כך טכנלוגיה מסייעת לאנשים בעולם!

מספיק עם כל הקשקושים במובייל שאין ביניהם שום דבר לשפר את העולם- כל הכבוד!

This is how technology really helps people! Enough of all those senseless stupid cool mobile applications that do nothing to help humanity!

CNA - Speaking Exchange

אל תהיה כל כך בטוח...

המאמר המצוין הזה של היועצת הניהולית ו"מורת-הדרך" לכל מיני אנשים שחשוב להם פיתוח ערוצי תקשורת בין אנשים סביב העולם, "מדבר מאסטמריינד" מבלי להגיד את המונח הזה... הוא מכוון אותנו לנקודה שנקראת "סקרנות", דבר כל-כל טבעי לנו כילדים אך משום מה הולך ונעלם עם השנים.

כמו במאסטרמיינד, הדגש הוא על השאלה, על הסקרנות ולא על ה"ככה עושים" או "ככה אמרו המצליחנים הגדולים", נהפוך הוא! אצלנו מחברים את האדם לסקרנות הטבעית, לשאלה, להקשבה, לירידה מהשיפוטיות והעליה לעולם שיש בו דעות שונות וכוונים שונים.

ובכך לא רק שנולדים דברים חדשים אבל נוצרים קשרים אנושיים חדשים, שהם מולידים רעיונות חדשים, חשיבה חדשה, וכך גדל וגדל המעגל...וגם הקשר האנושי!

מתוך המאמר- תקראו, שווה!

"We have the opportunity many times a day to be the one who listens to others, the one who is curious rather than certain. The greatest benefit that comes to those who listen is that we develop closer relationships with those we thought we couldn’t understand. When we listen with less judgment, we always develop better relationships with each other. It’s not differences that divide us; it’s our judgments that do. Curiosity and good listening bring us back together."

Don't Be So Sure

--by Margaret Wheatley, syndicated from mindful.org, May 19, 2014

איש, איש והיזמות שלא יצאה לדרך...

לפני כ-20+, כשלא היו בארץ יותר מדי אנשים שדברו סינית אפילו ברמה בסיסית, ועוד מספר דומה של אנשים שלא הכירו בכלל את המנטליות של המדינה הענקית הזאת, הזדמן לי פגישה עם יזם ישראלי- סיני עשיר ואסרטיבי שאמר לי שהוא מחפש אדם כמוני לעזור לו, אחד שחי במזרח ומבין קצת שפה ותרבות אבל הוא ייקח אותי בתנאי שאני אגור שם 2-3 חודשים כל פעם, עם ביקורים של מספר שבועות בארץ להיות עם המשפחה לתקופה של כמה שנים. 

אמרתי לו אז שאני נשוי טרי ושהסגנון הזה לא מתאים לדעתי לגידול משפחה חדשה. 

הוא ענה לי:" ואללה אתה צודק, אבל תשמע אני יזם ואני צריך לעשות את מה שההזדמנות העסקית מחייבת... להגיד את האמת, אני נשוי פעם שלישית וכל מי שאני מכיר במחלקת העסקים במטוסים גם הם גרושים...לפחות פעם אחת." לא קבלתי את העבודה, ולאחר 23 שנים ביחד עם אשתי הראשונה אני שמח שאני גם לא בכוון.

אך הסיפור הזה מדגיש את מה שאני שומע ורואה פעמים כה רבות, זה שכאילו היזמות ומשפחה לא באות ביחד. לא שזה בלתי אפשרי, חלילה, אבל יש פה שני תהליכים שהם די מנוגדים ביסודם, המשפחה הצעירה הדורשת זמן, ביטחון, הקשבה, אנרגיות וסתם נכוחות, והיזמות, שדורשת בדיוק את אותו הדבר---איך היזם המסכן שלנו יעשה את שניהם כאשר בעצם התהליך היזמי יש מידות גדולות (ענקיות?) של חוסר וודאות, אי- ביטחון ואי- ידיעה מה יהיה בעוד כמה חודשים קדימה?

אינני רוצה להתדרדר לאמירות סקסיסטיות ושוביניסטיות פסולות, חלילה וחס, כי יזמות זה לא רק גברים אבל גם נשים, והמשפחה חשובה גם לגבר ולא רק לאישה, אך יש מצב שאני מוצא חוזר על עצמו: האיש ההיי-טק (אבל לא תמיד היי-טק) מגיע לשלב כזה שהוא רוצה "ללכת על זה", הוא כבר "מבוגר" (גיל 40 בעולם הזה), אם לא עכשיו אימתי, וכו'...ו בת-זוגו בכלל לא יודעת מה הוא מקשקש, שירוויח משכורת טובה ויירגע, זה לא הזמן להרפתקאות בלתי-אחראיות, אין גבול לפנטזיות של בן הזוג. 

לפעמים זה קורה הפוך, שהאישה באה עם הרעיון היזמי אבל מניסיוני זה 80% מהמקרים שהגבר מתחיל עם כל הסיפור הזה והאישה נכנסת לכוננות ספיגה. 

ואז....ואז זה מתחיל, המאבקים, הוויכוחים- "היא לא מבינה", "היא בכלל לא תומכת", "היא לא מאמינה בזה"...

מה, אתם חושבים שיזמות אפשר לעשות מבלי שתהיה תמיכה בבית, לפחות ברמה בסיסית? 

בוודאי שצריך אבל מה לעשות, "זה חזק ממני", הוא אומר, ואז ממשיכים את כל המתח... 

לא כולם, תודה לאל, מתגרשים ומפרקים את החבילה, אבל יש לא מעט זוגות שם בחוץ שחיים בלחץ, תחושת בדידות "תוך-זוגית" שאני מאמין קשור ברובו לדברים האלה.

איש ואישה והיזמות שלא יצאה לדרך? 

יש לא מעט, האם זה נורא? אני לא חושב, כי מה שאומרים רוב האנשים ששואלים אותם מה הדבר החשוב ביותר בחייהם, הם עונים: "המשפחה". 

אז אולי איבדו חלום אחד אבל הרוויחו משהו אחר, יותר חשוב, יותר בסיסי.

את זה יכולתי ללמוד מהיזם הסיני- ישראלי שלי אז, לפני הרבה שנים בארץ לא רחוקה אבל שונה מהיום. 

אני מרגיש שאולי פספסתי הזדמנות בלתי-חוזרת לדבר עם איזה מיליארדר אחד או שניים אבל, באמת, למי יש כוח להתחתן שלוש פעמים ולהתגרש פעמים? 

איך לעזאזל לעשות עבודה שאני באמת אוהב?

אני מניח שזה לא חדש לכם שמחקרים רבים מראים שרוב האנשים לא ממש אוהבים את מה שהם עושים בתחום העבודה. 

עצוב, לא? תחשבו כמה שעות אנחנו מבלים סביב העבודה, ותחשבו איזה מחיר זה גובה מאיתנו...

אני לא יכול לדמיין את עצמי היום הולך לעבודה יום אחרי יום עם לב כבד, הרגשה כבדה, אנרגיה אפס, בשבילי זה עינוי של ממש. 

אך גם אני הייתי שם בעבר, שנים לא הייתי מאושר בעיסוקי, שנים לקח לי להתנתק מהרכבת שלי לשום מקום, ועכשיו, שאני כבר שנים לא שם, אני מנסה לעזור לאחרים לא להיות שם, לחסוך לכם אולי קצת ממה שאני עברתי....או יותר גרוע..

אחת הבעיות שיש להרבה אנשים היא שאין להם ממש מושג מה הם אוהבים, ואם כן, הם פשוט משותקים מפחד מהחשש שכל מעבר שיעשו עלול להכריח אותם לרדת ברמת החיים, לספוג ביקורת מהפרטנר\ית, ייתכן מאוד גם מההורים והחמים, ולא מעט, גם מהחברים והנטוורק החברתי.

ומה שיותר בעייתי הוא שרבים ממחפשי הדרך לא כל-כך יודעים איך לחפש, איך לחפש את הדבר הזה ש"יעשה להם את זה" ולא איך לחפש עבודה. 

הם לא יודעים מה זה להיות לבד, להתרחק מהצורך להיות מוקף חברים, אירועים, שגרה ואולי גם חומרים ממכרים למיניהם, וזה חבל. 

טעמי, השינוי באמצע החיים האמיתי באמת צריך לבוא מתוך ידע, ידע על עצמנו- סטייל אפלטון שאמר כבר לפני 2500 שנה- "דע את עצמך". 

פשוט, לא? 

אבל לרבים מדי ביננו זה ממש לא פשוט, כי זה דורש את האומץ להיות לבד, האומץ להגיד שאני לוקח פסק זמן, אני מרוקן תרמיל על מנת להכניס לשם רק מה שאני רוצה לקחת איתי הלאה. 

זה תהליך, קצר או ארוך, אבל תהליך שבו שואלים שאלות אמיצות ומוכנים לסכן את הביטחון המדומה לביטחון מסוג אחר- הביטחון של לאהוב את מה שאתה עושה. 

דורש אומץ אבל...."אין לנו ארץ אחרת", אין לנו חיים אחרים, זה מה יש, אז לא כדאי לעשות את הכל על מנת לחיות אותם בסיפוק ואהבה?

הראה לי מנהל\בעל עסק מוצלח ואני אראה לך מחשבה ממקדת ומחויבת!

מכירים את האנשים האלה שהולכים לישון עם רעיון אחד, קמים עם אחר ובמשך היום למחרת כבר התחילו את השלישי.... כאשר כל הסביבה פשוט רצה במקום על מנת לדעת לאן כל זה הולך?

בנוסף, אולי אתם מכירים את התחושה בארגונים שאתה לא מספיק לצאת מישיבה לא יעילה אחת ואתה כבר נמצא בשנייה?

ומה עם האנשים האלה- אלה שמדברים עוד פעם ועוד פעם על מה הולכים לעשות, אבל בת'כלס... זמן רב עבר ואין שום דבר שזז בכוון- אותם אתם מכירים?

אז מה יש במשותף לכל שלושת המצבים האלה  אם לא... חוסר משווע ומזיק של מיקוד בזמן, בפעולה, במטרה ובניהול המשימה והמטרה?

יזמים יצירתיים הם כביכול הכי מזוהים עם ה"רעיון אחד בלילה ואחר בבוקר", אבל שלא נלך ונישאר רק שם כי זאת תופעה שנמצאת גם בארגוני- ענק בישיבות הרבות שמתנהלות, איפה שיש אנשים שיודעים לדבר גבוה גבוה כי זה מה שמצפים מהם, אבל מלבד דיבורים...

אתם יודעים כמה שעות של ישיבות יש בסקטור העסקי בשנה בארה"ב? המחקרים מדברים על 3 מיליארד ישיבות בשנה, 11 מיליון ליום, הערכת בזבוז של מאות מיליוני דולרים, כי לפי המרואיינים הרבים כ- 70% מהישיבות אינן חיוניות.

תחשבו על כל השעות שבהן אנשים יושבים ביחד במקום להיות בפעולה אחרת....

כמובן, לשבת ביחד לישיבה אפקטיבית היא חיונית, אבל יותר מדי פעמים הישיבה אינה אפקטיבית ולמעשה אדם אחד או שניים היו יכולים לעשות את אותה עבודה בצורה לא פחות טובה---ובכך לחסוך בזבוז רב.

לגבי החבר'ה שמדברים הרבה, ארוך ונמצאים רחוק מפעולות יישום בשטח- עד כמה הם באמת זוכים למישהו שישב מולם, שידרוש ירידה מהגדר וכניסה למגרש, שיהיה שם ללוות את ה"התנעה" ולוודא ביצוע...

אני כבר אומר לכם- זה לא קורה הרבה.

המנהלים שלהם רצים על המשימות היותר גבוהות, הקולגות נמצאים בשלהם והעובדים לא ממש מעוניינים למה הבוס לא עושה את מה שאמר שיעשה.

כמענה לשלושת המצבים הללו, יצרתי את גישת ה Get-Go""- תכנית מיני- אימון עוצמתית של 3-4 שעות בלבד (2 -3 פגישות סה"כ) שבהן האדם ממקד ובונה את מפת הדרכים שתעקוף את "קרוסלת-הרעיון המתחלף", תמנע ישיבות יקרות ולא חיוניות ותחייב את האדם לעשות את מה שהוא אמר ולאומר מה שהוא יעשה!

ה Get-Go יאה לכל מנהל, יזם ובעל עסק שפשוט רוצה "להיות נמרץ אבל גם מסודר", להסתער בכח אבל גם עם ראש, אדם שמבין שבחוד החנית של כל רעיון טוב יש הבנה, כתיבה וביסוס ה"חזון", לא כדאי לקפוץ על הערכים שמובילים את התהליך, חייבים לדעת מה היעדים,האסטרטגיות שאנו מאמינים בהן ואת התכניות שתהיינה מפורטות, קצרות עם תאריכי יעד ו"עוגני מחויבות" שאינן משתמעות לשתי פנים.

היום יש לנו  Wazeשמוביל אותנו, אך רק הפנטזיונרים חושבים שWaze יכול לנהל לנו את העסקים.

זה שלנו. 

ה Get-Go  לא מבין ב"פלסף", הבטחות ו"הברקות"... הוא לייזר, lean, וקצר.

זכרו, אחרי כל אדם מצליח יש מחשבות ממקדות ומחייבות!

לא איזון בין עבודה ובית אלא אינטגרציה נכונה

המאמר הבא מדבר בצורה מאוד מעניינת על זה שהמטרה היום איננה לבנות איזון והפרדה בין תחום העבודה והבית אלה צריך לתת לחיות לשילוב שביניהן- הרי בעידן הסמארטפון הכל אפשרי:

http://www.fastcompany.com/3030120/bottom-line/why-work-life-integration-trumps-work-life-balance?partner=newsletter

נכון, נכון אבל... מה זה לא נכון!!

אני יכול ספר לכם שעות על אנשים שאיבדו את הצפון בעידן של ה 24/7 שבו ניתן להשיג אותך בכל עת ובכל מצב. 

האדם צריך מקומות של שקט, מקומות שבהם "מכבים את האורות", וזה לא בדיוק עובד שתוך כדי העבודה, רצים להכין אוכל לילדים, שמים כביסה, מנסים לכתוב פוסט לבלוג וצריכים לעבור על חומר להגהות...

האדם צריך גבולות על מנת להגיע למיצוי הפוטנציאל- איפה ואיך עשים את זה, זה לא משנה.

הצרה היא שיותר מדי אנשים לא מצליחים בניהול העצמי, אז אין שום אינטגרציה יש רק לחץ ומועקה... בעידן האינטגרציה עולה הצורך בכלים לניהול עצמי!

"Good Fences Make Good Neighbors" (Robert Frost)

האם אתם זזים?

Chance favors those in motion.

~ James Austin 

אני רואה את זה כל הזמן- אדם שתקוע צריך תנועה.
התנועה מביאה לתהליכים, קשרים, הזדמנויות שלא ניתן לצפות כלל.
המפתח: מרגיש תקוע? תתחיל לנוע, ואז תתחיל לחשוב... תוך כדי תנועה מצליחים להזיז כמה ברגים, דברים משתחררים... 

ואז מתחילה העבודה המענינת!

שביעות רצון היא במאמץ מעל הכל

Satisfaction lies in the effort, not in the attainment; full effort is full victory. 

-- M.K. Gandhi

אני רואה, שומע ומבין גם מתוך הניסיון ש"להיות מרוצה" הוא דבר שאין לו קשר ישיר עם תוצאות סופיות. 

לא שאנחנו רוצים תוצאות "לא טובות", אבל התחושה של "אני מרוצה מעצמי" באה ממקום אחר לגמרי. 

כמו שאמר גנדי, זה במאמץ שאתה נותן, הכוונה במאמץ הנפשי-רגשי, לדעתי. 

אז אני שואל אתכם, ואת עצמי, במה אתם באמת נותנים את המאמץ ב 100%, בכוון החיובי וההתפתחותי? 

מרוצים או לא?

ואהבת לרעך (גם אם הוא לא) כמוך!‎ואהבת לרעך, גם אם הוא לא כמוך...

שינוי קטן במילים אבל נקודה שריגשה אותי- בלי שום קשר לתוכן, על מי מדברים ועל מה מדברים...

האם אנחנו מוכנים, אבל באמת מוכנים, לאמן את עצמנו לקבל את האחר, גם כשהוא אחר מאיתנו, חושב, נושם, מאמין ומתנהל שונה מאיתנו?

שאלה פשוטה, לא?

אבל עד כמה התשובה היא קשה... אילו רק היינו נותנים ומקבלים חינוך מבטן לידה על השינוי באמירה הזאת—בנוסף לאמירה המקורית שהיא מקסימה וחשובה בפני עצמה- לאן היינו מגיעים?...

האם אנו באמת מוכנים לעשות את הצעד הזה?

על אומץ כבר דברנו?...

אני לא הגננת שלהם...

מנהל נמנע מלדבר על נושא רגיש עם אחד העובדים הבכירים שלו כי לא נוח לו להתייחס לנושא הבעייתי.
אז לא מתרחשת שום שיחה, אבל הנושא נמצא שם באויר, תמיד, שם אך לא נראה. תוקע.

מנהל ביניים מסתכסך עם הבוס שלו, חילוקי דעות מקצועיות, המנהל נשאר אבל לאט לאט הוא הופך להיות יותר "לא רלוונטי".
כמעט ולא מדברים ביניהם.
ממשיך לקבל משכורת אבל "רוח הלחימה" הולכת ודועכת, הוא מחפש עבודה בחוץ אבל אין לו זמן ממש לחפש.

תקיעות, לא נעים.

סמנכ"ל בארגון בכסאח עם סמנכ"ל הכספים, מנסים להימנע במפגשים במסדרון, להיכנס לשיחות.
אף אחד לא מרגיש שום דבר אבל הם? בוודאי מרגישים, גם מבזבזים אמון אנרגיה על הנצחת המצב התקוע והלא- נעים.
החברה משלמת מחיר.

מה משותף לשלושה?
כל השלושה התאמנו אצלי וכל השלושה ראו די מהר את הטפשות במצב הזה ופעלו לשנותו.
חלק הצליחו יותר, חלק נתקעו בדרך, אבל לא ירדתי להם מהראש כי אם לא מדברים, לא עובדים!
עבודה בלי תקשורת פתוחה היא כמו לנסות לנהל שיחה במשך חתונה עם מוזיקת ריקודים רועשת ומעצבנת ברקע- זה בלתי אפשרי! מי משלם מחיר?

כולם... שני המסוכסכים והחברה עצמה.

בעבר שמעתי פעמים רבות ממנהלים שהיו צריכים לפעול בנושא אך נמנעו- "אני לא גננת"- לפי הביטוי הידוע... "אם אתה לא, אז מי כן?", שאלתי,  "אף אחד, שישברו את הראש לבד", היתה התשובה. 

נקודה.

חברים, הימנעות בלהסתכל בראי ולקחת החלטות לפתרון קונפליקטים זה לא nice to have, זה חובה! הרי ככה חופרים בור מתחת לרצפה, ככה מוציאים את האויר מהבלון, בדרך הזו אנשים מתחילים לשלוח קורות חיים בסתר... זה מה שאתה רוצה כמנהל?

אני נזכר גם בעצמי בימים שהייתי מנהל ביניים, נקרא לזה, ומצאתי את עצמי לא פעם במצבים של "ברוגז"- היום אני מסתכל על זה בחיוך ורואה עד כמה אני לא הבנתי שכך אסור לנהל ולהתנהל.

בסופו של דבר זה פגע בי ה"ניהול על פי ברוגז", אבל אז לא הבנתי את זה כך.

השקעתי אנרגיות רבות מדי במקום לאזור אומץ ולתקן את המצב.

אני מוצא שמנהלים רבים שונאים לטפל בנושא התקשורת בתוך הארגון או צוות שלהם- כאילו זה לא עניינם, הם רק שם בשביל ה"צד המקצועי"- קשקוש.

תראו לי צוות שיש שם בעיית תקשורת רצינית ואני אראה לכם איך הארגון מבזבז כסף, גורם לפיגורים ועלול לפספס את כל ה time to market', בלי שורה אחת שתיכתב על זה בGantt או בתכנית.

אבל זה שם, יושב, כאבן שאין לה הופכין.

אף אחד לא אומר שאתה צריך להיות גננת, אבל, דיר בלק, כל חור בבגד פעם היה קטן, בלתי נראה ולא מזיק. תקשורת אנושית טובה, פרגון, אמפתיה ואמון בצוות... אל תסיר את מבטך מאלה.

גננת או לא גננת, עם זה ניתן לנצח בגדול, ובלי זה, אתה יכול להפסיד את הכל. מה אתה מעדיף?

מנהלים: המאסטרמיינד חשוב לכם יותר מהנטוורקינג!

אם תפנו לעשרה מנהלים באקראי ותשאלו אותם מה הכוונה ב"נטוורקינג", סביר להניח שלפחות חמישה ידעו לענות לך, אם כי לא בטוח שתקבלו את אותה התשובה. 

הנטוורקינג הוא תורה חשובה המבוססת על היכולת של אנשים לעזור לאנשים אחרים בהפניות למשאבים והזדמנויות, קשרים לאנשים ופתיחת דלת ליוזמות למיניהן. כולנו יודעים שנטוורקינג הוא חשוב לאדם בתהליך חיפוש עבודה, וזאת  בדיוק הבעייה, כי המפתח לנטוורקינג על פי הגורו הגדול, דר. אייון מייזנר , הוא בזה שבונים אותו על ציר של שנים,  הינו טיפוח "הון חברתי", ואינו נולד פתאום כאשר מפטרים אותך ואתה צריך "לעשות נטוורקינג" למצוא את התפקיד הבא. 

זה לא עובד ככה, זה לא זמן טוב ללכת לחפש את החברים שלך אחרי שלא שמרת איתם על קשר במשך מי יודע כמה זמן. ללמוד נטרווקינג זה חשוב, לעשות נטוורקינג זה עוד יותר חשוב,  כאשר מדובר בלפתח יחס של נתינה לאחרים עם רצון טוב וכנות מבלי לשבת ולרשום את הכל בפנקס המכולת. הון חברתי הוא נכס חשוב שמצטבר במשך שנים רבות.

אך אם הנטוורקינג הוא לא מוכר לכולם ומרבית המנהלים אינם מצטיינים בזה, ה"מאסטרמיינד" כמעט ולא מוכר כלל והינו מהותי עוד יותר למנהלים ובעלי עסקים! 

גישת המאסטרמיינד חורטת  על דגלה ש"מה שרואים, שומעים, חושבים וחשים ביחד, לא עושים בלבד", כלומר המנהל הבודד נמצא בחיסרון כבר מההתחלה כי הוא נמצא לבד בצמתים, מצבים ודילמות היכולים להשפיע בצורה קריטית על הצלחתו. "מתי", שואלים במודל Dunetz-Mastermind, "בפעם האחרונה עשרה אנשים חשבו בשבילך?". מסתבר שהתשובה הדומיננטית היא "בכלל לא", וכאן טמון ההבטחה הגדולה של המאסטרמיינד ככלי ניהולי לפתרון בעיות והתפתחות מקצועית ואישית. על מנת שהמאסטרמיינד ייתן את ערכו המלא חייבים לשרור אוירה של ביטחון, דיסקרטיות, שוויוניות, כנות ורצון חיובי לתת ולקבל, כאשר ידי המנצח (המנחה המקצועי של המאסטרמיינד) הן הגורם המדליק ומנווט את כוחה של הדיון ברוח ערכים אלה.

היכן נמצא הערך המוסף? בכמה וכמה ערוצים בעת ובעונה אחת:

1.      החשיבה ביחד: ביחד מחפשים את הכוון היצירתי, השאלה הממקדת, ההתרשמות הכנה מאנשים שונים במעגל על מנת לפרוץ את המחסומים, לגלות את נתיב החדש ולהכפיל את מספר הרעיונות או האפשרויות... כמה טוב שבמקום מוח אחד שעובד לבד, ישנן 8-10-12 מוחות שעובדים איתך ביחד ל 30 דקות ורק עבורך?

2.      פרספקטיבות שונות: שמעתם על נקודות עיוורון? 

         יש מישהו שלא גילה שיש לו כאלה? והם לא נכנסות אליך לתוך הדרך הרגילה שלך לקבלת החלטות וניהול אנשים ומשאבים? בוודאי שכן....המאסטרמיינד הוא כלי עוצמתי להראות לך את אשר לא ראית עד עכשיו.

3.      תמיכה: מילה "מפחידה", בוודאי לגברים רבים במחוזותינו...חבל, כי תמיכה היא נכס ניהולי ועסקי כמו שהוא אישי ופרטי, אתה אותו אדם שם בפנים, אין שם גבול ברור,  אם אתה מרגיש פחד, לבטים רבים ומעצורים בקצב הניהול, ייתכן מאוד שדבר כזה ישתחרר וישתפר פלאות כאשר המאסטרמיינד שם להקשיב, כל אחד עם שתי אוזניים, ופתאום אתה עשוי לראות ולהתוודע....שגם להם היה משהו מאוד דומה שקרה להם והם פעלו בדרך של...

4.      Accountability- עוד לא מצאתי מילה טובה בעברית לזה אבל כולנו מכירים את הפער בין "לדבר על" ו "לעשות את", לא? המאסטרמיינד כקבוצה שנפגשת בקביעות מדי כמה שבועות הינו כלי מעולה לוודא שעשית, פעלת, החלטת וביצעת---יש מישהו שלא מעריך דברים אלה בניהול?

5.      בניית אמפטיה- אמפטיה היא ממש לא מילה השייכת לסדנאות " "touchy- feely, היא יושבת בדיוק במרכז לכל הדבר שאנחנו קוראים "אמון"- trust. ניסיתם פעם לבנות צוות בלי יצירת אמון? בניית יחסים טובים עם עובד, לקוח, שותף, ספק... בלי אמון? המאסטרמיינד הוא כלי נהדר לקידום ה trust, שאיתו בונם מגדלים ובלעדיו...אוספים את החתיכות....

המאסטרמיינד במהותו הוא "חדר כושר" שבו לומדים מעמיתים אבל גם מדיון בשאלות שאינן מן השגרה,  מתחזקים אודות לעצם השיתוף עצמו, לומדים איך לשתף, לומדים איך לבקש, לומדים ש"לא לדעת" זה לא רק בסדר אלה "מצוין", כי ביחד נעזור לך למצוא את הדרך!

המאסטרמיינד בונה פרדיגמה חדשה של התנהלות, היא יכולה לבנות מנכ"לים כמו שהיא יכולה לסייע למנהלים חדשים וצעירים אשר עושים את צעדיהם הראשונים במגרש הניהולי. אם להתחבר למטאפורה ידועה אך מאוד מוחשית: המאסטרמיינד לא נותן לך, מר מנהל,  דגים, והוא  גם לא מלמד אותך איך לדוג. הוא פשוט אומר לך כשתתחיל לצאת לדוג שלא תשכח שאתה איתנו ולא  לבד. ביחד אנחנו חכמים יותר, מנוסים יותר, חזקים וחיוביים יותר. ביחד נמצא את הדרך שכולנו נדוג דגים רבים וטובים יותר אך בדרך שטובה לך, נכונה לך עם הרבה אנרגיה ודרייב לעתיד...

עשרת ימי תודה- יופי של יוזמה!

אני כולי הערכה לחבר'ה הצעירים והחושבים שיש ביננו....

יוזמה של בוגרי 'עין פרת - המדרשה באלון', שמקדמים חברה ישראלית מפרגנת יותר.

עשרת ימי תודה היא יוזמה מטעם בוגרי עין פרת -  http://midrasha.einprat.org/

בכל שנה בעשרת הימים המובילים ליום העצמאות נקבל הזדמנות להעריך את הצד החיובי, את ההצלחות, את האושר והעושר שסביבנו. בימים אלה נוכל להודות לאדם אחר, לסביבה, למדינה, לעולם, לעצמינו או לכל דבר אחר שאנו חפצים.

עשרת ימי תודה מיועדים להזכיר לנו שלמרות כל הקשיים והפגמים במציאות חיינו בישראל, יש גם הרבה טוב מסביבנו, שאחרים מעריכים אותנו, ושאנחנו יכולים לתרום ולהעניק לאחרים.
היוזמה מציעה להפוך את התודה לפעולה ממשית, לגיטימית בחברה, ומציעה עשרה ימים של פרספקטיבה חיובית, שונה מהציניות והאטימות שאופפת רבים מאיתנו ביומיום.

'עשרת הימים הנוראים' של היהדות עוסקים, על פי המסורת העתיקה, ביחסי האדם ואלוהיו; עשרת ימי תודה עוסקים ביחסים שבין ישראלים לישראל. 

מערכת יחסים זו, כמו כל מערכת יחסים, עלולה להיפגע ולהישחק בזמני שגרה, ובדומה לכל מערכת יחסים, גם היא צריכה כמה ימים בכל שנה בהם להתרענן, להתחדש ולהיזכר בטוב שבהם. 

אך יחסים אלה אינם יחסים נאיביים, הם לא נובעים מהדחקת הפגמים והבעיות בקיומנו כאן, אלא מהכלה מלאה שלהם. הכרת התודה אינה הסתרת הפגמים; המודעות לחולשות שבישראליות היא חלק מהכרת התודה על הסיפור הישראלי כולו.

ניתן לקחת חלק במסורת כשותפים לרעיון, וכמו כן כשותפים במגוון האירועים שיתקיימו ברחבי הארץ במסגרתה - מעגלי שיח אינטימיים, התערבויות רחוב בערים השונות, ועוד ועוד.

שאיפתנו היא להחדיר את המסורת הזו לתוך מעגל השנה הישראלי וליצור עשרה ימים בהם החברה הופכת למודה ומודעת יותר.

לפני שמדברים על דו-קיום אולי כדאי לדעת לדבר...

כמה יהודים ישראלים שולטים בערבית? שני אחוז. 

וכמה פלסטינים בארץ מדברים עברית? 92 אחוז. 

נראה לכם הגיוני? זה שערורייתי, וזה שקוף לגמרי- מדינה שלא דואגת שיושביה ידברו את השפה של מיעוט של 20% מתושביה, שגם "במקרה" השפה השולטת- אם לא היחידה בת'כלס בכל האזור כולו- זאת מדינה שיש לה בעייה כבר בנקודה הזאת. 

שלא יבלבלו את המוח על הרצון לדו-קיום. 

העובדות הן חזקות מהדיבורים.