על גדרות ואנשים

Good fences make good neighbors" (Robert Frost)"

בפעם הראשונה שאמרו לי בבית-ספר להורים של אדלר ש"ילדים מחפשים גבולות", חשבתי שזאת שטות גמורה- הרי אני זוכר את עצמי כילד, בארה"ב של שנות ה 60 ותחילת ה 70, שהדבר הכי חשוב היה לפרוץ גבולות- ממש לא לייצר אותם!- לפרק מוסכמות, ולא לחזק אותם.

אך, פה (ולא רק פה) למדתי שהחיים קצת יותר מורכבים מ "או-או"...וזה דבר שאני רואה הרבה פעמים במסגרת האימון שלי- המתאמן לא פעם "שוחה" בתוך השיח הפנימי המשתק שלו וממש משווע ש"מישהו יעשה קצת סדר"...
אז המישהו הזה הוא לא המאמן בעצמו אלא השיקוף שהמאמן עושה למתאמן- פתאום כשגבולות הגזרה נמצאים החשיבה נעשית יותר יצירתית, הכוח האסוציאטיבי עובד חזק, הדבר שבאמת רוצים לעשות ובאמת מוכנים לעשות יוצא מתוך השכבות העבות שכיסו מעליו.

אני רואה את זה עם מתאמנים שטוענים ש"קשה לנהל את עצמי"- אז קובעים תכנית פעולה, מה כן ומה לא- הגבול עושה את שלו.
אני גם רואה את זה אצל מתאמנים ש"לא מחליטים"- אין כמו דדליין טוב להוציא את הבן-אדם להחלטה.

כנראה שיש גדרות לא רעות בסך הכל, במקום הנכון ובמצב הנכון.

הסגידה לעובדים צעירים - והתעלמות טוטאלית ממבוגרים

זה לא רק טפשות, רשעות אבל ממש ממש עסקים גרועים! זה משהו דפוק במוח של 2013 שחושב שאדם בן 45, 50, 55 כבר "לא מסוגל" ומישהו בן 20, 25, 30, "השקעה טובה".
אין גבול לטפשות...אני רואה כל-כך הרבה חבר'ה שהיו מנהלים עוצמתיים, אנשי מקצוע מדהימים, שפתאום מוצאים את עצמם "בחוץ" ובגיל 45 + הם כבר נחשבים "אלטע זאכן" על ידי חברות ומגייסים למיניהם.

תגידו, מישהו נפל על הראש?
האם החבר'ה ה"גאונים" האלה בגילאי 25-35 יצאו מדעתם?
האם הם בכלל יודעים מה זה "ניסיון" בחיים, עבודה,עסקים שהם פוסלים בשניות מבלי לקרוא את קורות החיים?
זאת מגפה של ממש, טפשות של ממש ורשעות של ממש....
בעידן שחיים עד 80 +, כשידע מתרחב ומתעמק כל רגע, זה פשוט דיבילי לגמרי לשפוט אדם על ידי היכולת שלו להשתמש בעוד איזה גדג'ט טכנולוגי ולא לדעת להעריך מה ערכו של אדם שיש במוחו, נשמתו דברים יקרים מפז...
אני חושב שזאת באמת מחלה שצריכים להיגמל ממנה, נמציא מילה: youthitis!!

חברות ללא תנאי כלפי עצמך- נכס אימון יקר-ערך

בפילוסופיה-פסיכולוגיה הבודהיסטית יש את המונח "מייאיטרי", שמתורגם בדרכים שונות אבל אני אוהב את התרגום של "חברות ללא תנאי כלפי עצמך".
אנחנו במערב, במיוחד בתרבויות המאוד ממוקדות ב"מי אני" לעומת "מי אנחנו", נוטים לגרור איתנו לכל מקום את הנטייה לביקורת עצמית שאינה יודעת גבולות.
יושב לנו בתודעה השדון הקטן, (קטן בגוף אך עצום ביכולתו להשפיע), ודואג לעשות דין וחשבון על כל דבר שהיה ולא היה, למה היה ולמה לא היה, האם אוהב או לא אוהב, רוצה או לא רוצה, יפה או לא יפה, וכו'.
אבל חברים...זה ממש לא מה שקורה במציאות! כי בעולמנו המציאותי (זה שלא אצל השדון), אין לנו שליטה הקטנה ביותר למה דברים קורים כמו שהם קורים כי על כל דבר של קורה מתקיימים אלפי דברים שגרמו להם לקרות, בדרך, בזמן ובצורה שהם קרו.
רק אנחנו, בני האדם, מסתובבים עם היוהרה שבאמת אנחנו גרמנו למשהו לקרות.... רחוק הדבר מאוד מהמציאות, מהוויית הגומלין של החיים שמתרחשת הרבה הרבה מעבר ליכולתנו לשלוט.

מה שכן- יש לנו את היכולת לקחת אחריות, לנסות להניע תהליכים, להתבונן, ליזום, לנסות ולהתמיד- כל אלה יכולים להשפיע, לתת לנו אופטימיות, להקל עם התחושה הזאת שאין שליטה...נשמע פרדוקס, נכון?

ופה לדעתי מגיעה המייאיטרי, כי ללא ה"חברות האמיתית" הזאת עם עצמנו אנחנו די מנוטרלים, כי רק שיש אהבה לעצמך אתה באמת יכול לנסות, ליזום, להביא תוצאות.
ומשום כך, כל פעם שמתאמן שלי נכנס לנסיגה, שיתוק, הדחקה ודיכאון כי החיים לא הלכו לפי שציפו, אני תמיד מנסה להזכיר ולהעלות את חברנו ה "מייאיטרי", כי רק איתו אפשר להתאושש ולחזור לאיזון הנכון.
בזכות המייאיטרי קמים בבוקר, מחליפים דיסקט (למרות שהמונח הזה כבר מת...), ויוצאים שוב לדרך, הפעם קצת יותר מנוסים, קצת יותר חכמים.

"Fall down seven times; stand up eight." 

Japanese Proverb

לסלוח

חשבו לרגע: כמה היינו מתקדמים מהר יותר בהווה לעבר העתיד אילו יכולנו לסלוח מהר יותר לעבר?

Forgiveness does not change the past, but it does enlarge the future.
~ Paul Boese

התנדבות לעמוד נגד אסון הגזענות מתוכנו

אחת התופעות המכוערות ביותר שאני מכיר באנושות היא זו של גזענות, של שנאה על רקע צבע, עדה, דת, לאום, וכו'.
אין דבר שיותר משפיל את האדם משנאה, תופעות שראינו במגרש הספורט של ביתר ירושלים הן לא "עשבים שוטים" כי הם באים ממשהו הרבה יותר עמוק ומסוכן...
השנאה הגזענית היא מחלה חוצה תרבויות ועמים, איפה שהיא יושבת, משם תיפתח הרעה.

כאחד שנולד וגדל בארץ אחרת (ארה"ב), בן לניצול שואה שאיבד כמעט את כל משפחתו באסון הגזעני הנורא ביותר שקרה לעם היהודי, אחד שגדל על ברכי היהדות, זכה להכיר אנשים בכל העולם ובחר לממש את הציונות ולגור פה ולהקים משפחה, אין דבר שיותר מבייש אותי כיהודי מלהיות עד לגזענות ושנאה היוצאות מתוכנו...

ולכן, החלטתי ליצור קשר ולהתנדב בפורום "תג מאיר"- ארגונים מכל קצוות הקשת נוקטים עמדה משותפת כנגד פעולות תג מחיר וגזענות יהודית.

http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1914487

צריך לדעת באמת לעזור...

לפני שנים רבות, כמה עשורים לפני שהעולם בכלל דיבר על העולם שקוראים "קוצ'ינג", נדרתי לעצמי נדר שכשיופנו או יבואו אלי אנשים להתייעצות ולעזרה אעשה כך שלא יעזבו אותי בלי לקבל לפחות דבר אחד מוחשי לקדם את עצמם בדרכם.
סתם ככה, כדרך חיים, להוקרה לאנשים שעזרו ועוזרים לי ב"מסעות" השונים שלי, ללא אינטרסים וכל המערבולת האנושית של "שמור לי ושמור לך"- ממש לא שם.
אני חושב שהייתי נותן לעצמי ציון "עובר" בדבר הזה, אבל לא הרבה יותר מזה, כי לא תמיד יכולתי לעשות הרבה ולא תמיד הייתי מספיק קשוב כמו שיכולתי להיות. אני ממשיך לנסות...

ואכן, גם לי יש את הציפיות ש"הם" יעשו כלפי באותו כוון, לאו דווקא אותה מידה, במיוחד באותם "רגעי התקרבנות" שישנם לכולנו מפעם לפעם, "אוווף, למה שלא יפתחו לי איזו דלת, ירימו עבורי איזה טלפון, יתנו לי איזו הזדמנות להראות...". אבל כולנו יודעים שאין "הם", העולם לא בדיוק עובד ככה אחד מול אחד, יש כנראה סוג של הוויות גומלין ואני חש שהוא מאוד מעבר ליכולתי להבין בדיוק איך זה עובד.
צריך להתעורר וליזום כל פעם מחדש ואז אולי יזוזו כמה דברים, הרצון הפנטזיונרי הזה שאנשים יקחו זמן ומאמץ ו"יסדרו לנו את העניינים" הוא באמת קצת ילדותי, אידיאלי, ולא ממש מקדם אותנו מי יודע מה.

דווקא משום כך כל –כך נפעמתי מהפגישה שהיתה לי אתמול עם "ד' ", פגישה שגרתית של היכרות עם אדם נחמד, מנהל בכיר בהיי-טק, שהכרתי בסדנא משותפת.
ממש לא באתי "נזקק מדי", לא היתה לי אג'נדה ספציפית, רציתי להכיר אותו יותר כי התרשמתי ממנו אבל לא ממש הכרתי אותו לעומק.

כבר מההתחלה היתה מוזיקה אחרת. לא חשוב על מה דברתי, ד' הגיב מייד עם יוזמה לעזרה ולקידום העניינים.
לא מצליח להעביר זכרונות לסמארטפון? ישר לקח אותי מאדם לאדם במשרד שיכול היה לתת לי את הציוד והשרות- בסוף שלא נמצא, הרים טלפון וחיבר אותי עם חברה בראשון לציון שפתרה לי את הבעייה...
"צריך מקומות שבהם תוכל להרצות?" ישר, הורם הטלפון, תיק תק, 3 אנשים שאיתם אהיה בקשר....
מחפש להרחיב את האימון שלי בשת"פ? הוא מכיר את ....ואת...ואיך לא, ישר הרים את הטלפון...
"מאסטרמיינד? נשמע מדליק, אני בא להתנסות!
"רגע, רגע, תן לחשוב....רשום את השמות האלה, חפש אותם בגוגל ואז תחזור אלי ואני אחבר ביניכם..."

ישבתי "מוכה-הלם", כמה זמן לא זכיתי לדבר כזה, ואתם יודעים מה? למרות שתוצאות הן חשובות, הדבר החשוב באמת הוא אינן התוצאות אלא הנכונות.
הנכונות האנושית, להפסיק להיות מרוכז בעצמך, להיות קשוב וגם פעיל לעזור לאחר, להתגבר על כל המחסומים הנפוצים של "לא נעים לי", "מה יקרה אם זה לא יסתדר", "אני עוד לא בטוח", כי פייר? הדברים האלה הם בסוף כולם קשורים לאגו, לאגו שלנו, ולא לשום דבר אחר.
זאת נתינה, נקודה.

חז"ל מלמדים, "עשה לך רב", אז קדימה יש לי רב. רב ד' נתינה. יש לי ממי ללמוד, יש עוד הרבה ללמוד. תודה על השיעור החשוב ד'!

עם פחד מתמודדים

הרגשתי את זה בכל אימון שנתתי השבוע, ראיתי את זה בתוך עצמי כשרקמתי תכניות לא ברורות לעתיד, שמעתי את זה מבני משפחתי, הוא נמצא שם, כמעט תמיד, בדרך מודעת או פחות מודעת, מעל השולחן, או מתחת לשולחן.....ומה זה??....

ברור ה"פחד", הלוואי שאני יכולתי ללוות לקוחות בתדירות שהוא מלווה אותם (ואותי)....

רק באימון הכוון הוא תמיד הפוך: לא למה יש פחד ומניין יש פחד, אלא מה אתה הולך לעשות עם הפחד הזה כשיש לך כל-כך הרבה תכניות, תקוות וכוונות על הפרק? וזה הכוח של האימון!

מחשבה ועשייה לרגל יום האהבה

לרגל יום האהבה, קבלו ממני מחשבה קטנה שעשויה ליצור אצלכם שינוי.

אני קניתי לאשתי היקרה שני שיעורי פסנתר אצל מורה מוערכת, הרבה שנים היא "מדברת על" ולא "עושה את", את הדבר הזה שכה מושך אותה. 

מה אתם מאחלים לכם ולאהוביכם לשנה הקרובה?

מה אתם יכולים לעשות כדי לגרום לזה לקרות?

"סוף מעשה במחשבה תחילה".

כשהמאסטרמיינד פוגש את האדם העובד

אתמול היה עוד מפגש מעולה של "מאסטרמיינד נגרים".
מה שמאוד מאפיין את הקבוצה המיוחדת הזאת היא שמתאספים יחד אנשים שבמשך היום שלהם רובם גם "עבדו בידיים"- חלק יותר, חלק פחות, אבל כל הסביבה היא של אנשים שיוצרים מוצרים מתוך העולם "ההוא", העולם שאתה נוגע במה שאתה מייצר, מוכר וקונה.
כשאנשים מהרקע הזה מתאספים יש משהו מאוד "ארצי ומעשי" למאסטרמיינד, קצת שונה מהאחרים, נותן ריח קצת אחר, דינאמיקה קצת אחרת...
ואני? "כולם היו בני", אני נהנה מהילד הזה וגם מהילד ההוא, כי בת'כלס שני השבילים מגיעים לאותו מקום של שיתוף, תובנות, תמיכה, חשיבה מחוץ לקופסה....
קצת ביחד בעולם של הלבד...

למה המאסטרמיינד שלי מצליח?

שאלה אותי אישה אחת שבקרה במאסטרמיינד לאחרונה- איך זה שכל-כך מצליח, יש קבוצה שבמשך  7 שנים ובאים מנהלים רבים כל-כך? אז אמרתי לה תודה והסברתי לה את "נוסחה":

תיצור משהו מהלב הממנף את ניסיון האישי, המקצועי, והיכולות האישיות שלך.
תעשה קבוצה אחת, ועוד אחת...בערך 20 במספר עם מאות שעות של למידה והתנסות.
תקפיד שבקבוצה יהיה ביטוי בפועל לערכים שחשובים לך על אמת- אצלי הם: פתיחות, תמיכה הדדית, הקשבה ללא הפרעה, חשיבה חיובית, תבונה "קולקטיבית", כבוד לאחר, דיסקרטיות, סדר, מבנה ברור והנחייה מקצועית.
שיהיה מעניין, רלוונטי, מאתגר, נותן ערך, ושונה.
תדאג שכל משתף מוכן, ממוקד, ומעל הכל, מדבר מהלב
ולך על זה!

אני מאמין שכולנו צריכים את המאסטרמיינד בדרך הזאת, לא כולם יודעים או מספיק פתוחים אבל מי שמגיע....מציץ ונפגע, כי "דברים שרואים ומדברים ביחד לא עושים לבד

מהו הדבר העיקרי?

השבוע היתה נקודה מאוד מעניינת באימון:
המתאמן שלי, שבא עם כל כך הרבה דברים דחופים וחשובים, וכמובן תחושה שאין מספיק זמן לכלום, פתאום קבע לעצמו את הדבר ה"חשוב יותר", ופתאום, מה?
פתאום הסדר עלה מתוך הלחץ והסחרור.
נולדה תובנה והיא מובילה לפריצת דרך...

קביעת סדרי עדיפויות זה דבר שנשמע טוב ויפה אבל במציאות הוא מאבק אחד מתמשך.
ברגע שמסתכלים מלמעלה, מבחוץ ותוספים פרספקטיבה הכל מתחיל להסתדר.
מה הערך פה בחיים ובעסקים?
קשה לתאר, חבל על הזמן, זה משנה את כל התמונה- לא לשכוח לקבוע מה הדבר העיקרי בכל הסיפור.

למצוא את הניצוץ מתחת לערימה

אי יא יא יאי....מה אפשר להגיד שאחרי אימון המתאמן מתחיל ליזום, לעקוב, ליזום שוב....והתוצאות מגיעות לאו דווקא מהדבר שבמטרה אלא "פתאום מהצד כזה"- שייך לאימון? צירופי מקרים? סיבות רוחניות? סתם מזל???....
לא חברים, כשהאדם מוצא את הניצוץ הזה שתמיד היה שם אבל היה קבור תחת ערימה של תרוצים, ביקורות ושיפוטיות, השמש מתחילה לזרוח, וכפי שאנחנו יודעים כשהשמש זורחת היא זורחת לכולם.

למצוא את ה"שיבר" זה כבר עניין של מיומנות, ניסיון, הקשבה, איכפתיות ....
והרבה אהבת אדם ואמונה בדרך.

החפץ חיים: מאמן אישי בכיר לפני זמנו?

"החפץ חיים", רבי ישראל מאיר מראדין, אחד מגדולי הרבנים בעידן המודרני בפולין, פעם אמר:
"כשהייתי צעיר לימים רציתי לשנות את כל העולם, כשהתבגרתי מעט חשבתי לשנות את בני עירי, כשבגרתי עוד רציתי לשנות את בני משפחתי. היום בגיל 90 אני מבין שאיני יכול כי אם לשנות את עצמי ועל ידי שינוי עצמי יחול שינוי בבני משפחתי, בני עירי וכל העולם".
עם כל הכבוד לפעילות "אקטיביסטית"- ויש כבוד, עם כל הכבוד לפעילות פוליטית- פה יש לי הרבה פחות כבוד...- השינוי הגדול נמצא בבית.
תמיד היה וכנראה תמיד יהיה.

לא מה "לא", מה "כן!!"

אוי כמה שאני אוהב את התמונה והציטוט הזה!
בעיני זאת ההתגלמות מה שקוצ'ינג אמיתי אמיתי צריך להיות- ודברתי על זה רק הבוקר בשיעור שנתתי בקורס לאימון אישי- אנחנו צריכים להוביל את העולם בראייה של הפוטנציאל שקיים בכל רגע ורגע בחיינו ובחיי המתאמנים שלנו.
מה שחסר כל-כך, אני מרגיש, הוא החיבור הזה בין המציאות ה"לא מספקת" לעולם ש"יכול להיות"...
ובכך, אנו המאמנים מחזיקים את הלפיד של האדם ושאיפותיו מול כל המבול של ה"אני לא יכול", כל השיטפון הזה של עולם שמחזיק אותנו קטנים, מבוהלים, בינוניים, משועממים, צייתנים ופאסיביים.

אנחנו מצד אחד, ומצד השני כל ה"מה יקרה אם..." של סוכני הביטוח, עורכי- הדין, מנהלי החשבונות, מנהלי בנק, וכל החברה שהם גם קצוענים אך לא מעט זורעי ומטפחי הפחדים גם יחד...
האמא הפולניה והאב הפולני- ולא חשוב מאיזו עדה- המורה הזאת מהחטיבה שלא שכחנו אותה למרות כל השנים שאמרו עלינו "יש לנו פוטנציאל מבוזבז"....אנחנו מנגד...


אנחנו המאמנים של העולם חייבים להחזיק את הלפיד של ההשראה, שכן, יכול להיות גם אחרת!

It is never too late to be what you might have been (George Eliot)

לו העולם היה מנוהל יותר על ידי נשים...

פייר, אני אגיד לכם, אני באמת מאמין שלו העולם היה מנוהל יותר על ידי נשים היינו עולם אחר, עם הרבה יותר שלום ממלחמה, יותר קשרים ושיתוף פעולה ופחות אגו ממה שרואים סביבנו.
דבר בעייתי הדבר הזה שאני אומר, אני יודע, לך תוכיח את זה מדעית, אז אני אומר לכם פשוט מהבטן, מהאינטואיציה, מהתחושה...
שה "בולבול של העולם" לא נותן מנוחה, תמיד מחפש את המלחמה הבאה, הקרב הבא שיעלה אותו מעל השני, תמיד משווה האם שלו יותר גדול ושווה...

לכן, כל-כך חייכתי בכיף ששמעתי הרצאה בסדנת טעימה של מינגה לעסקים חברתיים,  מפי המייסדת של "מוניתה", חברת מוניות שכל הנהגים הם נהגות, שמדגישה את הצד ה"נשי של הנסיעה במונית", דבר שייתכן ולא עבר לכם במוח אי-פעם.
זאת תחנה וירטואלית למעשה, מיזם שהקימה אורה לוי, מורה בפנסיה, שרצתה ליצור לעצמה הזדמנות במקום שלא כל-כך חושבים עליו.
אישה אמיצה, ממוקדת-מטרה, עם הרבה הומור וחן, אורה לוי הזאת, שמוציאה אותך מההרצאה עם תחושה שפגשת בשילוב מדהים בתוך בן-אדם אחד: מרצה משובחת, בדרנית, אשת מעשה ויזמית בנשמתה.

חבר'ה, כנסו ללינק של הכתבה, תקראו לבד מה קורה שיזמות יצירתית פוגשת צורך אישי ומטרה חברתית.
עסק חברתי, על כל הגדרותיו, נולד מהחומרים האלה ובעיני זה מעורר כבוד והשראה.
אני מצדיע לך, גברת לוי, והלוואי שנוכל להצדיע להרבה יותר נשים כמוך בשנים הבאות עלינו לטובה...
העולם הנשי שאולי יהיה יום אחד, אם לא לי ולבני ניני אז עוד כמה דורות קדימה....?

הרצאה בתקשורת בין-תרבותית בניהול גלובלי במכינה קדם-צבאית

לפעמים אני מפתיע את עצמי לגבי מה מרגש אותי, עד כמה ומתי.
למשל, במוצאי שבת הקרובה, אשתי, מירב, ואני נוסעים שעתיים צפונה, למכינה קדם-צבאית בקבוץ כפר הנשיא, המקום שנמצא בו בננו היקר, גיל, היכן שאני ארצה בהתנדבות במשך שעה קלה ל38 חניכי המכינה בנושא שאני מאוד אוהב: "תקשורת בין-תרבותית בניהול גלובלי".
זאת הרצאה שעשיתי בעבר במכללות בעיקר, אבל דווקא הפעם אני מתלהב יותר מתמיד! לפני שנתיים הנחתי סדנא באותה מכינה ברוח המאסטרמיינד, עם כמה מהכלים שאני מפעיל, כאשר ביתנו היקרה, שני, היתה שם. ואני שואל את עצמי, למה אני כל-כך מצפה לזה? על מה ההתרגשות? הרי, זה לא "קהל יעד", זה בהתנדבות, זה לא קרוב בכלל והם לא "צריכים את זה ת'כלס מחר בבוקר".

לאחר שבתבוננתי בעצמי היתה לי תובנה: אולי דווקא בגלל הדברים האלה!  אם יש משהו שאני תמיד אוהב- זה לפתוח את מוחם וליבם של אנשים לדברים חדשים, הסתכלות חדשה, תובנות חדשות, אנשים חדשים, דברים שאנו לא מקבלים ביום-יום.
החבר'ה האלה בני ה 18, הם ללא ספק מטובי בנינו ובנותנו: לוקחים שנה מתוך חייהם ללמוד "לשמע", להתנדב, לחיות במסגרת עצמאית כאשר הלימוד, האחריות וההתפתחות האישית נמצאים במרכז, שההתייחסות לעבוד בשביל שינוי ושיפור החברה הם הכוון העיקרי.
הדברים שהם עושים ולומדים שם....חבל על הזמן!

לי יש משהו שאני רוצה לתת להם: זה  משהו מהתחושה ומהניסיון שלי בעולם עם אנשים מכל מיני מקומות, תרבויות ושפות, זה משהו מההסתכלות האנושית שחוצה גבולות ומדינות.
שאנחנו קודם-כל בני-אדם, לפני הכל, וכל אחד מאיתנו מגיע ממקום שונה, שיש בו ערך לא פחות משלנו, אפילו אם זה שונה משלנו.
שנים אני ביליתי  וקבלתי כה הרבה מ"קרבת זרים",  והם בכלל לא היו "זרים", רק שונים, עם שורשים אחרים, סביבה שונה, חינוך שונה, ערכים שונים.
ברגע שפרצה אצלי התובנה שכשמחבקים את השוני ומקבלים אותו, לא רק שלא מפסידים אלא מרויחים, צומחים ומתפתחים, הוא הרגע שבשבילי לא "היתה דרך חדרה", כבר ראיתי את הכל במשקפיים קצת אחרות.

בעוד מספר שנים,  רוב- אם לא כל - החבר'ה במכינה הזאת יסעו ויטיילו להם ברחבי העולם למקומות שלא ראו ויתערבבו עם אנשים ותרבויות שלא ראו מעולם.
דרך איזה משקפיים הם יראו את העולם אז?...

בעוד פחות מחמישה חודשים, בני כבר לא יהיה במכינה, הוא יהיה בדרכו לצבא, ואז נגמרו לנו מועמדים למכינה בביתנו.
אולי עד אז מישהו יקים "מכינה להורים" ואז נוכל גם אנחנו לחוות את החוויה האדירה הזאת---מי מרים את הכפפה?J