השואה: האם ניתן אי-פעם לחבר את הנקודות?

פרדוקס מדהים: ככל שעובר הזמן ואנו מתרחקים מהשואה, ניצולי השואה נעלמים מקרבנו, הראש עסוק בכה רב של דברים חדשים וחדשניים, במקום שיהיה פחות עיסוק, מידע ותכנים על השואה, אנו חווים את ההיפך- התפוצצות! צונמי אדיר של תכנים מסתובבים מכל עבר, במולטימדיה הכי עדכנית עם האפקטים המרגשים ביותר ואולי גם הקשים ביותר...

האם ביכולתנו להכיל את כל זה? האם לא חל כאן חוק ה"תפסת מרובה לא תפסת"? האם מרוב ים נוכל לשחות לאן-שהו מתישהו?...

גם אני, כאחד ש"ירש את השואה" עוד מינקותה, עם ניסיון של מעל 50 שנה בלצלול עמוק בים השואה, גם אני עוצר את עצמי יותר ויותר ושואל "לאן כל הדבר הזה מוביל"? מה אנחנו רוצים בדיוק מכל הלימוד, דיון, מחקר, טקסים, שימור וזיכרון הזה? האם יש לנו מישהו שיודע לאן הספינה הזאת מפליגה?

קודם-כל, אני אומר לעצמי, על איזו שואה אתה בדיוק מדבר, כי יש כמה "שואות" שרצות בו זמנית, כולן "השואה שלנו"...

השואה הלאומית

אין ספק שהשואה הזאת כבשה את כולנו...כל ילד שנולד כאן, כל עולה\מהגר\ תייר שהגיע לכאן יודע בלי שום שמץ של ספק, "מדינת היהודים קמה בעקבות השואה הנוראית באירופה, לאחר רציחתם של 6 מיליוני יהודים". 

המסר ברור, חד, חוזר בכל פינה, טקסון, וכו', "מדינה ישראל היא כאן ששוב לא תקרה שואה ללא מקלט לעם היהודי". 

לדוגמא, אילו תכנית וועדת פיל האנגלית של 1937 היתה מתקבלת אולי לא היתה שואה בכלל, אולי הרבה מליונים היו מגיעים לכאן במקום להגיע למקום שכבר לא מגיעים ממנו. 

תהיה ציני ככל שתהיה, ואפילו אם הציונות שלך נגמרת  כבר בנקודה הזאת (ושלי הולכת גם הלאה...), קשה מאוד להתווכח ולא להתגאות שמדינת ישראל מהווה פתרון (טוב יותר, טוב פחות) לבעייה קשה, שאז לא היתה לה פתרון וההשלכות קטסטרופליות. 

לשואה לאומית, עבורי לפחות, יש נקודות שמתחברות למדינת ישראל. הבנו, אפשר לחזור על זה, אין צורך בפמפום היומי, אבל בהחלט אפשר לקבל בהבנה, גאווה ואמפתיה שיש לנו את מה שיש לנו.

השואה המשפחתית

מזה כבר 25 שנה פורח בישראל הרצון לשוחח,לחקור, לדעת ולהתחבר עם הניצולים שנשארו. זה לא תמיד היה כך, בוזבזו פה עשרות שנים שבהן מעטים ממש התעניינו בניצולים שהיו- בואו נתחיל בהורים עצמם- שמכל מיני סיבות לא דברו הרבה, ואם דברו בכלל עשו זאת "בשקט"(מישהו יכול להעלות על דעתו שבתחילת שנות המדינה כל יהודי רביעי כאן היה ניצול שואה?) כמה חבל...עד שמישהו אזר אומץ ממש לפתוח את העניין כבר הלכו המבוגרים יותר, והצעירים יותר "אז" כבר היו "צברים יותר" (סטייל דן בן-אמוץ ואחרים), שכאילו העבירו את כל המועקה הזאת דרך המסננת של "מה זה להיות ישראלי". 

היום המצב כבר אחר. משפחות רבות (כמו המשפחה שלי), נסעו לנסיעת שורשים עם ההורה, הסב או קרוב משפחה אחר, הוצאו ספרים, סרטים, יומנים...

היום, נראה לי שמשפחות רבות הצליחו (למרות שלחלקן כבר היה מאוחר מדי), להבין את הנקודות החשובות המציירות את הקו המשפחתי בשואה.

השואה האוניברסלית

פער עצום, אני מוצא,  ממש פער עצום...הרצון האובססיבי שלנו להגן על השואה הלאומית שלנו מכל משמיץ ומכחיש, הסכסוך הלא-נגמר עם שכננו הפליסטינים והעולם המוסלמי בכלל, גרם לנו להפנות את העורף למסר לא פחות משמעותי של כל האסון הנורא הזה: שאנו, הקרבנות האולטימטיביים של הרשע, דווקא אנו מצווים להפגין נגד, להוקיע, להתנגד ולהוביל תנועה ומאמץ בכל מקום שהגזענות והשנאה מרימות את ראשן הארור. 

האם זה קורה? מלבד קול אחד פה ושם, מאמצים דלים מזדמנים, אני סבור שבמישור הזה נכשלנו כישלון מבייש. קשה לי לשמוע את ה"שנאה לאחר" שיוצאת מפיהם של יותר מדי יהודים וישראלים מפורסמים, אותי זה מזעזע, ממש חילול השם מתפישת עולמי. 

האם הסבל הנוראי שלנו לא הוליד את המקום להיכנס עד הסוף לנעלים של הסובל, הנרדף והעשוק, האם הוא לא הוליד את המהות של "ואהבת את רעך כמוך" גם כאשר איננו "משלנו"? 

במקום לשמוע את הקול היהודי האותנטי הזה אני שומע לא פעם ולא פעמיים על בעיית ריבוי "יפי הנפש" בקרבנו...היכן הנקודות המחברות את הפרטיקולרי עם האוניברסלי?

השואה האישית

מתי? מתי, אני שואל, מתי כבר נשמע, נקרא ונלמד על מה כל השואה הזאת עוללה לנו לנפש, לדבר שנמצא בתוכנו, במילותיו של הרמב"ם, במקום שאין דמות גוף ואינו גוף? הרי כולנו יודעים שלשואה אין שלט עצור, שלא יוצאים מדבר כזה ומעשרות שנים של זיכרון מסיבי ואינטנסיבי שאנו מקבלים בכל פינה, מבלי שזה יחלחל פנימה, עמוק לתוכנו. 

למישהו יש ספק שהשואה בתוכנו? למישהו יש ספק שהשואה משפיעה עלינו כילדים, כהורים, כחברים, כשכנים, כבעלי מקצוע וכמנהלים, כעובדים וכמובטלים, כדתיים וכחילוניים, כאנשים טובים (ופחות טובים) באמצע הדרך? 

מישהו בכלל יודע לאן לקחנו את כל הדבר הזה, לא כנושא (ראוי ככל שיהיה) לטיפול פסיכולוגי או קבוצת תמיכה, אלא ביום-יום שלנו כאנשים שבונים את העתיד לנו, לילדנו, לתלמידנו, ולכל מי שנקרא בדרכנו? 

מישהו יודע לאן הספינה הזאת מפליגה? ...

לעזאזל, מישהו מבין משהו מכל הדבר הזה?...

המוזיקה, הטלוויזיה, הרדיו, האווירה לא מרפים. 

מתמכרים לעצב וליגון. 

אנחנו מצווים לזכור ולא לשכוח. 
אבל...האם ניתן אי-פעם לחבר את הנקודות?

מי יודע מה זה "לחפור"?

אתמול בפעם המי -יודע- כמה, בתי היקרה בת 21, אמרה את זה שוב..."אבא, אתה חופר!". 

כאמור, זאת לא היתה הפעם הראשונה וכמובן לא תהיה הפעם האחרונה, אבל אני שואל, מישהו באמת יכול להגיד לי מה זה "אתה חופר"?

האם "אבא, אתה חופר" הכוונה היא:

·         אתה מדבר ארוך מדי, יא-אללה, תקצר!

או

·         אתה שואל דברים שמעצבנים אותי! רד ממני!

או

·         זאת שאלה אישית מדי!

או

·         תפסיק לעמת אותי מול המציאות! תן לי לחיות בסבבה שלי!

או

דבר ת'כלס, עזוב אותי

האם הגיל זה בראש או הראש זה בגיל?

לפני כמה חודשים שהגענו ל1.1.2014, התחלתי לעסוק בנושא הזה שבשנה הזאת אני אהיה בין 55. יא אללה- 55! אני? בן 55? הרי רק אנשים "זקנים" הם בני 55, וחלק מהם גם 60 ויש עוד אלה כמו אבא שלי, שיהיה בריא וייבדל לחיים ארוכים, שכבר עבר את ה 90.... אבל אני? אני אף פעם לא חשבתי את עצמי בגיל "כזה מבוגר"...רק לפני כמה חודשים היתה כתבה בטלוויזיה על שוק העבודה שממש לא סופר אותך אם עברת את ה40, עוד פחות בגיל 45, גיל 50 שכח מזה, אבל 55?הצחקת אותי...

כן, פתאום זה נראה שהגיע הזמן להתחיל לארוז את המזוודות וללכת לאי שכולם "זקנים בני 55", שכבר יכינו לנו את האוכל שמתאים לנו, יצמידו לנו את האחות והרופא בבניין, שלא יהיו יותר מדי מדרגות לעלות והעיקר שלא נהיה קרובים מדי לגני ילדים על מנת שלא ירעישו לנו בין 1400-1600, שנוכל לעשות את ה"שלאפשטונדע" כמו שכתוב ל"הוראות לגיל השלישי"...

נזכרתי שפעם - אז, לפני כ15 שנה- ראיינתי מועמד לתפקיד בחברת הסטארט- אם שבה עבדתי, פיזיקאי הוא היה, ואני זוכר שאמרתי לבוס שלי שצריך לחשוב פעמיים אם הוא מתאים לתפקיד כי "הוא די מבוגר... עוד מעט בן 48"...

איזה טמבל הייתי....

גם זוכר לפני כשנתיים שהזמנתי מתאמן צעיר למפגש מאסטרמיינד, שיראה מה זה, שיטעם מההפרייה ההדדית, שיפגוש אנשים עם רקע ניהולי ועסקי  עשיר ופשוט שיהנה מהאוירה המפרגנת והתומכת. 

בסוף הערב שאלתי אותו איך היה לו, הוא ענה :" מאוד מעניין,באמת...אבל...היו הרבה מדי קרחות."  

"קרחות?" שאלתי אחרי שקצת נפגעתי שאמר משהו רבע שלילי על ה"בייבי שלי"----ואז הבנתי: הוא היה בן 28 עם הרבה שיער לראשו ורוב האנשים שם היום מעל גיל 40. איזה טמבל אני, לא מסתכל בכלל על השיער...

אז בתחילת 2014 התחלתי לחשוב כמה אני מסכן, שעוד מעט ארד עוד טיפה בדירוג של כוכב נולד, כי אתם יודעים, 55 זה כבר לא כל-כך הגיל הנכון, ועוד מעט צריך להכין את הפנסיה, והסוכן ביטוח אמר שאנחנו צריכים שיהיה לנו סכום של++++ עד גיל הפנסיה שנוכל לחיות טוב. הוא גם-כן עם כל המספרים והחישובים שלו...

לפני שבוע עצרתי וחשבתי מה היה לי בגיל 35 ומה יש לי היום במרחק נגיעה מה 55 הזה. 

אז ככה: בדיוק לפני 20 שנה עבדתי במקום עבודה ששנאתי, עם בוס שלא סבלתי אותו, רוב הזמן חיפשתי עבודה, נחשבתי טוב מאוד במקצוע שלי אבל בסוף פיטרו גם אותי אחרי שפיטרו את 90% ממחלקת השווק, לא עשיתי ספורט, יוגה, מדיטציה, הייתי די עסוק בחיפוש עבודה וקידום הקריירה שלי, לא למדתי שום דבר, התווכחתי הרבה עם בת-זוגי, הסתובבנו ודאגנו הרבה לשני הילדים החמודים שלנו שהיו עוד בגן, הם היו האור של הבית והרבה עסקנו בלקחת אותם לכאן, לאסוף אותם משם, לדאוג לנזלת, לאוכל, לאמבטיות, וכו'...הרווחתי יפה בדרך-כלל, עבדתי שעות מטורפות, הייתי די עסוק ב"לפרוץ לתפקידים הבכירים באמת", לא סבלתי את הבוסים, נקודה. 

לא היה לי אינטרנט ולא היה לי אי מייל. גם לא היה לי מנוח...

היום אחרי 20 שנה: אני מת על מה שאני עושה, יוזם דברים בהתנדבות שממלאים את נשמתי, לומד שפה חדשה ועוד כמה דברים, כמעט כל יום עוסק בספורט או יוגה או מדיטציה, האינטרנט פתח לי את הקשר לעולמות בלתי-מוגבלים, הילדים החמודים הקטנים הם כבר חיילים גדולים וחמודים, יש הרבה חוויות משותפות על בת-זוגי היקרה, אני מרוויח פחות, נהנה יותר, מחליט כל יום איך ייראה היום למחרת. 

יש לי סיפוק ויש לי...לא מעט שיערות לבנות. קרחת? עוד אין לי. 

הגיל זה בראש? כן, אבל לא רק. יש עובדות, יש טבע, יש ציר זמן. יותר חשוב נראה לי להוציא קצת את הראש מהגיל. בין 35 ו 55 אין רק 20 שנה אבל יש ים פרדיגמות, סטראוטיפים ונוסטלגיה בגרוש. 

חוץ מזה, שמעתי שקרחת זה סקסי אז יש לי למה לצפות...

בין מועקה לשחרור בפסח

היו ימים שהייתי חושב שבפסח חייבים, אבל חייבים להיות בחו"ל.
זה חש שמעורר (אצלי לפחות) כל -כך הרבה ניגודים שממש חבל על הזמן, כדאי לנצל את הזמן להיות במקום אחר ביקום...אני כבר לא ממש חושב כך, אבל מתחשק לי לספר קצת, הרי בסיפורי יציאת מצריים עסקינן (לפחות זאת הכותרת של החג), אז בניתי לי רשימה מאולתרת:

המועקה

לראות את הנשים המסכנות האלה (דתיות בדרך-כלל) שפשוט הורגות את עצמן בניקיונות לפני החג.
כן, אני יודע, שמעתי כבר את ה"ההתעלות הרוחנית" שמקבלים מהניקיון (ויש לי משפחה גם תימנית אז בכלל אפשר להחיות חולה רק לראות מה עושים עם המושג "לנקות לפסח"...

האסונות  הנוראים שקורים כל שנה כשתינוקות בטעות טרגיות שותים מהאקונומיקה אל הרצפה או נופלים מהחלונות הפתוחים...

להבדיל, אבל ממש להבדיל...כמה מעצבן "תעשיית החמץ" שרצה פה במדינה, כל  המסחרה המטופשת סביב ה"כשר לפסח" שאפילו עם הדמיון הפורה ביותר אני לא מוצא דבר וחצי דבר הקושר את כל זה לרוח חג השחרור ויציאתם של אבותנו ממצריים

הפקקים הבלתי-נסבלים בכבישים...

רוצים לצאת לטבע? סבבה- איך היה החג בכביש 1,2,4, וכל מיני אחרים בגליל?

המועקה סביב מי מתארח אצל מי בסדר, למה היא לא מגיעה והוא כן, אווף....

פסטיבל המתנות, הקניות האין-סופיות, הצורך להיות בסדר ולקנות לכוווולם מתנה, רק שלא יגידו שאנחנו לא בסדר, ומה זה מוליד- חומרנות מגעילה, קונים וקונים, וכמה זורקים וזורקים...

אם כבר דברנו על "זורקים" אז מה עם המצות האלה? תגידו, מי אוכל אותן בכלל? לאן מגיעות כל הקופסאות האדירות האלה, שרק אותן ניתן לקנות, אחרי שנגעת במצה וחצי מתוך 20 ונגמר הפסח---למי ניתן- לחיות? נעביר את העצירות אליהן? אחרי הכל גם מצה היא סוג של אוכל, לא כואב לראות את העם היהודי זורק טונות של אוכל לפח שבעוד כמה ימים נתייחד עם האסון הגדול שקרה לעם היהודי ...השואה....?

דברנו על חופש, מעבדות לחרות?....וואללה, כמה מאיתנו רואים את העם הזה שאנחנו כובשים אותם כבר 47 שנים, זה שחי במיליונים לידנו והוא ממש, אבל ממש לא קרוב לשום שחרור... ואנחנו הפרעה שלהם... על צביעות כבר דברנו? הצחקתם אותי...

תעשיית החמץ, "תורת חמץ" אני אקרא לה, מולידה ומחריפה עוד אלמנט במציאות היהודית ההלכתית- הפרדה אדם מחברו...האדם שכולו "כשר לפסח" לא יכול לשתות  אפילו מים אצל חברו שלא עבר את תהליך ההיטהרות הלא-ייאמן הזה לפני החג...ככה בונים גשרים? מחברים את העם? פותחים את הלב?

והשחרור

איזה חג יפה זה הפסח הזה, לא? הסמליות, המסורת, פתיחת הלב של ההזמנה לסדר, ההשקעה האדירה של כוחות הנפש והבישול, הרעיון שכולם מתחלקים בקריאה בהגדה, בלשאול שאלות...איפה יש לכם דבר כזה? ממש מחמם את הלב...

האנשים המביאים את רוח הסדר לרוח של "הא לחמא עניא", של רגישות והתחשבות באלה שאין להם, בלהיזכר שיש אנשים שלא מצליחים לחוש חופש מהו, ואנחנו לא מצליחים להכיל את כל החופש שלנו ולעריך אותו (שזו בעייה בפני עצמה נראה לי)...

הנוסטלגיה והריחות של הסדר בילדות, אצלנו שם כשהיינו ילדים...ההתרגשות שלי סביב הסדר, הרי הוא היה השיא של כל השנה...

הקטע המרגש שאבי קרא (ועד קורא) כל שנה סביב פתיחת הדלת לאליהו הנביא... הקטע שנזכרים בגטו וורשה, במרד שלא היה לו כל סיכוי אבל סימל משהו כה עמוק בתוכנו, לאבא שלי שאיבד את הוריו, אחיו, חבריו וכל עולמו בימים הנוראים של 1942... ואת ההתרגשות שלי כילד, כבוגר, ובעצם כתיבת המילים ברגע הזה... 

מרתק, לפעמים קצת משעשע אותי, לראות כמה הניו-אייג' הישראלי לקח את "מעבדות לחרות" ונתן לו פרשנויות רוחניות, קצת קבלה, קצת בודהיזם, פה ושם שמאניזם, למה לו בעצם, הרי כולנו חלק באלוהים חיים- לא כך?

האביב הפורח, מזג האוויר, שמים כחולים, ים, טבע, הירוק של החורף עוד נשאר פה ושם...

הילדים החיילים שלי שלא נחים לרגע וטורפים את העולם בפסטיבלים, מסיבות, טיולים, החפש שלהם נדבק בי...

חול המועד שהוא באמת גם חול וגם מועד, פתאום הכל רוצה קצת לעבוד אבל גם קצת לנוח--סוף סוף מגיעים לקרוא חלק מהמיילים, הסרטונים, המאמרים המרתקים האלה...

החברים היקרים, רואים אותם יותר ב easy, מניחים קצת ל"ניהול הזמן" ....

נכון שכיף לשחרר את כל המצות האלה מאיתנו?

ולכל פסח יש "אחרי הפסח" שאט אט המדינה חוזרת לעצמה, ואז תמיד פונים אלי אנשים מעניינים, הזדמנויות חדשות...איפה הם היו עד עכשיו?

הפיזיקאי הדני המפורסם, נילס בור, פעם כתב: "כמה יפה שנפגשנו בפרדוקס. עכשיו יש לנו סיכוי להתקדם". אגב, אתם יודעים שבור היה חצי יהודי? לא פלא, אולי הוא גם סבל ונהנה מחג הפסח?

נו , כבר....Just do it!

קודם הגיע אחד. ואז עוד אחד, ועוד אחד, ו....לא, הם לא רק מגיעים אלי, הם בטח הגיעו גם אליכם בדרך או סיבה זו או אחרת, כי כולנו מכירים אותם..."נערי הגדרות" אני קורא להם לפעמים, למרות שנערים הם לא, רגל פה רגל שם...הם פשוט האנשים שקשה להם מאוד לקבל החלטה ליזום פעולה.

עוד בדיקה, עוד דחייה, עוד התייעצות, ואז עוד דחיינות...והסיבה היא פשוטה למדי: מי שלא עושה לא טועה, הביקורת העצמית הרבה יותר אכזרית לגבי מה שעשית מאשר הביקורת העצמית על מה שלא עשית.

אנחנו יודעים שזה לא נכון לפעול כך אבל זה קצת גדול עלינו, נכון?

לא צריך להרחיק לכת, רק תסתכלו מה קורה במשא ומתן עם הפלישתינאים כבר 9 חודשים- משהו קרה? מישהו קיבל החלטה כלשהי?

העניין הוא של רווח והפסד- לפחות איך שמסתכלים עליהם- ברגע שההפסד באי העשייה ייתפש כגרוע יותר מההפסד של טעות בעשייה, אז ורק אז, נצליח להוריד את החבר'ה מהחומות.

ובינתיים.....מחכים...

You may never know what results come of your action, but if you do nothing there will be no result. 

 (Mahatma Gandhi)

חבר'ה! איבדנו את אומנות השיחה!

פעם, לפני עידן עידנים, לא היה לנו את כל הצעצועים, הסחות הדעת ומבול המידע שהיום הם מנת חלקנו.

אבל היו לנו אנשים. 

הם היו המקור שלנו, הגירויים שלנו, המורים שלנו וגם...השותפים שלנו בדרכי החיים.

אני חושב שאיבדנו משהו חשוב, עמוק, מהותי בזה שכבר אין לנו את הזמן, הסבלנות וההזדמנות ל"שיחות של פעם".

איבדנו את היכולת להיות בתוך שיחה ולתת לשיחה האותנטית להפליג איתנו למרחקים ולמעמקים.

הפייסבוק, הטוויטר, הווטס- אפ וכל מה שמחכה לנו בהמשך... אולי יום אחד יביאו אותנו להבין מה שהבינו אבותנו לפני "עידן איבוד הקשב".

אולי כשנגזים בצורה כל-כך פראית ניזכר, ייתכן בדרך הכואבת, שאומנות השיחה איננה שייכת לבית- הקברות אלא לעצם קיומנו, היא חלק מהחמצן של הגוף והחמצן של הנפש.

את זה גיליתי ביתר שאת בתשע השנים שבהן אני מפתח את מודל המאסטרמיינד שאני מארגן ומנחה, פגשתי במספר תובנות, שאחת מהן היא ללא ספק- "אנשים באמת מחפשים, אולי במודע ואולי שלא במודע, את המקום לשיחה אותנטית".

וזה מה שמקבלים, בכל מפגש, אם זה דיבור על מה שעוצר אותם, על בניית מערכות קשרים- אולי בעסק ואולי גם לא, תהיות בקריירה או לבטים לגבי עובד זה או אחר, אם בלהתבונן בנושא המוות או בנושא של איזה רעיון מבריק שהיה להם לסטארט אפ, ועוד, ועוד..."דברים שרואים ביחד..." קורה כשהשיחה מתפתחת למקום האישי, הערכי והאמיתי....

וזאת לדעתי היא "אומנות השיחה"....

חברים בואו נחזיר אותה למגרש. קשה לנו בלי חמצן...

"I believe we can change the world if we start listening to one another again. Simple, honest, human conversation. Not meditation, negotiation, problem-solving, debate, or public meetings. Simple, truthful conversation where we each have a chance to speak, we each feel heard, and we each listen well."
 (Margaret Wheatley)

כשערבים ויהודים נפגשים לדבר על....הורים וילדים

לפני כשבועיים, כמה ימים לפני המפגש של הקבוצה בבית שלנו, סיפרתי לביתי היקרה והאהובה, קצינה בצה"ל, בת 21, שבעוד מספר ימים תיפגש הקבוצה אצלנו, יהיו קרוב ל20 איש בסלון, הם יהיו ערבים ויהודים ואנחנו נשוחח על "הורים וילדים". 

היא שאלה אותי בלי לחשוב יותר מדי על מה שאמרתי (לא זוכר בדיוק אבל ייתכן שזה היה תוך כדי המולטי-טסקינג של ה" ווטס אפ"...)- "מה הקשר של הורים וילדים ליהודים וערבים?"....

אחרי שהסברתי היא כמובן הנהנה את הראש שהיא מבינה וזה ברור לגמרי אבל...

זו בדיוק הנקודה, זה לא ברור לגמרי, שום דבר שאתה מביא ליהודים וערבים אינו ברור לגמרי במחוזותנו!

לתפישתי, אחת מהתחלואים הרבים שאיתם אנו מתמודדים באזורנו היא ההתנתקות המאסיבית שבה אנו חיים, אחד מהשני, היישור קו שאנו עושים עם ה"מחנה שלנו" ללא רצון אמיתי לבדוק וללמוד מה באמת יש "שם בחוץ", ההזדהות הצרה מדי לטעמי, שבה אנו שוכחים שהזהות שלנו מורכבת מחלקים רבים והיא לא רק "דבר אחד", והזהות שלצערי מפסידה רוב הזמן היא זו שרואה את האחר תמיד כחלק מאותו המחנה- "מחנה האנושי". 

ובכך, לדוגמא, כשערבים והיהודים נפגשים יחד באוירה של פתיחות, סקרנות, למידה הדדית... כשיהודים וערבים לא מדברים מהמקום של "ערבי" או "יהודי" (אם יש דבר כזה, כי גם אותה זהות מורכבת מכל מיני זהויות אחרות המושפעות מדברים כמו דת, מקצוע, רמה סוציו-אקונומית, תחומי עניין, מצב משפחתי, אזור גיואגרפי, וכיו"ב), כשזה קורה אז מתחילים הדברים המעניינים ביותר, לפחות עבורי. 

זאת הנקודה ה"אנושית ביותר", הנקודה שזוכים לראות ולשמוע את האדם מעבר לכל הזהויות השונות, רחוק מאוד מכל הוויכוח הפוליטי (שגם לו יש מקום וזמן, אך לא בקבוצתנו), עבורי זאת הנקודה שבה פוגשים את ה"אדם שבאדם".

זאת בדיוק הפילוסופיה מאחורי הקמת קבוצת המפגשים שייסדתי עם ידידי, מורי לערבית, דר. יוסף בשארה, להקים קבוצה של ערבים ויהודים מאזור השרון המעוניינים להכיר את ה"אחר" ברמה האנושית, ליצור קשרי ידידות מתוך הקשבה וכבוד הדדי, בדיוק כמו שהיה קורה בדרך הטבע, אילו, אילו, אילו.. לא היינו חיים פה כל-כך הרבה שנים בתוך סכסוך שלא נגמר, סכסוך שבולם, סותם ומטמטם אותנו ללא לאות...

קבוצת "ת.ש.א.א."- "תרבויות שונות, אנושות אחת"- נפגשת אחת לחודש בבתים של החברים, בשרון ובמשולש, חברים קבועים ואורחים, כל פעם נושא חדש, דינמיקה חדשה, דברים חדשים, כל פעם הזדמנות חדשה ללמוד משהו חדש על שכננו וגם לא מעט....גם על עצמנו...

כשערבים ויהודים התקבצו יחד בביתנו, ולאחר שאכלנו דברים טעימים מכל ה"דברים הקטנים" שאנשים הביאו למפגש, פנינו לצפות בסרטון שבו דיבר פרופסור חיים עומר על "שיקום סמכות ההורים"...פתחנו לדיון- כמה ועד כמה אנחנו מסוגלים, רוצים ומוכנים להגן הילדים שלנו מפני החשיפה של מידע הזורם ללא בקרה דרך המחשב, הסמארטפון והטלווייזה? כמה אנחנו בכלל מסוגלים לעצור את החשיפה הזאת, ועד כמה זה עלול לשבש לנו את התקשרות עם ילדנו?

כשהצפתי את השאלה לקבוצה ראינו מה שתמיד רואים במצבים כאלה-אנשים מדברים כל אחד ממקומו הפרטי, כאשר, כמובן, ידידנו הערבים הביעו מגוון דעות והתמודדות עם חברה שברובה שמרנית הרבה יותר משל היהודים, אבל גם היהודים מצאו את עצמם מדברים כל אחד ממקום קצת שונה, עם ניסיון קצת שונה. 

מתי לסמוך, מתי לא....האם להתעקש, ומה אם לא...מה לגבי בנות ומה לגבי בנים...היכן השאלה היא טכנולוגית, והיכן הטכנולוגיה מסתירה את השאלה העמוקה יותר...פתאום היו 17 בני-אדם בחדר, שקודם היו 17 יהודים וערבים...

בחלק השני של המפגש הלכנו לכוון השני: כמעט כולנו הורים לילדים (כל המשתתפים אכן היו), אבל כולנו במאה אחוז ילדים של הורים שלנו- מה קורה כשההורים כבר לא בכוחם, מה קורה "אז", שהזקנה קופצת עליהם, שהם כבר לא יכולים לעשות את זה לבד ביום-יום- איך עלינו לנהוג אז, מה נכון ולא נכון לנו? סרטון מקסים של TED על גישות שונות של תרבויות שונות לטיפול בזקנה בחברה לקח אותנו לשתף אחד את השני במקום שאנחנו נמצאים בנושא הזה...

שוב, כפי שאני רואה תמיד, כשניתנת האפשרות לאדם ליצור שיח כן, פתוח ומעניין עם האחרים, גם על נושאים שלא נוהגים לדבר עליהם "ברבים", אנשים "מביאים את עצמם" וכולם מתחילים לחשוב "איפה זה פוגש אותם"...

אחד מרגיש פספוס שלא יכול לנסוע לעשות פוסט-דוקטורט בחו"ל כי הוא בכור המשפחה והוריו זקנים וזקוקים להשגחה...

אדם אחר מספר על הקושי להתמודד עם המצב כי אחיו לא איתו בראש אחד...

גישות מסורתיות יותר ומסורתיות פחות...

האלמנט הכלכלי, ההשפעה של עידן ה"הגשמה האישית" מול ה"אחריות המשפחתיות", וכו', וכו'...

אני סבור שלכולנו יש תבונה עמוקה לגבי מה טוב לנו, למרות שזה לא תמיד ברור ופתוח, וכאשר נותנים לעצמנו את המקום להקשיב, להתחכך ולשתף את השני במה שעובר לנו בראש ובנשמה מאפשרים לעצמנו את המקום לצמוח בדרך שלא יכולנו קודם-לכן. 

זהו המקום שאין רק יהודי ורק ערבי אלא בני אדם שהם גם ערבים ויהודים. 

זה המקום היפה והמעשיר של "תרבויות שונות, אנושות אחת".

Keep it Simple!

אני מאוד אוהב את הדבר הבא...

כמה זה נכון שאנחנו מסבכים דברים מעל ומעבר...

הייתי מרים דגל יומי שאומר: " מה עשית היום על מנת לפשט את חייך?".

נדמה לי שיש קורלציה הפוכה בין ההתפתחות הטכנולוגית וה "אובר- מורכבות" של החיים- זה היה צריך להיות הפוך, לא?

שינוי זה שם של המשחק שלנו

To improve is to change; to be perfect is to change often. -- Winston Churchill 

כמה נוח לנו להיות בתהליך שינוי תמידי? לא משהו, נכון?...אבל זאת המציאות אין לנו יותר מדי מה לעשות עם זה, רק להפוך את הקערה על פיה ולחבק את תהליך השיפורים...

על ביקורת ועל החיים

חשבתם פעם על כמה זה עולה לנו הרגישות שלנו לביקורת של אחרים, עד כמה חשוב לנו להיות בסדר עם כולם?

תחשבו טוב על זה- אם אתם אומרים לעצמכם "כן, כן...." אז הגיע הזמן לעשות משהו עם זה....מה אתם אומרים?

מזה זה בדיוק "חזק"?

 "Nothing is so strong as gentleness. Nothing is so gentle as real strength." -- Ralph W. Sockman

 מה זה בדיוק "חזק" ומה זה בדיוק "חלש"?
אני חושב שבחברה שלנו יש בלבול מאוד גדול, אף מסוכן....מי שנראה חזק הרבה פעמים מתגלה ש"דימוי" של החזק למעשה חיפה על תחושה עצמית של חולשה, "לא שווה", לא יכול....ואנו רואים שגם ה"חלשים" הם לעיתים החזקים ביותר.
זוכרים את מהטמה גנדי שנראה כאילו לא אכל ימים שלמים? וראו איזה כוחות היה לאדם הזה להזיז אימפרייה שלמה.

ערכי המאסטרמיינד: הקשבה, תמיכה, חיבור לשני, שאלות-"מיומנויות רכות"- האם חזק או האם חלש? לדעתי....חזקים מאוד, במלוא מובן התבונה האנושית!

האם אתם עוצרים לשאול את השאלות הנכונות?

אחת התופעות שאנו רואים בכל-כך הרבה מקומות היא שאנשים וארגונים עובדים בצורה מאוד יעילה לפתור את הבעיות הלא נכונות, או הפחות-חשובות...

מוכר לכם? 

בכך בונים בניינים מיותרים, משקיעים במקומות הפחות חשובים ודוחים את הדיון וההתמודדות עם הדברים הבאמת חשובים.

הפוסט הזה מטה מהבלוג של

Harvard Business Review

אומר את זה מצוין...אחד הכוחות של הקוצ'ינג הוא בכך שבונים מסגרת שעושים בה בדיוק את זה- עוצרים לשאול, לחשוב, לבדוק, לפני שקופצים ראש, מגיבים מהבטן ויורים מהמותן.

  

April 02, 2014

Don’t Make This Common Problem-Solving Mistake

Too often, project managers leap to solutions before taking time to completely understand the problem that needs solving. Defining the problem is a critical first step; if you fail to do this, you risk designing a solution that doesn’t address what users need or want — or one that does far more than required. Either way, you’re wasting time and money. To focus your efforts on truly understanding the issue, answer:

• What problem do people think this project will address? Why do they see this as something that needs solving?
• Who has a stake in the outcome? Do all stakeholders have the same goal, or do their goals differ?
• What criteria will people use to judge this project’s success?

מנהלים\בעלי-עסקים: אל תזלזלו בפערי תרבות!

מזה שנים ארוכות אני בתחושה שזה בא לנושא התרבותי בארגון, מנהלים ובעלי-עסקים מבינים מעט מדי ומעריכים עוד פחות מדי, עד כמה פערי תרבות בניהול ובעסקים יכולים לחסל להם את כל העסק מבלי שיבינו בדיוק מה קרה להם.

הנושא הזה של "תרבות" כאילו מגיע אליהם כלאחר- יד, אם בכלל יתנו את הדעת עליו, אז יזמינו מישהו שייתן כמה שעות של סדנה, או אלה שרוצים לחסוך, ידאגו להראות לעובד טרם המראתו כמה סרטונים קצרים (מאוד) או אתרים באינטרנט לפני שיעלו על המטוס לסין, יפן , ברזיל או אפילו ארה"ב (אבל אתם בוודאי יודעים, שאמריקה כבר הפכה להיות פרבר של תל-אביב, אז "כאילו" לא צריכים, הרי אנחנו "שולטים באנגלית"...), ובכך יצאו לידי חובה. רק שלא יעשו בושות פתאום.

(סרטון מצחיק מאוד, מ"קצרים"....) Do you speak English? SURE!!!

אני סבור שהמילה "תרבות" ו"פערים בתרבות" זה סיפור עמוק הרבה יותר ממה שנראה לעין ומה שמופיע על מסך המחשב שלנו, רק כאשר נפגשים בתופעה בול בפרצוף נזכרים במה מדובר, ועד כמה הסיפור הזה יכול לטרוף את כל הקלפים.

דוגמאות? יש רבות.  מתכנת הודי שאמר שסיים משהו ולא באמת סיים, נציג סיני ששולח לך מיילים עם מסרים דו-משמעיים, מערכת שלמה ש"כאילו מתפקדת" מעבר לים עד שרואים שזה לא ממש כמו שחשבת כאשר חשבת שהבנת בשיחת הוועידה הגדולה שהיתה "אז", וכו', כו'...

לי היתה חוויה מעניינת בתקופה האחרונה, כאן בתל-אביב שלנו, בירת ההיי-טק של העם היהודי, שהזכירה לי שגם אני יכול לשכוח את כוחה של התרבות בניהול וזקוק ל"רענונים ועדכונים".

באופן עקרוני, תמיד הרגשתי שבתור אחד ש"גדל בין-תרבותי" בחו"ל, שטייל המון, שגר במדינות שונות ולמד שפות ותרבוית שונות, שכאילו ניתן לזרוק אותי בכל חור בעולם ואיכשהו אמצא את עצמי על הרגליים (או לפחות על רגל אחת), שיש בי מה שנדרש למצוא את ה"תדר שבשדר" ללא צורך בשפה כלשהי. 

זה היה סוג של "דימוי" שהחזקתי מעצמי...אז לפני מספר שבועות החיים נתנו לי תזכורת שלכל דימוי יש את ה"אנטי-דימוי" שלו, ומוטב להזכיר לעצמנו לשמור על האגו ולהתייחס לכל דבר בגובה העיניים.

פגישה בתל-אביב: שווק באינטרנט

על ההתחלה התרגשתי מהמקום, אי שם במרכז תל-אביב, בחדר פנימי בבניין קומתי, בסוף המסדרון. נכנסתי ומייד שמעתי שכאן מדברים... ערבית! היות ואני היום עמל על שלבים ראשונים של לימוד שפת הערבית המדוברת, מתעניין בתרבות הערבית, וגם פתחתי קבוצה שבה נפגשים ערבים ויהודים להיכרות תרבותית ואנושית, מצא חן בעיני הרעיון שהתגלגל לי בראש של ללוות יזמים ערבים בפיתוח מוצר בינלאומי. דבר חדש, מאתגר ומעניין, חשבתי, זה סוג של חיבור בין-תרבותי שאני תמיד מתרגש ממנו ואף מחפש אותו.

אך לא עברו דקות ארוכות עד שהפער התרבותי הגדול ביותר הופיע, כשנכנסתי לחדר הישיבות וראיתי מי יושב מולי:  שני חבר'ה צעירים ונמרצים, יזמים, ערבים שגילם בערך חצי מגילי. 

לאחר מעט סמול טוק, כשבו אזרתי אומץ למלמל כמה מילים בערבית הלא כל-כך מדוברת שלי, נכנסתי למצגת ה"רגילה" שלי שאותה כבר ביצעתי עשרות רבות של פעמים.  

אבל הפעם מהר מאוד עצרו אותי, "מה הערך המוסף?" "שאלה מצוינת", אמרתי והתחלתי לענות (5 שניות, 7 שניות...), שוב קטעו אותי, "כמה זה עולה?", "מאה אחוז, אז ככה...", התחלתי לענות (3 שניות, 6 שניות...), שוב נורתה עוד שאלה לחלל האוויר...."דור Y " בהתגלמותו, פער תרבותי רציני, ניסיתי לשנות את התדר שבשדר על מנת שגם דור y יוכלו להשתתף בשיחה...

עברתי ל"התאמות" על מנת לגשר בין התרבות של baby boomer שעליה אני נמנה, ולחבר'ה הקופצניים מולי, דור Y תוצרת הארץ. שמעתי את עצמי אומר את המילה "תוצאות" הרבה פעמים, "קו תחתון", "ת'כלס בשטח", וכיו"ב...וכמובן ההקשבה עלתה פלאים, הרגשתי לראשונה שיש כאן שיחה ונוכל להתקדם, כאשר בזוית העין ראיתי שאחד מהיזמים מתחיל לשחק בידיים שלו עם כרטיס הביקור ה"מושקע" שלי שאותו נתתי לו כשנכנסתי, כנראה מתוך עצבים, היסח הדעת, ראיתי שהוא מתחיל לעשות ממנו כל מיני צורות מעניינות, דוחף אותו לכיס, מוציא אותו ומקשקש עליו קצת... 

סימנתי לעצמי לספר לו משהו לגבי זה בהמשך השיחה...בינתיים, חברו ליזמות קבל סמס בסמארטפון והתחיל לעסוק שם.

אז פתאום היזם המנהל, עזב את הסמס עצר  אותי כשאני איפהשהו באמצע משפט כזה או אחר, והצהיר, "היינו רוצים לעשות משהו עם אנשי המכירות שלנו" (שמוכרים בטלפון), "משהו שיעלה להם את המוטיבציה".

שמחתי, ואמרתי "זה בדיוק סוג הדברים שאני עושה", הרגשתי שעכשיו ניתן להתחיל לדבר ולתפור עבודה משותפת, התחלתי להתייחס....זה היה מוקדם מדי....

קפץ היזם השני, שכבר קיפל את כרטיס הביקור שלי למשהו קטן וחמוד, "כן, היינו רוצים משהו עם אנשי המכירות (קרי החבר'ה שישבו שם על הטלפון ומוכרו בערבית), "משהו שיהיה להם מוטיבציה...שירגישו קשורים אלינו, שיעמדו ביעדים". 

הרגשתי את עצמי מהנהן בראשי, כבר שומע את "צלילי המאסטרמיינד", איך אני הולך לחבר את החבר'ה האלה ליותר הקשבה ביניהם, יותר תמיכה, עבודת צוות, העברת מידע, חזון משותף, נראה לי מדליק לעשות את זה עם ערבים ישראליים, חשבתי, אני חושב שיכולה להיות לי תרומה מיוחדת..."

ואז... ואז קפץ שוב היזם ה"מקפל כרטיס הביקור" (חשבתי לרגע לתת לו עוד כרטיס כי נראה לי שכבר מיצה את הראשון), קפץ ואמר, :"אנחנו רוצים שיקרעו אחד את השני בתחרות! שיהרגו אחד את השני מצידנו, שירגישו שאין יותר חשוב מלהגיע ראשון, להגיע ליעדים...אנחנו לא מאמינים בכל הדברים של "לאהוב אחד את השני"... 
אנחנו באים מעולם המכירות, שם זה "רצח", אחד מול השני, ככה מצליחים, רק ככה, חייבים לעשות להם משהו לפתח את כל האכזריות שבדבר, כי רק ככה מגיעים למעלה!!..."

לרגע חשתי סוג של "דום לב בין-תרבותי". חשבתי לעצמי שטוב שלא הוצאתי את כל הניירות על המאסטרמיינד, על המנהלים הרבים שבמשך השנים באים ביחד לשתף, להקשיב, לעזור אחד לשני בפתרון דילמות ולחקור נושאים שונים ומחוץ לקופסה. התחלתי לחשוב על הפקק הגדול שמחכה לי באיילון בחזרתי צפונה, ועוד ביום חמישי בשעה 18:00...

כשהתגברתי על "דום הלב הבין-תרבותי", התעשתי קמעה והתחלתי לשאול כמה שאלות פתוחות.  

שאלתי אותו אם הוא לא מבין שבגישה הזאת הוא למעשה מייצר מוטיבציה לטווח מאוד קצר- אם בכלל- כשלמעשה מה שהוא עושה זה לזרוע תחרות לא אנושית בתוך הארגון ברמות כאלה שה"גוף יאוכל את עצמו", היום הבחור אצלך מחר הוא אצל המתחרה ועובד נגדך...האם הוא מודע עד כמה הוא מפסיד שאין לו מנגנון שחושב ביחד, תומך אחד בשני, מעביר ידע, טיפים וכלים אחד לשני, שבמקום להגיע ליעדים שלו, הוא יכול למצוא את עצמו מסובך עם כל מיני אינטריגות, משפטים כאשר היעד היחיד יהיה לשרוד ומה המחיר של אותה הישרדות...

כשראיתי שדברי נופלות על אוזניים ערלות, התחלתי לארוז את ניירותיי אבל לפני-כן...לעזאזל עם הפקק באיילון...פניתי ליזם "המקפל" שלי עם "תיאורית המכירות דרך אכזריות הדדית" וביקשתי ממנו אם אפשר לספר לו סיפור אחד אמיתי לפני שנסכם את פגישתנו, הוא נענה בחיוב (גם הוא רצה כבר להגיע לסוף).

"אני רואה שאהבת את כרטיס הביקור שלי", אמרתי בחיוך, "ראיתי שעשית עבודת אמנות עליה". הוא היה קצת בהלם כי זה בוודאי לא היה מודעות שלו, מי בכלל ראה כרטיס ביקור..."אתה יודע שעשית משהו שלא יעשה בתרבות היפנית? שעל דבר כזה המנהל היפני היה כבר שולף את חרב הסמוראי שלו ולך זה לא היה נגמר טוב?" (נו, קצת הגזמתי אבל אתם מבינים זה תרבות דור Y, לא?)..."אספר לך סיפור אמיתי שקרה למנכ"ל אמריקאי בשנות השבעים, שנסע ליפן למשא ומתן קשה לגבי ייבוא מכוניות לארה"ב שאז הסב נזקים עצומים למשק האמריקאי. המנכ"ל הגיע לבד, ישב זמן רב בחוסר סבלנות ליד שולחן הדיונים כאשר כל דבריו תורגמו באיטיות ובאריכות לשמונה מנהלים יפנים שישבו מולו בסבר פנים קשות. הדיונים נמשכו ונמשכו ונמשכו...ואז מנכ"לנו היקר פשוט עשה משהו, בהיסח הדעת, בלי לחשוב כלל כנראה, הוא החל לנקות את ציפורניו עם כרטיס הביקור של אחד מעמיתיו היפנים. 

שקט פתאומי שרר בחדר, הכל נפסק לחלוטין....אחד היפנים (המבוגר שביניהם), קם על הרגליים, דפק על השולחן וצעק באנגלית: "אנחנו יוצאים להפסקה ללא הגבלה!"...וכך יצאו, אחד, אחד, שמונה יפנים בחליפות כהות.

ואז המנכ"ל האמריקאי הביט בכרטיס בידיו, הרי זה  היה הכרטיס של נשיא החברה היפנית. אותו כרטיס שזה עתה פעם כמנקה ציפורניו...

כמובן, כפי שרבים מאיתנו כבר יודעים, ביפן- ובמזרח הרחוק בכלל- כרטיס הביקור נחשב כמשהו של כבוד, כאילו האדם עצמו, מתייחסים אליו ברצינות, בכבוד, בעדינות,לא מנקים איתו את הציפורניים, בין היתר, וגם לא מקפלים אותו ועושים ממנו חוג יצירה.

היזם הצעיר והנמרץ פתאום התרכך, נראה נבוך, התנצל בפני, אמר שלא התכוון לפגוע. חייכתי לו, זרקתי לו "מעלש"- זה כלום- אני בעצמי לא נפגעתי, כי הרי כפי שאתה רואה, אני  לא יפני,"רציתי רק להמחיש לך "ת'כלס בשטח", שתרבות זה לא דבר של מה בכך, גם אנשים וגם בניית הקשר ביניהם. 

זה בלב כל ארגון, בלב של כל אדם. וחוץ מזה, "דברים שרואים ביחד לא רואים לבד", ככה זה אצלנו במאסטרמיינד".

נפרדנו כידידים, כמו שאומרים. הוא לתיאורית המכירות שלו ואני לפקק באיילון.