מנהל בכיר מדבר על המאסטרמיינד של רוני דוניץ

מחמם את הלב לראות את המייל ששלח משתתף במאסטרמיינד מנהלים-בעלי עסקים מזה יותר משבע שנים לחברי הקבוצה- לאחר מפגש חברתי שעשינו, אחד בכל שנה...
----------------------------------------

"אמש, הוכחנו שוב,שהמאסטרמיינד של רוני, כתהליך מחשבתי וכמנגנון למניעת קיבעון, הינו ייחודי, והחיבור של השונות שבכל אחד מאתנו, מזקק תובנות חדשות ומשקף עד כמה הבעיות בהן אנו נתקלים הינן דומות.

ההרכב החברתי מאתמול, גם עושה אותן לנעימות.

 בשורה התחתונה, אין עוד חיה כזו."

שונה אבל דומה

להתעורר יקיצה טבעית בשבת בבוקר ב 5:00- הציפורים מצייצות, העולם נע בין חושך לאור, כולם ישנים (עמוק....)
או עוד לא חזרו מהבילוי של הלילה ....
אני לפני פגישה עם חבר להליכת בוקר ב 6:30, ואני מוצא את עצמי לבד מלא- מרץ במשרדי, מוזיקה סינית מסורתית שקטה ברגע, מול המחשב ממשיך בהכנת מצגת לשבוע הבא....
ונהנה מכל רגע...
אני יודע שלחלק מהאנשים זה יישמע הזוי ו"תיק", לי זה דווקא כיף, נחמד, מחייך...
כמה מעניין הוא השוני בין אנשים, הביטוי באנגלית

different strokes for different folks

די עם ההשוואות!

יש דבר שתמיד נראה לי פוגע, בזבוז ו"אנטי- מעצים"- זה לעשות השוואות בין אנשים. 

כמה כולנו מכירים את הדבר הזה! והאמת היא...שברגע שהשוות בין שני בני-אדם שלחת מסר שבצד השני מתורגם ל "אני יותר או פחות?"...."אם אני פחות זה אומר שאני לא מספיק טוב...ואם אני יותר, אז....מי יותר ממני?"...וכו', וכו'...

מתי באמת נלמד, ולא ברמה של מס-שפתיים אלא ברמה אמיתית, אותנטית, שכל אחד הוא ייחודי, אין עוד אחד כמוהו, וכדאי שהוא יהיה רק הוא כי כל שאר האנשים כבר תפוסים!

----------------------------

למה לא היית אתה?

רבי זושא מאניפולי אמר: "אם יאמרו לי בעולם האמת זושא, למה לא היית כמו משה רבנו? לא אתיירא כלל, וכי אפשר לדמות אותי למשה רבנו? ממה אני כן מתיירא - כשיאמרו לי זושא, למה לא היית זושא?"

"We forfeit three-fourths of ourselves in order to be like other people."

השתמשו בסיפורים אישיים במצגת הבאה

העולם של המאה 21 מגלה את מה שידעו היטב אבותינו גם סביב המדורה: את כוחו של הסיפור. מוחנו האנושי

קולט טוב יותר מידע שמגיע אליו כסיפור, הוא גם זוכר אותו טוב יותר וגם מושפע ממנו יותר. המלצה חמה: הכניסו סיפורים אישיים

למצגת הבאה שלכם- אנקדוטות מתאימות לתוכן, לאתגר ולהתמודדות. הכינו לכם "ארגז כלים של סיפורים"- האמינו לי מהר מאוד תראו

את ההבדל והתגובות מהקהל שלכם! לא חשוב אם מדובר במצב של מכירות, שווק, הדרכה או מוטיבציה, המיומנות של הסיפור- במיוחד

הסיפור האישי- הוא נכס אדיר....למדו איך להשתמש בו!

הפרפקציוניזם האכזרי...

PERFECTIONISM LEADS TO STRESS, WORK DELAYS

היי הלו הלו, כל הפרפקציוניסטים למיניהם---קראו עוד מחקר מספר שפרפקציוניזם מוביל לדחיינות, מתח ודחיות בעבודה....ממש, ממש לא מפתיע ולא חדש, נכון?

אז אם כן, למה לא נגמר התור הארוך של פרפקציוניסטים שממתינים למאמן, מטפל, יועץ, סדנאות וכדומה?....בעיני- ומניסיוני- פרפקציוניזם זה משהו שצריך לדעת לנהל אותו טוב טוב אחרת הוא משתלט לך על כל הווה ועל כל העתיד...

http://www.exami.net/perfectionism-leads-to-stress-work-delays

 

כמה אתה ישן?

כמה אתם צריכים לישון כל יום?
שינה זה נושא מרתק- ואני מוצא שלדעתי רוב הלא ידוע עולה על הידוע...
מה שלי בטוח הוא שהרבה אנשים סביבנו מסתובבים בעולם ללא מנה "מתאימה" של שינה וההשלכות יכולות להיות משמעותיות ולא טובות...
הנה פוסט בבלוג מאוד חמוד בנושא:

http://blog.bufferapp.com/how-much-sleep-do-we-really-need-to-work-productively

אני אישית מכיר את עצמי היטב: לקום מוקדם ולישון מוקדם...האם דם פלאח זורם בעורקי? לא נראה לי...

להתעצבן---גם זה הרגל!

שמתם לב שכולנו אוסף של הרגלים? אני מזמין את כולנו לבדוק את ההרגלים שלנו- הם בכל מקום, כל פינה...
גם להתעצבן זה לא בדיוק התפרצות הר-געש, אלא הרגל שיש לנו, אולי עמוק בתוכנו, אבל הוא שם...
כל הרגל אפשר לשנות , יש קלים יותר ויש קשים יותר.
רגשות הם גם הרגלים, גם נדיבות הלב, גם בדידות, גם תעוזה וגם "פולניות"...

אתגר חשוב בחיים: לפתח, לעודד ולטפח הרגלים טובים....
וגם לאתר, לחנוק ולחסל הרגלים רעים.

כדאי לזכור שגם תגובות רגשיות זה הרגלים. זאת נקודה שיכולה לחסוך לנו הרבה מאוד בחיים...
אולי גם את החיים עצמם.

להוציא את המוזיקה מתוכך

היום נפגשתי עם חבר הטוב ביותר שלי , ישראלי יקר שחי כבר  25 שנים מעבר לים בארה"ב, המקום שאותו עזבתי אני לפני יותר משלושים שנה.
מתוך השיחה נזכרתי בהגיג שפעם שמעתי ונגע בי עמוק באותו רגע, וגם היום," יותר מדי אנשים עוזבים את העולם הזה כאשר המוזיקה עדיין בתוכם".

אותי מאוד מעסיק הנושא הזה "להוציא האת המוזיקה מתוכי", כאשר אינני שר או מנגן כלל, זה מסע יומיומי, ארוך, מרגש ומלא סיבובים... האם ההגיג הזה עושה גם לכם משהו?

החשיבה היצירתית מתחילה עם העט ביד...לא עם היד על המקלדת

ואני כל הזמן מנסה להבין למה אני נדבק לכתוב באימונים אישיים...
משהו באינטואיציה אמר לי שזה נכון, למרות שאני לא כל-כך קורא מה שכתבתי אחר-כך מעבר למבט חפוז...

"We learn more and retain more. Creative pathways are opened up as we engage more of our senses. Forming letters by strokes, as opposed to selecting each by keys, opens regions of the brain involving thinking, language, and memory that are not opened through typing. Writing, real writing, makes you smarter."

http://www.fastcompany.com/3013039/unplug/need-to-get-focused-first-go-analog?partner=newsletter

11 דרכים ליצור ישיבות פרודקטיביות יותר... מאמר מעניין...

לשאול שאלות בכוונים שונים, להזמין עובדים זוטרים לישיבות ולשאול את דעתם, להזמין מרצים בנושאים שונים ומעוררי מחשבה, מי שלא תורם לישיבה לא יגיע בפעם הבאה, ליצור עימות ולהט, חובה לסכם את הבעייה בחמש מילים או פחות, וכל מיני ירקות אחרים..

. http://www.fastcompany.com/3013013/dialed/11-simple-tips-for-having-great-meetings-from-some-of-the-worlds-most-productive-peop?partner=newsletter#1

 

האם זה כן או לא?

כמה זמן אתם מתעסקים בשאלה הזאת כמה פעמים בשעה, ביום, בשבוע, בחודש בשעה?

אני מכיר אנשים רבים שזאת שאלה דומיננטית בחייהם...זה טבעי, אבל... איפה זה באמת פוגש אתכם, כמו שאומרים?
האם השאלה הזאת לא מקבלת יותר מדי כח, יותר מדי לגיטימציה, יותר מדי השפעה על החיים עצמם?

ומה באמת היה קורה אילו היינו משחררים קצת יותר את השאלה, מניחים  ועוקפים אותה, ופשוט קופצים, עושים, מבצעים, ואז לומדים תוך כדי מה באמת התשובה הנכונה?

אז, איפה זה פוגש אתכם?

המסטרמיינד: פנים רבות לו

לפעמים הראש שלי נסער מרוב השיתופים של מאסטרמיינד אחד אחרי השני- אני נפעם כל פעם מחדש על הנושאים שבאים למאסטרמיינד ואיך הם מתבשלים לטובת המשתף: חברה שספרה על הקושי לעזור להוריה הקשישים, שנמצאים לבד, שעברית לא שפת-אמם, כשהבריאות מדרדרת, והיא בת יחידה שרצה מהבוקר עד הערב לטפל בכולם וגם בעצמה.
המאסטרמיינד פה שימש תמיכה וגם סיעור מוחות לעשייה.....
על חבר מאסטרמיינד שהביא שיתוף עסקי על "מתי מפטרים לקוח", שיתוף שהביא לו לא מעט דעות מגוונות ושונות להביא מחשבון.
כאן המאסטרמיינד שימש "ישיבת הנהלה" לאדם שאין לו "צוות הנהלה" והיכולת לראות את הדברים מזויות שונות...
וגם על החבר שמנהל עסק מסורתי שחיפש את הדרך להתנהל נכון בסוגיה מאוד טכנית: שינוי חוקי שעות עבודה ומשכרות עובדים- לא רק מהצד הטכני אלא מהאספקט של כמה ועד כמה לשתף את העובדים...
גם עסקנו בתרגילים מקסימים של זהויות שונות, דבר שגרם להרבה צחוקים וגם לא מעט תובנות...

וזה היופי שבמאסטרמיינד, הוא מכיל, הוא מקשיב, הוא מעיר, הוא מרחיב והוא גם מלמד...

אנשים העוזרים זה לזה להצליח עוזרים לעצמם להצליח יותר! (נפוליאון היל)

מספיק עם ה"אחריטוס"

זה לא מעייף כל הזמן להשוות את עצמנו למישהו אחר, למשהו אחר, לbenchmark אחר?
כמה אנשים ראיתי כבר באימון שסובלים מ"מחלת האחריטוס", שם שהמצאתי של למה הם לא מספיק כמו זה או זאת או הם...
די, נורא מעייף וגם ממש לא מקדם....
סתם בולשיט, אף אחד לא יודע מה קורה בנשמה של האחר, המנצח של היום הוא המפסיד של מחר, וחבל, חבל להתעסק באחר ולא בנו.
זה מאמר מצוין על יזם שמדבר בדיוק על זה בארה"ב....בואו נהיה הכי "אני" שאפשר להיות וניתן גם לאחרים להיות כאלה. פשוט- לא?

 http://www.fastcompany.com/3012393/how-i-learned-to-stop-comparing-myself-to-others-and-love-my-own-ideas?partner=newsletter

הסדנא בפתח- הרבה התרגשות

יש הרבה התרגשות בצוות שלנו של פתיחת הפיילוט של "לעצור את הסוכרת"- זה עומד לקרות!
הפיילוט כבר מלא עד אפס מקום- הגבלנו ל 12- ובקרוב נצא לדרך של 4 מפגשים שבועיים, 4 שעות בכל מפגש ועוד קצת תמיכה מסביב ובין המפגשים...
מרגש אותי לחשוב שרעיון במוחנו לפני מספר חודשים יצר תכנית מושקעת, מודל מבטיח, ערך מוסף אדיר והזדמנות לעשות עוד משהו לטובת אחרים...
שיתוף הפעולה עם דר. ארווין סלומון ואשתו הנהדרת, אורית סלומון, זה משהו כל-כך נכון: משלים מקצועי, חיובי בראייה, מעשי, יזמי, בונה ערך מהיסוד ולא "מחפש את המכה"...
אני בהחלט מתרגש לקחת את העולם והכלים שלי- של האימון, המאסטרמיינד, הסיפורים ו"אהבת השינוי בחיים" לטובת אנשים סוכרתיים שבאים באמת לעשות שינוי אצלם בבריאות, באיכות החיים, בחיים עצמם...

אני תוהה לעצמי, מה היה קורה לסבא שלי, שנפטר עקב סיבוכי סוכרת לפני 45 שנה כשהוא בגיל 67 בלבד....
אז לא ידעו כלום ולא עשו כלום...
והנה אני והפרויקט הגדול לפנינו...
לך תדע מנין כל זה בא ולאן כל זה הולך... http://www.stopdiabetes.co.il

יום הולדת מחוץ לשגרה

אתמול היה לי יום הולדת ודי התרגשתי.
אני יודע שאדם בגיל 54 לא אמור להתרגש מדברים כאלה, אבל מה לעשות, זה כבר מוטמע בי,  וחוץ מזה מאז ומתמיד כשאני שומע את המילה "אמור" אני בדרך כלל מחפש לעשות את הדבר ההפוך...
אז החלטתי לעשות יום מחוץ לשגרה ולעסוק בדברים הגורמים לי הנאה\משמעות, זה מצא חן בעיני, נראה לי שאני אמשיך את המסורת גם בעתיד.

קודם-כל זה היה יום שלקחתי חופש להיות עם אדם שיש לי איתו יחסים אינטימיים מזה שנים רבות- עם עצמי.
היום התחיל במדיטציה קצרה בגינה, פרידה מבני הבית שיצאו לדרכם היומית, כאשר אני יוצא לשיעור יוגה בשכונה.
את מקום היוגה לא מצאתי אז אלתרתי ופרשתי את המזרון מתחת לעץ בגינה הציבורית- רעיון טוב, היה אחלה, גרם לי לחשוב למה אני לא עושה דברים כאלה יותר...

חזרתי הביתה ולפני שעשיתי כל דבר אחר התקשרתי לאדם שבאמת מגיע לו מזל טוב ביום הולדת שלי- אמא שלי!
היא זאת שסחבה אותי 9 חודשים ונתנה לי חיים- מה אני כבר עשיתי חוץ מלהיות ראש קטן ולתת לעולם להוביל אותי החוצה?
כמובן, אמרתי תודה גם לאבי על שיתוף הפעולה שלו, בלעדיו זה לא היה קורה, אבל הכוכב האמיתי פה זה באמת אמא שלי, ולא אחר.

המקלחת של הבוקר  הוחלפה באמבטיה עם זרמים הג'קוזי, סוף סוף יוצא לי להפעיל את הדבר הזה, העיקר ש"מכרו לנו" את הדבר הזה עם הבית, מי כבר משתמש בזה.

ואז היה סלט ירקות גדול שעשיתי לעצמי לפני שהתפנתי לעשות משהו שבאמת לא בשגרה שלי- לראות סרט ב VOD.
בדפדוף קצר הגעתי לסרט שראיתי לפני יותר מעשרים שנה עם רובין ווילימס, אחד מהשחקנים שאהובים עלי, The Dead Poets Society,  ותאמינו או לא, אתם יודעי באיזה שנה העלילה של הסרט? 1959- שנת הלידה שלי- מוזר או צירוף מקרים?...
סרט על האומץ לחשוב אחרת, השאיר אותי כמו שהרבה סרטים משאירים אותי, עם דמעות והתרגשות...

אחרי שלאפ- שטונדה קצר, (הרי בגילנו אפשר לפנק את עצמנו בכמה דקות כאלה ביום של 17 שעות רצופות לא?), התארגנתי לנסוע לחוף קטן סמוך לחוף דור לפגוש זוג חברים עד השקיעה.
בדרך החלטתי לפנק את עצמי ואת חברי עם סושי ובקבוק יין וכך ישבנו שעתיים במקום יפהפה, כמעט בלי אנשים, היכן שהיה הרבה שמש, שמיים כחולים, אויר צח, חוף ים נעים, וחברותא לעניין.
קיפלתי את העניינים לאחר 20:00 ובתוך שעה חזרתי הביתה לאחר יום מחוץ לשגרה...יום הולדת שמח...

והדבר ששימח אותי ביותר?
שהצלחתי להתרחק מההידבקות למדיה הדיגיטלית, שלהוציא את הפינוקים של הסושי ובקבוק היין, זה היה יום שלם שחייתי ממש ללא צורך להוציא כסף, לחפש ריגושים, לצרוך מוצרים ושרותים...
פשוט עסקתי במה שנעים לי ללא יותר מדי התלבטות, השתדלות והתאמצות.
הדברים הפשוטים של החיים- אני שמח שבגיל 54 אני רואה שזה באמת מה שמעניין אותי.
ייתכן וגם יעניין אתכם? 

לא תמיד המטרה היא הערך שבאימון

אני רוצה להפריך איזו הנחה שהרבה מאמנים אוהבים לדבר עליה על מנת לשווק את עצמם, שאני חושב לא מדויקת ואף מזיקה...לכולנו... לא תמיד האימון עוזר למתאמן להגשים את המטרה!
מה לעשות, אנחנו עוסקים בבני-אדם, ובתור שכזה יש כל מיני אנשים שפשוט לא יצליחו לעשות מה שהכריזו שהם רוצים לעשות- ומה הפלא, זה כך בכל מערכת אנושית כגון חינוך, טיפול, הדרכה, ניהול, בריאות, בין היתר.
אך, מצד שני, זה לא אומר שאין ערך באימון הזה!

לדוגמא: הגיע אלי אדם כבן 40, שהקריירה שלו בעבודה היתה מאוד לא יציבה: היה פעם עצמאי, פעם שכיר, עוד פעם עצמאי, ועוד פעם שכיר, ובסוף "התגלגל" שלוש שנים בכובע עסקי שלא ממש הביא כסף.
המתאמן, שנקרא לו "ראובן", חי את ההתלבטות הנצחית: אולי אני יכול לעשות את זה? וגם את זה? או אולי את זה? אבל "תכל'ס", היה אומר," מה ת'כלס יביא לי את הכסף, אני כבר לא צעיר!".
כמובן, שאני כמאמן לא היו לי תשובות בשבילו אבל כן הזמנתי אותו לעשות "תהליך עומק" עם עצמו, לדעת אחת לתמיד מה הוא רוצה לעשות עם עצמו, מוכן לעשות ואיפה הוא חושב שיכול להצליח.

זה לא היה פשוט: היו הרבה התנגדויות, מחסומים של סגירות אישית שהיינו צריכים להתגבר עליהם, דימוי אישי נמוך וחוסר אמונה בעצמו, שבלט לא פעם ולא פעמיים.
אבל...לא וותרנו, דחפנו אותו מחוץ לאזור הנוחות, נוצרו פגישות, החלו תהליכים...בסוף המתאמן החליט לסיים את התהליך אחרי שהוא לבד הרגיש שהגיע לגיבוש בסיסי ושאיתו יצטרך לעבוד לבד קדימה.
שכיר הוא לא יהיה, כך הוא החליט, ויהיה צורך לבנות שיתופי-פעולה עם אחרים על ציר הזמן.
האימון, לשיטתו, עזר לו בהבהרה של הדרך, בראי שהוצב מולו, הוא לא עזר לו לפתור את הבעייה...
שנינו הסכמנו בכדי לפתור את הבעייה יהיה צורך לעשות כמה וכמה דברים לא היה ביכולתו לעשות בשלב הזה.

זאת דוגמא של אימון שהמטרה לא מושגת אבל יש פרות למתאמן,
יש תובנות, יש את מה שנפסל ומה שלא נפסל, דברים חשובים בפני עצמם.
האימון הוא תהליך אנושי של עוצמה- הוא איננו תהליך של הנדסת מטרות מדודות: יש לנו עסק עם בני- אדם...

צריכים לדעת, לקבל ולתאם את הציפיות בהתאם.

שותפות שפותחת את הראש

לקוח בשנות ה40 +, יועץ טכנולוגי אבל גם שיתוף בחברת תוכנה הגיע אלי....
חווה חוויה חדשה: השותף שהקים את החברה והביא אותו פנימה, נפטר בפתאומיות מדום לב.
הלקוח שלי, נקרא לו "יוסי", היה צריך ביום אחד להיות שני צדדים שלא אותה שותפות....
מלבד התחושה של הבדידות בעסק, לא היה ליוסי מספיק ידע, ניסיון ורצון להיכנס לתחום המכירות של החברה, ובלי מכירות, אתם יודעים, אין כל-כך מה לעשות עם חברה עסקית...

כשיוסי פנה אלי, הבנתי מראש שהוא לא כל-כך יודע מה זה "מאמן", גם לא עבר תהליכים כאלה או דומים בחייו, אלא רק ידע שיש לו חורים, מעצורים ולחצים ולא יודע כל-כך מה לעשות עם זה.

באימון שלנו, שנמשך כבר מעבר לחצי שנה, קפצנו ישר לתוך השטח עצמו: מעט מאוד חקירה עצמית, הרבה מאוד סיעור מוחות וניתוחים ביחד.
מה שהיה חשוב במקרה הזה- וממשיך להיות חשוב במערכת היחסים האימונית, הוא שיוסי כבר לא "לבד", יש לו עם מי: להתלבט, לפתח אסטרטגיה, מי שיחייב אותו לפעולה, יפתח לו פה ושם קשרים ומשאבים, אם יש, יכין אותו למצגות בכנסים, פגישות, ובין היתר, מי שיהיה שם לשקף לו דברים שעד כה היו נשארים ב"אוטומט" וחוסר עשייה...מי שירים את בדגל של חשיבה עסקית מסודרת ויציאה לפעולה ממוקדת.
זאת מערכת של אימון עסקי, par excellence, שעוזרת לכמעט כל אדם בעסק או בתפקיד ניהולי.
קוצ'ינג לתפישתי זה תהליך מעשי, עם עוצמה ולא מעט "הסתכלות פנימה" על מנת להצליח טוב יותר במה שהמתאמן חפץ לעשות.

ללא הפרמטרים האלה זה לא אימון...

האימון הוא טכנולוגיה, לא אפליקציה

לאחרונה שוחחתי עם מנהלת בכירה אחת שיחה חטופה והבנתי שהיא במצב של מתח, התלבטויות, כבר לא מתאמנת אצלי יותר משנה...
מכירים כשבע שנים, והיו תקופות של אימון ותקופות שלא התאמנה.
הצעתי לה שיחת מיקוד אחת והיא הלכה על זה מיידית.

והנה הנקודה המעניינת:
בעבר עיקר האימון היה סביב העבודה שלה, הקריירה, מדי פעם עוד כמה נושאים, אבל הפעם...הפעם זה היה חתונת הבת, מערכת יחסים חדשה לקראת סופה (המתאמנת גרושה ובת 56), מתחים בתוך המשפחה, בין היתר.
עשינו שיחת מיקוד אחת בלבד על מנת לסייע במה שהולך לאיבוד בצורה כל-כך קלה בעולמנו: סדרי עדיפויות, החלטות להגיד "לא", גבולות, בין היתר.
לאחר השיחה קבלתי מייל מהמתאמנת: " כל-כך מעריכה את היכולת שלך לבוא מ"שום מקום" וישר לצלול לתוך נושא שאתה לא מכיר וגם לא בקי בו....ומיד לתת את הערך החשוב שהייתי צריכה- בהירות!
אני מאוד, מאוד מודה לך...תמיד השיחות איתך מסירה את האבק שהצטבר, לאחר השיחה שלנו עשיתי שיחה עם החבר החדש, פתוחה, עניינית ורגשית...נפלו שם כמה אסימונים ונדמה לי שמה שרציתי לעשות- להיפרד- לא אעשה בשלב הזה.
וכל זה רק אחרי שיחת אימון אחת!"

 יש פה עקרון מעניין:
לעומת עולם הייעוץ שבו הידע שלך חייב להיות "מעודכן וממוקד- נושא" האימון יכול לעבוד גם ב"שדות זרים".
מה שכן חשוב הוא עומק האמון- trust – ביחסי מאמן- מתאמן- כשהוא נמצא אין נושא שאי אפשר לקדמו, פשוט הכח של מערכת היחסים ביחד עם המיומנות והניסיון באימון עושה את שלו.
אימון, אפשר להגיד, הוא "טכנולוגיה" ולא "אפליקציה"- האפליקציות רבות ומגוונות.

העברת מסרים ובעיית המתווך

קרה לכם שניסיתם לעשות טוב בין שני אנשים - שניהם לקוחות או חברים או בני משפחה- ובסוף יצא שאתה פתאום הפכת ל"גורם הבעייתי"?
קרה לי אתמול עם שני לקוחות, ניסיתי להעביר מסר בעקיפין, לא התקבל טוב...אז מה עושים?

לדעתי, לא עושים כלום, רק "רושמים" את החווייה והולכים הלאה, כי תמיד יהיו כאלה ויהיו כאלה- העיקר לא לוותר על היושרה שלך באותו מצב, בלי קשר "מה יגידו", כי תמיד יהיה משהו שיגיד משהו שלא בדיוק היה...

במזרח הרחוק, איפה שגרתי שנים  והמשכתי לעבוד גם שנים לאחר מכן, מאוד מקובל ורצוי להשתמש ב"מתווכים" להעברת מסרים שלא תמיד קלים להעביר מבחינה רגשית.
בדרך הזו חוסכים את "איבוד הפנים"- losing face - שכה חשוב היכן שהחיים בחברה מהווים גורם כה מכריע.
בארץ? אוהבים לרדת על "מתווכים", כי מה כבר הם מוסיפים לעניין...?

הייתי עושה את שוב? אולי לא ככה, אבל כן...כן...עם כל אי נעימויות, אולי רק הייתי בוחר טוב יותר את המצב...