בשנות ה80 של המאה הקודמת, יצא פרופ. סטיבן קובי עם ספר של "שבעת ההרגלים של האנשים האפקטייבים ביותר" שכלל פרק משמעותי של "מטריצת ניהול זמן" המחלקת את המשימות שלנו על פי 4 קטגוריות:
- דחוף וחשוב,
- דחוף ולא חשוב
- חשוב ולא דחוף
- לא דחוף ולא חשוב
הרעיון מאחורי הכלי האנליטי היפה הזה הוא להבין טוב יותר שלא כל משימה היא שווה, יש כאלה שאפשר לעשות באופן מיידי (דחוף וחשוב), אולי אלה שניתן לתת לאחרים או להיעזר באחרים (דחוף ואלא חשוב), יש כאלה שאפשר פשוט להתעלם מהן (לא דחוף ולא חשוב), ואלה שממש מצריכות את תשומת לבנו כי הן נוטות להידחות כשאנו מכבים שריפות מתוך הרגל וחוסר ניהול עצמי, וחבל כי הן מאוד חשובות!
קובי מדגיש שהאתגר הגדול של כל מנהל הוא לנסות לפתח יותר תשומת- לב לרובריקה של "חשוב ולא דחוף" כי מתחת לנושא הזה יש את כל הדברים החשובים והנחוצים לנו שתמיד נדחים: בניית יחסים בעסק, תכניות אסטרטגיות, קביעת חזון, לקחת חופש, וכו'.
אני תוהה: האם זה לא אותו מצב גם בחיים שמחוץ לארגון?
כמה פעמים שמענו על אנשים שהרגישו את הפספוס שלא השקיעו מספיק בלראות את הילדים שהיו קטנים, שלא למדו מה שרצו ללמוד, שלא עשו ורק דחו את התיזה בלימודים ודוקטורט ושלא הקשיבו בזמן להצעות הבריאות לחיים טובים "אז" לפני שמצב הגוף החל לדרדר...
זכרו "חשוב ולא דחוף".
מנטרה לעסק וגם לחיים.
קובי מדגיש שהאתגר הגדול של כל מנהל הוא לנסות לפתח יותר תשומת- לב לרובריקה של "חשוב ולא דחוף" כי מתחת לנושא הזה יש את כל הדברים החשובים והנחוצים לנו שתמיד נדחים: בניית יחסים בעסק, תכניות אסטרטגיות, קביעת חזון, לקחת חופש, וכו'.
אני תוהה: האם זה לא אותו מצב גם בחיים שמחוץ לארגון?
כמה פעמים שמענו על אנשים שהרגישו את הפספוס שלא השקיעו מספיק בלראות את הילדים שהיו קטנים, שלא למדו מה שרצו ללמוד, שלא עשו ורק דחו את התיזה בלימודים ודוקטורט ושלא הקשיבו בזמן להצעות הבריאות לחיים טובים "אז" לפני שמצב הגוף החל לדרדר...
זכרו "חשוב ולא דחוף".
מנטרה לעסק וגם לחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה