יום שני, 29 באפריל 2013

פרופסור ישעיהו לייבוביץ- נביא זעם או מגיד עתידות?

הסדרה בערוץ 8 על לייבוביץ הוא מעולה! ממש מצליחים לחוש את האדם שהלך לעולמו לפני 19 שנה...
איש אשכולות, שהיה מיוחד במינו, ידע לדבר מתוך עולמו הפרטי בלי לפחד, מבלי לעשות חשבון, בלי הרצון למצוא חן בכל מחיר. 
זה היה הוא שהתריע לפני כל העם על השחתת המוסר שתבוא בעקבות הכיבוש של השטחים, זה היה הוא שיצא חוצץ ואף בבוטות נגד כמעט כל דבר שזז...
וזה היה הוא שצדק במה שהוא אמר, אמר ולא כל-כך שמעו, כי למה לשמוע אם לא אוהבים את מה שמשקפים לך?


אתה יכול לאהוב את לייבוביץ, אתה יוכל לשנוא אותו אבל קשה מאוד להתעלם ממנו ולא להעריץ את אומץ ליבו כאיש מדע, פילוסוף, מורה, איש רוח, אדם עמוק בתורה וגם עמוק במה שנעשה סביבו מבלי להיות חלק מהקומבינות.

אפשר ללמוד ממנו המון.

קולו חסר לנו, חסר לנו מאוד..

יום שלישי, 23 באפריל 2013

הכירו והכו באויב שבפנים....

 When there is no enemy within, the enemies outside can’t hurt you.
—African proverb


הכרתם אנשים שאחרי הרבה שנים ומאמצים רבים סוף סוף "השתחררו" מהסבר הזה שכל הזמן תקע אותם, העיק עליהם, החזיק אותם קטנים ולא מאושרים ואז....יום אחד משהו קורה וזה כבר היה מאחוריהם?....העניין הוא הציף את זה מוקדם יותר, להכות בברזל בעודו חם...אימון הוא מצוין לזה...אבל בשביל זה צריך אדם שמוכן להכות בברזל ולא רק לחשוב על הברזל....

יום ראשון, 21 באפריל 2013

Keep it Simple Stupid (K.I.S.S.)

מה מבינים טוב ומסבירים טוב...

איך מבינים אותך?


יום שבת, 20 באפריל 2013

מי לא מתאים לאימון?

If you play it safe in life, you’ve decided
that you don’t want to grow anymore.
—Shirley Hufstedler

זאת שאלה שעולה לפעמים.
כשראיתי את הציטוט הזה מייד התחברתי לשאלה- מי לא מתאים לאימון? 
האימון הוא מסגרת שדרכה גדלים, מתפתחים, צומחים. 
מי שלא בקטע הזה  שלא יגיע- חבל על הכסף והאנרגיה. זה לא הכלי בשבילו...

יום חמישי, 18 באפריל 2013

לתת את הכבוד הראוי לפרחים שנקטפים: נפגעי פעולות איבה וטרור

מי שלא שמע את הנאום האמיץ והמרגש של  צביקה פוזיס-שחק, יו"ר ארגון נפגעי פעולות האיבה ואביה של בת-חן, שנרצחה בפיגוע בדיזינגוף סנטר בשנת 1996... יש לי את הזכות להכיר ולהיות בקשר עם הזוג המיוחד והאמיץ זה, צביקה ואיילת שחק מתל-מונד, ואני מאחל להם שתהיה אוזן קשבת שם "למעלה בפוליטיקה", שמרוב טקסים ונאומים לא תמיד זוכרים את ה"אנשים הפשוטים"  עצמם שנופלים לנו באמצע דרך, ובניגוד אלינו, לא זכו לחיות את החיים במלואם...חזקו ואמצו.

 האב השכול תקף: "לא רוצים לקבל מהמדינה הרגשה שמתביישים בנו"
http://www.mako.co.il/news-israel/local/Article-b09733a4dec0e31004.htm

 

יום שני, 15 באפריל 2013

ביום הזיכרון ארכין את ראשי...ואשאל, מפה לאן?

יש ימים שבהם אני מאוד גאה להיות ישראלי- דווקא יום בעצמאות הוא לא אחד מהם. 
ערב יום הזיכרון הוא אחת הנקודות המרגשות בשנה בשבילי, הוא יום שבו אני מרגיש יותר מכל יום אחר את החיבור שלי למקום הזה, וגם לעצמי- כי אני בחרתי לבוא לפה להקים את ביתי בגיל 21, אף אחד לא הכריח אותי ואפילו ניסו לשכנע אותי לשנות את דעתי.
אני גאה להשתייך לעם שמפסיק את כל מה שהוא עושה ועומד דום לקולות הצפירה החותכת את הנשמה והגורמת ללב לדבר עם העין, העין עם הדמעות, ומהדמעות שלי לאלה של האדם ליד, רחוק או קרוב, זה כבר לא משנה.

ביום הזה אני גאה יותר מתמיד להיות פה ולא שם...
לא בארה"ב של אמריקה שיום הזיכרון זה יום מיועד לסיילים מיוחדים, מבצעי מכירות מפתות, משחקי בייסבול ופיקניקים רוויי אלכוהול בחיק הטבע.
איך הם לא מתביישים לקרוא לוויקנד הזה memorial day weekend, כאשר נראה לי שאין אדם שגם יש לו בעייה עם זה בכלל!
האם זה רק עניין שכך נוהגים במדינה בת 237 לעומת 65, או שיש משהו ערכי פה שמשחק תפקיד הרבה יותר עמוק?
לא מר אובמה היקר, אנחנו לא כל-כך דומים כמו שאתה חושב, אל תתרשם מהחנופה שראית כאן, אנחנו בנויים מאוד אחרת ממך וכל ה Yankees שלך...

אנחנו עם שבנוי כולו על זיכרון: מאז ומתמיד לימדו אותנו שכל העסק הזה הוא למעשה זכר ליציאת מצרים, שנזכור טוב מה עשה לנו העמלק, את יום הזיכרון של כל בן משפחה קרוב שהלך לעולמו, וכמובן לזכור את "יום השבת לקדשו", דווקא הזיכרון הזה, לפי אחד העם, שמר עלינו יותר משאנו שמרנו עליו.
בלי הזיכרון שלנו לא נראה שיש לנו הרבה מה לעשות ביחד, זה הזיכרון הלאומי, המכונן.
כן, גם אני חושב שללא זיכרון של העבר האדם הולך קצת לאיבוד, כל שכן שמדובר בעם שלם.

ומצד שני...מצד שני, יש לי מין חשש מהזיכרונות הרבים האלה של העם הזה. הרי כל שנה, כאלפיים שנה בערך, העם היהודי זכר להגיד "לשנה הטובה בירושלים", וחוץ מהאמרה והשירה הזאת, כמה הוא כבר עשה לממש את הזיכרון הזה?
אני קצת חושש שהעם הזה יודע לזכור דברים בצורה קצת מוגזמת, הוא מתבלבל בין הזיכרון שנותן לאדם כוח, תקווה והשראה, והזיכרון שיודע לתקוע ולשתק אותו.

גם השנה אנחנו נעמוד בטקסים בכבוד רב ונשמע ש"במותם צווו לנו את החיים", כל הנופלים והנרצחים שרובם לא הכרנו מעולם אך אליהם אנחנו מרגישים חיבור עמוק, מחייב, משפחתי.
נשמע את סיפוריהם, נחבק את משפחתיהם, נקדש את זכרונם...
וכעבור 24 שעות נחזור שוב לחגוג את עצמאותנו כאשר הם...הם נשארים איפה שהם ומשפחותיהם נושאות את הכאב כל יום ביומו.

אני חושש מהנטייה של העם הזה- ובעיקר מנהיגותו- לחשוב שהדרך לשמר זיכרון הוא בלשאת נאומים כריזמטיים, להפגין את שרירנו, להפגיז בנשקינו ובאיומנו...
בעיני, זה רחוק מאוד מלחיות את הציווי של "לחיות למען אלה שלא הצליחו", שחייהם נקטעו בטרם עת.
האם מנהיגנו ידעו כיצד לשמור את הזיכרון בדרך שבה איננו שוכחים אבל גם איננו נתקעים מלעשות את הצעדים, השינויים והמהלכים המהותיים באמת על מנת לבנות פה מציאות אחרת?
אני חושש שיש לנו את הסינדרום החדש של יהודי הגלות על דורותיו, שהאמירה "לשנה הבאה בירושלים" היתה למס שפתיים ולשירה בלבד, רק כאן זה נקרא "ידנו מושטת לשלום", ועוד ביטויים חסרי משמעות וחסרי יוזמה ותוכן.

מי ייתן שנעמוד הערב ומחר ונזכור את כולם, נזכור שזיכרון שמשאיר אותנו במקום הוא למעשה לוקח אותנו אחורה.
זיכרון שנותן לנו כח הוא זיכרון שבונה את העתיד. אותן מילים, רק לב אחר, נשמה אחרת, תקווה אחרת.

שנזכור את הכולם ושנהייה ראויים לזיכרון הזה.

יום חמישי, 11 באפריל 2013

כל אדם עם הגאונות שלו





זה ציטוט גדול איינשטיין! הלוואי שכל אחד שיקרא לעצמו את הציטוט הזה ישאל את עצמו: "איפה זה פוגש את אותי? ילדי? קרובי? חברי? אנשים שאני עובד איתם?" כי אם כך נעשה נוכל לגעת ביותר אנשים שמסיבה זו או אחרת מסתובבים בעולם וחושבים שהם לא חכמים, לא נבונים, לא שווים ולא יכולים...וחשבו לעצמם, איזה עולם יהיה לנו שבו יותר ויותר אנשים ירגישו שהם כן חכמים, כן שווים וכן יכולים?

יום רביעי, 10 באפריל 2013

המאסטרמיינד מגיע לשיאים- אצל הנגרים!


המאסטרמיינד בשיאו אצל הנגרים! קבוצה שהתחילה במספר מועט תפחה ל 14 חברה שעושים עבודה נהדרת!
מרגישים את הפלפל, את הרצון לשילוב המוחות, את ההתלהבות בללמוד "מה אתה עושה במקרה שכזה?", איך לטפל בעובדים, מה עם השווק הזה ואיך לנהל זמן טוב יותר....
הפעם ההפרייה ההדדית הגיעה לשיא חדש כאשר הנושא היה "בידול" וכל המשתמע מכך- קבוצה מדליקה שמגלמת פעם אחר פעם שאנשים העוזרים זה לזה להצליח עוזרים לעצמם להצליח יותר....
וביחד מקשיבים וחושבים טוב יותר!



יום שני, 8 באפריל 2013

יום השואה והבלבול הרגיל

כמדי כל שנה, נדמה לי שפתאום יום השואה פשוט "נוחת" כאן, בלי הרבה מבוא או הכנה, וברגע שהוא פה קשה לי "לנהל אותו": זה או הוא או אני.
אולי זה בגלל שאני רואה מעט מאוד טלוויזיה, קורא לא הרבה בעיתון, וכל זה מתוך בחירה.

אם עוצרים לרגע, איך אפשר להתעלם מהעובדה שהיום הזה  הוא כל-כך קשה כך שאינני מבין איך אנשים מסוגלים לעשות כאן "מולטי-טסקינג"- גם להתנהל כרגיל וגם להסתכל בטלויזיה ולהקשיב לרדיו.
תגידו, ריבונו של עולם, איך אפשר להיות גם באושוויץ וגם בפייסבוק בעת ובעונה אחת?

אני מזמן למדתי שישראל היא מדינה שניתן לעשות בה דברים שלא מוצאים בשום מקום בעולם.
למשל, ניתן להקשיב לסיפור זוועות באוזן אחת, מוזיקה באוזן שנייה, לעבוד על מסמך במחשב וגם להזיל דמעות תוך כדי לעיסה של משהו.
איך בדיוק? לא יודע, אבל ראיתי את זה לא פעם. עם הנבחר, לא?

יש לי יחס מאוד מבולבל לגבי נושא "חינוך וזיכרון לשואה". מצד אחד, כאדם, יהודי, ישראלי, ויותר מכל, כבן לניצול שואה, אין לי ספק שצריך לעשות את המקסימום לא לתת לזיכרון הזה להישמט מידנו, ויש להילחם בכל הכח במכחישים, אנטישמיים וגזענים. ומצד שני....די כבר, כמה אפשר, קשה לחיות ככה! יש פה משהו לא נורמלי כשהמדיה משתלטת על השואה, והערוצים מתחרים זה בזה על "סיפורים", "סקופים" כאלה על השואה, הכל הופך להיות כה זול, לא מכובד, הייתי אומר אפילו פוגעני הדרך שבא עטים עלינו עדויות מצמררות, רק על מנת להוציא רגש.... והוא יוצא בקלות, האם יש "סיפור" אחר שיכול להתחרות ב"סיפורי- שואה"?.
ממש עלוב הדרך שבה מתייחסים לדבר שלדעתי הוא "קדוש", הראוי להיות מעל כל הדברים המסחריים והרדודים האלה.

יש קו מאוד עדין בין חופש התקשורת למען העם והשתלטות התקשורת על עם. אני חושב שבנושא השואה מזמן עברנו את הקו ואיבדנו את הדרך.

יום שבת, 6 באפריל 2013

למה תמיד מפספסים את הטובים ביותר?

פרופסור (רב) דוד הרטמן ז"ל:
איש אשכולות, אחד מההוגים והמחנכים היהודים החשובים בדור האחרון, שהיה גם אורתודוקסי וגם איש העולם, איש מוסר וגם איש תורה, איש דתי אבל גם פתוח לעולם, לשונה...כמובן, אף פעם לא קיבל את ההוקרה והבמה הראויה בישראל (רק בארה"ב), כי כאן לצערנו כל תשומת הלב שלנו היא על המרעישים, היחצ"נים, המגלומניים והסחטנים...
אני מרגיש שקצת פספסתי איש גדול שהלך לעולמו לפני חודש.

מאמר ב"הארץ" לאחר מותו נשא את הכותרת הזאת: "דוד הרטמן, גולה בארצו"

הוא ניסח תפישה דתית ליברלית פורצת דרך והיה פרשן מבוקש של יהדות ארה"ב.
ואולם בשבוע שבו מת הפרופ' דוד הרטמן, התברר כי למרות פעילות ענפה בישראל, הוא זכה להכרה בעיקר מעבר לים.
איזה פספוס! כבר מגיע אלינו ארצה איש שמסוגל לחבר בין עולמות, להביא את המוסר ביחד עם הדת, האהבה לארץ ישראל בלי המשיחיות, האהבה ליהודי אבל גם לאחר, ואנחנו דואגים לכך שהשפעתו תהיה מינימלית.
עם קשה- עורף, בטוח, יש עוד כמה דברים שקשים אצלו...
הנה דבריו  של הרטמן על השבת
-------------------------------

אדם ולא אל
שקיעת השמש ביום ו' פותחת פרק זמן שבו פרחי השדה עומדים מול האדם כחברים שווים ביקום.
אסור לי לקטוף פרח, או לנהוג בו כאוות נפשי בשקיעה.
בכניסת השבת הפרח נהיה עצמיות בפני עצמה, שיש לה זכות קיום ללא כל קשר לערך שלו עבורי, האדם. אני עומד בדממה בפני הטבע כלפני חבר לבריאת האל, ולא כלפני חפץ שאוכל לשלוט בו, ואני חייב להתמודד עם העובדה שאני אדם ולא אל.
השבת מנסה לרפא את היהירות האנושית של התרבות הטכנולוגית.

דוד הרטמן, עשה לבך חדרי חדרים, (תרגם מאנגלית יהב זהר), הוצאת עם עובד תל אביב 2005, עמ' 72 -73

http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1930307

אני מתגעגע אליו.