השבוע היה משהו מיוחד: נוכחתי בשני אירועים שגרמו לי לצאת לגמרי מ"אזור הנוחות", מחוץ לדברים שאני רגיל להם ביום-יום, שני אירועים שבהם לא אני הייתי במרכז, שני אירועים שונים אחד מהשני כמזרח ממערב.
עבורי זה היה מעניין להתבונן בתגובות שלי בשני המקומות, לחוש את התחושה הזאת שאתה לא בדיוק במקום שאתה רגיל אליו...וזה תמיד מעניין ומסקרן אותי...
הראשון היה אירוע "חרדי לכל דבר", למרות שזאת לא היתה הכותרת שלו.
אשתי, שתיבדל לחיים ארוכים, נכדה למשפחה רבנית מפורסמת מהעדה התימנית, סבא רבא היה הרב הראשי ליהדות תימן עוד בתימן, כאשר סבה היה רב מרכזי בקהילה כאן בארץ.
האירוע היה אזכרה לסבא והגיעו כ- 200 איש לאולם בבני-ברק...
מצאתי את עצמי בחדר נטול נשים, הן ישבו מאחור ודברו ביניהן כאשר הילדים רצו והרעישו.
זה לא היה חשוב כל-כך, כנראה, כי בלאו הכי רק הגברים קבלו זכות דבור, ולא סתם גברים אלא גברים רבנים עם הקפוטה והכובע השחור- חדר מלא כובעים שחורים ואני ועוד כמה בולטים בשונות שלנו.
הרגשתי בארץ אחרת, בני, גיל, שזה עתה סיים מכינה קדם- צבאית הסתובב עם מכנסיים קצרים וגופייה בתוך הים השחור, דיבר עם אנשים ששאל מיהו ומה הוא עושה: כשענה" אני עומד להתגייס לגולני" תהיתי מה חושב הצד השני, חדר מלא אנשים שלא בדיוק משרתים שלוש שנים, ועוד בגולני...
הרגשתי זר ומוזר, אפילו קצת כעוס....האם הם רק שונים או יותר מזה?...
חיכיתי לזמן שנוכל לברוח הביתה...
וביום שלישי אירוע ממש בצד השני של הספקטרום: חתונה של "שתי כלות".
כן, שמעתם נכון, חתונה לסבית במקום הכי הכי שראיתי בארץ, "חוות רונית", מקסים, יוקרתי ונעים.
שתי כלות מתחבקות, מתנשקות, החופה עם רב שחבש כיפה, הטקס היה שילוב של מסורת יהודית עם אמירה חברתית.
הקהל היה אוהד, פתוח, אוהב- אני נהנתי, חייכתי וחשבתי לעצמי שאני באמת רואה משהו פעם ראשונה בחיי.
אתם יודעים מה? כמה שזה לא בדיוק הדרך שלי הכל זרם, היה טבעי, היתה שם אהבה וגם קבלה.
חשבתי לעצמי, מה ההבדל בין שני האירועים?
האם קבלת השונה הוא באמת שונה ממצב אחד לשני או שכל קבלת שונה הוא דומה רק יש כאלו שיותר קשה לנו ויש שפחות...
