מה בין אירוח בליל הסדר ושווק מוצר חדש?

שמעו סיפור, אם לא הייתי חווה את זה בעצמי הייתי חושב שמישהו עובד עלי.

אצלנו במשפחה כל שנתיים יוצא שאנחנו מארחים בביתנו רק את הורי המבוגרים ואנחנו, 2 הורים שני ילדים בגיל צבא.
סדר פסח כהלכתו למרות שאנחנו לא דתיים היום (אך עם עבר דתי- מסורתי).
הילדים לא מתים על הדבר הזה שזה רק אנחנו- " מה, אין לכם בכלל חברים?"- ואני תמיד מרגיש שאפשר לעשות עוד משהו בערב המיוחד זה.
עוד מהילדות ליל הסדר תמיד היה קרוב לליבי, דבר שאני מאוד מזדהה איתו (בניגוד לתעשיית ה"כשר לפסח" שגורם לי להתנגדויות, חבל על הזמן...).

אז עלה בליבי רעיון: השנה נארח בודדים ונזקקים ליד שולחן הסדר, שגם הם יחוו את חום המשפחה, יהנו מהאוכל הפנטסטי של אשתי, וזה יהיה פשוט יותר מעניין, יותר שמח ויותר מספק את הנפש.
קצת חששתי להתחיל בהודעה הזאת כי הסתכלתי סביבי ותהיתי אם יהיה לנו מספיק כיסאות ומקום ליד השולחן...

התחלתי במלאכה- כמו רוב הישראלים בעידן שלנו התחלתי בפייסבוק, הרי "כולם בפייסבוק":

פרסמתי בדף שלי, בעמותה לחיילים בודדים, ארגון לתת, מנטור לחיים, ועוד כמה אתרים- קבלתי כמה הערות ופרגון של "כל הכבוד", "איזה רעיון יפה", וכיו"ב- הפניות לא קבלתי.

הרמתי טלפון למרכז המשרת חיילים בודדים, גם לוועד למען החייל, שתי פנימיות באזור, ויצ"ו- אמרו לי גם שהרעיון פשוט מקסים אבל.... לא מכירים.

פה כבר התחלתי להרגיש: מה כל-כך מיוחד ברעיון הזה? הרי כל שנה אנחנו קוראים בהגדה, "כל דכפין יתיי ויאכל", האם זה לא דבר מאוד בסיסי וברור שזה מה שעושים אם אפשר? כמה אנחנו שומעים על גיוס תרומות לעניים לעשות את הפסח כל שני וחמישי, והנה אני נותן פסח בלי תרומה, אז זה לא ברור שיש צורך?

המשכתי במלאכה: לשכת הרווחה, המתנ"ס, המועצה המקומית, אפילו ראיתי את ראש העיר מדבר בטלפון ואמרתי לו, הוא אמר לי, "רווחה, רק רווחה" וחזר לשיחה שלו.
תוצאות? גורנישט מיט גורנישט.

בשלב הזה החלטתי שצריך גישה יותר אישית: דברתי על זה בקבוצת הנטוורקינג שלי, ביקרתי אצל הספר המקומי, התופר המקומי וגם אצל חנות המחשבים בכיכר...nyet...התקשרתי לידיד יוצא אתיופיה, ידידה יוצאת רוסיה- אותו דבר.

החלטתי ל"עלות בדרגה"- קדימה, לחרדים.
נמנעתי מלעשות זאת כי אמרתי שהבית שלי לא הוכשר במיוחד לפסח, למרות שאנחנו  גם לא מקדשים על הפוקצ'ה, הרגשתי שהם בטח לא ירצו להפנות.
פניתי לחב"ד, כי כולם יודעים שהם אלופי "למשוך פנימה מהרחוב בכל ארצות תבל" על מנת לקרב ליידישקייט...התאמינו, אחרי שני רבני חב"ד באזור, אין אפילו הפנייה אחת?

 הסיפור נמשך אבל אעצור פה ואשאל: האם אנחנו למדים מכך שאין אנשים בודדים, עריריים, לבד ומבודדים בפסח?
האם כולם מסודרים לסדר?
זאת המסקנה ההגיונית, לא?
אז כמובן שלא!
יש המונים, לצערנו, הרבה מדי, רק הם לא מפרסמים את עצמם, לא מסתובבים עם שלט על הראש- "אני רוצה להתארח בסדר פסח", הם מתחפרים, מסתירים, מכחישים, נמנעים ואפילו משקרים.
יש פה עניין של כבוד, של חשש, של אי-נוחות.
חבל, אבל כנראה שככה זה...

אז מהו הקשר לשווק, אתם שואלים?
אגיד לכם- זה בדיוק כמו לשווק מוצר חדש שאף אחד לא יודע מה הוא.
המוצר החדש שלי "לארח זרים עם צורך" לא פגש בשום נקודה שהבינה וידעה מה לעשות עם זה.
מוצר חדש דורש לא מעט חינוך שוק, יצירת צורך או יצירת גישה לאנשים שצריכים את אותו מוצר או שרות, ולפעמים הם אפילו לא יודעים שהם צריכים את זה!
התהליך לוקח זמן, עבודה, השקעה כי למרות שיש ספק ויש מי שדורש את המוצר עוד לא קיים הערוץ שיחבר, שיגיד איפה, מי, כמה ומתי.

אז כנראה בליל הסדר אנחנו גם נהיה בסוג של "לבד", אבל אני מאמין שגם זה ארעי.
חינוך שוק לוקח זמן אבל בסוף זה קורה.
והעיקר שבאמת כל דכפין יתיי ויאכל.
זה באמת הדבר החשוב.

חג פסח שמח ומשמעותי לכולם!

מפגש הזוי: כשהרוצח פגש את בת הנרצח...ויצא שלום

בשבת שעברה השתתפתי בהרצאה שעשתה עלי רושם עמוק ביותר, ועם כל זה שידעתי לאן אני הולך זה שונה כשאתה כבר מגיע, צופה, מקשיב ומפנים.

בארץ יש פורום ייחודי של משפחות שכולות שמורכב מישראלים ופלסטניאיים, פורום שלא פוגשים כל יום...נכון, אף אחד לא חולם להיות שם, וכשהוא שם הוא גם אומר לך שגם הוא פעם "לא היה שם" ולנו יש מזל שאנחנו לא שם. מה להגיד, זה צורם ונכון...

במפגש הזה ישבתי נפעם כי הגיעו שני אורחים מאירלנד, גבר אחד ואישה אחת. הגבר, שהיה פעיל במחתרת האירית שלחמה בטרור נגד אנגליה ושב 1984 הטמין פצצה שהרגה 5 אנגלים בכירים. האישה, הבת של אחד הנרצחים. על השאר תקראו מטה...

אני לא הפסקתי להתרשם מהכוח, האומץ ומידת הרצינות שבהם שני האנשים האלה- שהיו צריכים להיות אויבים ושונאים עד יום מותם- יצרו משהו אחר...משהו שהרבה מעבר לרגשות הנקמה הטבעיים, לתגובות הרגילות של בני-אנוש.
לא הפסקתי לחשוב שהמורים שלנו בחיים יכולים להגיע בכל מיני צורות, שפות ותרבויות.

לא הפסקתי לחשוב על איך "מריח השלום" במקום אחר, רחוק מפה, שידע גם הוא אין סוף דם, מלחמה ואבידות...

------------------------------------------------------

פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני שמח להזמינכם
למפגש מרתק עם ג'ו ברי ופטריק מגי
שני צדדים בסכסוך האירי הפועלים למען פיוס
ביום שבת ה- 9.3 בשעה 11:00

אביה של ג'ו ברי, חבר הפרלמנט הבריטי, סר אנתוני ברי, נהרג בפיגוע שביצעה המחתרת האירית (ה- IRA) במהלך ועידת המפלגה השמרנית בברייטון בשנת  1984.
בפיגוע נהרגו חמישה אנשים (אחד הפיגועים המפורסמים ביותר בתולדות העימות הצפון אירי).

פטריק מגי, היה פעיל המחתרת האירית שהטמין את המטען. הוא נעצר ונידון לשמונה מאסרי עולם, ושוחרר ב-1999 במסגרת הסכם השלום בצפון אירלנד.

לאחר מות אביה, הקדישה ג'ו ברי את חייה לפעילות לסיום הסכסוך בדרכי שלום ולמען פיוס. היא ביקרה באירלנד פעמים רבות ועבדה עם נפגעי הסכסוך ולוחמים לשעבר משני הצדדים.
בשנת 2000 היא נפגשה בפעם הראשונה עם פט מגי, האיש שאחראי למות אביה. מאז הם נפגשו פעמים רבות, דיברו יחד בכנסים והם פועלים יחד למען השלום. פטריק מגי אף הקים, בסיועה של ג'ו ברי, ארגון המסייע לנפגעי הסכסוך להתמודד עם הכאב שנגרם כתוצאה ממעשיו.

הנה ציטוטים מדברים שאמרו ג'ו ברי ופטריק מגי:

Jo Berry: "An inner shift is required to hear the story of the enemy.  For me the question is always about whether I can let go of my need to blame, and open my heart enough to hear Pat's story and understand his motivations.

 I can sometimes and sometimes I can't.  It’s a journey and it’s a choice, which means it's not all sorted and put away in a box".

Patrick Magee: "Some day I may be able to forgive myself.  Although I still stand by my actions, I will always carry the burden that I harmed other human beings. 

But I'm not seeking forgiveness.  If Jo could just understand why someone like me could get involved in the armed struggle then something has been achieved.  The point is that Jo set out with that intent in mind – she wanted to know why".

להיות מאמן עם "ערך מוסף"- מה זה אומר?

שנים תהיתי עם עצמי מהם המרכיבים שעושים מאמן עם "ערך מוסף", אותו מאמן שנותן לא רק את מה שצריך אלא מה שהוא יכול, אותו אדם שחשוב לו מאוד לא רק להיות מקצועי אלא להיות גם אפקטיבי וגם אנושי, לגרום לכך שהמתאמן מפיק תוצאות אך לא רק תוצאות אלא תובנות לחיים ועוד כמה דברים לעצמו...

 הנושא יכול להיות בעייתי: הרי באימון לא המאמן הוא זה שעושה ומצבע אלא המתאמן, מילת הקסם היא "העצמה" ולא "לעשות בשביל", תמיד יש את החשש שהמתאמן לא יבין נכון את העזרה הזאת ויהפוך את המאמן ל "כוח עזר", "דסק" נוסף בעסק, עוד ספק שרותים במערכה.
יש גם את החשש של איבוד יוקרה מקצועית כשהמאמן הופך להיות יותר מדי זמין, נגיש ובגובה העיניים. והאמת היא שיש אנשים שאינם מתאימים למאמצי "ערך מוסף" והם ישתמשו בהם בכדי לברוח מלקיחת אחריות אישית למטרותיהם וחייהם....האנטי-תזה של תהליך האימון!

אבל  במקרים לא מעטים אני גאה "לצפצף" על כל השיקולים והחששות האלה ולחבוש את הכובע של "אני מסייע למתאמן כמיטב יכולתי" במישורים שונים, היכן שזה אפשרי, נכון ואפקטיבי.
מניסיוני אני רואה מקרים רבים בהם אני לא מפסיק לחבר את המתאמנים שלי- במיוחד אלא שמחפשים עבודה או פותחים עסק- לאנשים אחרים, למשאבים, לקשרים, לרעיונות שבאים לי, למאסטרמיינד, למפגשי נטוורקינג, לאתרים באינטרנט, לקבוצות מדיטציה, מעודד בלי סוף פעילות גופנית והליכה- whatever.
למעשה, אני לוקח בן-אדם ועוזר לו לעשות "מהפך בחייו"- מאדם שהרבה פעמים חושש, שעבר משהו לא נעים (פיטורין, גירושין, מחלה, אסון, סתם שעמום כרוני), ועוזר לו "לחזור ולקחת אחריות על חייו".
מלבד מסגרת האימון ה"קלאסית", אני לא מפסיק לנדנד לו, לא נותן לו לברוח ממני (כלומר "לברוח מעצמו"), לא נשאר בדלת אמות שעת האימון אלא נותן לו להבין שאלו הם חייו, אין לו אחרים בבנק, וקדימה, גם ככה כולנו ארעיים פה.
ובזה אני נותן לו בנוסף לכל האימון, "שותף להתנעת החיים" לתקופה שאנחנו עובדים יחד.

 נכון לא כולם רוצים, לא כולם יכולים להחיל, לא כולם בנויים לזה...
אבל כשזה קורה זה יכול לעשות את כל ההבדל. באנגלית יש ביטוי יפה- "to go the extra mile"

ההבדל בין מאמן "טוב" למאמן "מצוין"

אתם יודעים מהו ההבדל ביל מאמן "טוב" למאמן "מצוין"?  מה לעשות, לא תראו את זה באתרים, בסטטוסים, בחומר השווקי ואפילו לא ב"הפנייה מפה לאוזן".
רואים את זה בעיניים, חשים את זה ב קול, מרגישים את זה בבטן.
כי מאמן "מצוין" נותן הרבה מנשמתו לקדם את המתאמן כאשר המאמן ה"טוב" נשאר בגבולות המסגרת ונוהג "בסדר, מקצועי".
אולי לא כולם יסכימו איתי אבל זאת היא דעתי וניסיוני.

האמינו לי, הייתי עם שניהם כמתאמן והרגשתי את ההבדל.
וגם אני יכול להגיד, בהתבוננות על מאות התהליכים שבהם הייתי מאמן, ובכנות האפשרית שבה אדם יכול לראות את עצמו,
לא תמיד הייתי "מצוין" למרות שתמיד רציתי להיות כזה, כמעט תמיד הייתי "טוב", ולצערי, היו זמנים בודדים שהייתי גם פחות מ "טוב".

האימון הוא מקצוע שלא ממש מבינים אותו עד הסוף, כי הוא גולש לתחומים שונים ומהר מאוד ניתן לאבד את המהות שלו, במיוחד בעיני האדם שאינו בקי, שוחה ומנוסה בדבר.
אבל שלא יתפרש לא נכון: לאימון יש עוצמה אדירה, וזאת עוצמה שראוי שתהיה אצל המאמנים ה"מצויינים" כמה שיותר.
כי כשמאמן מצויין בתמונה, הכל הולך יותר טוב, יותר נכון, יותר עמוק ויותר מחובר ל"מנוע הפנימי".

אז קחו מאמן מצויין לחיים, לקריירה ולעסקים. ואז תנו לחיים להוביל אתכם קדימה!