ומה אתה עושה?... המאסטרמיינד מחבר בין אנשים וניסיון

בשמונה וחצי שנים האחרונות ראיתי מאות אנשים פעילים בקבוצות ואירועי המאסטרמיינד שאותם הנחתי, ועדיין...עדיין אני מתרגש כשאני רואה שמישהו מדבר על דבר שמעסיק אותו ופתאום מישהו מתוך המעגל אומר, "גם לי קרה משהו כזה..."- והנה כבר התחיל העברת הידע, העשרת הידע והעצמת ידע, הכל בתוך דקות!
 כי המאסטרמיינד "תפור" על מקומות שבהם צריכים ללמד אחד את השני בהתמודדות בדבר זה או אחר....
ולכן מאסטרמיינד הוא "קלאסי" ככלי ניהול לסוכרת.
אנשים עם סוכרת הם דומים אולי בזה שיש להם את אותו האתגר- ניהול עצמי נכון של הסוכרת- אבל ביניהם יש ותמיד יהיו הרבה הבדלים...
מה שעובד לאחד לא בהכרח יעבוד לשני, וכו', וכו'...
יש צורך לבנות "ארגז כלים" וגם "ארגז ניסיון וידע מצטבר"....
וכמובן, את המצע שדרכו אפשר להעביר, לשתף, לתמוך ולהעצים...

וקוראים לזה "מאסטרמיינד!"

עורך-הדין והסוכרת

יש לי לקוח וותיק, עורך-דין בכיר, ואני מאוד מעריך אותו.
הוא סוכרתי מזה יותר מ 40 שנה והוא לא נותן לדבר הזה למנוע ממנו להיות במיטבו.
מזמן התגבר על אי הנעימות של להסתובב עם משאבת אינסולין- הוא מטפל בכל נושא הסוכרת "על הדרך", בצורה טבעית, פתוחה, כאחת משתי ידיו.
האם זה בא לו טבעי?
אני מאמין שלא אבל אני יודע שהוא בא מבית שאחותו היתה בכיסא גלגלים מגיל מאוד צעיר, וגם היה נהייתה עורכת-דין בכירה וידועה.
כנראה שהבית שידר את המסר: "אתם ככל הילדים- אז תלכו ותצטיינו בכל אשר תפגשו, המגבלות הן בראש". וככה בדיוק עשו.

ברגע שנייחס חשיבות ל"שיחה הפנימית", נדע גם לשנותה, ככלי אחד מיני רבים מ"לעצור את הסוכרת!".

המהנדס, הבושה והסוכרת

לעולם לא אשכח את השיתוף של הסוכרתי סוג 1 במאסטרמיינד.
זה היה לפני כ- 7 שנים...
המהנדס הבכיר היה איש סגור, והחוויה שלו בקבוצת מאסטרמיינד היתה חדשה לו- אני זוכר שהוא אמר בהתחלה: "מה פתאום שאדבר על מה שמדאיג או מעסיק אותי בפני כולם?".
ניסיתי להסביר לו שזאת הדרך שאני מציע, ושלפניו היו עשרות ואף מאות אחרים, וכולם הבינו שיש בזה משהו: כשאתה פותח את עצמך לאחר, גם האחר פותח את עצמו לך, ובכך יש לך דברים רבים יותר, פתוחים יותר, וגם את האפשרות לסייע אחד לשני, שאחרת לא היתה.
ואז יום אחד הגיע ה"שיתוף" שלו בקבוצה, והוא סיפר על הקושי שלו לדבר על סוכרת בפני עובדיו וחבריו לעבודה.
עבורו זה תמיד היה נושא "סודי", נושא שהתבייש בו, דבר שבעיניו הוריד את מעמדו בפני האחרים.
רק אחרי שהוא שיתף האמת עלתה מול עיניו: אנשים כלל לא חשבו כך, היתה הרבה תמיכה, פרגון אפילו התרגשות.

וככה זה בחיים. ככל שתסתיר יותר, כך יהיה לך יותר להסתיר- ככל שתספר יותר כך ידעו יותר , וכך תוכל להיות יותר "אתה", טבעי, אותנטי ובעל-עוצמה פנימית.

 

We teach others how to treat us. (Anonymous)

זה משפט גדול! ראו כמה ניתן להגיד ממשפט אחד, ועוד ללא שם:

שאלות אימון שישר ניתן לשאול את עצמנו:

האם אני משדר שיש לכבד אותי?

האם אני יודע איך והיכן לשים את הגבולות?

האם אני מעביר מסר שהזמן שלי חשוב?

האם אני נותן להבין ש"מילה זאת מילה" ?

האם אני משדר חמלה, התחשבות, רכות, קשיחות, שיתוף-פעולה או תחרותיות?

ועוד, ועוד, ועוד...

העוצמה של אימון הוא במיקוד שלו, ביכולת שלו לעשות הרבה עם מעט, היכולת שלו להביא תהליך ארוך לתהליך קצר, משמעות גדולה  בזמן קצר..

מספור להצלחה: מלמדים את ההודים לספר סיפורים עסקיים וארגוניים

אנשי הדרכה בהיי-טק בהודו, אנשים טכניים מובילים, לומדים לספר סיפור כחלק מהעבודה? נשמע לכם הזוי? אז ממש, ממש לא...
זה בדיוק מה שעשינו השבוע, שותפתי שרון אביב, מייסדת מנהלת בית-ספר מוביל למספרי סיפורים בישראל- "גולם- ואנוכי, עם כלים מעולם השווקי, אימוני והנחיית מאסטרמיינד מזה שנים ארוכות- וזה עבד נהדר! From Story to Success- הם היו מרותקים, התמסרו, זזו "מחוץ לאזור הנוחות", למדו מה זה סיפור טוב לעולם העסקי, כיצד הוא עוזר לאנשים להקשיב, לזכור, להירתם למה שאתה אומר וגם לשתף פעולה בללכת איתך קדימה!
והייתם מאמינים, גם עם חומר "יבש", טכני ודרך קווי הטלפון? מה לא עשינו שם! גם מעניין, גם מהנה, גם אפקטיבי וגם משאיר טעם של עוד...יותר טוב מזה יש?

טיילתי בהודו לפני שנים רבות, התרבות ההודית מוכרת לי היטב, וגם ההבדלים הבין תרבותיים ביננו לבינם, ובינם לבין עצמם, אך עדיין, האתגר בללמד את אותם אנשי הייטק הודים לחשוב בשיטה המערבית, שיטת "מוח ימין" גדול,
רובם נתקלים בסיטואציות אלו לראשונה בחייהם והם בעצם צריכים כלים מערביים כדי להסביר סיטואציות אלה לעולם שלהם,
ואלה שכבר נתקלו במצבים אלה, מנסים להתחבר ולשכלל את מה שיש.
היה מרתק, והדרך עצמה מאתגרת... מלווה בצלילי מבטאים הודיים ומנגינות שלא שמעתי כבר שנים רבות.

הרגשתי שהתחברתי שוב ל"עולמי מהעבר"- עולם גלובלי, רב-תרבותי, ארגוני- עם הכלים שיש בידי היום: הסיפור, האימון, המאסטרמיינד- התווסף לי שיער לבן פה ושם, גם כמה קילו, אבל הנשמה היתה שם, ובגדול, וגם ההצלחה- משובים מצויינים, ואנחנו עוד נחזור לשם....כי אין יותר טוב מלדעת לספר סיפור טוב!

תובנה על תכנית "לעצור את הסוכרת", פרדיגמות, חששות, ועוד...

או-טו- טו ביום שלישי הקרוב ברעננה....גם לאור ההרצאה המוצלחת שעשינו בסניף האגודה הישראלית לסוכרת בשרון ביום שני, לפני כ-35 חברים...הרבה אנשים עם סוכרת הם קצת (או יותר מקצת?...) מיאושים, לא מעט מתייחסים בסקפטיות, חשדנות והיסוס יתר לכל דבר ששומעים על "לעצור את הסוכרת"....אפשר להבין אותם, קמים חדשות לבקרים "יזמים" שמנסים למכור להם כל מיני "פטנטים", "פתרונות קסם" וכיו"ב, רק שייפרדו קודם מהרבה כסף והכל יהיה סבבה ...
בעיני זה בושה וחרפה, אחיזת עיניים, דבר שפל בכל מובן המילה, גישה צינית פסולה ביותר בעיני...

כך ששומעים אותנו בהרצאה, הם מתבלבלים ולא כל-כך יודעים "איך לאכול אותנו", כי אנחנו נשמעים מקצועיים-כל אחד בתחומו הוא, מבינים עניין, אותנטיים, לא יקרים במחיר, גמישים מאוד בגישה שלנו...איך אומרים באנגלית - where is the catch?
אז ככה, there is no catch!!!
אצלנו העבודה היא קשה, זה לא זבאנג וגמרנו, תצטרכו לקחת אחריות על עצמכם ותקבלו הרבה תמיכה, תצטרכו לבצע מעקב ולעשות שינויים- דבר שלא קל אבל מה לעשות, זאת סוכרת ולא משחק ילדים...
תצטרכו להביא מודעות למעשה במקום שיש היום אולי הרבה הדחקה ותסכול...
אצלנו יש את ה"דבר האמיתי", הדבר האנושי- אין פתרונות קסם- רק ידע מעשיר ומחזק, תמיכה ממוקדת ואפקטיבית, עבודה מדויקת, יש הזמנה ואין, ולא יכולה להיות, הבטחה...
אנחנו פה, מחכים לכם- בואו ותנסו, יש הרבה, הרבה מה להרוויח, אין לכם כלום מה להפסיד, ואיך אומרים בארצנו? "אין לנו ארץ אחרת"...אין לנו חיים אחרים, אלה שלנו, ועם אלה צריך לעשות את הטוב ביותר לחיות בבריאות ובאיכות...ויפה שעה אחת קודם...

"כן", לדיבור ושיתוף!

מייקל ווייס, לשעבר יו"ר ארגון סוכרתיים מרכזי בארה"ב ובעצמו חולה סוכרת סוג 1, פעם אמר ששנים רבות עברו עד שיום אחד הוא שמע אדם מדבר על הסוכרת שלו בגלוי ובפומבי, על התסכול והקושי בניהול עצמי, ופתאום נפל לו האסימון..."אפשר לדבר על זה!".
עד אז, היה לו ברור לחלוטין שסוכרת זה משהו שמשאירים בבית, לא מדברים על זה, זה לא נעים, זה לא מוסיף שום דבר, וכיו"ב.
ברגע ש"השתחרר הפקק" נכנס ווייס לראש אחר ומאז הוא פעיל בכל קבוצות הדיון, תמיכה וההעצמה, דבר שנותן לו המון מידע, כח, טיפים וחיזוק נפשי.

אני אישית זוכר פעם שיתוף במאסטרמיינד שאני הנחתי שהיה מדובר במהנדס, מנהל בכיר בהיי-טק, ששיתף את הקבוצה בהתלבטות "האם כן או האם לא לספר לחבר'ה על הסוכרת"...לא היה אדם אחד בחדר שחשב ש"סוגרים אותו בבית".
חבל על כל האנשים שמסתובבים בעולם שאינם מאפשרים לעצמם את החופש, העוצמה והסיפוק שיש בלהקשיב לאחרים, לסייע להם ולהרגיש שביחד אנחנו חכמים יותר, חזקים יותר, יכולים יותר.

סוכרת: אתר מעניין מדרום אפריקה

ברצוני לשתף אתכם באתר של ארגון שעושה עבודה נפלאה בדרום אפריקה, עם גישה מתקדמת, ידידותית ומסבירת-פנים- The Centre for Diabetes and Endocrinology (Pty) Ltd (CDE)
הנה קטע מתוך תפישת- עולמו, המיועד לצוות הבריאותי של המרכז:

"A Change in your way of thinking is needed to help others change also and adjust to a condition that must be mainly self-managed and that requires life-long care and control. Change however, is not an on-off switch but often a long and stop-start-relapse process. It requires a Continuous bringing to Consciousness (self- awareness), Contemplation (self-reflection) and testing of the validity of our own attitudes, values and beliefs about something (in this case diabetes); for it is these “internal” drives that determine our eventual behaviour and what our patients / clients experience as a result."

סוכרת ובריאות נפשית

כמאמן שעוסק בתחום של העצמת אנשים כבר כמעט עשור, מאוד התעניינתי לקרוא את פרות המחקר הבינלאומי של DAWN שיצא בשנים האחרונות שהודיע שישנה נטייה חזקה למתח, דיכאון והיעדר "שלוות נפש" אצל סוכרתיים, הרבה מעל הממוצע.
זה אולי נשמע קצת ברור והגיוני, אבל מסתבר שזה צד של הסוכרת שלא מקבל יותר מדי חשיפה או התייחסות.
כאמור, עצם הניהול העצמי של הסוכרת, כולל כל ההשלכות היכולות לנבוע מכך, עלול להביא למתח רב, כעס ותסכול עצמי ש"לא הולך לנו"...
אבל משם הדרך ל"חשיבה שלילית" קצרה מאוד, וכאשר היא נמצא שם היא גוררת ים של מחשבות מדכאות, מחשבות מגבילות, שגוררות תחושות של "לא יכול", וכן הלאה, וכן הלאה...

אין לי ספק שככל שיותר סוכרתיים יקבלו יותר תשומת לב לכלים לניהול רגשות- כמו מה שקורה באימון אישי או טיפול אישי, וגם מתוך פעילות בקבוצות מאסטרמיינד או קבוצות תמיכה למיניהן- היכולת שלהם להצליח בניהול עצמי וניהול חיים איכותיים תלך ותגבר. הלוואי...

שינוי ומנגנון הריצוי....

שינוי זה החיים והחיים זה השינוי...

אבל מהו הדבר שבאמת גורם לאדם לרצות לעשות שינוי ביוזמתו?

זו אחת השאלות שעולות על כסא האימונים,

ובמסגרת התהליך, אנו חוקרים, בודקים, מעמיקים, לרוב השאלה מגיעה ממקום של רצון בשינוי, אבל לא תמיד לאדם שמולי יש כוחות נפשיים להשקיע בזה, וחלק מהתהליך המשותף הוא להביא את המוטיבציה הזו לשינוי להגיח ולצוץ, וכך לגרום לשינוי לקרות!

לדוגמא, מתאמן, בעל עסק קטן, הסתובב עם מה שאני קורה "מנגנון ריצוי זורם", כלומר מנגנון כזה (ששורשיו כמובן בילדות), שבאופן לא מודע תמיד שם את עצמו אחרון, וההשלכות הן רבות: הקושי להגיד "לא", תחושה של "לא נעים" שנכנסת מצבים ויחסים רבים, לוקח על עצמו יותר מדי, מתחלק בכך שה"חצי" שלו תמיד גדול יותר (בעבודה) ובדרך כלל קטן יותר (בחלוקה הכספית), וכו', וכו'...
ואיך זה משפיע על העסק? מאמא מיה! געוואלט! איפה זה לא משפיע! על הצעות מחיר נמוכות מדי, וויתורים מהירים מדי, גבייה שלא נעשית כהלכה, קשרים שלא "ממונפים", לקחת לקוחות שלא צריך לקחת, לעשות עבודות שלא צריך לעשות, והרשימה עוד ארוכה...

אז איפה פה השינוי? בדיוק ברקע שיכולתי כמאמן להיכנס איתו לפרטים, לשקף את המצבים, להאיר את הפנס בנקודת החולשה....
שם הוא ראה את הנזק שהדבר הזה עושה לו ואז, ורק אז, יצא המרץ הרצון בשינוי.
אגב, כאן ברצוני להעיד על החשיבות שלמאמן עסקי יהיה רקע עסקי ממשי, כי ללא זה לא תמיד מבינים את הפרטים וההשלכות האמיתיות....
והמתאמן לא מקבל את מלוא העזרה וההעצמה.

אז  מהו הדבר שבאמת גורם לאדם לרצות לעשות שינוי ביוזמתו?

המאסרטרמיינד לטובת הסוכרתיים

מזה יותר משמונה שנים אני מוביל ומנחה קבוצות של אנשים בגישת ה"מאסטרמיינד" שפיתחתי- מאות אורחים, עשרות חברים במפגשים מגוונים שבהם כולם "מביאים את עצמם": משתפים בדילמות שלהם, רעיונות שצצים להם, משקפים אחד לשני מה ששומעים וחושבים ביחד, כולם עבור האחד...
מה שמאפיין את המפגש הזה, יותר מכל דבר אחר, זאת המילה "חיוביות", זהו מפגש שבו אנשים מניחים ליד הדלת את האגו שלהם, מתרכזים בהקשבה לשני, מתמסרים לסדר מיוחד וכבוד הדדי.
ומה שמתחולל זה פשוט מרגש: אנשים באמת רואים שכאשר "עשרה אנשים חושבים רק בשבילך" זה יוצא טוב יותר, ברור יותר, מעצים יותר.

 משום כך, אני מאוד מתרגש לקראת יישום עקרונות המאסטרמיינד לטובת חולי הסוכרת, כי אני יודע מניסיוני ומתחושתי עד כמה חשוב האינפוט הזה עבורם, כמה קשה, מלחיצה ושוחקת היא דרך החיים של "ניהול עצמי של סוכרת" המחייבת החלטות וניסוי וטעייה נונ-סטופ, ועד כמה הבדידות והדאגה פוקדות את חייהם של הסוכרתיים.

 המאסטרמיינד לסוכרתיים הולך בדרך של נפוליאון היל, האדם הראשון שנתן את השם "מאסטרמיינד" לסוג פעילות זו כאשר אמר: "אנשים העוזרים זה לזה להצליח עוזרים לעצמם להצליח יותר!"

ניהול עצמי: המטרות והתהליך

כמאמן, אני שומע את עצמי משוחח סביב הדבר הזה שנקרא "מטרה" הרבה מאוד.
נוכחתי לדעת שלמרות שכולם משתמשים במילה הזאת, לא כולם מתייחסים אליה באותה צורה: עבור האחת זה ממקד, יוצר הבהרה וסדר, ואצל השני, לחץ ואשמה.
מדוע, בעצם? כי לדעתי, אנשים רבים רואים במטרה כדבר שבא מ"בחוץ" ללחוץ עלינו, לחייב אותנו לגבות מאיתנו.

אך לא כך הדבר- המטרה היא הכלי שדרכו בונים ניהול עצמי.
היא המאפשרת, היוצרת סדר, המדרבנת במוטיבציה, ועד הרבה דברים אחרים.
האתגר בניהול עצמי הוא לדעת אילו מטרות להציב, כאלה שיהיו מתאימות- קרי, לא אופטימי מדי ולא מינימלי מדי.
ניהול עצמי- שהוא הדבר המהותי ביותר בהתמודדות מיום ליום עם הסוכרת- הוא הדרך שבה חייבים ללכת...
לעצור את הסוכרת, להפחית אותה, לבלום אותה, ולנהל אותה...
כי אחרת היא רק תנהל אותנו, וזה בעייתי מאוד מאוד...

יש סוכרת ויש את "הסוכרת שלך"!

הן לא אותו דבר, שני הדברים האלה, אחת היא בספרים, בהרצאות, באתרי אינטרנט, והשנייה....בגוף שלך!
את הראשון חייבים להכיר, להבין ולהפנים...
את השני צריך להכיר ולנהל כל הזמן, כי היא לא נמצאת בחוץ, היא בפנים.
סוכרתיים תמיד מספרים על האתגר בלקחת את הידע שיש להם וליישם אותו בחיים- אפשר להבין בהחלט- זה לא פשוט, ממש לא...אבל ברגע שזה הופך להיות "צו השעה" אז ה"סוכרת שלך" מקבלת את הבמה המרכזית, ולא ההרצאות, הבלוגים וספרים הרבים.
ה"סוכרת שלך" משתנת כל הזמן, ולכן החשיבות של ניהול עצמי כמפתח להצלחה.

סוכרת: אתה לא המספר שמופיע לך במסך!

לפני שנות ה80 של המאה ה20 לא היתה אפשרות לחולה הסוכרתי הבודד למדוד את הסוכר שלו באופן תדיר ועצמאי.
כל זה השתנה עם כניסתם של מכשירים לניטור עצמי, שעם כל התחושה של חוסר הנוחות, הכאב והמטרד של כל ה"פולחן", אין ספק שערכה של מדידה כזאת גבוהה מאוד בכך שהיא נותנת מידע חיוני לסוכרתי בכל הנוגע לרמת הסוכר...
מידע שיכול למנוע סיבוכים ואף, במקרים, קיצוניים, להציל חיים...

אך, כמו כל כלי אחר, השימוש בו יכול להועיל ויכול גם להזיק.
מחנכים לסוכרת מספרים שלא מעט פעמים הם נתקלים בסוכרתיים שלוקחים את זה למקום של שיפוטיות במקום למקום הנכון, של ניטור והתאמה של התנהלות- לדוגמא, מספר "טוב" אומר שאתה "בסדר", מספר "רע" אומר שאתה "אשם במשהו"...
חבר'ה אנחנו יודעים שרמת הסוכר מושפעת מהרבה דברים, המספר הוא שם להודיע, להתריע, לכוון ולקבל החלטות... לא לשפוט, להוציא אשם, לסמן בשחור ולהוציא רוח חיים- זה לא מבחן בית-ספר...אתה לא "שווה  למספר שלך",  גבוה או נמוך ככל שיהיה, אתה הבוס והמספר שם  על מנת לשרת את קבלת ההחלטות שלך בלבד.... אתם מנהלים את העסק והכלי שם לעזור לכם.

 

הסוכרתי הוא קודם כל מנכ"ל ויו"ר החברה

ספר מצוין, פשוט, ברור וקל-להפנמה, ולא יקר, יצא לשוק בארה"ב לא מזמן שנקרא :

The Little Diabetes Book you Need to Read

הוא נכתב על ידי שתי דמויות מובילות בתחום הסוכרת, כאשר שתיהן אינן רופאים במקצועם: הראשונה, מרטה פנל, אחות במקצועה, חוקרת באוניברסיטת מישיגן ופעילה בתחום החינוך לסוכרת כבר למעלה מרבע מאה, ומייקל וייס, לשעבר יו"ר הארגון לסוכרת הלאומי, בעצמו סוכרתי מזה 23 שנה.
בספר הזה הם מדברים על הסוכרתי כמקבל החלטות, נונ-סטופ, 24 שעות ביום, 7 ימים בשבוע.
הרגע שבו מבין חולה הסוכרת שהוא חייב להבין איך מקבלים החלטות- אוכל, אינסולין, פעילות גופנית, ניהול תקשורת עם העולם- זה הרגע שהופך את הסוכרתי לבוס של המחלה....ולא כ"מטופל" שאומרים לו מה לעשות.
הרופאים הם מאוד חשובים ב"חברה" הזאת- ללא ספק,שלא נבין לא נכון- אבל בסופו של דבר זה הסוכרתי בעצמו שחייב להחליט...וכל הזמן...וזאת לא רק פילוסופיה יפה, זאת דרך-חיים וצריך להצליח בדרך הזאת על מנת שתהיה הרבה איכות והרבה חיים!

מספיק עם "משטרת הסוכרת"

סיפור אמיתי, ישבתי במסעדה  לידי זוג מבוגר, אפשר להגיד גם קשישים, שהתיישבו אחרי שלקחו "מנה אחרונה" מהbuffet .
היא הביאה לשולחן מלוא-טוב של עוגות ופרות, וגם צלחת קטנה של מקלות גזר, והוא נעבעך, ישב וחיכה לה.
האישה אמרה בסבר-פנים קשות: "אתה יכול לאכול רק את מקלות הגזר האלה, אתה יודע שהסוכר שלך נורא גבוה".
הוא הסתכל עליה ואמר: "באמת? את לא תגידי לי מה לעשות..." ותוך שנייה העוגה היתה בפיו ועוד אחת בדרך.... והיא אמרה: " מה איכפת לי שתהרוג את עצמך, אתה לא מעריך את מה שאומרים לך!"

מוכר לכם, נכון?
"משטרת הסוכרת" נמצאת בכל מקום בעולם, בכל שכונה ובכל רחוב.
הם בדרך כלל האנשים הכי קרובים לך, בן או בת-זוג, ילדים, אחים ואפילו חברים קרובים.
הם בדרך-כך מתכוונים רק לטוב, כואב להם לראות אותך לא בריא, מתוסכלים ומתוחים...אבל...מה זה משנה, כי בסופו של דבר התוצאה לא משתנית, אף אחד לא אוהב שמשתלטים לו על החיים, שגונבים ממנו את האוטונומיה להחליט החלטות.
זה אתגר לחנך את הקרובים ביותר שיעזרו לך בדרך חיובית, כי הם צריכים הדרכה, תמיכה וחיזוק...
משטרת הסוכרת היא יחידה מאוד חלשה, בסופו של דבר, יש דרך יותר טובה: היא מתחילה בידע נכון, בכלי- עבודה מעשיים, הרבה העצמה, תמיכה ומיומנות בניהול עצמי.
זה אפשרי....אין לנו ארץ אחרת...

האמנם רק שליש לומדים מה זה סוכרת?

בארה"ב מספרים שפחות משליש מכל הסוכרתיים קבלו "חינוך לסוכרת"- diabetes education- האמנם?
כאשר מדובר במחלה שכל-כך הופכת את החיים של האדם מקצה וקצה, כאשר ההשלכות יכולות להיות כל-כך קיצוניות, זה נראה לי פשוט עלוב!
אני בטוח שהמצב בארץ לא יותר טוב, ייתכן יותר גרוע, ואת זה צריך לשנות ומהר...

ידע הוא מפתח, ידע הוא המקום שבו חייבים להתחיל, שם הכל מתחיל.
כמובן, זה רק ההתחלה אבל אין שום סיבה שכל אדם שלישי עם סוכרת יסתובב בעולם בלי להבין מה קורה בסוכרת...

איך אפשר לקבל החלטות אם אין לך ידע?

הקוצ'ינג: כלי "תפור" על ניהול עצמי לסוכרתיים

זה מעניין שלא כולם מקשרים בין ניהול מחלת הסוכרת והיתרון שבמסגרת אימונית, "קוצ'ינג", זה קצת מפתיע אותי כי לא זה ברור כשמש....
בארה"ב  מקורות רפואיים ממסדיים לחלוטין כבר מכנים את הסוכרת כ"צונמי"
<Sherwin%20R,%20Jastreboff%20AM.%20Year%20in%20diabetes%202012:%20the%20diabetes%20tsunami.%20Journal%20of%20Clinical%20Endocrinology%20and%20Metabolism%202012%20Nov%2026> 
,מחקר חדש בארה"ב
<http://www.emaxhealth.com/1275/prevent-type-2-diabetes-internet-and-coaches-new-study> 
מראה את ההשפעה החיובית שיש לעבודה אימונית עם מאמן מקצועי, נרשמה ירידה שך 58% בחומרת הסוכרת סוג 2, ויש עוד הרבה מאוד תוצאות דומות בדרך.
לדעתי, העולם הרפואי התעורר מאוחר יותר לעוצמת הקוצ'ינג בטיפול ב"מגיפה ".
אחרי עבודה עם מאות מתאמנים ואלפי שעות, אני לא מתפלא בכלל. גם אני יודע שקוצ'ינג לא מתאים לכל אחד ולא כל אחד בשל לקחת את עצמו בידיים לתהליך כזה, אבל מי שכן, הפרות הם שם מחכים שיקטפו אותם.
במילים אחרות, אימון אישי הוא כלי מעולה להעצים סוכרתיים, ומובן גם טרם-סוכרתיים, לקחת אחריות.
אחריות על הבריאות, על איכות הבריאות והחיים עצמם.

יש לך קשר לסוכרת?...לא...בעצם, אולי....בוודאי שכן!

שאלו אותי את השאלה הזאת לא פעם:" יש לך קשר לסוכרת?" ישר השבתי שלא, כי זה לא נושא שהעסיק אותי בשנים האחרונות...ואז חשבתי...בוודאי שיש לי, רק הוא לא כאן ועכשיו מולי.
מלבד העיסוק המקצועי שלי בעבר, הסוכרת נמצאת במשפחתי, רק אני, כמו רובנו, בחרתי לא לחשוב עליה.
שכחתי שסבי חלה, ואף אפשר להגיד, הגיע למותו בגלל הסוכרת.
אני לא ממש הכרתי אותו, לצערי, כי הוא גר כל השנים בארץ ואני בארה"ב, אבל אני זוכר שהוא התעוור (בגלל סיבוכי סכרת) ונפטר בהתקף לב (כנ"ל).
נכון, זה היה אז, אי-שם בשנות ה60 ואז "לא ידעו לטפל בסוכרת"...
ואז מה עם דודי שחלה קשות ונפטר במאה שלנו, כבר?
אתם חושבים שהוא ידע ויישם אורח חיים בריא לסוכרתי, ממוקד- ניהול עצמי? ממש, ממש לא.
אני, כמו כל-כך רבים מכם, יודע שהסיפור הזה נמצא לא כל-כך רחוק וצריך ללמוד היטב כיצד למנוע ולעצור את הסוכרת!

רוח גבית מארה"ב: חינוך להתמודדות עם סכרת באמצעות העצמה ושינוי אורח חיים בריא

בפעם הראשונה שהתוודעתי לנושא ממש התרגשתי!
ב"גלגול הקודם" המקצועי שלי, הייתי אמון על פיתוח עסקי של חברה לפיתוח עסקי ששאפה לפתח סנסור למדידת סוכר בשיטה ללא דקירת מחט (בלתי פולשני).
העבודה שלי לקחה אותי למקומות מרתקים בעולם הסוכרת: נפגשתי עם מובילי המחקר בסוכרת באירופה ובארה"ב (אפילו הובלתי את הקמת וועדת היועצים לחברה), נוכחתי בהרצאות וכנסים...
אבל יותר מכל נפגשתי עם עשרות חולי סכרת במסגרת ניסויים קליניים, ואז...
ואז ראיתי עד כמה ניהול העצמי הוא דבר מתעתע, מבלבל ומתסכל, לא רק לחולה אלה למשפחה כולה- וכמה שאפשר לשפר ולחזק את חולי הסוכרת בדרך אחרת.
שוחחתי איתם, למדתי להכיר את החששות, הדאגות, המתח, אבל גם את האומץ ההתמודדות והתקווה.

כך שגיליתי את העבודה הרבה שנעשתה בארה"ב, עבודה בהובלתם של "מחנכים לסוכרתיים"- אחיות, תזונאים, עובדים סוציאליים אבל גם רופאים, תזונאים, פסיכולוגים ומאמנים, ידעתי שאני בכוון הנכון.
ידעתי שהיום בתור מאמן בכיר כמעט עשור,  ומוביל מאסטרמיינד לקבוצות רבות, שהיום יש לי כלים אחרים ואפקטיביים לתרום לקהילה הזו...
וביחד עם דר. ארוין סולומון, זה בדיוק מה שאנחנו עושים בסדנת" "לעצור את הסוכרת!". החזון הוא גדול אבל העבודה הי ממש כאן ועכשיו...שיהיה לכולנו בהצלחה!

The Diabetes Prevention Program (DPP)

Description of lifestyle intervention

The Diabetes Prevention Program (DPP) Research Group