מכתב פרידה לביתי היקרה לפני ה"טיול הגדול"...

היום, ב 4:30 לפנות בוקר, נפרדנו אני ואשתי, מירב, מביתנו הבכורה, שני, שעפה לה לכוון דרום אמריקה לבלות חצי שנה מחייה.

זהו ה"טיול הגדול" הידוע כמעט כ"חובה" בימנו אנו, אך לי זה אף פעם לא נראה כחובה אלא כ"זכות", לקחת את הזמן ולעשות ממנו משהו באמת מיוחד ושונה.

יומיים לפני יציאתה של שני, התיישבתי במשך כשעתיים וכתבתי מכתב לשני, "מלב אל לב" ונתתי לה אותו בארוחה משפחתית שעשינו בשבת לפני היציאה.

ביקשתי וקבלת את רשותה של שני לפרסם את המכתב הזה, עם המחשבה שבוודאי יש עוד הורים רבים שיכולים להזדהות עם המכתב, עם המצב, ועם המקום המיוחד הזה של: מצד אחד להיות הורה במקום של "והגדת לבנך", ומצד שני, להישאר עדיין אנחנו עם ה"טעם של עוד", ש"הטיול הגדול" איננו תם, הוא רק בהמתנה להזדמנות הבאה ובגרסה הבאה....

------------

לשני ביתי האהובה,

בעוד 3 ימים יגיע המועד לטיסתך ל"טיול הגדול" שעליו חשבת ותכננת כל-כך הרבה.

בעוד יומיים יגיע הזמן למבחן הפסיכומטרי שגם אליו נערכת בכל מאודך, גם הוא עוד נקודת ציון משמעותי עבורך... רציתי לשתף אותך בכמה מחשבות וברכות כ"צידה לדרך", דבר קטן (אבל לא קטן מדי!) שתוכלי להוציא ולקרוא מתי שבא לך, אם יבוא לך...

את יודעת, שניקוש, שאני מאוד מחובר ל"טיול הגדול" שלך, וזאת עוד לפני שנולדת:-), ואני בהחלט מתרגש לקראת הימים הבאים ולקראת התקופה המוזרה הזאת של חצי שנה שלא נראה אותך בבית.

כשאני חושב על עצמי והטיול הגדול שלי, שיצא לדרך לפני כמעט 32 שנים, קשה לי להאמין שעבר כל-כך הרבה זמן.

הייתי אז חודשיים לפני יום הולדתי ה 24, כידוע לך זה התחיל עם רצון לעשות תרמילאיות של חצי שנה עד שנה ונגמר בארבע וחצי שנים של התפתחות, שינוי, חוויה והרבה יותר מזה.

אני באמת לא מאחל לך שגם דרכך תהיה כה ארוכה כמו שלי (בבקשה לא :-) ....), אבל לכל אדם יש את זמן, המינון והדרך שלו.

עבורי הטיול הזה היה ניסיון אותנטי שלי לשבור את ה"ההליכה בתלם" באופן אוטומטי (למרות שגם קודם לכן לא הייתי ממש ב"תלם"), היה זה ניסיון להגשים דברים שלא הרגשתי שהתאפשרו לי להגשים עד אז, שרות צבאי שלא סיפק אותי, לימודים שלא דברו אלי, רצון עז להרחיב אופקים, חשיבה ומעגלים, הרצון שלי לבחור את הדרך שלי על פי בחירתי ולא להישען על מה שאחרים אמרו, עשו והטיפו לאחרים לעשות.

הטיול היה בשבילי ההתגלמות של לקחת אחריות אישית על חיי באותה נקודה בחיים.

ולבסוף, הוא עשה את זה והרבה יותר מזה- למעשה, הוא השפיע על חיי לא פחות מכל דבר אחר משמעותי שקרה בחיי כי הוא גרם לי לראות את העולם בדרך אחרת, את עצמי בדרך אחרת ו"להגדיר את המגרש מחדש".

עד עצם היום הזה. בהרבה מאוד מובנים, אין תחום בחיים שלי שלא הושפע מהתקופה של ה"טיול הגדול" ומה שאירע בהמשכו.

הוא איתי, במודע ולא במודע, חלק ממני, השפיע על הערכים הכי מהותיים שיש לי גם היום.

 “Travel is more than the seeing of sights; it is a change that goes on, deep and permanent, in the ideas of living.” – Miriam Beard

“He who does not travel does not know the value of men.” – Moorish proverb

אז, למה אני "חופר לך" על כל הדבר הזה, שהוא בטח לא חדש לך?

מהסיבה הפשוטה שאני רוצה לאחל לך את הדברים הבאים, שכולם באים גם הם "משם" אפילו שלקחו הם צורה אחרת, וביטוי אחר.

הנה 10 הברכות .איחולים מ"בית-אבא" בתקווה שתיקחי אותם אתך לאן שתתגלגלי:

1. הטיול הזה הוא "שלך"! הוא זמן- אגיד ה"יחיד" אבל בין המעטים שיהיו- לעשות מה שבראש שלך, ללא מטרה מוצהרת, תוצאה מוצהרת, ציפייה מוצהרת- אז תהני מזה!

תזכרי שמה שמעצבן הוא לא ממש מעצבן כי את ב"time off", יהיה פחות או יהיה יותר זה לא כזה משמעותי- העיקר שתיקחי את זה בסבבה.

אז באמת אין על מה להתעצבן, לא בחלק האישי, לא מהבין-אישי ולא מהמקומות- זה הכל בידיך איך שתגיבי לעניינים.

2. זאת הזדמנות פז ללמוד, להרחיב אופקים, ללמוד על עצמך, על דעותייך והנחות היסוד שלך, על אחרים, על איך נראה העולם בצד השני ומתוך כבוד אמיתי לצד השני, ללמוד בדרך רגועה, לא מספרים או ממסגרות אלא ממה שהחיים מזמן לך, גם מתובנות שיצוצו לך תוך כדי- איזה יופי!

“When you travel, remember that a foreign country is not designed to make you 

comfortable. It is designed to make its own people comfortable.” – Clifton Fadiman

3. אל תשכחי שאת מקבלת זכות מיוחדת שלא הייתה לרוב רובם של האנשים בהיסטוריה של העולם: לנסוע בכיף ולהתארח במקומות רחוקים, שפות אחרות, דתות ותרבויות אחרות- זאת ממש, ממש זכות- אז תנצלי את זה לטובה, עם כל הפיתויים של להיות ב"ישראל הקטנה" שנוהרת לשם בהמונים- ככל שלא תהיי בתוך הבועה הזאת תיחשפי לדברים חדשים שלא ידעת אותם אז תנצלי את זה!

יש לך הזדמנות ללמוד ספרדית כפי שחיים אותה ולהכיר אנשים שלא תראי אותם שוב בחיים, אבל שמפגש ביניכם יכול להיזכר עוד שנים רבות –גם זאת הזדמנות שיש לנצל.

“The world is a book and those who do not travel read only one page.” – St. Augustine

4. את הולכת לראות ולחוות טבע מדהים- שמרי על עצמך שתהיי בטוחה גם בגבהים הגדולים, מזג האוויר ההפכפך, אתגרים פיזיים קשים אולי, אנו סומכים עליך, על שיקול דעתך והכוח שלך לעמוד על מה שנראה לך נכון, גם אם תהיי במיעוט. 

יש סכנות בדרך כולנו יודעים אבל יש לך ראש מצוין, על זה כולנו סומכים!

5. אני יודע שהטיול בדרום אמריקה נחשב במידה מסוימת כ"דרך המסיבות"...

לא אוכל ולא ארצה להגביל אותך בדברים האלה, גם זה חלק מהחוויה הגדולה...רק תזכרי בבקשה, בבקשה שכל ה"חומרים האלה" שללא ספק תיתקלי בהם הם הרבה יותר חזקים מ"חוויה"- חומר אחד לא נכון, יותר מדי או לא מזוהה יכול לדפוק את הראש שלך לכל החיים---ואת כל החיים שלך...

גם פה אנחנו סומכים על החכמה והתבונה שלך...

6. אל תשכחי שכל טיול מוצלח הוא שליטה טובה באיזון של הנאה מול סיכונים- וזה כולל גנבות, אבדות, תאונות, וכל שאר הדברים שאין לנו תמיד שליטה עליהם.

שיהיה לך את השכל הישר וגם את המידע הנכון לכל מקום, כלי תחבורה וגם אדם שתפגשי בדרך- אין נוסחאות, לצערי.

“A traveler without observation is a bird without wings.” – Moslih Eddin Saadi

7. אני מקווה שתשמרי לך על הגמישות, כי הוא החשוב, אבל גם לזה יש גבול.

תכנית בלי גמישות היא סטטית אבל גמישות בלי תכנית רק מבלבלת ויכולה לגרום לטעויות ובזבוזים סתם.

8. שני, הרווחת את הכסף שלך ביושר ובעבודה רבה- תוציאי אותו איך שתרצי.

זה גם שיעור חשוב בחיים, לא?

9. האם  חצי שנה תהיה חצי שנה? האם באמת נראה אותך חזרה ללימודים באוקטובר 2015? אני באמת מקווה שכן, את הסיבות את כבר יודעת.

אני מקווה שתזכרי את זה גם אם בא לך לשנות את התכנית... אבל אם כן תחליטי לעשות זאת את יודעת שאני אאתגר אותך ואולי אפילו אתווכח אתך אבל בסופו של דבר, זאת החלטתך, ואני תמיד אתמוך בהחלטות שאת שלמה איתן בלב ובנפש...

10. ואחרון, אחרון חביב...הגענו לעשר...

זה שאל תשכחי אף פעם....

שיש לך אנשים פה שמאוד אוהבים אותך, רוצים תמיד לשמוע כל דבר שבהם תרצי לשתף אותם, חושבים ואוהבים אותך מרחוק ותמיד, תמיד כאן לייעץ, לשוחח, לעזור- 24 שעות ביום, 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה.

ושניקוש, ביתי הבוגרת והמקסימה, אסיים במילים היפהפיות והמרגשות של הרב קוק -וגם מנגינה המרגשת כל פעם מחדש:

”בן אדם עלה למעלה עלה / עלה למעלה עלה בן אדם / עלה למעלה עלה. 

כי כוח עז לך, / יש לך כנפי רוח / כנפי נשרים אבירים, 

אל תכחש בם / פן יכחשו בך / דרוש אותם דרוש בן אדם / וימצאו לך... 

שיתגשמו כל משאלותיך והטיול הגדול ושנזכה לשמוע ממך על החוויות, התובנות והמחשבות שלך קדימה- 

באהבה ובכבוד רב לביתי,

אבא

האומץ להתחיל

השבוע, שבוע של חג החנוכה תשע"ה, התוודעתי לקטע מקסים בעיני, מפי הרב פרופ. דוד הרטמן, ז"ל, אחד הקולות (המעטים מדי לצערי) מתוך העולם היהודי האורתודוקסי שמוביל קו של פלורליזם, פתיחות, קשר עם האחר וכבוד לאחר.
בזכות אנשים כמו הרטמן נשאר המסורת מקור עכשווי, נוכחי, נגיש ומוערך גם לאלה שמצאו את דרכם החוצה לעולם גדול יותר, גלובלי יותר ולעתים גם מנוכר יותר...

האומץ להתחיל

הרב פרופ. דוד הרטמן

חז"ל, כשדנו בנס פך השמן, הקשו: מדוע אנו חוגגים  את חג החנוכה שמונה ימים ולא שבעה בלבד?

שהרי לפי מה שנאמר היה די שמן בפך ליום הראשון, כך שרק שבעת הימים הנוספים היו צריכים להיחשב כימי נס.

כמה הסברים מתוחכמים הוצעו לקושיה זו, אך ניתן להסביר את האופי הניסי של היום הראשון כנכונות העדה להדליק את המנורה, על אף שלא היה בה מספיק שמן להשאירה דולקת למשך כל הזמן הדרוש להשלמת חנוכתו המחודשת של המקדש.

הנס, אם כך, בא לידי ביטוי בנכונות העדה להתחיל במשימה, ללא ביטחון שניתן יהיה לסיים אותה...

אורות החנוכה מעודדים אותנו לבטוח בהתחלות מעשה ידי האדם ולמקד את תשוקותינו ומאמצינו בהזדמנויות הנוקשות לפתחנו.

עלינו לערות ערגה אינסופית גם לתוך פכים קטנים.

הכוח להמשיך ולהתמיד נובע מהאומץ להתחיל בתהליך ע"י הדלקת הלהבה הראשונה.  

היכולות וההישגים האנושיים הם תוצאה של פעולה, ולא של אידאות נשגבות וכוונות טובות.  

מנורת החנוכה דלקה שמונה ימים בזכות אלה שהיו מוכנים להדליקה ליום אחד בלבד.

הערך באימון למנהלים: כל אחד עם הזוית שלו

לאחר כמעט 11 שנים ואלפי שעות של אימון אישי למנהלים ובעלי- עסקים אני מוצא את עצמי שואל את השאלה- "מה בדיוק האדם הזה לוקח הביתה מהתקופה הזאת של האימון?"...לא תמיד יש לי תשובה ברורה לעצמי, לפעמים אני מפחית בערך ופתאום אני שמח לראות שטעית, ולפעמים אני רואה התקדמות עצומה והלקוח לא כל-כך רואה את זה...ככה זה..

החלטתי להביא כאן עדות שקבלתי לפני מספר ימים מאדם שבאמת חשבתי לעצמי שאולי לא ממש תרמתי מספיק...ושמח לראות שהתבדיתי!

לרוני שלום,

בתום תכנית האימון אתך רציתי להודות לך ולספר שאני מאוד מרוצה ממה שעברתי ביחד אתך!

האמת היא שלא ידעתי בדיוק למה לצפות, זה היה חדש לי, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא "עוד הדרכה או ייעוץ"… מצאתי את עצמי חושב עם עצמי, מדבר עם עצמי וגם מקשיב לעצמי בדרך אחרת.

בעולם שלי הכל זז מאוד מהר ולחוץ ואין את הזמן להסתכל כאילו מבחוץ על כל הדברים האלה.

למדתי את ערך הפתיחות, מה קורה שאתה לומד לפתוח דילמות, לבטים, אתגרים וקשיים, ביחד עם אדם מיומן ומנוסה, גיליתי שיש פה ערך מוסף, אחר, עובד, מקדם, ובעיקר מפתח!

אני בהחלט רוצה להמליץ להמשיך את העבודה אתך עם אחרים בחברתנו, גם במסגרות נוספות, המפגש השבוע שלנו יחסר לי אבל אני בטוח שזה לא "שלום" אלא בהחלט "להתראות!"

אלכסיי יזראילוב

סמנכ"ל מכירות

קבוצת דולינה

למה לא לחייך בעצם?

לדעתי אין דבר יותר מעניין מאנשים- לא חשוב איזה, כי אנשים הם פשוט מורכבים ומלאי סיפורי-חיים, בלי הצורך להעסיק איש "קריאטיבי" להמציא אותם. אחד הדברים שמסקרן אותי תמיד במבט בן-תרבות ובין-אישי זה העניין שנקרא לו "החיוך".
הרי אין דבר כל-כך אנושי כמו החיוך! ומצד שני, יש אנשים שלא מפסיקים לחייך ויש כאלה שאתה יכול למות 7 פעמים לפני שתראו אותם מרביצים אפילו שמץ של חיוך.

אני זוכר כמה פעמים  בילדותי ששמעתי מישראלים שפגשתי שאמרו על האמריקאים שיש להם "חיוך מזויף"- סטייל של "Have a nice day"- וזה נכון זה לא תמיד ממש מה שיש להם בלב, אבל אתם חושבים שהמבט העצבני והמחוסר סבלנות שקצת נפוץ במחוזותינו, זה דבר יותר נעים?
כמובן, שאדם מאדם שונה, זה לא בהכרח קשור ללאום ותרבות (למרות שאני מת לקרוא מחקרים על "תולדות החיוך וההיסטוריה היהודית", ואין לשכוח שהומר זה "מקצועי יהודי"... אבל לדעתי אפשר להגיד שבישראל יש הרבה אנשים שקשה להם עם החיוכים האלה, עם ה"ת'כלס" דורש משהו אחר...מה בדיוק?

חיוכים יכולים להטעות- כמו החיוך שהבחור הנפאלי הרביץ לאחר שהתנגש בי עם האופניים שלו לפני 30+ שנים כיממה אחרי שנחתתי בקטמנדו.
זה היה חיוך של מבוכה, ממש לא הסתדר לי אז כי אני כבר הייתי עמוק בתוך ה"חיוך הזועף המוכן למלחמה" שטיפחת אז בתקופת השרות הצבא שלי, שלא היה משהו גם ככה.

אבל בואו נעזוב את כל העניין הזה של "אמיתי" ו"מזויף", מה משדר חום ומה משדר משהו אחר, כי זה די ברור, לא?
יותר נעים לדבר עם אנשים שמרבים לחייך בצורה טבעית, זה משהו מקסים שהאחר מחייך אליך בנעימות, בסבר פנים יפות, זה עוזר קצת לחמם את האוירה, לחמם את התקשורת, עוד דבר קטן שיש ביכולתו לרכך את הלב שנעשה קשה מכל הדברים המעסיקים אותנו ביום-יום.

טיק נאט האן, אחד מהמורים הבודהיסטים הגדולים של ימנו, שמגיע אלינו מוויטנאם היכן שהחיוכים מדברים שפה אחרת אבל גם את אותה השפה האנושית, אמר: 

"לפעמים האושר שלך הוא המקור לשמחה אך לפעמים גם החיוך יכול להיות המקור לאושר שלך".

וזה בלי לעיין במחקרים המדעיים הרבים המדברים על החיוך ושיפור הבריאות, התקשורת והאופטימיות בחיים, ביו היתר.

להגיד את האמת, אני אוהב להיות בין אנשים המחייכים לחיים וכשאני חושב על זה קצת, נראה לי שאני אוהב את עצמי קצת יותר כשאני מרגיש שגם אני מחייך.

נראה לי שטוב שנזכיר לעצמנו לחייך קצת יותר- מה אתם אומרים- אפשרי?

איך לשרוד פוליטיקה ארגונית

כמה חבל שכל-כך הרבה זמן, אנרגיה ומשאבים אנושיים מבוזבזים על הישרדות בתוך פוליטיקה ארגונית! 

במאסרטמייינד, מנהל אחד סיפר איך שמצא את עצמו בין הפטיש והסדן: אם הוא ידחוף את ההחלטה המקצועית הנכונה ייתקל ישירות בעימות עם מנהל הכספים, אם לא אז ימצא את עצמו במבחן אמינות מול המנכ"ל...

והמנכ"ל מטפח את מנהל הכספים ו"חותם" על כל מילה שיגיד.

חברי המאסטרמיינד הצליחו לשקף לחבר הזה זוויות שלא ראה, גם לתת תמיכה למקום הלא טוב "באמצע" ולהביא אותו למקום שייקח צעדים אמיצים וגם חכמים בנידון. 

איך להיות חכם ולא בהכרח צודק, איך לשרוד את הפוליטיקה וגם להצליח במקצוע...

"לעולם אל תשתין נגד כוון הרוח" (פתגם איטלקי)

אני מניח שהפתגם הזה לא תהדהד לכולם, ייתכן ולגברים קצת יותר מהנשים...אני אוהב אותו!

הוא מזכיר לי את הדבר שאני פוגש כל-כך הרבה בחיים שלי עצמי, של לקוחותי, של בני משפחתי וחברי: הניסיון ללכת "דוך", ראש בראש, להתעקש על מה שאתה רוצה בלי לחשוב מה קורה לאדם שאיתך...אולי יש דרך אחרת?

זה מזכיר לי את האייקידו, אהבה ישנה אבל כזאת שאף פעם לא עזבה אותי למרות ששנים רבות איני נמצא על מזרוני האייקידו באימון כלשהו. 

מדהים עד כמה דברים יכולים לחיות בקרבך למרות שכבר שנים רבות עברו ואתה הלכת הלאה...

אייקידו, היא אמנות לחימה יפנית, יחסית צעירה עם שורשים היסטוריים עתיקים.

אייקידו-  ביפנית- 合気道 בתרגום חופשי - "הדרך להרמוניה עם האנרגיה" -פותחה על ידי מוֹרִיהֶיי אוּאֶשִיבָּה המכונה "אוֹ סֶנסֶאי", המורה הגדול" בין שנות ה-20 וה-60 של המאה ה-20.  

לפי הוויקפדיה:" אואשיבה פיתח את האייקידו בהתבסס על אמנויות לחימה יפניות קלאסיות שונות בהן התמחה. 

האייקידו הוא לא רק אמנות לחימה, אלא גם דרך חיים ופילוסופיה חברתית שוחרת שלום. 

מטרתו של האייקידוֹ‏קה (מי שמתרגל אייקידו) היא לפתור עימותים בדרכי שלום ולהגן על עצמו תוך הימנעות מגרימת נזק לתוקף. 

האייקידו דוגל בתנועה המתמזגת עם התוקפים אותו, אגב הסטת כוחם וניתובו על מנת להתאחד עם התנועה, ולהוביל אותה, מבלי לגרום להתנגדות מצידם. 

רוב הטכניקות באייקידו מסתיימות בריתוק התוקף על הקרקע, או בהטלתו, ודורשות מהמבצע אותן יצירת איחוד עם כוחו של התוקף."

אני יכול להגיד לכם שתורת האייקידו משפיעה עלי עמוקות גם היום, יותר מ 28 שנים אחרי שקבלתי את החגורה השחורה שלי ביפן, כי התבונה שלו מתייחסת לחיים עצמם: המטרה היא לא ניצחון אלא הבנת המצב כדרך לא אלימה לפתור בעיות. 

נמנעים מללכת ראש בראש עם ה"יריב" כי שם לא מגיעים לדרך הנכונה, מאתרים את ה"דרך החכמה" של הבנת המצב, שימוש בתבונה לקדם מטרות מבלי שהצד השני יתרסק, ירגיש מובס, מושפל. 

לא להיות צודקים אלא להיות חכמים. 

המורה אואשיבה קרא לזה "אהבה" ודרך ההרמוניה, ואני?...אני קורה לזה "לעולם לא להשתין נגד כוון הרוח". 

ובכך חיברנו את האיטלקים עם היפנים. 

אולי קצת שילוב של שניהם יכול לעזור לנו כאן במזרח התיכון שלא כל-כך זוכרים את הפתגם האיטלקי החכם...

הצצה לפער הדורות

אנחנו, בני האנוש שעברנו כבר את שנת ה 40 לחייהם, או אף יותר את ה50, ובטוח יותר מעל 60, רגילים לתחושה שה"צעירים האלה" רואים בנו סוג של דינוזאורים בכל המדובר בטכנולוגיה, ומה היום לא מבוסס טכנולוגיה? אך השבוע חייכתי ביחד עם ביתי שני, בת 22, כמה שלדור שלי (ואני בן 55) מחזיקים את הידע הכמוס הקשור בכל מה שנקרה עולם של  "מעטפה ובול". 

והנה הסיפור.

שני הייתה צריכה לשלוח מכתב לאיזה גורם ממשלתי חופר על משהו שצריך לשים ב hold כל זמן שהיא תתענג לה בטיול הגדול של חצי שנה לדרום אמריקה.

לאחר שכתבה את המכתב (שלא היה בדיוק בפורמט התקני של מכתב למשרד ממשלתי חופר), היא הדפיסה את המכתב (אצלי במשרד, כמובן, כי בשביל מה היא צריכה מדפסת, הדבר המיושן הזה), ואז התחילו השאלות... למרות שאני לא בדיוק אובייקטיבי, כאן מדובר בבחורה עם ראש מצוין, אחרי שנת קצונה, צוללת לתוך לימודי פסיכומטרי בדברים שאין לי לגבם מושג. אז מה היו השאלות?

נתחיל בקיפול הנייר לתוך המעטפה: "אבא, איך לקפל, ככה?"

אז עברנו למעטפה עצמה: "אבא, איפה כותבים את הכתובת?"

המשכנו: "והכתובת שלי אני צריכה גם לכתוב באיזשהו מקום?"

וקינחנו במשוכה הבאה- הבול- "איפה מדביקים את הדבר הזה?"

עכשיו בתור אדם ששלח בזמנו מאות מכתבים בשנה (לרוב קורות חיים לחיפושי עבודה), וגם מאות מכתבים ארוכים הביתה מהטיולים שלי במקומות רחוקים ואקזוטיים (שאגב  מקבלי המכתבים לא בטוח הצליחו אי- פעם להבין מה אני רוצה מהם מפאת כתב-יד הנורא שלי), לא יכולתי להפסיק לצחוק- וגם ביתי היקרה צחקה איתי כי זה באמת היה הזוי עד כמה קיים הפער בין הדורות בדבר כל-כך בסיסי כמו "מכתב".

לפחות הפעם זה היה הפוך, לשם שינוי, הפעם אני הייתי ה"טכנולוג, מומחה למכתבים" ושני, ביתי, שבדרך כלל צוחקת\מתעצבנת על חוסר המסוגלות הטכנו- משהו שלי, הפעם היא הייתה המתלמדת.

עדיף שנצחק על דברים כאלה ושלא נבכה על דברים אחרים יותר חשובים. העולם זז מהר, קצת מהר מדי לטעמי...

קודם החשיבה ואז המעשה

A man is but the product of his thoughts, what he thinks, he becomes.
(Mahatma Gandhi)

בתרבות של "תכל'ס" מקדשים את העשייה ואת התוצאות.

ונכון שכך.

אבל, מה קודם לעשייה? הלא זאת החשיבה, אנחנו לא תמיד מספיק מודעים שכל מעשה מתחיל במחשבה תחילה וכל חזון מתחיל בסיפור שהאדם מספר לעצמו.

לכן הדבר הכי "תכל'ס" הוא לפעמים לא העשייה בכלל אלא המחשבה שמתחוללת לאדם בראש.

עד כמה אנחנו מודעים לאותן מחשבות?

המאסטרמינד לטובת הארגון והיזם!

בזמן האחרון המחשבה על הכח של המאסטרמיינד דווקא לעולם הארגוני מציף אותי, אז חשבתי לשתף אתכם מה למדתי וראיתי...בתקווה להרבה התפתחות בקרוב!

המאסטרמיינד של רוני דוניץ לטובת מנהלים ועובדים בארגון!

1.      קבוצות ניהול שונות:  המאסטרמיינד מאפשר להן ליצור שיחה אחרת, מחוץ לקופסה, עם יותר תשומת לב לדברים שפחות רואים ומאתרים, דיון מונחה, ממוקד, לפי זמנים ואג'נדה, כלי לקבלת החלטות עם ראייה בזוויות שונות....הרי במאסטרמיינד משאירים את האגו מחוץ לדלת- הוא גם "כלי תומך- ניהול" בשוטף במתכונת של "אחד ל..."!

2.      גיבוש בתוך קבוצה: יוצר "אוירת יחסים" יותר אמפתית, יותר הדדית, מגלים דברים וצדדים אחד על השני שלא ידעו.

3.      גיבוש בין קבוצות, בין מחלקות: יוצר קשר וערוץ תקשורת קשובה יותר, פתוחה לאפשר עבודה אפקטיבית- "רואים את האדם" ולא רק את המטרה...

4.      מכשיר להשקת יוזמות חדשות, פרויקטים חדשים: המאסטרמיינד הוא גם כלי ליצירת חשיבה ומחויבות על ידי המשתתפים...ומי לא רוצה ליצור מחויבות ומוטיבציה?

5.      לאנשים שעובדים במקביל בפונקציות דומות- כאשר אין ביניהם יותר מדי מקום להחלפת מידע ולמידה של עמיתים: מנהלי תחום ,אזור, מכירות, מוקדים, שרות, בין היתר. המאסטרמיינד הוא כלי מצוין לאפשר העברת ידע בדרך מהנה ומעצימה (לא יבשושית...).

6.      כחלק מפעילות של כנסים של אנשים שבדרך כלל לא עובדים ביחד: סוכנים, מפיצים, אנשי שטח, בין היתר- המאסטרמיינד הוא כלי אפקטיבי ליצור העברת מידע ולמידה גם באירועים חד-פעמיים.

7.      כמנגנון לבניית שיח של אמון סביב מיזוגים: לפני, בתוך ואחרי מיזוג, הרי מיזוגים הם קשים ביותר ברובד האנושי והבין-אישי, ישנן תרבויות ארגון שונות- המאסטרמיינד מדגיש לראות את העולם גם בעיניו של השני!

8.      כפעילות במפגש חברתי של הארגון עם בני משפחה (במיוחד סבב שאלות במעגלים מסתובבים)- יוצר אנרגיה טובה, עניין ו"משהו אחר"- מה לא ידעתם על מה שהשני חושב ולא ידעתם לשאול?

9.      כמכשיר ליזמות: כמסגרת של אנשים ש"חושבים אחרת", המחובר להזמנה לקחת אחריות, יוזמה ומחויבות, המאסטרמיינד הינו מתאים ביותר לעודד ולפקס יזמים- בדרך כלל נמצאים לבד עם עצמם והרעיון שלהם.

10.  וכמובן, יש עוד, נשאר לנו לגלות... כמו כל פלטפורמה טובה J

צרו קשר ונבדוק יחד כיצד המאסטרמיינד יכול לקדם את מה שחשוב לכם בארגון!

בברכה,

רוני

הסיפור והאימון: אחים החיים טוב ביחד

לפני מספר ימים הייתה לי הזכות להיות מרצה אורח בקורס "קן לסיפור", מפגשים של מספרי-סיפורים שסיימו את המסלול הלימודים אצל שרון אביב, במרכז גולם למספרי- סיפורים.
העונג היה כולו שלי! נהניתי במיוחד כי גם אני למדתי אצל שרון לפני כמה שנים, וגם יצא לי לעבוד יחד אתה בתכנית מוצלחת שפיתחנו ביחד, גם בארץ וגם בחו"ל, תכנית אשר קראנו לה "מסיפור להצלחה"- הסיפור העסקי למנהל הארגוני.

הסיפור והקואצ'ינג הולכים יד ביד, הם אחים החיים מעולה ביחד, כי מה שעושה הסיפור עושה גם האימון, הוא מעצים את האדם, מזמין אותו לראייה חדשה, לתקווה חדשה, לתובנות חדשות.
אני שואף לכל שכל מתאמן אצלי יוכל לפתח את ה"סיפור החדש שלו", אם זה לשינוי קריירה, התפתחות עסקית או ניהולית או יוזמה חדשה לעבר המסלול של מי שהוא\היא רוצה להיות! בלי ה"סיפור" אין כל-כך לאן ללכת וכאשר ה"סיפור" הוא טוב, השמיים הם הגבול.

אדם השואף לשינוי הוא האדם השואף למצוא ולספר סיפור חדש.
הולכים יד ביד- אומנות הסיפור ואומנות האימון, למעשה שניהם הם חברים ב "אומנויות החיים".

בימים טובים, בוודאי, אבל גם בימים קשים, כולנו מסוגלים למצוא את הסיפור החדש שלנו. צריך רק לדעת איך להתבונן, איך להקשיב ואיך לקבל את האומץ לכך.
אחרי הכל כולנו סוג של ספר, כאשר בכל פרק יש סיפור ולכל סיפור יש משמעות מיוחדת.

יד ביד, כמו אחים החיים טוב ביחד.

אדם, עשה לך חבר!

לאחרונה אני מוצא את עצמי מבלה יותר ויותר זמן עם אנשים מבוגרים ממני בהרבה, קשישים, בעיקר בני משפחה- הורים ודודים- אבל גם אנשים שלא בני משפחה.
קשה לי להשתחרר מהצער שעולה בי כשאני רואה עד כמה אני מגלה שהקשישים האלה אינם נמצאים בקשר תכוף עם חברים וידידים. או שכבר אין להם אותם (נפטרו), או שהעיסוק במשפחה, קריירה והגיל הרחיק אותם אחד מהשני לאורך השנים, או שפשוט אף פעם לא היה להם הרבה חברים!

עצוב לי.
עצוב לי לראות מצב כזה כי אני חושב שהוא לא טבעי.במשך עשרות אלפי שנים בני- אדם חיו בשבטים, קהילות, כפרים קטנים, וכיו"ב, מתי בהיסטוריה היו כל-כך הרבה אנשים שחיו לבד? תחושתי היא שזה מצב שנוצר עקב העולם הגלובלי, הכלכלה הגלובלית, הקלות שבה אנשים נעים בחייהם ממקום אחד לשני עקב עבודה, הגירה מרצון והגירה שלא מרצון.

מחקרים רבים מראים שאחד מגורמי הסיכון הגדולים ביצירת מחלות היא הגורם ה"פסיכו-פיזי", דהיינו, סוג של בדידות, ניכור והתרחקות איש מרעהו.
לא צריך להיות מומחה לגריאטריה להתבונן סביבנו ולראות את התופעה הזאת....עצוב!

בעבודתי על עץ המשפחה שלי החובק עולם וארצות יצא לי לשוחח קצרות עם קרובת משפחה יחסית רחוקה בפלורידה בארה"ב (הפינה הדרום-מזרחית ביותר בארה"ב), בגיל 80+ שחייה בדיור מוגן.

איפה הבעל? נפטר.

איפה הילדים? אחד בפינה הצפון מזרחית של ארה"ב ושניים בפינה המערבית ביותר בארה"ב- הרי היא קליפורניה המפורסמת....

תגידו לי, ככה נהגנו להזדקן לאורך ההיסטוריה?

הנושא זורק אותי גם פנימה אל עצמי- כמה חברים אמיתיים (לא מכרים) רכשתי לעצמי בשנים האחרונות? במבט חפוז, אני חושב שכבר 25 שנים לא התווסף למעגל הקרוב שלי שום "חבר חדש" שאיתו אני בקשר תכוף, למרות שיש לי יותר מאלפיים אנשים באנשי- קשר באוטלוק שלי ולא מעט גם בפייסבוק—big deal...

יש משהו לא נכון בדרך שאנו מגדלים את חיינו. עוד לא שמתי את האצבע שלי על זה אבל אני לא מרפה. בינתיים אין לי ספק ש"עשה לך חבר" הוא כוון הרבה יותר נכון ממה שפעם חשבתי...

"מי שמתעורר מוקדם הוא בר מזל." (פתגם בוסני)

לא יודע אם זה "בר-מזל", "מוזר" או "אין ברירה" אבל לקום מוקדם זה מנת חלקי מאז שאני מכיר את עצמי. עוד בתור ילד הייתי צריך לחכות לכל שאר העולם שיתעורר כבר כי אני הייתי כבר עמוק באמצע היום...

אני מדבר על שעות של 400- 530, אני יודע שחלק מהקוראים בטח ישלחו אותי ל"מעבדת שינה", חלק יגיבו בכעס ובקנאה וחלק ברחמים כי אני לא בדיוק הולך לרקוד ב 2200....

ככה אני.

יש יתרונות: המוח על הבוקר הוא הכי צלול שיכול להיות, לפחות אצלי, הכל כל-כך בתול, תמים ונקי.

זה הזמן לכתוב, לקרוא, להתעמל והעיקר... הזמן לחשיבה הכי טובה.

ויש גם חסרונות. לפחות הבוסנים איתי...

מה דעתכם?

מי שיגנוב ביצים יגנוב גמל

מי שמכיר אותי יודע שאני חובב פתגמים מכל העולם, תמיד ראיתי את הפתגם כ"חוכמה מרוכזת", מפתח לשיעורים בחיים. דאגתי לאסוף אותם בכיף וללמוד אותם (וגם לשכוח אותם) במספר שפות שונות במשך שנים. אני יודע שיש אנשים שחושבים שהתרפקות על פתגמים ואמרות חכמות משום מה גורע מהחשיבה של האדם- יעני "לא מקורי"- אני ממש לא חושב כך.

ולכן, החלטתי לכתוב ולשתף בפתגמים יפים שאגרתי אצלי, שאולי גם אחרים יוכלו להנות ולהשכיל, כל אחד עם פתגמו הוא, כל אחד עם תובנותיו הוא...אז...

מי שיגנוב ביצים יגנוב גמל (ערבי)....

כמה פעמים שמעתי ש"לא איכפת לי אם הוא אמין או לא, מוסרי או לא, הוא חכם, יש לו ידע ואת הידע אני רוצה"- משהו מהסגנון הזה.

אני לא מתחבר לגישה הזאת כי בשבילי מי שגונב (בוגד, מרמה, משקר, מורח) אותך בקטן יעשה את זה גם בגדול אם רק יוכל.

היום זה ההוא מחר זה ההיא מחרתיים זה אני.

מי שבסדר איתי למרות שהוא לא בדיוק כזה עם אחרים, אני אומר, "היזהרו!".

פתגם יפה גם למי שאין לו גמל.

"יש לזכור כי גם בעיטה בתחת, היא צעד אחד קדימה!" (פתגם אירי)

זה לא נעים, אני יודע, אבל תחשבו לעצמכם, כמה פעמים מישהו עשה לך משהו רע או קשה וזה "שחרר" אותך קדימה....

פיטורין? אכזבה? גילוי שקר או בגידה? מחלה לא מוזמנת? פגעי טבע?, וכיו"ב...אלו הם חיינו, אנחנו כואבים את הרגע אבל החיים הם אוסף של רגעים בראייה מלמעלה ואחורה- לא כך? 

פתגם אירי לעניין, לדעתי.

הנגרים, המאסטרמיינד ומה שביניהם...

לפני מספר ימים התחלנו את השנה השלישית של "מאסטרמיינד נגרים" ואולי אתם שואלים- מאסטרמיינד? נגרים?...נכון, אם הייתם אומרים לי שדוקא את הנגרים אני הולך להכניס ולהנחות במאסטרמיינד גם אני הייתי מחפש את הקשר, בוודאי אלי, אדם שהתברך ביד שמאל אחת ועוד חצי יד לפחות בכוון השמאלי...

אז אגיד לכם מה הקשר- הם פנו אלי, כי המוביל של היוזמה של החבורה, איש יקר בשם נתי אבן-צור, הכיר וחווה את עבודתי עם מנהלים ובעלי עסקים, ראה שזה משהו שיכול לעזור להם- לקבוצה הנחמדה של נגרים עצמאיים שהתארגנה- לעבוד מסודר, מקצועי ומחויב- וככה זה התחיל!

אז איך זה מגיע לשנה שלישית?

גם זה פשוט- כי זה עובד! הנגרים האלה הם סוג מיוחד של אנשים, תערובת של אנשים שהם בעלי- מקצוע בתחום מיוחד, ברוב המוחלט עם נטיות של אמנים, לא פעם עם עסקים משפחתיים שירשו מדורות קודמים, אנשים שלא "עסקיים" במהותם אבל חיים גם הם בעולם של ניהול עסק.

האם אנשים שחיים הרבה "לבד" לא בתוך ארגון גג כזה או אחר והכוח שהם מקבלים שהם באים ביחד- תענוג! אני מאוד נהנה לעזור להם להתחבר גם למקומות הפחות מודעים- נקרא לו לרובד האישי שבניהול- הרי זה היופי שבמאסטרמיינד שהוא מחבר בין עולמות, אנשים, עסקים וצרכים.

קדימה נגרי המאסטרמיינד!

כשרצים קדימה חושבים גם על האנשים שאיתנו...

כאחד שנולד, גדל, התחנך וגם עבד בתוך התרבות האמריקאית הקפיטליסטית- וגם כאחד שעזב את אותה תרבות- אני יכול להעיד עם יד על הלב: תמיד חונכתי לחשוב שמה שחשוב זאת ההצלחה שלי, הקרובים לי, ה"קהילה שלי" ולגבי האחרים...שיסתדרו לבד!

זה לא תמיד נאמר כך אבל זה היה מובן, בעולם התחרותי והאינדיווידואליסטי זה מה שצריכים להצליח, או כך לפחות שדרו לסביבה.

לכן, היה לי מאוד נוגע ללב לשמוע חבר מאסטרמיינד, בעל מספר עסקים, מדבר מליבו על חברו מילדות שהיום מתמודד עם החיים בקושי רב, אפילו מוכן לאבד אותם.

לראות, לחוש ולהגיב לשיתוף כזה בקבוצה היה משהו מיוחד.

חברי המאסטרמיינד ישר הגיבו ונכנסו לעניינים.

כי זה ממש הטבע שלנו, לא הסיפור הזה שסיפרו לי בילדות...

אני חושב שגם העולם שישראלי היום מוכן לסוג יותר אנושי של תאווה להצלחה, לא זאת שייבאנו מאמריקה עם התפוצצות ההיי-טק אבל כזה שרואה גם את האנשים, הערכים והכוח של ביחד, גם בתוך המרק הקפיטלסטי המנחה את חיינו היום.

עכשיו מגיע המאסטרמיינד גם ל"יחידות המיוחדות"...

אני שמח לספר שעם כניסתי לשנה העשירית של פעילות בארגון והנחיית המאסטרמיינד אני מרוצה לראות איך המודל והחזון מגיע גם ל"יחידות מיוחדת".

לפני כשבוע היתה לי הזכות להנחות מאסטרמיינד בהתארגנות של יוצאי מרכז צופן וביטחון, המוכר בראשי התיבות מצו"ב ,היחידה ביחידת לוטם של אגף התקשוב בצה"ל העוסקת בשירותי ופיתוח הצפנה לא רק לצה"ל, אלא לכל מערכת הביטחון הישראלית.

במילים האחרות, היו בחדר הזה כ -11 חבר'ה חכמים, פתוחים מחשבתית, שכל כולם בתוך סטארט-אפים מעניינים, ובייעוץ בחוד החנית הטכנולוגית כאשר קשריהם ענפים ובעלי-פוטנציאל גבוה.

האמת היא שהיו לי מספר חששות אם המודל של DunetzMastermind, המדגיש לא רק את "סיעור המוחות" כמטרה אלא "תמיכה אנושית", לא רק "הברקות" אלא "התמודדות עם התלבטויות" העוברות לפעמים את הקו המלאכותי הזה של "עבודה ובית", "מחשבה ורגש", התלבטתי עד כמה זה יתאים לחבר'ה האלה...

נוכחתי לדעת שחששותיי היו לשווא- הם הקסימו אותי!

כפי שראיתי בעשרות אם לא במאות מפגשים שהנחתי בעשור האחרון, מודל ה DunetzMastermind הוא בראש ובראשונה מודל של תקשורת אנושית-ניהולית, מקום שבאים אליו בני-אדם, לפני שהם מתוייגים כ "מנהלים", "מהנדסים", "יזמים", וכו'.

בזה אני גאה, זהו ערך חשוב בעיני. ערך חשוב בעיני הוא שכמה שיותר אנשים יחושו, יחוו , יתרמו וייתרמו ל "מה שרואים, מבינים ומתחייבים ביחד, לא עושים לבד!"

אז מתי בפעם האחרונה עשרה אנשים חשבו בשבילך?

צריך לחבק את החיים. נקודה.

בסוף כל שבוע מגיע סופשבוע. ובכל סופשבוע אני עוצר וחושב טיפה על השבוע שעבר, וכמה מפתיע, אני בקושי זוכר אותו! וכשאני באמת עוצר וחושב על הדברים הקשים, המפחידים והזוועתיים למיניהם אני חושב שאולי טוב שזה ככה, אולי זאת עוד תכונה שזכינו בה כבני-אדם שתאפשר לנו לחיות וללכת הלאה. איך אפשר לעכל לגמרי את התמונות והידיעות הזוועתיות של אנשים העומדים ומחכים לאוטובוס או מדברים עם החברה בנייד ובן רגע מתחילים לדקור או לדרוס אותם למוות...או לאדם קשיש- קרובת משפחה שלי- שמרגישה לאט אבל בטוח שהשפיות עוזבת אותה והיא נשארה לבדה עם הפחד הגדול וכעס על כל מה שסביבה...

השבוע עשינו תרגיל בקונדליני יוגה שבו אנו עוברים ונוגעים בכל חלקי הגוף שלנו, כל סנטימטר, מלמעלה עד למטה וחזרה כמה וכמה פעמים ופשוט "מברכים" את אותו מקום. בהתחלה הרגשתי כמו שאני מרגיש עם הרבה מהתרגילים המוזרים של היוגה הזאת שזה קצת too much בשבילי, weird big time, אבל לאחר שהתחלתי בזה הרגשתי (וגם זה קורה לי הרבה ביוגה הזאת) שיש הרבה חכמה לתרגיל הזה. המון חכמה לתרגיל שמחייב אותך לגעת בחיים שלך,תרתי משמע, ולזכור ולהכיר תודה שכל זה חי ולא מת....חי ולא מת!

כמה זה פשוט. כמה זה קשה. צריך לחבק את החיים. נקודה. כי הם כל-כך, אבל ממש ממש כל-כך קצרים.

לחיים!!

האם להיות יזם משמעו אין יום ואין לילה?

אתמול במאסטרמיינד של יזמים טכנולוגים עלה שיתוף שאני קורה "ישן/חדש", כלומר שמעתי אותו אין סוף פעמים וכל פעם הוא משהו חדש.

במילות היזם הצעיר והלא נשוי: " יש לי חברה מצליחה בתור סטארט-אפ, אני אוהב את העבודה מאוד וגם את האנשים, אבל פשוט כל-כך חסר לי להיות יותר עם חברתי, עם החבר'ה יותר עם הדברים שכה מעניינים אותי בחיים...מה עושים?".

אולי חלק מכם כבר שולפים את כל הכלים היפים האלה של ניהול זמן אבל  אולי האמת הכואבת היא שבסופו של דבר יזמות משמעה סוג של טוטאליות ואין ממש פתרון קסם...מה דעתכם?

ובכל זאת... גם היזם יכול לשפר את איזון חייו באותם העקרונות של כל אחד אחר: קביעת סדרי עדיפויות, האצלת סמכויות, גבולות, מלחמה עיקשת בפרפקציוניזם הרסני, בין היתר.

אני מוצא שהרבה פעמים המילה "יזמות" מסתירה יכולת נמוכה להציב גבולות ולהכניס "מעצורים בריאים". כדאי גם ליזם לזכור שעם כל הכבוד להברקה, חדשנות והמוצר שבדרך, יש משהו יותר חשוב וקוראים לזה "חיים"...

מה קורה כשהמנהל מתגרש?

במפגש מאסטרמיינד אחד שיתף אותנו חבר אחד, מנהל בכיר, שהוא עומד להתגרש. יש לו 3 ילדים מתחת לגיל 18 והוא מודאג: כיצד לשלב את הסטטוס המשפחתי החדש עם הצורך שלו לראות את הילדים? 

עד אותו רגע "לראות את הילדים" היה דבר טבעי, הרי גרו באותו בית ביחד. 

פתאום הכל נראה מסובך יותר...תוך כדי הצורך לשמור על המעמד בעבודה וה"רצינות". 

חברי המאסטרמיינד שאלו, אתגרו, ייעצו אבל בעיקר הקשיבו. לעיתים הדברים החזקים ביותר שקורים לאדם קורים תוך כדי הקשבה ושקט. 

שלא נשכח, חברים, המנהל המוערך והיקר שלנו הוא קודם כל בן- אדם. האישי והמשפחתי, המקצועי והעסקי- כולם מתערבבים.

לעבוד עם בני משפחה? חברים?

כולנו מכירים את האזהרה הגדולה ששומעים על הדרך- "רק לא לעשות עסקים עם משפחה וחברים!"

אבל מה עושים הרבה מאיתנו? בדיוק ההפך- עובדים עם חברים טובים, אחים ואחיות, דודים ובני-דודים, ומה לא...אז למה לא בעצם? 

בעולם שכה חסר אמון האם זה לא הגיוני לחבור לעבוד עם האנשים שאתה הכי קרוב להם- וזה לא בני משפחה וחברים?

כן...ולא!

על כך דנו גם במאסטרמיינד שלנו, צצו כל מיני דעות וחוויות אישיות כאשר דבר אחד יצא ברור לחלוטין: זה לא נושא פשוט, צריך לעבוד עליו, אבל בסופו של דבר, למרות הקושי ו"האיום", רוב החברים כן היו חוברים למשפחה וחברים. 

למרות הכל.

כל יום ביומו

היום התחלתי תכנית לימודים עם עוד 12 אנשים מכל מיני מקומות בארץ כאשר הנושא התכנית הוא שילוב בין ליווי אנשים במצבי קושי בחיים והחיבור לקהילה (נקרא "ליווי רוחני" אבל זה לא בדיוק נשמע לי נכון, אני חושב שזה "העצמה אישית לאנשים בקהילה"). 

קבוצה מאוד מרשימה של אנשים- גם גברים ולא רק נשים- פרישה של גילאים, לרוב מיישובים קטנים שונים (קיבוצים, יישובים קהילתיים וסתם פרברים - כמוני). סוגי רקע שונים.

חוץ מהעובדה שהתכנית מאוד מושקעת ורצינית חשבתי לעצמי שרוב האנשים שהגיעו לתכנית לא ידעו בדיוק לאן הולכים בצורה מעמיקה, למה לצפות. 

תהיתי לעצמי, איך אנשים קופצים על העגלה בלי לדעת לאן היא הולכת בדיוק? ואז הבנתי- לפעמים זאת הדרך הטובה ביותר! 

ברקע, בניסיון ובאופי אני מעריך מאוד את נושא התכנון, המיקוד במטרה והצבת מטרות, הלא מזה מורכב החיים המקצועיים של רובנו וזה מתבקש. 

אבל יחד עם זה אסור לשכוח שהעתיד שלנו מורכב מכל יום ביומו. לפעמים לא יודעים אבל אפשר לחוש, להאמין ללמוד גם תוך כדי. 

השילוב בן השניים נראה לי מעולה. כל יום ביומו. כך קורה בלאו הכי. לדעתי שילוב יפה לחיות את הרגע ולבנות אל העתיד.

האם אתם עושים מספיק טעויות?

זה נשמע מגוחך השאלה- לא? 

אז לא, כי מחקרים מראים פשוט שמי שלא טועה בדרך כלל סובל גם מחוסר יוזמה ועשייה, וזה לא בדיוק מביא לתוצאות בעסקים ובחיים. 

הרצון לא לעשות פן נטעה, למרות שהוא מאוד מובן, פשוט לא עושה את העבודה----הנה  ציטוט חכם ומעשיר לכל אחד מאיתנו שיושב בצד ומתכנן דברים כאשר האחרים רצים קדימה ומתנסים!

While one person hesitates because he feels inferior, the other is busy making mistakes and becoming superior. ~ 

Henry C. Link

מזמין אתכם להתבוננות: כמה אתה נמנעים לעשות דברים מחשש לטעות והאם פעם חשבתם על כמה הדפוס הזה עולה לכם? 

למחשבה...

התמקדו בהישגים ותורידו לחץ!

נתון מדהים ממחקר חדש: 90% מביקורי חולים לרופאים בארה"ב קשורים בדרך ישירה או עקיפה לתופעת ה"סטרס" Stress! אתם קולטים? הדרך שבה אנו חיים גורמת או מקצינה אצלנו כמעט כל המצבים הקשים של הבריאות!!

מצד אחד הסטרס הוא חיוני לחיים: הוא נותן לנו התראה להימנע מסיכונים, הוא מסייע בגירוי לעשייה ולפעילות, הוא מדברן, מאיץ ותומך תהליכים חשובים. הצרה הגדולה היא שבימנו אנו, איבדנו שליטה, הוצפנו במידע ובריכוז דרישות, ציפיות ועומס כך שאנו משלמים מחיר יקר, גם בנפש וגם בגוף. ללא ספק, תעשיית המיליארדים של ה wellness מתקיימת בגלל שאנחנו לא ממש מצליחים להתמודד עם הסטרס הזה.

By Ambro, published on 25 June 2011

Stock Photo - image ID: 10046983

קראתי על שיטה יפה, חינמית ומאוד מדברת אלי שפתוחה לכל אדם ואדם: למנות את הישגך בסוף כל יום! כבר שמענו על רשימת "3 דברים טובים שיש לנו", וגם אותם כדאי לרשום, אך כאן הזווית היא על הפעילות ועל ההישגים. מחקר שעקב אחרי צוות עובדים לאורך 15 יום מצא ירידה משמעותית בלחץ דם, כאבי ראש, קושי בלהתרכז ועייפות כללית לקבוצה שהקפידה לרשום בכל יום מה היו ההישגים באותו יום. ואגב, הישגים הם לא בהכרח בעבודה ולא בהכרח "תוצאות מדידות". מסתבר כשהאדם מפוקס על מה הוא משיג קורה בפנים משהו המקשר אותו לדברים חיוביים, התייחסות חיובית, פחות לחפש לבקר ויותר להעריך את עצמו.

אני רואה את זה אצל קהל מתאמניי כבר שנים: הצורך להרגיש שליטה על החיים, להפחית בביקורת העצמית הקטלנית, להזרים אנרגיה לעבר ה"אני מתקדם" ופחות ל"למה אני לא מתקדם".

בכלל נראה לי שהחברה שלנו זקוקה למנה גדושה של de-stressing- והדבר היפה הוא שניתן לעשותו. זה ייקח אולי קצת אומץ, הגברת המודעות ועבודה עם גורמים חיצוניים אבל בהחלט- ניתן לעשותו וחייבים לעשותו. ואם לא לטובתנו לפחות לטובת האחרים שאוהבים אותנו וצריכים אותנו במיטבנו!

THE NEW HABIT CHALLENGE: CAN LISTING OUR ACCOMPLISHMENTS CURE OUR STRESS ADDICTION?

בעל עסק- בדוק את מודל העסקי!

איך המודל העסקי שלך? בדקת? קבלת משוב? חשבת מזוית חדשה?

זה בדיוק מה שעשינו במפגש הראשון של השנה ב"מאסטרמיינד מנהלים ובעלי עסקים" ועוצמה אדירה היתה באויר כי הרגשנו שממש מקדמים אחד את השני! 

התמקדנו בחבר אחד ונתנו לו את כל מה שעלה בדעתנו, בניסיון המצטבר הרב, ביכולת לשאול שאלות קשות וישירות ביחד עם התמיכה האנושית והאישית לכל אחד....

עם האגו בחוץ!!

אך נושא המודל העסקי הוא לא רק נושא למאסטרמיינד, הוא דבר שבו אני עוסק בחלק גדול מהאימונים שלי, הוא לא תמיד מובן. 

יש אנשים שחושבים שהמונח הזה מורם מעם, "פלצני", תיאורטי- ממש לא! 

מודל עסקי הוא פשוט ולעניין: איך אתה כבעל או מנהל עסק מתכוון לעשות כסף. 

בלי מודל עסקי אין כסף ובלי כסף אין עסק. 

אז מה חדש? כלום, למען האמת חוץ מזה שמרביתנו לא ממש עוצרים לבדוק את הדרך שבה אנו עושים (או רוצים לעשות) כסף, עסוקים בביצוע, בלרוץ אחרי הזנב, ב doing ולא ב thinking, כי לפעמים העמקה בחשיבה על מודל העסקי יכול לערער את החשיבה, יכול לאתגר את הסטטוס קוו, להוציא אותנו מתרדמת ומלהסתתר בתוך אזור הנוחות.

בעל עסק, בדוק מודל עסקי בכל טיפול 10,000 לפחות כי בלי זה...אין עסק!

המאסטרמיינד נפגש הערב- איזה ערך נייצר הערב?

הערב מתחיל שנה חדשה של  המאסטרמיינד מנהלים-בעלי עסקים, קבוצה מדהימה שבה כולם- חברים ואורחים כאחד-  "מביאים את עצמם" אחת לחודש וכבר למעלה מ 8 שנים....

אני מאוד אוהב את הביטוי "לייצר ערך", זה תרגום מהאנגלית

to create value, לעיתים זה בשימוש צר של משקיעים ותעשיית הון הסיכון שמדובר בעיקר על הפרספציה של ערך פיננסי בסופו של דבר; לפעמים זה בשימוש בשווק כאשר שם המטרה של "ערך שירצו לקנות". 

הערך של המאסטרמיינד שאני יצרתי ומוביל כ 10 שנים הוא מפוקס במקום אחר- הערך שהאדם מקבל לחיים שלו, להתנהלות שלו, לעסק שלו או לעיסוק שלו.

הערך הוא יותר רחב, יותר עמוק, יותר נסתר אבל שלא תבינו לא נכון- הוא שם!

זה יכול להיות בתובנה שפתאום "נופלת עליך", שאלה חודרת שמנערת אותך, מבט של תמיכה, הקשבה עמוקה שנותנת לך פשוט "להיות, לעיתים זה מאוד "מוחשי"- רעיון ספציפי, קשר לאדם, איתור של משאב, הזמנה להיפגש....

אני אף פעם לא יודע מה יהיה הערך לאדם המשתף, האדם המשתתף, הקבוצה שמקשיבה לסרטון או להערה שנורתה לאויר ולאחר מכן מנסים להבין מה היא בחוכמת ההמונים שיצרנו.

במאסטרמיינד, כמו בעסקים וכמו בחיים, אתה יודע איפה אתה מתחיל אתה אף פעם לא יודע לאן זה מוביל. זה היופי שלו, העוצמה שלו, הנכס שבו.

אז המאסטרמיינד מתחיל הערב בהוד השרון ובחדר יהיו כ- 10 אנשים----מתי בפעם האחרונה 10 אנשים חשבו ביחד איתך?

חמלה עצמית: מפתח חדש למנוע דחיינות

כל מי שפעם ניהל אנשים, טיפל, אימן או ייעץ למנהלים, בעלי עסקים או סתם אנשים טובים באמצע הדרך, יודע שלעיתים רבות הבעייה היא לא מה לעשות או מה להחליט אלא פשוט....לעשות! סינדרום הדחיינות מוכר לכולנו, למעשה כולנו היינו שם במידה זו או אחרת, זה טבעי,  זה אנושי ואין לצפות להיעלמותה של התופעה. אבל מה לעשות שהמחיר של הדחיינות הוא בשמיים! ראיתי כבר סטטיסטיקות שסיפרו על דחיינות כרונית אצל 90% מהסטודנטים באוניברסיטה, בזבוזים של שעתיים ביום בממוצע בארגונים עסקיים ועלות של מאות אלפי דולרים לשנה לקבוצות עבודה בארגונים גדולים...בקיצור- כואב!

מרבית ה"פתרונות" נמצאים במגרש של טיפים קצרים, טכניקות וגימיקים לדחוף את הדחיין לעבר הפעילות הרצויה והלא מתגשמת- עם תוצאות מפוקפקות. לכן, מאוד אהבתי לקרוא על זוית ראייה חדשה בנושא במאמר המגיע ממוסד הקשור לאוניברסיטת ברקלי הידועה בקליפורניה:Can Self-Compassion Overcome Procrastination?

במאמר מדברים על מחקר שמצא ש"דחיינים כבדים" מסתובבים עם רמה גדושה ביותר של ביקורת עצמית, כלומר, "חוסר הפרגון" מביא לקיפאון או אי- עשייה, ואותו אי- עשייה מוביל לביקורת עצמית עוד יותר קשה, וכל הגלגל הזה לא מביא הרבה חמלה לאדם עצמו וגם לא לעולם כולו.

הדיאלוגים הביקורתיים בדרך כלל נמצאים בתוך המוח של אותו אדם, ביקורת עצמית ללא בקרה ו"ענישה" על זה ש"ריבונו של עולם, עוד לא התחלתי!", וכיו"ב.

אז מה עושים? אני לא אוהב לתת נוסחאות כי הן בדרך כלל מתאימות לחלק מהאנשים ולא מתאימות לאחרים, הם מתרכזים בפלסטר ולא בפצע, ב"שורה התחתונה" ולא בתובנה שמביאה את השינוי המיוחל. אך דבר אחד אני רוצה להגיד בריש גליי: צריך לאמן את הסביבה לצאת מתרבות הענישה והאשמה ולחפש את העולם של התנסות ולמידה. לא חשוב כמה שנים עברו בארגונים מאז שהמונח "כח אדם" הפך להיות "משאבי אנוש", והמילה "הדרכה" שונתה ל"למידה"...כל זמן שלא משנים את אווירת הניהול שום מילה לא תזיז את הדחיין לעשייה. אני סבור שהגברת אקלים ניהולי הפתוח לדיון, שיח, שאלות,  התנסות ו...כן... גם כישלון; מערכות שיש בהן גם את ההעצמה שמביאה דברים כמו אימון ותמיכה וסיעור מוחות כמו זה של המאסטרמיינד, תרבות המעודדת יצירתיות וחדשנות אפילו על חשבון הלו"ז הקשיח והיעדים הסופר- אמביציוזיים, רק אוירה הזאת תוכל להעצים את המנהל, תביא למגמה להוריד את הביקורת העצמית הקטלנית ותפנה את הדרך לפחות דחיינות ויותר עשייה והגשמה.

אם המחיר של דחיינות בשמים, מה כבר יש לנו להפסיד?