כמה זה באמת שוקל?Just Drop it!

אתם מכירים את הדבר הזה שמשהו תופס לך את המוח ואתה טוחן וטוחן אותו בלי סוף, כי אולי כך תמצא פתרון טוב? אז, הנה סיפור טוב ששלח לי מתאמן נחמד...

הפרופסור החל את השיעור ע"י הרמת כוס התה ושאל את תלמידיו:
"כמה לדעתכם הכוס הזאת שוקלת ?"
"50 גרם !" ... "100 גרם!" ..." 125 גרם!" ... השיבו הסטודנטים.
"אני באמת לא יודע. על מנת לדעת כמה היא שוקלת עלי לשקול אותה." אמר הפרופסור.
"אבל השאלה שלי היא: מה יקרה אם אחזיק את הכוס כך למעלה כמה דקות ?"
"שום דבר" .... אמרו הסטודנטים.
" OK . מה יקרה אם אחזיק את הכוס כך במשך שעה ?" שאל הפרופסור.
"ידך תתחיל לכאוב" אמר אחד הסטודנטים.
"זה נכון. ומה יקרה אם אחזיק את הכוס כך יום ?"
"ידך עלולה להתאבן, אתה עלול לחוש מתח עז בשרירים ואולי שיתוק ובודאי תיאלץ להתאשפז בבית חולים" אמר סטודנט אחר וכל הסטודנטים צחקו.
"טוב מאוד. אך במשך כל הזמן הזה האם חל שינוי במשקל הכוס?" שאל הפרופסור.
"לא" ... הייתה התשובה.
"אז מה גרם לכאבים בזרוע ומתח בשרירים ?"
הסטודנטים היו נבוכים, תמהים.
"תניח את הכוס" אמר אחד הסטודנטים.
"בדיוק!" אמר הפרופסור,
"בדומה לכך הן בעיות החיים. תחזיק אותן כמה דקות בראשך וזה בסדר. תחשוב עליהן הרבה זמן ואתה מתחיל לחוש כאבים,
אם תמשיך הרבה יותר זמן הם מתחילים לשתק אותך. ולא תהיה מסוגל לעשות כל דבר..."

טוב לזכור תמיד,
דאגות ומועקות אינן מונעות בעיות וצרות, הן מונעות פתרונות ותפילות...סיפור טוב.

חבר'ה- עלו במדרגות!

 בתרבות האינסנט שלנו איבדנו עיקרון חשוב מאוד בחיים, לדעתי: דברים ששווים להתאמץ עבורם דורשים שאנו נתאמץ עבורם. 

רומא לא נבנתה ביום וגם שינויים אמיתיים לא קורים בסדנת "סחיטה רגשית" של כמה שעות בלבד, אלא בבניית מחויבות לצאת מאזור הנוחות המגביל את האדם ולהתחייב למטרה ולשינוי מבפנים....

במילים אחרות- לעלות במדרגות!

העמותה להנצחת בת-חן שחק ז"ל

בהרצאתו המפורסמת באונירבסיטת קרנגי- מלון היוקרתית בארה"ב, אמר פרופ. רנדי פאוש, שסיפר על התמודדותו במחלת הסרטן שעמדה לקטוף את חייו בעודנו איש צעיר, את הדברים הבאים:
"אינך שולט בקלפים הניתנים לך במשחק הזה. יש ביכולתך רק לקבוע כיצד תשחק איתם."

על הדברים האלה חשבתי אתמול בערב שישבתי 3 שעות בביתם של צביקה ואיילת שחק בתל-מונד על מנת ללמדו ולהכיר מקרוב על הפעילות המבורכת והמרשימה שהם עושים בעמותה שהוקמה להנצחתה של ביתם, בת-חן שחק ז"ל.

בחג הפורים, מרס 1996, נרצחה בת-חן שחק,  ביחד עם שתי חברותיה, בסוג של סיוט שכל הורה באשר הוא חושש ממנו עמוק בתוכו, בינו לבין עצמו.
היה זה הפיגוע הנוראי בדיזנגוף סנטר שכה קשה לשכוח, שאירע ביום הולדתה של בת-חן, יום הולדתה האחרון בחייה, והיא רק בת 15.

לאחר מותה, פתחו הוריה של בת-חן את יומניה, 5 במספר, יומנים שתיעדו את רגשותיה של ילדה רגישה ונבונה במשך שנים.
אני מניח שאפילו הם הופתעו לקרוא את הדברים הנפלאים של ילדתה הצעירה כתבתה, על חייה, על עולמה החברתי, על המלחמה ועל השלום.
צביקה ואיילת החליטו לפתוח את היומנים האלה לעולם, הקימו עמותה שבין מטרותיה נקבע לעודד פעילות חינוכית בתחום הכתיבה  היוצרת, כמילותיה של בת-חן, "לכתוב בשבילי זה דבר נהדר. זה עושה אותי לבן אדם מאושר".
היומנים הנפלאים תורגמו לשפות שונות וחולקו מסביב לעולם, דבר שנמשך גם היום, כ- 17 שנים אחרי האירוע הטרגי.

אך, הוריה של בת-חן לא הסתפקו בזה, הם לקחו את הקלפים הקשים שחולקו להם בחיים ושיחקו בהם משחק הפוך ממה שאפשר לצפות מהורים שכולים: במקום להיכנס למרירות ושנאה הם חבקו את האופטימיות והאהבה, במקום לתת לגורל המר להוריד אותם ביגון, הם הסתכלו עליו בפרצוף ונווטו אותו למקום של צמיחה, של לידה, של שלום.
העמותה להנצחת בת-חן שחק ז"ל חורטת על דגלה קידום פעילות של שלום בין יהודים וערבים, דיאלוג של הידברות ולא אלימות,  מקומות מפגש של היכרות אישית ואנושית מתוך כבוד הדדי והקשבה עמוקה.

בשבילי תמיד הרגשתי שהמורים האמיתיים שלי בחיים אינם אלה שעומדים מולי בכיתה ומעבירים ידע בצורה שנונה ומלאת-ביטחון, או ה"גורויים" הכריזמטיים שיודעים לסחוף קהל אליהם, מבלי שיהיה יותר מדי על מה.
עבורי, גיבורי החיים האם אלה שמתגלים במצבים הקשים ביותר בחיים, שעומדים מול הכבד מנשוא ובכל זאת בוחרים בערכים החשובים להם.
אולי למדתי את זה מאבי, מרדכי, בן ה 90, שייבדל לחיים ארוכים ובריאים, שלמרות שהגרמנים ועוזריהם רצחו כמעט את כל משפחתו בשואה, אף פעם לא העלה מילה של שנאה בפיו....נהפוך הוא, היה תמיד חוזר בילדותנו, "זכרו...במקום שאין בו איש, השתדל להיות איש" (פרקי אבות).

מי ייתן וגם אני אוכל לתרום בעולם הזה קצת יותר לחיזוק למורים האמיתיים של החיים, את אלה שבחייהם לא שוכחים ללמד אותנו ש"אינך שולט בקלפים הניתנים לך במשחק הזה, יש ביכולתך רק לקבוע כיצד תשחק איתם."

הגיגים מסוג אחר...

למי שהתרגל להגיגים שלי, אני מביא אחרים לגמרי, לא שלי אלא של קרוב משפחה, חיים מדינה:

• הלוואי ואגיע הביתה ואגלה שהכביסה גילתה נטיות אובדניות ותלתה  את עצמה.
• ישראלי אמיתי זה אחד שיקנה חולצה ב-300 שקל וג'ינס ב-600 שקל, אבל אם ייתקע לו שקל אחד במכונה של המסטיקים, כל הקניון  יעמוד על הרגליים.
• תפקידה של הזרת ברגל הוא לוודא שכל הרהיטים בבית נמצאים במקומם הנכון.
• מים בטעמים שונים זה בסך הכל בקבוק שלא נשטף.
• מה הקטע בלהגיש פיצה עגולה בקרטון מרובע חתוכה למשולשים
• גם אם ניסית למצוא דאודורנט ולא הצלחת, הכי חשוב זה לא להרים ידיים 
• מי שהולך בראש מורם... אין לו אייפון.
• בכל פעם שמישהו קונה מקרר גדול, הומלס מוצא לו בית 
• גשם הוא כמו סטנדאפיסט: כיף לצפות בו, אבל כשהוא מתחיל לרדת עליך זה כבר לא נעים.

 

ללמוד מטעויות

אני קצת חושש מאנשים שאף פעם לא טועים- זה לא אנושי וכנראה סימן שהאדם לא לומד, וזה כבר מסוכן. 

ומצד שני, זאת לא חכמה להמשיך לטעות, כי הדבר היפה שבטעות זה הלמידה ממנה על מנת להתקדם. 

לכולנו יש את הטעות האחת או שתיים שממנו למדנו המון, המון...

לדעתי, לומדים הרבה יוצר מטעויות מאשר הצלחות!

בזבוז זמן...שאין לנו

השבוע הלך לעולמו חבר מאסטרמיינד וותיק, מאיר נבון, יומיים בלבד לפני שמלאו לו 60.
מאיר היה בריא מאוד במשך 58 שנים של חייו, ובשנותיו האחרונות חלה ממחלת הסרטן שממנה הבריא באמצעות השתלת מח-עצם של אחיו...
אך בסוף השיג אותו וירוס קטלני שלקח אותו מאיתנו.

מי שהכיר את מאיר לפני המחלה ראה אדם חכם ומוכשר ביותר, עם נוכחות שאי אפשר היה להתעלם ממנה.
אדם שהיה : מנהל, יועץ, פסיכולוג, מרצה, מאמן, מדריך- וכל אלה עשה מצוין.
כשמאיר חלה הוא פנה לפייסבוק לעזור לו להתמודד עם המחלה ובאמצעות פוסטים יומיים הוא משך אליו מאות אנשים ששאבו תמיכה ממנו תוך כדי שניסו לעודד אותו, אנשים שלא הכירו אותו אבל תוך כדי המסע הבלתי-נשכח הכל השתנה.
כשהוא הלך בדרכו האחרונה ב 10.1.13, ליוו אותו מאות אנשים באחד הימים הקרים והגשומים של השנה.

הסיפור של מאיר נגע בי עמוק, גם בשל ההיכרות האישית, גם בשל האומץ האדיר שהיה לו לשתף את העולם שלו במאבקו על החיים, וגם מעוד סיבה...
וזאת היא התזכורת עד כמה החיים הם קצרים, עד כמה שאין לנו עוד חיים בבנק, על שאין לנו אפילו מילימטר של שליטה על התוצאה הסופית, אלו הם חיינו והם נגמרים מאוד מאוד מהר.

והקטע הגדול:
לא חשוב מה שנחשוב, נגיד, נתכנן או נעשה...ז
את הדרך של כולנו, במוקדם או מאוחר, כולנו נגיע לשם, לבית- הקברות, עובדה יותר קבועה מזאת לא נמצא.
השאלה הגדולה היא האם אנחנו באמת יודעים לחיות את חיינו עד אז?
השאלה היא לא של המוות אלא של החיים.
הפחד הגדול שלי הוא שאבזבז את המעט שיש לי- לבזבז את מה שאין לי הרבה ממנו על מי שלא אני.
האם זה לא הפחד שלכם?

כמו בהרבה דברים, אין לנו שליטה על הסוף אבל יש לנו שליטה על האמצע.
צריך לנצל את אמצע הזה עד כמה שאפשר.

חכמים היזהרו בחבריכם

דבר אחד למדתי חזק מאוד בחיי, גם שלי באופן אישי וגם ממאות- ואולי אלפי האנשים- שאותם פגשתי, אימנתי, הנחתי, לימדתי, למדתי מהם, עבדתי בשבילם, וכו'...מאוד, מאוד חשוב להיזהר מי אתה שם בסביבה שלך (או מי "שמו לך" בלי לשאול אותך).
הסביבה האנושית היא מהגורמים המשפיעים ביותר ביכולת של האדם לעשות, לפרוץ, להגשים, לשנות וליזום.
אם יצא לך להיות בחברת הפסימיסטים, צינקניים, רואי-שחורות וחובקי-פחד, שם אתה תהיה!
ואם יצא לך (או שיזמת שכך יהיה), שלידך יהיו אנשים אופטימיים, רואי- הזדמנויות ואפשרויות, יוזמי- חיים למרות החששות, אז שם תהיה!

 

אם במקורות כתוב "עשה לך רב", אני הולך בעקבות המסורת, "עשה לך חברים תומכים", השאר תקבל בלאו הכי בשוטף...

מה הקשר בין מאסטרמיינד לעיבוד שבבי?

מה, התקלתי אתכם?
נו, באמת...
קודם-כל מישהו צריך ללמד אותי מה זה עיבוד שבבי בכלל (וייתכן יותר מפעם אחת), וגם לא עוזר התרגום לאנגלית -machining- כי שניהם נמצאים אי-שם בצד ההוא של המוח שנמצא אצלי בתרדמה כרונית...

אז, כמובן, התשובה היא שקבוצת מאסטרמיינד כזאת בתכנון, לא אני הייתי חושב על זה אבל אדם שמבין קצת עניין ואת עצם העובדה שגם בעלי עסקים אלה מאוד זקוקים ל"מתי עשרה אנשים שונים חשבו רק בשבילך?"
נראה לי ש 2013 התחיל עם רוח חדשה שנושבת מכוונים אחרים ומרתקים...

כמה טיפשים צריך כדי לערוך ישיבה טובה?

הבוקר קראתי בחיוך גדול על מאמר שצוטט בפייסבוק אודות מחקר שנעשה במרכז האקדמי היוקרתי MIT לפני  כשנתיים. 
מסתבר שזאת מתנה יפה לשנה החדשה לגבי מה שידעתי כבר שנים אינטואיטיבית בניהול והנחיית מאסטרמיינד, גם בלי MIT:

כמה טיפשים צריך כדי לערוך ישיבה טובה

המחקרים מגלים שהאייקיו הקבוצתי - חוכמת ההמונים - עדיפה על קבוצת ניהול שמורכבת ממוחות מבריקים או ממנהלים חזקים שעולים מיליונים.
דווקא קבוצות מגוונות, נטולות היררכיה והמורכבות מאנשים שלא מכירים זה את זה ייתנו את התוצאות הטובות ביותר לארגון.

ולא רק זו בלבד: מצאו שהאלמנטים המשפיעים ביותר על האפקטיביות של עבודה בקבוצה הם:

1.   הקשבה ואמפתיה: המידה שבה חברי הקבוצה היו אמפתיים וקשובים זה לזה.

2.   השוויונות: בהשתתפות יותר חברים שזכו לתורות דיבור דומים יותר באורכם, כך הקבוצה הראתה תוצאות טובות יותר במשימות השונות.

3.   נוכחות של נשים: בין אם הקבוצות מנו שניים, שלושה, ארבעה או חמישה חברים, ככל ששיעור הנשים גדל, האינטליגנציה הקבוצתית עלתה - לא קשור לאייקיו של הנשים שהשתתפו, אלא לרגישות החברתית שלה... מצאו שנשים מתאפיינות ביותר רגישות ואמפתיה, ולרוב לא נוטות להשתלט על דיונים.

ומה הם הערכים שאני כבר 8 שנים מדגיש במאסרטמיינד, מלמד, ומקווה, גם מנחה לאורם?

1.   הקשבה, נותנים לכולם לדבר , "האגו מחוץ לדלת",מכבדים את האדם ומה שיש לו להגיד בתוך כל המפגש של 3 שעות.

2.   שוויוניות: אין "מועצת חכמים", זאת קבוצה של הדדיות, חשיבה ביחד אחד לשני, אין "חכם יותר" ו"חכם פחות"- יוצרים תבונה קולקטיבית למען האדם שמשתף.

3.   המאסטרמינד היא "גישה נשית לגברים", וגם "גישה גברית" לנשים....כוונתי היא שאצלנו יש שיח אחר – פתוח, מקבל, תומך- וגם את ה"מיקוד" שקשור ל"אנרגיה גברית".

אני חושב שהמאסטרמיינד כקונספט שאני מעביר לא היה שורד כבר 8 שנים- עם התפתחות שרק גדלה והולכת, אילו לא היה נותן את האפקטיביות למשתתפים.

המחקר של MIT משמח אותי, נותן אישורים במקומות שלא ממש הייתי זקוק להם, אבל מרחיב את הלב לשמוע שגם אחרים רואים את הדבר הזה מכוון אחר, בשפה אחרת ובמקום אחר.

מחבר אלי, ללא ספק.

אין לאף אחד מאיתנו בעלות על החוכמה

 

אין לאף אחד מאיתנו בעלות על החוכמה- הפתיחות ללמוד, להקשיב, לכבד ולפתוח את הראש לכל אדם, זאת תבונה, לדעתי.

הולכים לבחירות

בשבוע הבא הולכים לקלפי, יום הבוחר הגיע, נו באמת... 

אז מה עושים כל יום אם לא בחירה אחת אחרי השנייה? 

רק להסתכל על אשתי מתלבטת בייסורים כל יום מול הראי, "מה ללבוש", מזכיר לי כל יום שהחיים שלנו הם סה"כ אוסף אחד גדול של בחירות, like it or not. 

לא שהכל כזה חלק אצלי, רק לפני כמה דקות חזרתי מהליכת הבוקר שכמעט לא היתה בגלל המחשבה שהסתובבה בראש, "אולי לא אצא הבוקר, יש לי כל מיני דברים לעשות...."- וכל מיני כאלה.

אך בל נטעה, הבחירה היא עסק רציני, אוי ואווי אם נזלזל בדבר הזה, זאת מיומנות שלצערי לרובנו נלמדת "תוך כדי תנועה" וזה לא תמיד מקום כל-כך טוב ללמוד בו. 

אני למדתי במשך השנים שתהליך קבלת החלטות הוא לא דבר פשוט אבל כשהוא מחובר למי שאתה, למה שאתה מאמין בו ולמי שאתה רוצה להיות, העניין הרבה יותר קל. 

וכן, זה דבר שנלמד ולא בהכרח מולד.

יחיו בחירותנו!

"בחר עבודה שאתה אוהב ולעולם לא תצטרך לעבוד יום אחד בחיים שלך."
(קונפוציוס)

מישהו לימד אותנו איך לקבל החלטות?

"החיים שלך הם סה"כ הסכום של כל הבחירות שלך."( אלברט קמו)

משפט חזק, לא? אז למה אף אחד לא לימד אותנו איך באמת לקבל את כל ההחלטות האלה?
אולי במקום להעסיק את עצמנו 16- 20+ שנים בלימוד טונה של מידע שברובו אין לנו שימוש לו בחיים, היינו מקבלים הדרכה ואימון איך לקבל החלטות, אולי אז היינו מקבלים החלטות יותר טובות בחיים?

אני נזכר בחלק מההחלטות הרבות שאני קבלתי בחיים, חלקן היו ממש הזויות בעיני, חלק אחר היו "כמעט בכייה לדורות", וחלק נוסף היו טובות אבל הרבה בזכות מזל וכוחה של האינטואיציה, לא מעבר לזה.
אני חושב שאני לא שונה ברוב האנשים בעולם. 
דווקא במערב החופשי נראה לי שהצורך עוד יותר חשוב לקבל תמיכה ושיתוף בקבלת החלטות עם גורמים שיודעים לסייע, כי כאן אנחנו לבד יותר מהעולם המסורתי יותר שבו יש מקום גדול יותר לקהילה, למשפחה ולמסורת (לטוב ולרע).

אני מאוד מעריך את כוחו של האימון (וגם של המאסטרמיינד, במידה מסוימת) במישור הזה של קבלת החלטות, אני רואה מניסיוני כמה חשוב הוא לתת לאדם מקום להתלבט ביחד עם גורם מקצועי שיודע להקשיב, לשאול שאלות, לתת תמיכה ולגיטימציה מבלי לשפוט את האדם עצמו.

אולי עוד לא מאוחר מדי להשפיע על אנשים ולהעצים את יכולתם לקבל החלטות נבונות יותר ונכונות יותר עבורם וסביבתם?

למישהו יש קו ישיר לממשלה שלנו, לדוגמא?

אימון אישי: הדאגות לא ממש עוזרות לנו בחיים

"אני אדם זקן וידעתי בעיות רבות בחיים, אבל רובם מעולם לא קרו." (מרק טוויין)

אני נזכר בפעם אחת לפני כעשר שנים שפגשתי בתערוכה סמנכ"ל שווק של אחת חברות הפארמה הגדולות באירופה והתחלנו לדבר על דברים מסוג small talk.
האיש לא היה יהודי אבל הזכיר שפעם התנדב תקופה בקבוץ הארץ.
מהון להון השיחה עברה לכל מיני תחומים והעלנו את השם של אדם מסוים ששנינו היכרנו ,Al Gold ,שעבד באחת מחברות הפארמה האחרות.
הייתי בטוח שהוא יהודי, אותו האיש, כי גדל בניו-יורק, היה לו שם שהיה "באמצע" כזה, אולי יהודי אולי לא, ו"התנהג יהודי".
אז שאלתי את בן שיחי- "מה הוא לא יהודי?", הסמנכ"ל שאיתי  מייד ענה: "Al Gold? מה פתאום! אבל הוא יכול להיות, הוא ממש דואג כמו יהודי".

לא כל-כך ידעתי איך לאכול את זה, ספק אמיתי ספק הערה אנטישמית, אבל דבר אחד זה כן עשה לי, זה לקח אותי פנימה לחשוב "עד כמה אני באמת מונע ומנוהל מתוך דאגות בחיי?"

יהודי או לא יהודי, ישראלי או לא ישראלי, אדם זה אדם ואני גם מזמין אתכם לשאול את עצמכם, עד כמה אתם באמת מונעים ומנוהלים מתוך דאגות בחייכם?

"אם הבעיה יכולה להיפתר למה לדאוג? אם הבעיה אינה יכולה להיפתר , למה לדאוג? " (שאנטי דבה, נזיר הודי בודהיסטי, מאה ה 7).

שמע ישראל!

איפה היינו לפני עידן ה TED.com –לפעמים נראה לי שתמיד היה TED כי העוצמה שלו כל-כך גדולה כך שבנישה שלו,  הוא לא פחות ממהפכה של ממש, לדעתי.

ג'וליאן טרז'ור: 5 דרכים להקשבה טובה יותר
 

בסרטון הזה, הדובר, מומחה לשמע, טוען שאנחנו "מאבדים את היכולת שלנו להקשיב".
עולמנו ההולך ונהיה צעקני יותר ויותר, טרז'ור מספר על חמש דרכים שיכוונו מחדש את אוזנינו לכדי הקשבה מודעת -- עבור אנשים אחרים ועבור העולם שסביבנו.

למרות שאין לי נתונים וכל הדברים האלה, אני חש שבניגוד למקומות רבים בחו"ל שאני מכיר, רמת ההקשבה בישראל היא ירודה במיוחד. קרא לזה ים-תיכון, קרא לזה אנשים בלחץ, קרא לזה חוסר תרבות תקשורתית, מה שלא יהיה, אנחנו יותר מדברים, הרבה פחות מקשיבים. הדובר נותן לנו כמה תרגילים ל"שימור השמע".

רק שלא נשכח שהכל מתחיל במחשבה תחילה- כשאנו מודעים לנושא השמע אז כבר נותנים לו להיות.

שמע ישראל....

דבר מעט ועשה הרבה?

When all is said and done, more is said than done. (Lou Holz)

שאלה אימונית: האם אתה עושה הרבה ומדבר מעט? 

אולי מדבר מעט ועושה הרבה?

למעשה, אנחנו רוצים לשאוף לשניהם, כמובן באיזון: שנחשוב, נתייעץ, נבדוק לפני שקופצים, שיהיה לנו כוון, חזון, מטרה ולא "סתם לעשות".
ומצד שני, מאוד לא רוצים להיות במקום הזה שמדברים, ומדברים, ומדברים... ושום דבר עוד לא קורה.

כולנו מכירים את הדברנים: יכולים להמם אתכם בנאומים, רגש, שטף דיבור, מלאים בעובדות וסיפורים, כריזמה היא כולה שלהם.
ומצד שני....הרבה תכל'ס לא רואים.

ואז יש את ה do-ers, החבר'ה האלה שמלאים תמיד, היומן מפוצץ, הנייד עובד ללא סוף, קופצניים, משנים---מנהלי תפעול של החיים.
אני שואל: כמה הם עצרו להתבונן פנימה? כמה מה doing בא לכסות על אי-שקט פנימי שבלעדיו האושר תמיד יימצא רחוק.

אנחנו כמאמנים לומדים לזהות את הנטיות האלה ולעבוד עם אנשים שונים מאד בכדי להעצים אותם.
מילת הקסם היא "איזון" אבל להגיע אליו לוקח עבודה על מה להוריד ומה להוסיף.
ואגב, לא נראה לי שעבודה הזאת יכולה אי-פעם להיגמר, זה תמיד- work in progress

חומר בסיסי באימון: אמונה בעצמך

הגיעה אלי בחורה מדהימה, כישורים עד השמיים , המחפשת להשתלב שוב בשוק העבודה אחרי הפסקה.
 

כשבדקנו כמה דברים שחשבה לפנות אליהם ה"הקשבה האימונית" שלי שמעה שעל כל הזדמנות שהעלתה, היא השחילה (ויש לה יכולת דבור חבל על הזמן...) "טיעונים מלומדים" למה לא, למה היא לא יכולה, למה זה לא מתאים, למה זה לא יעבוד....
ואז אמרתי Time Out! רוצה לשקף לך מה שאני שומע ואת בכלל לא שומעת...YES, YOU CAN!!

ואז אני נתתי כל מיני "נקודות מלומדות" שלי בנידון....
היא ישבה פעורת-פה, "האם זה אני?" "האם, באמת?"

תוך חצי שעה היו לה 3 כוונים יצירתיים לפתוח הזדמנות לעצמה, ובקרוב נראה מה ילד יום.
אין לי ספק שזה יגיע בקרוב, הרבה יותר מהר ממה שהיא חשבה ואולי גם מכוון שלא ציפתה.

זאת, רבותי, הסיבה שבאתי לאימון, הסיבה שאני כל-כך אוהב אותו ומרגיש כזאת זכות שיש לי את ההזדמנות לעסוק בזה.

חבל שכל-כך הרבה אנשים תקועים בקטע של "בשביל מה אני צריך...יש לי כבר...מה כבר יכולים להגיד לי?...". 

זה פשוט חבל, כי הם לא ממש מבינים את העניין ומפסידים כל-כך הרבה.

רובנו היינו שם פעם, בתקיעות הזאת, לפני שגילינו שיש דרך אחרת.

Believe in yourself, and the rest will fall into place. Have faith in your own abilities, work hard, and there is nothing you cannot accomplish.
Brad Henry

ניהול זמן: לדעת לקצר

מספרים שראש-ממשלת אנגליה בזמן מלחמת העולם השנייה, ווינסטון צ'רצ'יל, פעם קיבל דו"ח חשוב מאחד משריו שמנה כמאה עמודים.
צ'רצ'יל שאל את השר למה הדו"ח כה ארוך והשר ענה "כי הנושא חשוב והוא רצה להקיף את הנושא".
ענה לו צ'רצ'יל שעליו לכתוב את מה שחשוב להגיד בעמוד אחד, ואם השר איננו מסוגל אז שיכתוב במקום זה את מכתב ההתפטרות שלו בעמוד אחד.
לא אוכל להבטיח שהסיפור הוא אמיתי אבל בכל זאת המסר הוא ברור: מנהלים, מנהיגים ומפקדים רוצים קצר.

אם רק נדע לקצר יותר נוכל לשפר תקשורת ולרתום טוב יותר לשיתוף פעולה עם אחרים.
לקצר, בשיחות, בפייסבוק, בבילוי, בגדול אנחנו הישראלים, כעם, מדברים יותר מדי ומקשיבים פחות מדי.
קצר ולעניין!
תתפלאו לראות כמה ניתן לחסוך מזמן מבוזבז ולשפר בתשומת לבם של המקשיבים, אם רק נקצר בדבר העיקרי.

ניהול זמן: להגיד "לא"

יש מילה אחת שאילו רבים מאיתנו היו מסוגלים להגיד אותה יותר חייהם היו נראים אחרת-----"לא"!
חייבים ללמוד להגיד "לא"!, זאת מילה שהרבה מאיתנו ממש מתקשים להגיד- ה no-word. כנראה משחר ילדותנו לימדו אותנו שלא נעים פה ולא נעים שם ואם מבקשים…

אז ככה, זה לא עובד הדבר הזה, לא בימנו אנו שאנו מפוצצים במידע, מטלות ותקשורת 24 שעות.
הקושי בלהגיד "לא" לבקשות של אחרים מוביל אותנו ישירות למצב שבו אג'נדת ניהול הזמן שלנו עוברת מהשליטה שלנו אל השליטה של מי שלוחץ הכי חזק.
הצבת גבולות היא כלי מהותי לחיים וכשלומדים אותו היטב מקבלים חזרה אלינו את ההגה, ועם זאת, האפקטיביות שלנו עולה.

הגיע הזמן, סוף סוף, לתת למישהי אחרת להיות בוועד הכיתה בבית-ספר, לא להגיע לכל חתונה מעצבנת במשפחה, ולסרב בנימוס לשיחות טלפון בזמנים לא מתאימים.
מתקשים בהצבת גבולות? ישר לאימון, רבותי…

ניהול זמן: דחוף וחשוב

בשנות ה80 של המאה הקודמת, יצא פרופ. סטיבן קובי עם ספר של "שבעת ההרגלים של האנשים האפקטייבים ביותר" שכלל פרק משמעותי של  "מטריצת ניהול זמן" המחלקת את המשימות שלנו על פי 4 קטגוריות:

• דחוף וחשוב,
• דחוף ולא חשוב
• חשוב ולא דחוף
• לא דחוף ולא חשוב

הרעיון מאחורי הכלי האנליטי היפה הזה הוא להבין טוב יותר שלא כל משימה היא שווה, יש כאלה שאפשר לעשות באופן מיידי (דחוף וחשוב), אולי אלה שניתן לתת לאחרים או להיעזר באחרים (דחוף ואלא חשוב), יש כאלה שאפשר פשוט להתעלם מהן (לא דחוף ולא חשוב), ואלה שממש מצריכות את תשומת לבנו כי הן נוטות להידחות כשאנו מכבים שריפות מתוך הרגל וחוסר ניהול עצמי, וחבל כי הן מאוד חשובות!

קובי מדגיש שהאתגר הגדול של כל מנהל הוא לנסות לפתח יותר תשומת- לב לרובריקה של  "חשוב ולא דחוף" כי מתחת לנושא הזה יש את כל הדברים החשובים והנחוצים לנו שתמיד נדחים: בניית יחסים בעסק, תכניות אסטרטגיות, קביעת חזון, לקחת חופש, וכו'.

אני תוהה: האם זה לא אותו מצב גם בחיים שמחוץ לארגון?
כמה פעמים שמענו על אנשים שהרגישו את הפספוס שלא השקיעו מספיק בלראות את הילדים שהיו קטנים, שלא למדו מה שרצו ללמוד, שלא עשו ורק דחו את התיזה בלימודים ודוקטורט ושלא הקשיבו בזמן להצעות הבריאות לחיים טובים "אז" לפני שמצב הגוף החל לדרדר...

זכרו "חשוב ולא דחוף".
מנטרה לעסק וגם לחיים.

להנות גם מהדברים הקטנים

היום היה יום מיוחד.
לקראת יום הולדתה ה 84 של אימי, תיאמתי איתה ועם אחי שהיא תגיע באוטובוס מירושלים לתל-אביב, ואנחנו נפגוש אותה ונבלה איתי יום שלם ביחד בחוצות תל-אביב.
הרבה זמן חשבתי איך אפשר לצ'פר את אימי, שמבלה הרבה שעות בטיפול ותמיכה באבי, שהוא יחסית בריא ודינאמי, אבל בכל זאת, בן 90 ועושה סבבים תכופים אצל רופאים מגוונים.

נפגשנו היום ב 10:00 ועד 18:00 היה פשוט משהו כל-כך שונה שקשה לעכל: הלכנו ברחובות תל-אביב, מזג אויר מקסים, השמש זורחת ומחממת, בתי-קפה, מסעדות, חוף ים, צמחייה, עצים, והעבודה היתה רחוקה מאוד מהמודעות.
פתאום מצאתי את עצמי לבד עם אימי ואחי הבכור לאורך שעות, דבר שלא זכור לי שקרה אולי 35 שנה.

ראיתי כמה הדבר הזה שימח את אימי, כמה שהיתה זקוקה ל"שחרור" קל, שחרור של אוירה, שינוי "אקלים", שחרור מירושלים הכבדה ופינוק בתל-אביב הקלילה.

ואני חושב לעצמי: כמה פעמים אנחנו באמת לוקחים פסק זמן באמצע השבוע, סתם ככה, להנות מהדברים הקטנים של החיים? לדעתי, מעט מאוד...
ולזה קוראים שלטון החופש...