אני מניח שמי שקורא את הכותרת הזאת לא מייד מבין מה אני מדבר בכלל- התחרפנתי? דרך חדשה ופסולה לפרסום? סתם דבר הזוי?....
אז חברים, אני תיכף אסביר אבל קודם ברצוני להגיד שאני מאוד אוהב את יום כיפור, הוא ה"חג" שמדבר אלי ביותר בכל הלוח השנה היהודי, הוא בעיני הדוגמא המוצלחת והמשמעותית ביותר של לקיחת חג "גלותי ביותר" ולהביא אותו למודל חדש במדינה שקמה לעם היהודי, ללא קשר לרמת הדתיות, עדתיות, גיל והשכלה של האדם.
הוא בעיני החג הכי ישראלי שיש, והוא ממש לא חג ישראלי...
תגידו: איפה עוד תמצאו דברים כאלה במדינה אחרת בגלובוס?
כל רשתות הטלויזיה והרדיו מושתקים, יש לך שקח כזה באויר שבלתי אפשרי למצוא אותו בימנו המחוברים והסופר- דיגיטליים.
הטלפון כאילו הפסיק לעבוד...גם בעידן שלנו שהסמארטפון נהיה היד השלישית שלנו, הרי בלתי אפשרי להתנתק ממנו, נראה שביום כיפור, הסמארטפון החליט ללכת לישון סוף סוף...
והרחובות? עכשיו זה לא רק מיוחד במינו- זה מדהים בעיני!! איפה תראה אוכלוסיה של 8 מליון ומעלה ביום אחד לא נוסעים?
אפילו האוכלוסיה הלא יהודייה, איכשהו, מוצאת את עצמה מכבדת את הרוב, בלי יותר מדי רעש, כאילו שיום בלי יותר מדי רעש זה מדבר גם אליהם.
והאופניים? החיבור הלא אינטואיטיבי הזה בין אופניים לילדים ויום שהמבוגר נותן לילדים להיות במרכז הכביש כאשר הוא בצד, בבית, בבית-כנסת, בחוף הים, לא משנה, הוא לא בכביש!
ולצד המאסות של אופניים העפים לכל כוון יש לך את ההמונים שהולכים בצד הכביש בלי למהר לשום מקום, חוץ מהמתפללים הצמים שאצים להספיק לכל נדרי או לכל סיבה אחרת שבגינה הם נוהרים לבתי-כנסת.
האם כולם הולכים להתייחד עם אלוהיהם? אני בספק, אבל בכל זאת משהו מושך אותם לשם, כאשר לרבים מהם זה יכול להיות הפעם היחידה בשנה שבכלל תראה אותם שם...
עברתי שנות דור מילדותי בארה"ב שיום כיפור היה יום של קודש הקודשים, יום ש"דברתי עם אלוהים" באמצעות התפילות והניגונים של יום כיפור. קשה להגיד שאני אותו אדם למרות שהתפילה היא אותה תפילה.
אם אז הכל היה ברור אז עם השנים הכל הפך להיות הרבה פחות ברור, אני זוכר שאז צחקתי על היהודים ה"לא יודעים" האלה שבאים לבית-כנסת, מבקשים סליחה, מתפללים תפילות ארוכות על כל המשתמע מכך ואז נעלמים מבית הכנסת עד השנה הבאה...
אז צחקתי עליהם, הסתכלתי עליהן מלמעלה בדרך שמאוד נאה לילד בין 12 או 13 שכה בטוח בדרכו, היום נהיתי מאוד דומה להם, "אחד מהם", אז "הבנתי" והיום אני הרבה יותר תוהה, שואל, חוקר, נזכר.
כמו שמרק טוויין פעם אמר, " אני לא צעיר מספיק לדעת את הכל".... למרות הכל, התפילה עדיין מחברת אותי ואני מחבר אותה לחיי, להסתכלות בשקט על החיים שהיו ועל אלה שעוד יהיו.
אני בבית שם, שוחה בניגונים והריחות שלהן, שלמרות העשורים שחלפו והניסיון הרב והגלובאלי שנכנס באמצע, זה עדיין הבית שלי, הוא מחכה לי מתי שרק ארצה...
אוקי, אז איפה הקוצ'ינג פה? לא תראו את המילה הזאת בשום מקום, ומצוין שכך. ברגע שאמרת "קוצינג" עולות כל מיני אסוציאציות בראש, בדרך כלל לא כאלה שמסייעות בדרך.
אצלי הקוצ'ינג האמיתי מתחיל בדיוק ב"יום כיפור הפרטי" של כל אדם. ביום הזה שאתה מתנתק מכל הדברים שסותמים לנו את החיים- מאוכל למחשב לטלפון לקשקשת ל busyness, ועוד, ועוד.
זה היום שבו אתה סוף סוף יכול רק להיות, 24 שעות שבהן המדינה ההיפראקטיבית הזאת נותנת לך להיות בשקט...
היום שבו הרעש מושתק שאתה יכול סוף סוף לשמוע את הקול הפנימי הזה, שכה קשה לשמוע אותו. רק שם, שם היכן שהאדם יכול להיות בשקט שלו, נמצאות ההתחלות לשאלות הרבות המציפות אותנו.
שם בניתוק מהשקע, בצורך לארח, להרשים, להשיג ולהגיע.
במילים של אדם מעולם אחר בעידן אחר:"It is never too late to be what you might have been" (George Eliot)
יום הכיפורים, חג לישראל, חג לקוצ'ינג, היום שאפשר להגיד מתחיל השינוי שאותו אנו מחפשים.
גמר חתימה טובה.
