהיה חלק מקהל היעד). 
אותו מנכ"ל- סוחר ישראלי ידע שהוא לא יכול לכתוב את השטויות שהיה רגיל להוציא מפיו אז הוא מצא לו גברת דוברת אנגלית שהיתה יושבת בביתה, מקבלת בפקס מכתבים שהפקידה היתה כותבת לו בעברית ואז היא היתה מתרגמת ו...המנכ"ל שלנו היה יוצא גבר גבר ככותב שפת- אם אנגלית!...
היום דבר כזה לא יכול להחזיק מעמד כי כולם מנהלים תקשורת ישירה רבה, מהירה בערוצים דיגיטליים רבים.

אז מה? זאת אומרת שהכל הפקר? שאין שום בקרה, שום הקפדה, שום כלום, רק שגר ושכח "הם כבר יסתדרו"? ממש, ממש לא, אני חושב שההיי-טקיסטים הרבים שמנהלים דו-שיח באנגלית עם הודו למשל, כבר מבינים שזה לא מספיק ש"כולם כותבים אנגלית". 
המילה הכתובה לא שווה פחות היום בגלל שהחיים שלנו כל-כך דיגיטליים. בצד השני של הקו ישנם בני- אדם, בשר ודם עם מיינדסט אחר שלא יודעים עברית, לא "ישראלית" וגם לא כל-כך מעניין אותם, אבל... אם אתה רוצה ללמוד לעבוד איתם אתה צריך לשים לב להתבטא בצורה אפקטיבית, מקובלת ומכובדת. 
קצר זה אולי טוב לך, לא בטוח שזה טוב לצד השני, מה גם תלוי איזה קצר...מילים יכולות לפגוע, לאיים, לעצבן ואף יותר מזה. 
לא על המורה לדקדוק מהחטיבה עסקינן אלא שותפים בפרויקטים יקרי-ערך, מיליונים רבים של דולרים מושקעים בשיתוף הפעולה שלכם אז דעו לכם, תקשורת, תקשורת, תקשורת...

אני מציע שכל חברה המכבדת את עצמה תעשה סדנאות מיוחדות לעובדים בהתכתבות אנגלית, ויתרה מזו, שיהיה חלק מהתפקיד של מישהו- עובד או חיצוני- לבוא ולשים עיין על מה נכתב, איך נכתב ומה דורש שיפור.  
אמרו חז"ל "החיים והמוות ביד הלשון". גם הלשון הדיגיטלי. 
לא השתנה שום דבר...