שמנהלים ובעלי עסקים מדברים על החיים ועל המוות...

מישהו חכם פעם אמר לי משהו שלא אשכח: "רוני, תדע לך כשיש לך 5-6 אנשים מצויינים אז אתה יכול לעשות כמעט כל דבר!". במשך השנים ראיתי את החוכמה הכבירה בדבר הזה, לא יודע אם המספר הוא הדבר החשוב אלא איכות האנשים מכל הבחינות: ראש, לב, רצון וחיבור אחד עם השני...

אני חייב להגיד שחשבתי על זה בשבוע שעבר והייתי לא טיפה גאה במאסטרמיינד מנהלים ובעלי עסקים, הפעם היון 13 איש, כולל 3 אורחים, קבוצה שרצה כבר 8 שנים (ויש מצטרפים ופורשים כל שנה, דבר שלא פוגם בעבודת הקבוצה). בשבוע שעבר נתתי להם נושא לגמרי לא פשוט להתמודד איתו, במסגרת השיח החוקר, הפתוח והתומך של מודל ה DunetzMastermind- הייתי גאה לראות איך הדבר התגלגל לאורך הערב, חלק בתכנון קפדני וחלק ממש לא...

הנושא היה "החיים, המוות ומה שביניהם", והייתם צריכים לראות איפה זה פגש כל אחד ואחד...הרי ידוע לנו שדבר הכי בטוח בחיים זה סוף החיים, וגם לבעלי עסקים ומנהלים, do-ers קלאסיים, יש מקום שבו הם עוצרים ועושים חשבון עם עצמם—"האם אני עושה את הדברים הנכונים, במינון הנכון, עם האנשים הנכונים?" .. זה לגמרי לא טריוויאלי לבקש מאנשים להסתכל פנימה, וזה ממש "פנימה", ולהתעמת עם שאלות כאלה- פשוט מרגש לראות כשאנשים מדברים לא מהראש וה"פלסף" שכל-כך מאפיין שיחות במקום עבודה ואפילו בסלון הבית, כאשר מתמודדים עם ערכים, בחירות ועם השאלה שאין לנו לאן ללכת איתה, מצד אחד- אך יש לנו הרבה לאן ללכת איתה, מאידך- "אילו הייתם יודעים שנשארה לכם רק שנה אחת, מה הייתם עושים אחרת?". יש כאלה שהיו סוגרים את הבסטה ויוצאים לטייל בעולם, יש כאלה שהיו קודם-כל עושים סדר ביחסים האישיים, אלה שהיו לוקחים את הסיכונים שמעסיקים אותם כל-כך, וגם אלה שהיו ממשיכים לעשות את הכל בדיוק כמו היום...

האמת היא, והיא לא נעימה אבל זאת היא האמת, גם בעידן הסופר-סופר טכנולוגי שלנו, כי אין לנו שום שליטה על סוף חיינו, כי אף אחד לא מודיע לנו, אך יש לנו לא מעט שליטה על איכות חיינו, וזה כבר מגרש עם הרבה מאוד תנועה ואקשן.

הידעתם כל שעון חדש, "טיקר", "שעון המוות", שמודיע לך (נגיד...) על כמה זמן נשאר לך? אפשר לקנות, לא יקר, הנה הלינק...קונים?

http://www.youtube.com/watch?v=wxKLAxUzozY

רוב החברים והאורחים האיכותיים לא היו קונים, אבל אני לא בטוח שזה רעיון כל-כך רע. אם רק תחשבו על מה שסטיב ג'ובס ז"ל פעם אמר:

"הידיעה שאני אהיה מת בקרוב היא הכלי החשוב ביותר שנתקלתי בו מעולם כדי לעזור לי לקבל את ההחלטות הגדולות בחיים מכיוון שכמעט כל דבר – כל הציפיות החיצוניות וכל הגאווה כל הפחד ממבוכה או מכישלון – הדברים האלו פשוט נופלים בפני המוות, משאירים רק את מה שחשוב באמת", מתוך נאום באוניברסיטת סטנפורד בטקס סיום הסמסטר, אביב 2005.

דברים קשים? אני לא חושב...כי באמת לחשוב, לדבר, להתייחס למוות כחלק מהחיים וכשעון מעורר הוא, לדעתי, דבר חשוב ואין כמוהו...לא להיכנס לאובססיה ופחד אלא לראות את הפעמון שקורא לך להיות יותר "אתה", להיות יותר עם עצמך, ואולי פשוט להיות יותר עם כל הדברים הנפלאים שיש לך- ושרק לך יש- כל זמן שהם כאן, עכשיו, לידנו, איתנו...

איזו זכות להיות עם ולהוביל את הגרעין המקסים זה של המאסרטמיינד שאין נושא שגדול מדי ואין דבר שקטן מדי בעיניהם. ובמילים אחרות, לאהוב את מה שיש....ויש המון מה לאהוב...

קליפ קצר וקולע: Life is Short

http://www.youtube.com/watch?v=brsI6z13Su8

עכשיו השאלה הגדולה: איך מתנהלים עם הבוס?

ולמה השאלה הגדולה? כי אם תשאל 10 אנשים מה הדבר שהכי קשה להם בעבודה- או לחלופין הסיבה שבגינההם רוצים לעזוב- אז תראה שבערך 8-9 מהם יגידו לך "לא מסתדר עם הבוס!"...

עכשיו אני ממש אבל ממש לא הולך להגיד לכם על 10" נקודות ליחסים מושלמים עם המנהל שלך" או משהו כזה, כי מספיק יש לנו חרטא על הראש כל היום מה "10 דרכים לאושר ועושר..."...די, לא לכוון הזה...

אז מה כן? אני יכול להגיד לכם בביטחון רב ועם ניסיון רב שהדרך שבה אתם עונים על השאלה שמוצבת בפוסט הזה היא הדרך שאתם צריכים לבדוק היטב היטב מה יעילותה, כי במקרים רבים מאוד כאן קבור הכלב!

קודם-כל ווידוי קטן: בחמש עשרה השנים שעבדתי תחת בוסים בתפקידים שונים של ניהול, שווק, מכירות, פרויקטים, אני חושב שעניתי לא טוב על השאלה הזאת. 

חבל שלא ידעתי אז מה שאני יודע היום, אז אם מישהו יכול לעשות לי rewind 25 שנה אשמח להתחיל מחדש. 

הטעויות שלי היו רבות ושונות, דוגמאות: חשבתי שהבוס יבין לבד מה הערך שלי ולא אצטרך להגיד לו- טעות. 

חשבתי שהבוס מתקשר כמוני, אוהב לחשוב ולחקור לעומק, לנתח, לחשוב קצת אחרת- טעות. 

חשבתי שלבוס גם חשוב איך מרגישים, שגם לו חשובה מוטיבציה, בניית מערכות יחסים- לא תמיד, לא פעם טעות גדולה. 

חשבתי שהבוס קצת יותר רחב- אופקים מעבר למשימה הפשוטה, מה"דרך שלו"- לא כך הדבר. 

וכן, חשבתי שגם לבוס חשוב הצד האתי של העניין- טעות בכמה מקרים מהותיים.

אז מה, כן? או קיי---עברו שנים, כבר הצלחתי ללמוד על אז, ללמוד איך להסתכל על תקשורת בין-אישית, הצלחתי לראות היכן אני נכשלתי והיכן אני טעיתי...

הלכתי מעבר והבנתי מתי כן צדקתי ומתי כן יכולתי לאחות את הקרעים לו רק ידעתי כמה דברים על "תקשורת בוסית". 

הצלחתי לעזור לאנשים רבים עם התקשורת שלהם, שהמילים והכוונות שלהם יגיעו ליעדם באפקטיביות...

פרופסור יצחק אדיג'ס, בין יועצי הניהול המפורסמים והטובים בעולם לעניות דעתי, פיתח מודל מאוד חכם על "סגנון ניהולי"- חפשו בגוגל ותקראו, בגדול הוא  מחלק את עולם המנהלים לארבעה סגנונות, כל אחד עם הסגנון שלו. 

לצורך הפוסט הזה רק אזכיר את הנושא, אולי בפוסטים עתידיים ארחיב איך אני רואה את זה הלאה:

P= Producer- החבר'ה האלה הם סופר-משימתיים, פונקציונליים, יצרני תוצאות וביצועיסטיים. קצרי- טווח. 

צריך לדבר איתו ב"שורה תחתונה", זה מה שהוא מבין. 

שימו לב- זה הסגנון הדומיננטי בישראל אז אם נכוותם כאן (כמוני...) תדעו לכם שכדאי לראות כמה התקשורת שלכם לא מדברת את השפה הזאת....

 A=Administrator - הולך לפי הספר, מאוד יסודי, לא אוהב הפתעות, גישת "מנהלן", חשוב וחסר בארץ ,הדרך שמדברים אליו זה דרך פרטים, נוהלים, סדר וארגון....זהרו עם ה"רעיונות היצירתיים " כאן! ...

E=Entrepreneur- החדשן והיזם, מאוד נפוץ בארצנו, רואה את החזון, הנולד אבל לא כל-כך כמה מטרים קדימה....מאוד לא סובלני לפרטים, נוהלים, מה "אמור להיות" ומה אמר בדיוק אתמול---או ואבוי לך אם תביא לו משהו ארוך, מנומק עם הרבה פרטים- מת על הברקות חדשות!...

ואז יש לנו את ה I=Integrator- מתכלל בני אדם, the people person, איש שרוצה שאנשים יקשיבו, יעבדו ביחד, מאמין ב networking,איש של פשרות, צוותים...סגנון קל להסתדר איתו אבל- האם אצלו הכח בארגון? 

האם הוא אומר לך את האמת או מה שאתה רוצה לשמוע על מנת לא להיפגע?

וזהו, ממש על קצה המזלג, כי כשאתה בונה תקשורת עם הבוס- ואין מנוס ממנה- היה זהיר שאתה יודע מי עומד מולך. 

זה לא משנה קצת, זה משנה המון!! בניית מערכת יחסים עם הבוס= התנהלות נכונה עם הבוס...

אם לא תדע איך אז כדאי להתחזק כאן---כי הבוס הוא הבוס, like it or not!

מה קורה כשהדרך מתמשכת?

שאלה לא קלה... כי בעולם שלנו ובחינוך שקיבלנו הצורך שלנו "לדעת", לדעת מה יהיה, שיהיה, שיהיה טוב, שיצליח, גובר על הכל. וזה מובן, בוודאי מובן... אבל  יש רק בעייה אחת קטנה... פיצית.... שהאמת היא שאין לנו שום תעודת ביטוח על שום דבר בחיים! יש לכם בעייה עם זה, אז תפנו אל אלוהים, (אם יש כזה דבר, לשיקולכם... ),זאת המחלקה הנכונה.

ובעולם שאין בו תעודת ביטוח לשום דבר אין מנוס מלפתח תקוות, תכניות, יעדים, שיטות, טכניקות ואולי יותר מכל אלה... ביטחון עצמי, הביטחון בכוח שלך להתמודד, להתגבר, ליפול ולקום, לפנות ימינה ואז אולי שמאלה אם לא עובד, ללמוד, לנסות ולהתארגן שוב.

עכשיו, אם תלבישו על חוסר הוודאות הזה את הרצון לעשות שינוי, לעבור מקצוע, להקים יזמות, לעשות כמה כאלה דברים ביחד- מה למעשה אתה יוצר? הרי אתה יוצר עוד חוסר וודאות על חוסר הוודאות שכבר היה... מצב קשה, לא?

אז, לא בהכרח, רק זה דורש מאיתנו לא מעט, להכיל בעצמנו את היכולת להיות מבולבלים ולהמשיך הלאה, למרות כל השאלות המעצבנות ששואלים אותנו ושאנחנו שואלים את עצמנו.
כולנו מכירים את החלק הזה בתוכנו, אני קורא לו החלק ה"בטחוניסטי", ולא במובן הצבאי כמובן.
כולנו- או רובנו- מכירים את האדם הזה שעומד לידנו, או לא רחוק מאיתנו, שמוכן בכל רגע להגיד לנו למה זה לא יעבוד, למה זה לא עבד בעבר, וכמה שאתה נאיבי ומרתף רק לחשוב על זה...

קוראים לזה "לחבק את הבילבול", התכונה שלתת לבילבול להביא אותנו לרפלקציה יותר עמוקה, יותר אמיצה, היכן שהשאלות עולות שלא נותנות לנו להסתובב בתוך חלומות אלא דורשות תקווה וחזון.

http://thoughtleadershipleverage.com/2010/04/embracing-confusion/

זוכרים את השיר של הביטלס ""The Long and Winding Road? איזה מנגינה מרגשת! אבל ככה זה חברים, לדעתי לפחות, התהליכים פשוט לא ליניאריים- ולא חשוב כמה שנרצה שיהיו כאלה- אלא אנחנו נזרקים פעם אחר פעם לצומת אחת, לפעמים צומת אחרת, ולפעמים, מה לעשות, חזרה לאותה צומת שבה כבר היינו (אוי כמה שזה מעצבן!)!

אין מנוס, אבל לא להתייאש כי החיים והעסקים מראים לנו פעם אחר פעם שיש אוכל טוב בסוף המסלול, שאנשים רבים וטובים (וגם פחות טובים) לקחו את חוסר הוודאות הזה, חיבקו אותו והגיעו למקומות ודברים נפלאים.

אז אולי זה פשוט הפתגם הסרבי שאהוב עלי בסופו של דבר: "בטח בעצמך ובסוסך". כל אחד עם הסוס שלו...

 

איך יוצאים מכלוב הזהב?

אנשי היי-טק, וגם אם לא, אתם מכירים את המושג "כלוב הזהב"?
זה המקום שבו העבודה מזינה אותך במשכורת ותנאים בשמים ואתה נשאר שם.... ונשאר שם... ונשאר שם למרות שאתה מקטר.... ומקטר...ומקטר... כי פשוט זה לא המקום שבו אתה רוצה להיות, ולא יעזור שום דבר אחר- פשוט צריך לקבל את האומץ והמחויבות האישית לך לעשות את הצעדים הדרושים! כמובן, כל זה היא החלטה לא פשוטה כשיש משפחה, ילדים, אולי חובות והרבה מאוד ציפיות של כולם...

במקרה הזה, כשמתחילים איתי תהליך אימון, זה לבנות את החזון, את מפת הדרכים, לקחת את התמונה הגדולה ולפרוט לצעדים קטנים ומדודים... להכפיל כח, להכניס יעדים, לגרום לך לשכנע ולתרום את ה"סביבה" כי בלעדיה יהיה קשה, ואנחנו רוצים להצליח במשימה הזאת...

כמו שאורי (שם בדוי) איש היי טק, בן 40+ שבא אלי עם הרצון לעזוב את תפקידו כמנהל מכירות, אך לא אזר את האומץ לבצע... ואז יום אחד שהריח שדברים לא טובים קורים בחברה הוא הרים את הטלפון... בנינו עבודה משותפת של מספר חודשים שבהם הוא בנה לעצמו את העתיד.

לא היה קל כמובן אבל עכשיו, כעבור 5 שנים הוא סיפר לי  "את האורי ההוא אני בקושי זוכר. הוא נראה לי מהוסס אפילו קצת כבוי... הצעד שלקחתי פתח בפני עולם חדש ואני לא יכול להעלות על דעתי משהו אחר היום כי זה פשוט אני!".

כיום אורי בעל חברת תוכנה בינלאומית. הוא הבוס של עצמו.

בסופו של דבר זה עניין של החלטה. וכל החלטה טומנת בחובה את עניין של להעדיף את A  על B  ואולי שניהם על C. ומאחורי זה נכנס העניין של ערכים, של תפיסת עולם, מה חשוב לנו באמת בחיים ועד כמה אנחנו מוכנים לנער את הסירה על מנת להגשים בחיים. יש אנשים שהדבר בא להם יותר בקלות, אלה שלא, ויש גם סוגי אופי שלא מסוגלים לפרוץ אף על פי שהיו רוצים. ויש כאלה שזה לא כל-כך נורא והכלוב הוא לא באמת כלוב עבורם...

ומה אתכם? איפה אתם?...אני את אורי לא שוכח, הוא בחר בדרך והוא הבוס של עצמו- לטוב ולרע..

Keep it Simple!

איפה שאתה רק מסתכל נדמה שאנשים נמצאים במעגלי קסמים שלא יוצאים מהם: עושים יותר ויותר, ארוך, עמוס, מעמיס ובסוף...נדמה שהסיפוק הוא פחות!

אז מה קורה פה? העידן שלנו הוא בלתי-נשלט, הסמארטפון המשיך את מה שהאינטרנט עשה לאחר שהמחשב כבר נהיה חלק מחיינו שנים רבות... אנחנו מאבדים את הדברים הקטנים והחשובים של החיים: זמן, אנשים, שיחה טובה, קצב איטי יותר.... זמן לחשוב, כתיבה שלא מוגבלת לשני משפטים...

יש דרך לעשות את זה אחרת. לא אני המצאתי אותו אבל אני יודע שהוא שם- מזמין אתכם לבוא ללמוד יחד איתי. אולי נשאל את דה וינצ'י למשל?

Simplicity is the ultimate sophistication.

- Leonardo da Vinci -