שנה חדשה...התחלה חדשה

שנה חדשה בפתח....התחלות...מה אתם הולכים להתחיל בקרוב?
תדעו לכם שברגע שמתחילים אתם לגמרי לא לבד---מצטרפת רוח גבית שקשורה לכח המיקוד שאנחנו נותנים לדבר שבמיקוד.
אז...להתחיל!!!!

Making the beginning is one third of the work.
Irish Proverb 

הזמן....מה יהיה עם הזמן?

The bad news is time flies. The good news is you’re the pilot.
    Michael Altshuler 

הציטוט הזה מדבר אלי ומצד שני... קצת מעצבן אות! נכון שהזמן עובר, והוא עובר מהר מדי, ממש מהר מדי- הייתי שמח לעצור אותו...אבל אי אפשר!

וזה מאוד נכון, אנחנו יכולים לנווט אותו, בבחירות שלנו, בסדרי עדיפויות, במיקוד, אבל...בכל זאת...בסופו של דבר הוא מנצח, אנחנו הולכים והוא- הזמן- נשאר!

זה לא רק אתגר אישי וניהולי, זה אתגר רוחני ואנושי. הקלפים נגדנו ואז...ואז מה?...

מבחינתי ה"אז מה?" הוא להמשיך לנצל אותו בדרך הטובה ביותר, הנכונה ביותר עבורנו. זה חתיכת אתגר- אולי זה מה שנקרא "הזן של אומנות החיים?"

נו, מה תענו לשאלה הזאת?

על פך השמן כבר שמעתם, נכון?

חנוכה מתקרב, ואתם יודעים שלרבים מאיתנו שהילדים שלהם כבר לא בבית-ספר (או יותר נכון הילדים בציפייה לחופשה מבית-ספר) החג הזה לא ממש מהווה אירוע מרכזי.
גם צריך להגיד את האמת, נס פך השמן גם ככה אף פעם לא הזיז לי יותר מדי:  סיפור הנס שבו  כמות השמן שהייתה מספיקה להדלקת המנורה למשך יום אחד, למעשה הספיק לשמונה ימים...
נו, בסדר אבל לא נפלתי מהכיסא...

אבל במחשבה שנייה... זאת של ילד מבוגר (אני מדגיש "ילד מבוגר" ולא סתם "מבוגר", יותר מתאר אותי...), יש פה משהו נוסף.
יש פה משהו נוסף שהוא מאוד "אימוני", חשוב, מאוד חד ומחודד לאותו מקום שרובנו צריכים לשמור עליו, להתחזק בו...האם אנחנו יודעים לעשות מהמעט שיש לנו, הרבה מאוד?
במילים אחרות, האם אנחנו יודעים לקחת את הפוטנציאל העצום שבתוכנו ולהגיע רחוק, רחוק מעבר לגבולות שאנו שמים על עצמנו?
כן, אני חושב שאנחנו לא רק יכולים, אנחנו חייבים, כי אלו הם חיינו והם קצרים, קצרים מדי.

בעצם, אחרי הכל,כבר כשאני כותב את השורות האלה, אני מתחיל להתקרב יותר לפח השמן הזה...

חג אורים שמח!

ולפעמים המנהל גם צריך להיפרד מהמאמסרטמיינד

לאחרונה, קבלתי מכתב מאחד מהמנכ"לים שהחליט לא להמשיך בקבוצת המאססרטמיינד למנהלים...
אמנם תמיד כואב שנפרדים אבל כמו שאמר אחד מהמנכ"לים הוותיקים בקבוצה: "...היה כייף איתך ואני מאמין שגם יהיה בעתיד. בכל מקרה מי שנכנס לקבוצה שלנו נשאר לתמיד ולא יכול לעזוב, הוא רק לא מגיע לפגישות."



אני חושב שזה אומר הכל...

--------------

"חברים יקרים,

עברתי יותר משנתיים במחיצתכם, שנתיים מאד משמעותיות מבחינתי.

לאחר 17 שנים במקום עבודה אחד, נמצאתי בצומת דרכים, בו היה עלי לקבל החלטות משמעותיות לעתידי.

הקבוצה, הסביבה, אוסף האנשים שאתם השפיעו עליי רבות בשנתיים הללו.

מצאתי אוסף מאד הטרוגני של אנשים ודמויות, שיכולים להחזיק בדעות הפוכות לחלוטים בנושאים מסוימים, ויחד עם זאת, בהנחייה והנהגה מיוחדת ורגישה, לתת תחושה של יציבות.

מצאתי עצמי משתף כמה פעמים (3 או 4 כמדומני), ובכל פעם נפעם מחדש. גם מהפתיחות והחשיפה שהרשיתי לעצמי ליצור, ולא פחות משפע הדעות וההמלצות.

אני חייב לומר ששמעתי כמה פניניי חוכמה שאני משתמש בהם באופן שוטף.

החיים לוקחים אותנו לכל מני מקומות והרגשתי צורך לצאת לפגרה.

אני רוצה להודות לכל אחת ואחד מכם, שזכיתי להיות חבר בקבוצתכם.

תודה מיוחדת לרוני, המנטור, המנחה, היד המכוונת. לעיתים גוער כשהילדים מתפרעים אבל תמיד מוביל אותנו בחזרה לתלם.

מאחל לכולכם רק טוב, ולהתראות במהרה."

ש.

חכמת ההמונים....חכמת המאסטרמיינד!

במאמר שקראתי זה עתה ממוסף "כלכליסט" בעבר (המאמר היה שמור אצלי כבר שנה...)- שלדעתי מרתק ו ממש "מדבר מאסטרמיינד" פחות או יותר, בשפה אחרת- דבר שאני חושב כל-כך להפנים לא רק אצל כל אחד מאיתנו אבל בארגונים, שותפויות, שיתופי פעולה, צוותי הנהלה, וועדות היגוי וכיו"ב,  ועל הדברים היפים האלה שפשוט לא מצליחים לנצל את מלוא הפוטנציאל שלהם!...

"כמה טיפשים צריך כדי לערוך ישיבה טובה..."

המאמר סוקר מחקרים וגילויים שמצביעים על הדברים שהובילו לעבודה הפורייה ביותר בקבוצות, בניגוד לכמה "מיתוסים" אחרים:

1.         אמפתיה

2.         רגישות חברתית

3.         הקשבה

4.         דיבור שוויוני ולא ארוך

5.         שוויוניות

Does this ring a bell??

כל אלה- ואלה בדיוק!- הם הערכים של המאסטרמיינד שאני מוביל כבר כמעט 9 שנים....!!!

זה לא סתם לשבת ביחד, וסתם לנסות להקשיב, זה אוסף של דברים ופרמטרים- ביחד עם הכנה והנחייה מקצועיות ומתאימה לעולם העסקי- שמביא את התובנות, וההשפעות גם על הצד עסקי-ביצועי וגם על הצד האישי- אנושי...יופי של מאמר ומחקר!

"כמה טיפשים צריך כדי לערוך ישיבה טובה"

כולנו רוצים את אותו הדבר... איש חזון, הוארד שולץ, מנכ"ל סטארבאקס

איש חזון, איש מעשה, איש שמבין שההצלחה עסקית אמיתית היום לא יכולה להיות מנותקת מהערך האנושי....הווארד שולץ, מנכ"ל סטארבאקס:

"The human spirit and the human condition…a company that values employees as human beings and not just a line on the balance sheet…it can work and it is sustainable- all around the world…if you reach out and appreciate another human being it will come back to you."

צפייה בסרטון:

http://www.youtube.com/watch?v=JY6AJG1gozQ&feature=share&list=PLE86277142DC7215D

ב 2012, לסטארבקס היו יותר מ 20000 חנויות ב 62 מדינות ומכירות מעל 13 מילאירד.

מסר לכל הציניקנים: כסף וערכים- בהחלט הולכים ביחד. צריך רק להאמין בדרך וללכת בה....ולהמשיך ללכת בה גם לאחר שיגיעו הפיתויים, המבקרים וכל שא ה"מתקיפים"...

מי מחליט ואיך מחליטים?

לאחרונה קבלתי מייל מאדם אחד שאני מעריך בהחלט, וותיק המאסטרמיינד שלי כבר מספר שנים, בעל-עסק מזה כעשור ואחד שידו בדברים רבים וחשובים.
אני רוצה לצטט מהמייל הזה כי יש בתוכו הרבה ממה שאני חושב מאפיין "אנשי מאסטרמיינד מובהקים אצלי:
"חשוב לשמוע אחרים, אבל לא להסתובב 180 מעלות בכל פעם ששומעים דעה חדשה- אחרת לא תצליח לעשות כלום אף פעם...
לשמוע אחרים - כן.
להתרשם- - בטח.
להחליט לבד- חובה."

אני בהחלט מסכים.
המאסטרמיינד מביא את הערך המקסימלי שלו בדרך שהוא מאפשר "לשמוע אחרים, "להתרשם"...
הוא לא בא במקום החלטה- זאת שייכת לאדם לבד.

להתקדם מחייב...בחירות...החלטות...Get-Go!

לא פעם ולא פעמיים אני פוגש באנשים שכביכול יש להם "דילמה" אבל זאת לא ממש דילמה...
הם פשוט מפחדים לבחור, כי כמו כולנו, הם חוששים לאבד את האופציה ל"משהו אחר".

הוויתור על ה"משהו אחר" יכול לתקוע כל אדם, כולל אנשים עסקים "מקבלי החלטות".

לשם כך, יצרתי את  תכנית ה "Get-Go!"- בעבודה מאומצת ומונחת אני מביא את האדם לרדת מהגדר, לכתוב תכנית בעמוד אחד...ולבחור!

להתקדם משמעו, לבחור, לבחור משמעו- Get Go.

לזכות לאריכות ימים...וגם משמעות

לזכות לאריכות ימים...וגם משמעות

בעוד מספר שעות אני הולך ללמד שיעור בבית-ספר לאימון על "ניהול זמן", לא נושא שאני המצאתי אותו בדיוק.
הדבר המעניין בנושא הזה, בשבילי לפחות, הוא שניהול זמן תמיד משתנה, כי זמן זה דבר דינאמי שין לנו שליטה על כמה שיש לנו ממנו ומה יהיה באותו רגע...

והנה תופעה משמחת את ליבי על זמן- אבא שלי! השבוע מלאו לאבי היקר, מרדכי, 91!
באמת זכות לראות הורה מגיע לגיל כזה עם כל החיוניות, חכמה ופעילות ---והעיקר, העיקר הבריאות (למרות כל הביקורים אצל כל הרופאים) . 

אבי הוא דוגמא של אדם שזה לאריכות ימים (עד מאה כעשרים!), וכל הזמן יוצר את המשמעות בחיים: עם בדרך ששרד את השואה, בדרך שהוא "קם לתחייה", נגע באנשים כה רבים במשך השנים בתור מורה, מנהל, עיתונאי, מארגן פעילות תרבות, וכמובן הורה ,סב, אח, חבר, וכו'.
יום הולדת שמח, אבאל'ה יקר, לא יכולת לשמש דוגמא יותר טובה לילדיך, נכדיך וכל הקהל הגדול שניזון מכתיבתך, כישורי הניהול והאיכפתיות שאתה עושה מזה עשורים רבים!
אמא ואבא היקרים- אני שמח שילדתכם אותי_ (חה!)

תובנות מתוך עוד מפגש מעולה של "מאסטרמיינד מנהלים"

 לאחרונה שלחתי מייל לחברי קבוצת ה"מאסטרמיינד מנהלים" שאני מנחה ומוביל, נראה לי שזה גם יכול לעניין קוראים שגם לא היו שם...
אני מצטט מתוך המייל ששלחתי:

1.      "שימו לב ששני המשתפים, לדעתי, לא יצאו עם "דרך ברורה" מה צריך לעשות... זאת לא דרך המאסטרמיינד, על פי השקפתי לפחות!
מה שהמאסרטמיינד עושה שהוא עובד נכון ומקצועי הוא לתת זויות שונות, איתגורים שונים, שאלות ממקומות שונים ומאנשים שההיכרות איתם יכולה להיות עמוקה וגם יכולה להיות חדשה לחלוטין.
גם אורי (שם בדוי) וגם אוסנת (שם בדוי) באו עם דילמה או התלבטות מסוימת ויצאו עם משהו נוסף וקצת שונה ממה שהם חשבו: אם זה הצורך "לשים גז" בכוון זה או אחר, או עם גישה קצת שונה והרבה משוב על איך עוד 11 אנשים רואים את אותו מצב (שזה בפני עצמו דבר שלא קיים כמעט בשום מסגרת אחרת).
עצם החשיפה בפני אחרים, האקט לתת במילים מה שבדרך כלל מסתובב רק במוח שלך או מקסימום בשיחה עם חבר כזה או אחר, רק זה כבר יוצר חשיבה חדשה אצל המשתף...."

2.      "בתרגיל על שיתוף ב"כישלון שלי"....כנ"ל, תרגיל שלא תמצאו אותו ביותר מדי מקומות....
שימו לב, רובנו מסיקים בדיעבד- "לא בדקתי מספיק טוב"- עם הלקוח, עם העובד, עם הבוס, וכו'...."סוף מעשה במחשבה תחילה"- האם זה קורה מספיק, והאם זה קורה עם האנשים הרלוונטיים ובדרך הנכונה עם המודעות הנכונה?"

100% הצלחה בלמצוא עבודה באימון וליווי אישי עם רוני דוניץ?!

קשה לי להגיד דבר כזה, אני בעצמי לא הייתי מאמין אם מישהו היה אומר לי דברים מעין אלה, זה נשמע כל-כך יומרני, שחצני- ממש לא לעניין.

אז אני לא אומר את זה, חס וחלילה.... כי יש כל-כך הרבה פרמטרים שפשוט לא קשורים למאמן, בסופו של דבר זה המתאמן שקובע, הכל ביידים שלו.
אבל, מצד שני....כשאני חושב על 6 אנשים  האחרונים שבאו אלי בשנה האחרונה ממש עם מטרה הזו, אני רואה שכל השישה הצליחו להגיע ליעד!
אין לי ספק שהאימון איתי היה מרכיב חשוב – ואף בין המרכזיים שגרמו להצלחה, אבל שום דבר לא עובד לבד.
ורק אתמול....מתאמן בשנות ה 40 לחייו, שהיה מעורב בסטארט-אפים שלא צלחו במשך 5 שנים, שהגיע אלי על מנת לעשות סדר, להתוות דרך ולקבל את הפוש לכוון הנכון מתוך לחצים מכל הכוונים בחייו, התקשר עם הבשורה: "עשיתי את זה!! לא רק עבודה אבל "חלום חיי!" ועם זה קשה להתווכח, הזדמנות אמיתית בשבילו, חבילה חבל- על- הזמן....
אני חוגג בליבי (והוא עם אשתוJ ), וזה ממש ממלא אותי שמחה, סיפוק וייעוד.
לשם זה הגעתי למקצוע הזה ואני מעריך ומברך על כל הצלחה, 100% או לא 100%, זאת הדרך "להגיע ליעד", ואתה לא צריך להיות "waze" בשביל זה...

עלייה א'? עלייה ב'? עלייה ג'?

זה היום, בדיוק לפני 33 שנה עליתי ארצה מארה"ב....
ואז היתה תקופה ארוכה בחו"ל שכמעט נשארתי ביפן, ועוד עלייה....
ואז מין עזיבה-ירידה כזאת ועוד עלייה- עלייה שלישית- והיא עוד כאן איתי...
לא יכולתי לתאר לעצמי אחרי 33 שנה תהיה לי אישה תימניה שביחד נעשה שני ילדי "מוקה" מקסימים- אחת קצינה בצבא והשני בדרך לגולני....

כמו שמסתכלים על "לול" אחרי מי יודע כמה שנים מי היה מאמין שה"שייגץ " הזה אורי זוהר יהיה סופר-דוס ואריק איינשטיין יישאר כל חייו בתוך הבית....
יש דברים שמעלים חיוך וצחוק גם אחרי מאה שנים. והחיים צוחקים עלינו כי לעולם לא נדע מה צפוי לנו ברגע הבא.....ואולי טוב שככה זה....

שיחת אימון אחת- ויש כבר עבודה חדשה?!

זה נשמע קצת פנטזיונרי, גם אני הייתי מפקפק, אבל זה קורה אצלי מדי פעם, ואני יכול להגיד באמינות רבה, הרבה יותר ממה שהיינו חושבים.
כמובן, צריכים להיות התנאים הנכונים לזה: מתאמן ש"יושב על הגדר" הרבה זמן, הצטברות של התעניינות באותו אדם ממעסיקים פוטנציאליים בעבר, רצון אמיתי אצל המתאמן לשוב ולהתחיל לעבוד....
הנה שני מקרים מהתקופה האחרונה, שניהם מתחום הטכנולוגיה:

אורי, (שם בדוי), בין 36, היה יזם שנים, יזמות שהובילה לפעילות בינלאומית יפה ומרויחה לתקופה של כמה שנים.
אך, כמו שקורה בעסקים, השוק השתנה, קמה תחרות והעסק כבר לא היה כל-כך עסק.
בזמן שהדבר הלך ודעך, אורי התקשה להיפרד מהחלום של היזמות העסקית וגם להיכנס ל"מיינד" של אחד שרוצה לעבוד כשכיר אצל מישהו. הזמן עבר, הלחץ לכסף גבר, ביטחון העצמי התערער, היה לחץ על הזוגיות....אתם מכירים את זה, לא..

שיחה אחת ארוכה עם אורי, פלוס כמה מיילים ושיחה קצרה בטלפון הספיקו בכדי שאורי כבר ירים טלפון ל"מתעניין בעבר", יחבר שוב את הקשר- הפעם עם העידוד והכוונה ממני, ואורי כבר בדרך לתחילת עבודה חדשה, החוזה ייחתם בימים הבאים.
בקרוב נראה אורי חדש, אחד שחוזר לכוחו, כי יש לו את זה: כוח מכירה, כריזמה, ניסיון וחוכמה.

דוגמא שנייה:
דני (שם בדוי), 53, היה סמנכ"ל בארגון ציבורי גדול, שלט בתקציבים גדולים, כוח אדם רב, התחכך בספקים רבים, ניהל "מאבקים פוליטיים" מתישים בארגון.
הרגיש שהכל-יכול, שהשפעתו כה גדולה שהארגון לא יוכל להסתדר בלעדיו, למרות חיכוכים שהיו לו פה ושם. אך, דני טעה.
יום אחד קבל מכתב פיטורין ולמרות חבילת הפרישה וכיו"ב, דני היה יותר מהמום. 

הוא הרגיש מושפל וצורך עז לחזור שוב למקום של חוזק ניהולי.

שיחה ראשונה עם דני הראה לי שהוא עוד לא תופש נכון את מצבו, בכל מאודו רצה לחזור שוב לניהול בכיר של גוף ציבורי, היה עסוק ב"לקחו לי, שתו לי"...רק בשיחה השנייה שיקפתי לו איך זה נראה מה"צד השני", עד כמה הוא יכול לצמוח במים אחרים לגמרי- לא של ארגון ציבורי גדול אבל דווקא בחברות עסקיות קטנות בתחום התוכנה.
בשיחה ראיתי כיצד דני מתמודד עם פרדיגמה חדשה, "הקטן והצומח", מול הפרדיגמה הישנה ששלטה בו, "הגדול והפוליטי".
בשיחה אחת ראיתי איך דני לומד להסתכל אחרת, להעריך אחרת ולפתוח הזדמנויות חדשות.

היום דני נמצא במו"מ להיות מנהל קשרי לקוחות בחברה קטנה וצומחת. הוא מתחיל לחשוב על אחוזים ואופציות, קצת פחות על שכר, קרן השתלמות ומה גודל המנוע של האוטו שהוא היה רוצה לקבל.
הזדמנות מצוינת בשביל מישהו שמבין ש"הזיזו לו את הגבינה" ועכשיו הוא צריך להמציא את עצמו מחדש.

אימון הוא תהליך, וכמו כל תהליך הוא דורש את הזמן שלו. אך אין לזלזל בעוצמה שרק שיחה אחת יכולה להביא. זה כוח של האימון האישי ואני גאה שהוא המקצועי שלי.

המאסטרמיינד למנהלים: מנהלים, כל אחד צריך לדעת איך למכור את הרעיונות שלו!

נתקלתם במצב הזה שיש לכם רעיון מעולה אבל אתם פשוט לא מצליחים לשכנע ולרתום אחרים?
הנושא הזה עלה במאסטרמיינד הניהולי לאחרונה ביתר שאת.
השיתוף: יעל, (שם בדוי), סמנכ"לית מערכות מידע בחברה בינלאומית בתחום הרהיטים, יודעת שהיא צריכה לעדכן מערכת מחשוב גדולה בארגון, היא מבינה את החשיבות הטכנית וכל ההשלכות האופרטיביות והעסקיות.
גם את השיקולים של המחלקות האחרות היא מבינה היטב (שווק, מכירות, משאבי אנוש, כספים), אבל יש בעייה! סמנכ"ל הכספים פשוט לא מבין למה היא דורשת להוציא כמיליון שקלים למערכת חדשה כש"הכל בסדר עם מה שיש לנו".
"לך תסביר לו", אמרה יעל, "הוא מבין רק מספרים ורווח והפסד. בשבילו אם זה לא מביא רווח זה רק הפסד"...

בשיחה עלתה במיידי שיעל לא מצליחה "למכור" את הרעיון שלה לסמנכ"ל כספים, כי כל הטענות שלה לא מצליחות לרתום אותו.
הוא מסתכל מהזוית שלו ומשוכנע שזה "עוד רעיון של מערכות מידע שאין מאחוריו שום היגיון עסקי", והיא משוכנעת שהוא " לעולם לא יבין".

השיח הממוקד בקבוצה הגיע לכך שהדרך למכור את הרעיון עובר דרך ביצוע פעולה שוטפת שאותו סמנכ"ל רגיל לעשות, שהוא יבין ויראה לבד מה ההבדל בין מה שיש לו היום ומה שיהיה לו במערכת החדשה.
הוא גם יבין לא רק מה הוא יכול להרוויח אלא מה הוא יכול להפסיד אם הוא לא משתדרג.
הערך בשיחת המאסטרמיינד?
שהסמנכ"לית ראתה עד כמה היא צריכה לשדר את "מאמצי הרתימה" והחברים ראו איך בדיוק אפשרי לעשות זאת....
כמובן, עם חשיבה על עצמם: איפה אני נמצא במצב שאינני מצליח למכור ל"לקוחות פנימיים"?

המאסטרמיינד הניהולי הוא כלי לעודד חשיבה מחוץ לקופסה והוא גם כלי לעודד עשייה. כולנו צריכים לדעת למכור, מנהל שלא מוכר הוא כנראה מנהל שייתקע מאחור.

המאסטרמינד הניהולי- מה עושים עם עובד חשוב ובעייתי כאשר יש מחלה?

כל מי שפעם עבד בניהול מכיר את המצב הזה, המצב שיש לך עובד טוב וחשוב ופתאום, לצערנו, האדם נהיה חולה והמצב נהייה בעייתי...

השיתוף הזה עלה במאסטרמיינד הניהולי והחבר'ה התייחסו ברצינות ומקצועיות, כי מי לא חווה מצב כזה כשאתה כבר בדרגת סמנכ"ל או מנכ"ל...
המשתף, אילן (שם בדוי), היה מנהל בתחום מסוים בארגון ציבורי ידוע.
העובד, בין 58, היה אחראי על תחום טכני ששירת את המחלקות השונות של הארגון, היה ידוע במקצועיותו וגם בנאמנותו.
עד שיום אחד חווה התקף לב שממנו החלים, דבר שגרם להרבה ימי מחלה, בנוסף להרבה יציאות באמצע שעות העבודה לבדיקות רפואיות שונות.
ככל שהתקופה התארכה, העובד הבכיר כבר לא תפקד ברמה הדרושה, דבר שגרם לאותו מנהל לעבוד הרבה יותר קשה על מנת להשלים את עבודת העובד.
אז מה עושים במצב כזה? מפטרים? מתעלמים? משוחחים?
 ואם משוחחים, מה השורה התחתונה? כיצד משלבים בין הרצון להיות אנושי ולהמשיך להיות מקצועי עם "ראש עסקי"? האם יש דרך באמצע?

היה ברור שהמנהל מתייסר, כי מצד אחד הוא מאוד אמפטי לעובד וחשש לבריאותו, מצד שני, לא יכול היה להשתחרר מהתחושה שאולי יש פה ניצול לרעה של המצב, בדרך זו או אחרת...
כל העניין הזה עשה לו קושי, וככל שהתארכה השיחה בקבוצה ראינו שבת'כלס, הוא מעולם לא דיבר על הנושא בפתיחות עם העובד!
כמה פעמים קורים לנו מקרים כאלה, שאנחנו סוחבים על הכתפיים שלנו, כמנהלים, דברים שהיינו צריכים להאציל לעובדים?

הקבוצה חשבה לעומק עם המשתף הפעם והגיעו רעיונות וניואנסים מכל הכוונים, כגון: לארגן עוזר לעובד, לרתום את העובד לקחת אחריות על מטרות שהוא יציב, לעשות רה-ארגון של המחלקה, אפילו לבקש מהעובד להגדיר איזה תפקיד הוא יכול לקחת אחריות עליו ואת היתר להאציל לאחר...
היו רעיונות מכל הכוונים...
אבל הדבר הגדול ביותר היה לראות את פניו של אותו "מנהל-משתף", לראות את החיוך של רוגע שעלה על פניו כי פתאום הוריד- ולו לשעה קלה- את החבילה הכבדה שהיתה מונחת על כתפיו, הוא ראה שמה שיש לו יש גם לאחרים, שהיכן שחשב "אין פתרון" פתאום צצו כווניים חדשים ומבטיחים.
זה המאסטרמיינד הניהולי במיטבו.

 

יום הכיפורים: יום הקוצ'ינג הלאומי של מדינת ישראל?

אני מניח שמי שקורא את הכותרת הזאת לא מייד מבין מה אני מדבר בכלל- התחרפנתי? דרך חדשה ופסולה לפרסום? סתם דבר הזוי?....
אז חברים, אני תיכף אסביר אבל קודם ברצוני להגיד שאני מאוד אוהב את יום כיפור, הוא ה"חג" שמדבר אלי ביותר בכל הלוח השנה היהודי, הוא בעיני הדוגמא המוצלחת והמשמעותית ביותר של לקיחת חג "גלותי ביותר" ולהביא אותו למודל חדש במדינה שקמה לעם היהודי, ללא קשר לרמת הדתיות, עדתיות, גיל והשכלה של האדם.
הוא בעיני החג הכי ישראלי שיש, והוא ממש לא חג ישראלי...

תגידו: איפה עוד תמצאו דברים כאלה במדינה אחרת בגלובוס?

כל רשתות הטלויזיה והרדיו מושתקים, יש לך שקח כזה באויר שבלתי אפשרי למצוא אותו בימנו המחוברים והסופר- דיגיטליים.
 

הטלפון כאילו הפסיק לעבוד...גם בעידן שלנו שהסמארטפון נהיה היד השלישית שלנו, הרי בלתי אפשרי להתנתק ממנו, נראה שביום כיפור, הסמארטפון החליט ללכת לישון סוף סוף...

והרחובות? עכשיו זה לא רק מיוחד במינו- זה מדהים בעיני!! איפה תראה אוכלוסיה של 8 מליון ומעלה ביום אחד לא נוסעים?
אפילו האוכלוסיה הלא יהודייה, איכשהו, מוצאת את עצמה מכבדת את הרוב, בלי יותר מדי רעש, כאילו שיום בלי יותר מדי רעש זה מדבר גם אליהם.

והאופניים? החיבור הלא אינטואיטיבי הזה בין אופניים לילדים ויום שהמבוגר נותן לילדים להיות במרכז הכביש כאשר הוא בצד, בבית, בבית-כנסת, בחוף הים, לא משנה, הוא לא בכביש!
ולצד המאסות של אופניים העפים לכל כוון יש לך את ההמונים שהולכים בצד הכביש בלי למהר לשום מקום, חוץ מהמתפללים הצמים שאצים להספיק לכל נדרי או לכל סיבה אחרת שבגינה הם נוהרים לבתי-כנסת.
האם כולם הולכים להתייחד עם אלוהיהם? אני בספק, אבל בכל זאת משהו מושך אותם לשם,  כאשר לרבים מהם זה יכול להיות הפעם היחידה בשנה שבכלל תראה אותם שם...

 עברתי שנות דור מילדותי בארה"ב שיום כיפור היה יום של קודש הקודשים, יום ש"דברתי עם אלוהים" באמצעות התפילות והניגונים של יום כיפור. קשה להגיד שאני אותו אדם למרות שהתפילה היא אותה תפילה.
אם אז הכל היה ברור אז עם השנים הכל הפך להיות הרבה פחות ברור, אני זוכר שאז צחקתי על היהודים ה"לא יודעים" האלה שבאים לבית-כנסת, מבקשים סליחה, מתפללים תפילות ארוכות על כל המשתמע מכך ואז נעלמים מבית הכנסת עד השנה הבאה...
אז צחקתי עליהם,  הסתכלתי עליהן מלמעלה בדרך שמאוד נאה לילד בין 12 או 13 שכה בטוח בדרכו, היום נהיתי מאוד דומה להם, "אחד מהם", אז "הבנתי" והיום אני הרבה יותר תוהה, שואל, חוקר, נזכר.
כמו שמרק טוויין פעם אמר, " אני לא צעיר מספיק לדעת את הכל".... למרות הכל, התפילה עדיין מחברת אותי ואני מחבר אותה לחיי, להסתכלות בשקט על החיים שהיו ועל אלה שעוד יהיו.
אני בבית שם, שוחה בניגונים והריחות שלהן, שלמרות העשורים שחלפו והניסיון הרב והגלובאלי שנכנס באמצע, זה עדיין הבית שלי, הוא מחכה לי מתי שרק ארצה...

אוקי, אז איפה הקוצ'ינג פה? לא תראו את המילה הזאת בשום מקום, ומצוין שכך. ברגע שאמרת "קוצינג" עולות כל מיני אסוציאציות בראש, בדרך כלל לא כאלה שמסייעות בדרך.
אצלי הקוצ'ינג האמיתי מתחיל בדיוק ב"יום כיפור הפרטי" של כל אדם. ביום הזה שאתה מתנתק מכל הדברים שסותמים לנו את החיים- מאוכל למחשב לטלפון לקשקשת ל busyness, ועוד, ועוד.
זה היום שבו אתה סוף סוף יכול רק להיות, 24 שעות שבהן המדינה ההיפראקטיבית הזאת נותנת לך להיות בשקט...
היום שבו הרעש מושתק שאתה יכול סוף סוף לשמוע את הקול הפנימי הזה, שכה קשה לשמוע אותו. רק שם, שם היכן שהאדם יכול להיות בשקט שלו, נמצאות ההתחלות לשאלות הרבות המציפות אותנו.
שם בניתוק מהשקע, בצורך לארח, להרשים, להשיג ולהגיע.

במילים של אדם מעולם אחר בעידן אחר:"It is never too late to be what you might have been" (George Eliot)

יום הכיפורים, חג לישראל, חג לקוצ'ינג, היום שאפשר להגיד מתחיל השינוי שאותו אנו מחפשים.

גמר חתימה טובה.

עצה מצוינת לשנה חדשה ומוצלחת!

הסיבה שאני כל-כך אוהב פתגמים ואמרות-שפר היא ששם החכמה הרבה פוגשת את המיקוד החזק והזמן המעט שלוקח לאדם לקרוא, להבין ולהפנים. וזאת דוגמא מצוינת:

טרק של אבא-בן לפני צבא....אין דברים כאלה!

כמה שבועות לפני סוף השנה, זאת אומרת כמה שבועות לפני השנה החדשה, הצלחתי להגשים איזה רעיון קטן וחשוב שעליו שמרתי במשך חודשים רבים...

לא וויתרתי ולא נתתי שישכנעו אותי אחרת...

להיות עם בני, גיל, בטרק בהרים לפני גיוסו לצה"ל.

וזה בדיוק מה שעשינו בהרי הקווקז בגיאורגיה- מקום מדהים ביפיו!! (התמונות עוד יגיעו).
אבל מה שיותר חשוב מהיופי שבהרים היה ה"ביחד-נס" שלי איתו....

30 שנה מאז הטרקים הגדולים שאני עשיתי בנפאל וצפון הודו במשך חודשיים, הייתי עם גיל לארבעה ימים, נכון זה קצר, המסלול לא היה בין הקשים ביותר אבל גם לגמרי לא היה קל במיוחד (עליות עד 1000 מטר ביום, וכמו שאתה מבינים, מה שעולים צריכים אחר-כך לרדת...), הליכה בגשם, הרבה בוץ, תרמילים על הגב(וזה דבר שעושה הבדל משמעותי)....

כל מטייל שני במסלולים היה ישראלי, כאשר ההבדל ביני לביניהם הוא רק 30 שנה בערך...

לא ביישתי את הפירמה, סחבתי בעליות וגם בירידות...חווייה לכל החיים. 

זיכרון לכל החיים.
סבבה, עשינו את זה. 

הגיוס בנובמבר. 

שנה חדשה בפתח...

אין , אין דברים כאלה!

If you have an idea to do something great, just do it. Don't wait. Just do it.--Elaine Newkirk

מאסטרמיינד: חיבור בין כח של רבים עם אוירה אינטימית

מתי בפעם האחרונה הייתי באוירה שבה 10 אנשים או יותר עוזרים לך לחשוב, להתלבט ולהחליט- ואתה גם להם?
זה כוחו של המאסטרמיינד שמבוסס על ערכים מיוחדים...

כוחו של המאסטרמיינד: דברים שרואים ביחד לא רואים לבד!

לא לשכוח- מיקוד, מיקוד, מיקוד...

למה בעצם? 

כי אנשים מצליחים, מסתבר, נוטים להיות הרבה יותר ממוקדים מאשר אנשים לא מוצלחים. 

ועל זה בסרטון הבא:

מיקוד, מיקוד, מיקוד

האם אתה מגיע לתוצאות?

חשוב מדי פעם לבדוק את הפעילות שלנו- לא תמיד זה רק ההתנעה והמודעות שמשחקים תפקיד אלא עד כמה אנחנו מכווני מטרה ותוצאות...
בסרטון הבא אני מדבר על העניין והמחויבות לדבר...

האם אתה מחויב לתוצאות?

מה הסיפור שלך?

ברגע שאדם מבין שהוא מוגבל ומועצם על ידי הסיפור שהוא מספר לעצמו, זה הרגע שיש שינוי באויר...
הרי כולנו בעלי יכולת לשנות את הסיפור שלנו- ולמה לא?
ההצלחה היא כרוכה בסיפור טוב...
ראו את הסרטון הבא:

מה הסיפור שלך?

יצאת מאזור הנוחות?

השאלה יכול להיות גם רטורית, כי כל הזמן אנחנו מוגבלים על ידי האזור הזה...בסרטון הבא אני מספר מה זה, איפה זה ומה חשיבותו...

לצאת מאיזור הנוחות

מה צריך להיות בסיפור העסקי- business storytelling

אנשים קצת מתבלבלים בין סיפורים שסתם נחמדים וסיפורים שיש להם שימוש בעולם הניהולי והעסקי.

הסיפור הוא אמצעי עוצמתי, כאשר הוא נכנס לעולם העסקי חשוב שיהיו לו כמה תכונות:

•    ממוקד- מטרה: זה עולם שדורש את זה.
•    אמיתי- זה לא עולם של אלי באבא, זה עולם שרוצה ללמוד על מנת ליישם משהו.
•    קצר: לא יותר מ2-3 דקות, ועדיף פחות.

יש עוד נקודות, נדמה לי שאלה הן החשובות יותר...

כדאי ללמוד, לתרגל וליישם- זאת מיומנות חשובה יותר ויותר...

רבותי, חסר לנו מקומות לשיחה בחיים שלנו...

תשאלו, אולי, "באמת?" הרי אנחנו בעידן של תקשורת נונ-סטופ, information overflow, אנחנו טובעים במידע, איך זה ייתכן?
וזאת בדיוק הסיבה, ה over במידע גורם לנו להתכהות, להתרחק דווקא מתקשורת יותר משמעותית, יותר עמוקה, יותר אנושית...
וזאת בדיוק הסיבה שאני כה גאה ומרוצה מהערבים שאני הנחתי במסגרת המאסטרמיינד- לאחרונה, "ערב עם בני משפחה", שלוש שעות של שיח פתוח של סקרנות, התענינות אחד בשני, חקירה וכבוד הדדי- צעירים בגיל תיכון עם אנשים בגילאי +40-50-60....
לפעמים אני קורה לזה Mastermind –world café
 והשאלות הן רבות ומגוונות, כגון:
•    בן כמה היית רוצה להיות אילו לא ידעת בן כמה אתה? למה?
•    מהי העצה הטובה ביותר שקיבלת? למה?
•    דרג את המילים הבאות לפי סדר חשיבות: אושר, כסף, אהבה, בריאות, תהילה.
•    ועוד, ועוד...
חסר לנו את הכינוס ביחד ללא מטרה של וויכוח, התנצחות, פתירת בעיות, הוא "הקמת קמפיין"...כבודם במקומם מונח....
חסר לנו את השיח הפשוט והמעמיק, המחבר והאנושי...

סקרנות המובילה לתבונה

באופן טבעי אני אוהב להיות בקרבת אנשים שיש להם הרבה תהייה, סקרנות לחיים בכלל, נראה לי דיכאון נוראי לעבור את החיים האלה בלי לגעת בסקרנות, תהייה, למידה וההתלהבות מהעולם ומבני האדם שבקרבתם אנחנו חיים.

Wonder is the beginning of wisdom. -- Socrates

מנהל! צריך לדעת לספר סיפור טוב!

עוד סדנא מוצלחת ביצענו אתמול שרון אביב ואני למדריכים ומומחים טכניים של חברת היי-טק בינלאומית ב business storytelling!

הצורך לדעת לספר סיפור טוב למנהל, מדריך ואיש שווק הוא מזמן לא רק "נחמד" אבל חיוני! יש עוד כמה חברות בדרך...

From Story to Success- the business storytelling workshop

מתי בפעם האחרונה שאלת את עצמך...

מתי בפעם האחרונה שאלת את עצמך: האם אני באמת חי את החיים שלי? יש הבדל בין "לחיות" ו"להתקיים"---איפה עובר הגבול ביניהם? זאת שאלה שכל אחד צריך לשאול אל עצמו...

The proper function of man is to live -- not to exist. -- Jack London.

פסמיסט, אופטימיסט וריאליסט---נו, תנו דוגמא?

 The pessimist complains about  the wind; the optimist expects it to change; the realist adjusts the sails.
~ William Arthur Ward

מה עוד עושה "אימון שניים" ?

שני חברים הגיעו אלי עם רצון להקים סטארט-אפ...כביכול, כי מה שהיה משותף אצלם היה אי השביעות הרצון שלהם מהמעסיק שלהם (אותו מעסיק של שניהם), ותו לא.
באימון איתי התגלה ה"סוד" מאוד מהר- לולא האימון שעשינו היו נכנסים להוצאות ותכניות מיותרות, כי למעשה אחד מהשותפים כבר היה במשא ומתן לקבל תפקיד חדש כשכיר, כאשר השותף השני בכלל לא ידע מזה....
העבודה לא היתה נעימה במיוחד כי היו פה שאלות של אג'נדות נסתרות, חוסר תיאום ואי רצון להעמיק בנושאים שעלולים ליצור מתח בחברות...
הודות לאימון, החבר'ה ירדו מהעניין, כל אחד המשיך בדרכו ומצא את מקומו, עם הזמן...
וגם החברות חזרה לעצמה שוב.

האימון הביא את האמת לתוך הסיפור- דבר מאוד חשו

לפעמים האימון לשניים אפקטיבי במיוחד- מקרה נוסף!

זוג שעבדו ביחד בתחום המחשבים היה על סף "פיצוץ": דברים שלא נסגרו כראוי חזרו אליהם עם תלונות לקוחות, חשבוניות לא יצאו, כל אחד הרגיש שהצד השני לא מבין, לא מפרגן ולא נותן מקום....
קדימה, לעניין...
הצפתי, העלתי הצעות, רתמתי אותם לעצמם, פתחתי איתם "סתימות תקשורת" והעניינים רצו מהר...
הוציאו את העסק מהבית, הפרידו חיים ועבודה, בנו שעות עבודה וחלוקת תפקידים...
פשוט התחילו גם לחיות וגם להרוויח!

לפעמים האימון לשניים אפקטיבי במיוחד!

אימון בשניים

זוג הגיע אלי לפני מספר שנים- פשוט לא יכלו להזיז את עצמם בלהחליט אם, איפה ובכמה לקנות דירה משלהם.
ותבינו, זאת לא היתה התלבטות של יום או יומיים- שנים היו חלוקים והקיבעון פשוט דירדר אותם!

באימון ממוקד-נושא של 6 מפגשים של 90 דקות, חברנו יחד לעשות את מה שעד לא מזמן נראה חלום מארץ החלומות: גישרתי בין כל הרצונות ומששתי את הדופק איפה ועד כמה כל אחד מוכן לוותר; בניתי איתם את החזון משותף, ירדנו לפרטים ובנינו תכנית מיקוד של עשייה ובקרה; הכי חשוב- התחילו לעשות, לא אחד נגד השני אלא אחד עם השני...
תוך 4 שבועות מצאו מקום, תוך 6 שבועות חתמו...
וזה רק בגלל שבאו בשלים, התהליך היה עוצמתי, ממוקד, חיובי והייתי שם לשקף, לשאול, לבקש, למקד...וכן, קצת לחייב.

לחץ, לחץ, לחץ....והשאלה האימונית

לחץ, לחץ, לחץ...לא מספיקים, לא מספיקים, לא מספיקים...זה לא עובד, זה לא עובד זה לא עובד....

כאלה דברים אני שומע כל הזמן ממתאמנים - ואני שואל:
"בסדר, אתה רואה את התמונה הגדולה יותר? לשם מה אתה עושה את זה? מה זה יביא לך והאם זה כדאי, באיזה מחיר?"

שאלות פשוטות, נכון?
אתם לא יכולים לתאר לעצמכם לאן זה לוקח חלק מהלקוחות האלה...כאילו שגילית להם את אמריקה....
שאלה פשוטה במסגרת האימון הנכונה לאדם שמקשיב- לפעמים אתה לא צריך יותר מזה בשביל לעשות שינוי במצוקה של אדם שלא מצליח לראות את האור בקצה המנהרה...

להתמיד....הדור הצעיר?

כשאני מסתכל על מה שאני יכול לראות בדור הצעיר אני תוהה עד כמה הם הפנימו את החשיבות בלהתמיד בדברים, לא לחפש את הדרך הקלה והמהירה אלא הדרך "שיש בה דרך", את המיומנות בלהתגבר על מכשולים, להתעקש, להעמיק...

מה אתם חושבים- יש שם או אין שם?

Press on. Obstacles are seldom the same size tomorrow as they are today.

~ Robert H. Schuller 

הראיה שלנו היא לא הראיה שלנו

הראייה שלנו היא מלאכותית- קטגוריות, קטגוריות- אבל האמת נראה לי הרבה פחות מסודרת ומחולקת, כמו שהמשורר טניזון פעם כתב 

“I am a part of all that I have met.”

— Alfred Tennyson

צורת ההתייחסות

כלל  הגדול... לא? ברוב הדברים והמקרים אין לנו יותר מדי מה לעשות, אבל מה שתמיד יש לנו עם מה לעבוד זה הדרך שבה אנחנו מתייחסים לדברים אירועים, ואנשים....

Whenever you're in conflict with someone, there is one factor that can make the difference between damaging your relationship and deepening it. That factor is attitude.

 ~ William James

האם הרבי מקוצק היה חבר מאסרטמיינד?

חסיד שאל את הרבי מקוצק:

"רבי, מכיוון שאתה מרחיק עצמך מכל ענייני העולם הזה- איך יכול אתה לייעץ לחסידך בעניינים אלה?"

השיב לו:" לעיתים העומד בחוץ, רואה טוב הרבה יותר מאשר הנמצא בפנים".

המיקוד והארנבת

סיפור זן ידוע: מיקוד, מיקוד, מיקוד...

תלמיד לאומנויות הלחימה ניגש למורה שלו ושואל: " אני רוצה ללמוד ממך וגם ממורה אחר בסגנון אחר בעת בעונה אחת, מה אתה אומר?" ענה המורה: הצייד שרודף אחרי שתי ארנבות לא תופס אף אחת מהן."

גם זה יעבור....

לפעמים אני חושב זה בין מצחיק לעצוב שאנשים מסתובבים עם התחושה שהכל ימשיך בדיוק כפי שהיה עד עכשיו, שהעולם אינו דינאמי- בעולם העסקים בפרט והעולם כולו, בכלל. לדעת שהכל משתנה כל הזמן, עד אין סוף, זה כלל חשוב להתאמן עליו בכל דבר... זה יכול להיות ההבדל בין להצליח בגדול ולהיכשל בגדול, להיות מתוך הנאה או להיות מתוך תסכול תמידי.

סיפור זן קצר- הם בדרך כל קצרים...

תלמיד אחד רץ למורה המדיטציה שלו והתחיל להתלונן בפניו: "המדיטציה שלי על הפנים, אני כל הזמן חושב מחשבות בלי סוף, כואבות לי הרגליים ואני נוטה להירדם באמצע! זה נורא, אני ממש מבזבז את הזמני!"

"זה יעבור", אמר לו כדרך אגב המורה.

כעבור שבוע, שוב חזר התלמיד למורה ואמר: " המדיטציה שלי ממש כיפית, אני ממש רגוע, נהנה,  מתרגש ומצליח להגיע לעומקים שלא תיארתי לעצמי- זה ממש מצוין!"

ענה לו המורה קצר והמשיך הלאה: "גם זה יעבור".

רוצים לשתף פעולה? שבו במעגל

 WANT TO COLLABORATE BETTER? WORK IN A CIRCLE

למה יושבים במעגל במאסטרמיינד? עכשיו במאמר הזה מקבלים תשובה- אולי אחת מהתשובות- שבמעגל משתפים פעולה הרבה יותר טוב.

אנשים לא- כל-כך מודעים לחשיבות של ישיבה בקיום תקשורת- המעגל הוא אחת הצורות העתיקות בעולם והאנושיות ביניהן. כשיושבים במעגל משדרים פתיחות, כנות, הקשבה....תנאים בסיסים לקיום המאסטרמיינד!

האימון זה לא רק מטרות...אלא מפגש עם עצמך

אין לי ספק שהרבה אנשים לא ממש יודעים מה זה אימון, למרות שאחוז הולך וגדל משוכנע שהוא אכן כן.
דווקא נתקלתי בלא- מעט פסיכולוגים שנוטים לתייג את האימון ל"כלי להכוונת מטרות" ותו לא, וזה אולי משרת את תפישת העולם שאומרת שסיוע לאדם צריך להיות "דינאמי"- קרי- הרבה מאוד זמן, הרבה מאוד כסף, כי ללא לטפל בשורשים של הדבר...
לפעמים זה נכון, לעיתים תכופות אני סבור שלא.
אני חולק על הגישה הזאת המקטינה את האימון ומקטלגת אותו כדבר "מהיר ולא עמוק", כי מהיר זה לא בהכרח לא עמוק, ועמוק יכול להיות מפגש אחד משנה תפישה, ויש כל מיני כוונים שונים.

היות ואני כרגע מסיים קריאה מעמיקה של סיפורים חסידיים כדרך כמרפא לנפש, ברצוני להביא סיפור אחד בנידון- שרוחו הוא רוח של האימון שאני דוגל בו:

"פעם בא רב דוב בר מראדושיץ לפני רבו ה"חוזה בלובלין" וביקש ממנו:
"ילמדנו רבנו דרך כוללת בעבודת הבורא!"
השיב הצדיק:
"אי אתה יוכל לומר לו לאדם, איזו דרך ילך בה.
הרבה דרכים לאדם לעבוד את ה'.
יש אדם העובד את ה' על-ידי לימוד תורה, ויש שהוא עובדו על ידי תפילה, ואף יכול את לעובדו על ידי דבר והיפוכו: אחד עובד בתענית, ואחד באכילה ושתייה, על אדם צריך ליתן את דעתו, לאיזו דרך ליבו מושכו, ובה בדרך יבחר בכל מאודו".

האימון פותח אפשרויות, מגיע ללא שיפוט וללא גבולות, רק עם האמונה ב"גדולתו של המתאמן".

זה בעיני עמוק, עמוק מאוד...

על השתיקה

אני זוכר כשחייתי ביפן בשנות השמונים הייתי מבלה לא מעט בבתי-קפה ששם נתתי שיעורים פרטיים ביפנית ב"אנגלית מדוברת", גם קצת "עברית מדוברת", והרבה מאוד לימוד ותרגול יפנית במסגרת ברטרים שונים- אנגלית ויפנית. 

הזמן הרב הזה שביליתי בבתי-קפה איפשר לי להתבונן בלא מעט זוגות יפניים שהיו נפגשים שם בכדי להיות אחד עם השני, במדינה ובערים שאין כל-כך לאן לברוח ולהיות ביחד כאשר גרים עם ההורים בדירות קטנות ונראה שכמעט בכל מקום הקימו בניין, קניון, מגרש חנייה, בין היתר. 

הייתי מתבונן (לרוב בצורה שלא יירגישו שאני עושה זאת) והייתי מבחין שבאחוז גבוה מהזמן הזוג לא החליף ביננו כמעט מילה דקות ארוכות למדי!
זה הטריף את דעתי אני זוכר, בשביל מה לבוא ולשלם כל- כך הרבה כסף (וזה באמת עולה הרבה כסף ביפן!), לשבת בבית-קפה ולהסתכל אחד על השני (ואני מוסיף כמעט ללא מגע אינטימי כלשהו).

עברו 25 שנה, ייתכן שיפן גם השתנתה קצת אבל לימים למדתי יותר על המאפיינים התרבותיים ביפן- ואפשר להגיד בצורה גורפת על מזרח אסיה ברובה- ש....לא תמיד צריך לדבר!
אנחנו הישראלים דברנים ללא סייג, אלופי הפלאפון שלעולם לא כבוי, עם קשה-סבלנות, צריך את הכל, עכשיו, מיידי, שימו לב לראיונות בטלוויזיה ורדיו, שואלים מראויין שאלה ותוך 3-4 שניות יורים עוד שאלה ועוד שאלה, מה כבר האדם מסוגל לייצר בשפת הדיבור שגם יובן על ידי צד שלישי?

גם נזכרתי בילדות שלי בקרב הקהילה היהודית הניו-יורקית, עוד עם  שופע "מחלת הדיבור" רק להם יש את הטאצ' הניורוטי שאין כל-כך פה (זה בסדר, יש לנו דברים משלנו, לא חסר)...גם אני צמחתי מתוך זה וגם אני הייתי מלא וגדוש מילים וניתוחים במשך שנים (לא שהמילים נגמרו לי גם היום...).
למדתי דרך העיסוק באומנות הלחימה בעבר, בסדנאות השתיקה של הויפאסנה ועולם המדיטציה ובדרך ההקשבה של אלפי שעות למאומנים ומשתתפי מאסטרמיינד...משהו חלחל עמוק...

למדתי עם הזמן עד כמה חשוב להקשיב, עד כמה חשוב לתת לשתיקה להיות שם, אלה דברים מאוד חשובים גם בתהליכי צמיחה של האימון האישי והעסקי...
לתת לשתיקה להיות, ל"שתיקה היפנית" יש שפה משלה והיא איננה פחות חשובה מהדברת שלנו.

החסידות הכירה את זה, לפחות סיפורים חסידיים קלאסיים שהובאו אלינו על ידי פרופסור מרטין בובר ואחרים.
למשל, רבי מנחם מנדל מוורקי, "למד לשתוק, כדי שתדע לדבר."
גם הבעל שם טוב, הרי הוא המקור הגדול, אמר פעם: "קולות השתיקה הם למעלה מקולות הדיבור".

כשמנהלים ובעלי עסקים מדברים על הצלחה וכישלון

התמלאתי אנרגיה וגם לא מעט- גאווה מהמפגש השבוע של הקבוצה הוותיקה שלי (כבר בשנה השמינית!) של קבוצת המאסטרמיינד למנהלים ובעלי- עסקים...זאת קבוצה מעולה שכבר עשתה ודברה על המון, והמעיין הוא בלתי-נדלה כי יש כל- כך הרבה על מה לדבר, על מה רואים, על מה חושבים, על מה חוששים וגם על מה חולמים...

העידן שלנו הוא לא פשוט בכלל למנהל בכיר.
מצד אחד הוא מרוויח יותר מאי-פעם וחי לו ברמת-חיים שהוריו לא יכלו אפילו לחלום עליה שאותו מנהל היה ילד קטן.
ומצד שני...משהו לא עובד נכון כשהזמן כאילו הלך ונעלם, כשאחריות וחוסר היציבות בעבודה עולות ורק עולות, שבאמצע החיים יש גם את הדאגות האלה וגם את אלה המופנות לילדים שכבר לא ילדים וההורים שכבר לא צעירים.

במאסטרמיינד הזה פתחנו את השיחה למקומות האלה בסגנון והעוצמה של מאסטרמיינד: תמיכה, אבל לא רק תמיכה אלא חשיבה פעילה ומעשית... עשייה, אבל לא רק  עשייה אלא ניתוח וסיעור מוחות מעמיק והדדי... מטרה, אבל לא רק מטרה אלא ראייה מערכתית על החיים ועל העבודה בפינות שממש, ממש לא רגילים לחשוב עליהן ביחד.

אני גאה בדבר הזה שיצרתי, המאסטרמיינד הזה שכבר מוכיח את עצמו שנה אחרי שנה וקבוצה אחרי קבוצה... אני מוריד את הכובע לאנשים האלה- כולל ה 400 + אורחים שהיו במשך השנים- שלא לוקח להם הרבה זמן להבין שדברים שרואים ביחד- כאשר ההקשבה והכבוד הם במקום- לא רואים לבד!

ומי שרוצה לדעת.... כן... יש לנו מקומות פנויים בשנה הקרובה לחברים חדשים מתאימים שגם הם מרגישים את הדבר הזה לא רק בראש אבל גם בלב.

לפעמים רק הקמת המסגרת עושה את רוב העבודה...

אני מזהה אצלי משהו שאני חושב יש אצל הרבה בעלי-מקצוע: אנחנו מחפשים את ה WOW שנעשה עם הלקוח- במקרה שלי עם המתאמן- שהדבר ה"עמוק" הזה  שנעשה למען הלקוח יעשה את השינוי, ב"ה הידיעה", הטרנספורמציה הגדולה שממנה אין חזרה...ולרוב זה לא קורה...

מה שכן קורה הרבה יותר זה ה"שינויים הקלים והקטנים"- תובנה, הימנעות ממשהו או יוזמה אל משהו, קיום שיחה במקום שלא היתה שיחה, טיפה יותר הבנה והכלה במקום התפרצות והתנגשות...וכו', וכו'...

לפעמים רק המסגרת עושה את רוב העבודה. אני יכול להיזכר במקרים רבים מאוד שפשוט ישבתי עם המתאמן ויד ביד בנינו תכנון זמן לשבוע הקרוב- דבר מאוד בסיסי בעולם שלי- אבל בשבילו? זה עשה הבדל של שמיים וארץ!!

אין לזלזל בדברים האלה, אסור לתת לאגו שלנו לכסות את הדברים המשמעותיים והקטנים, שהם הם, חלק מכל אימון אפקטיבי.

להרגיש את גבולות "קבלת השונה"...

השבוע היה משהו מיוחד: נוכחתי בשני אירועים שגרמו לי לצאת לגמרי מ"אזור הנוחות", מחוץ לדברים שאני רגיל להם ביום-יום, שני אירועים שבהם לא אני הייתי במרכז, שני אירועים שונים אחד מהשני כמזרח ממערב.
עבורי זה היה מעניין להתבונן בתגובות שלי בשני המקומות, לחוש את התחושה הזאת שאתה לא בדיוק במקום שאתה רגיל אליו...וזה תמיד מעניין ומסקרן אותי...

 הראשון היה אירוע "חרדי לכל דבר", למרות שזאת לא היתה הכותרת שלו. 

אשתי, שתיבדל לחיים ארוכים, נכדה למשפחה רבנית מפורסמת מהעדה התימנית, סבא רבא היה הרב הראשי ליהדות תימן עוד בתימן, כאשר סבה היה רב מרכזי בקהילה כאן בארץ.
האירוע היה אזכרה לסבא והגיעו כ- 200 איש לאולם בבני-ברק...

מצאתי את עצמי בחדר נטול נשים, הן ישבו מאחור ודברו ביניהן כאשר הילדים רצו והרעישו.
זה לא היה חשוב כל-כך, כנראה, כי בלאו הכי רק הגברים קבלו זכות דבור, ולא סתם גברים אלא גברים רבנים עם הקפוטה והכובע השחור- חדר מלא כובעים שחורים ואני ועוד כמה בולטים בשונות שלנו.
הרגשתי בארץ אחרת, בני, גיל,  שזה עתה סיים מכינה קדם- צבאית הסתובב עם מכנסיים קצרים וגופייה בתוך הים השחור, דיבר עם אנשים ששאל מיהו ומה הוא עושה: כשענה" אני עומד להתגייס לגולני" תהיתי מה חושב הצד השני, חדר מלא אנשים שלא בדיוק משרתים שלוש שנים, ועוד בגולני...
הרגשתי זר ומוזר, אפילו קצת כעוס....האם הם רק שונים או יותר מזה?...
חיכיתי לזמן שנוכל לברוח הביתה...

וביום שלישי אירוע ממש בצד השני של הספקטרום: חתונה של "שתי כלות".
כן, שמעתם נכון, חתונה לסבית במקום הכי הכי שראיתי בארץ, "חוות רונית", מקסים, יוקרתי ונעים. 

שתי כלות מתחבקות, מתנשקות, החופה עם רב שחבש כיפה, הטקס היה שילוב של מסורת יהודית עם אמירה חברתית.
הקהל היה אוהד, פתוח, אוהב- אני נהנתי, חייכתי וחשבתי לעצמי שאני באמת רואה משהו פעם ראשונה בחיי. 

אתם יודעים מה? כמה שזה לא בדיוק הדרך שלי הכל זרם, היה טבעי, היתה שם אהבה וגם קבלה.

חשבתי לעצמי, מה ההבדל בין שני האירועים?
האם קבלת השונה הוא באמת שונה ממצב אחד לשני או שכל קבלת שונה הוא דומה רק יש כאלו שיותר קשה לנו ויש שפחות...

כשעובדים על השיחות שקשות לנו בעסק ובניהול...

השבוע,  בעוד מפגש מעולה של "מאסטרמיינד נגרים" (קבוצת יוצאת דופן כי כולם מאותו מקצוע- נגרות!), התוודענו לפן חדש וחזק של עבודה בקבוצה כזאת: הזדמנות לתרגל, להעיר ולהאיר לגבי שיחות "הקשות" שמה לעשות- תמיד מופיעות במסגרת העבודה. במפגש הזה החברים שיתפו בשתי שיחות כאלה:

·       מה קורה שבגלל סיבה שלא קשורה אליך הלקוח לא  יכול לקבל את מה שהוא הזמין בתאריך המתוכנן? (מי לא מכיר מצב הזה!) האם אתה,  כנותן השרות , "סופג", ואם כן או לא, איך עומדים מול לקוח שבטח בך, סמך עליך ועכשיו "אכזבה בידך"?

·       מה עושים במקרה שהעבודה כבר מתבצעת, הלקוח כבר שילם חלק מהסכום, חשוב לך מאוד שהלקוח יהיה שבע-רצון ו....הלקוח מבקש עוד דבר "קטן" או עוד "שינוי קטן"- איך אומרים לו שעל זה משלמים תוספת, שהוא כבר בתחושה ש"שילם המון"?

המאסטרמיינד הוכיח את עצמו שוב: מתי עשרה אנשים חשבו בשבילך....ועוד 10 אנשים שממש אבל ממש מכירים בדיוק את המצב הזה!

סיכום המשוב: סדנת פיילוט מוצלחת ביותר: לעצור את הסוכרת!

אי אפשר לצפות ליותר מזה מאף סדנת "פיילוט" בעולם J....

התגובות מהממות, מחממים את הלב ונותנים לנו הרבה רוח גבית ללכת ולהתקדם לשלב הבא של פרויקט "לעצור את הסוכרת!".

מתוך 12 המשתתפים לאורך כל הסדנה, להלן התוצאות:

100%מהמשתתפים אמרו שהסדנה ענתה על ציפיותיהם!

100% העידו שהסדנה תרמה והרחיבה את הידע שלהם!

100% אמרו שהצורה שבה הועברה הסדנה היתה ברורה ומעניינת!

100% מהמשתתפים ראו שינויים רבים מאוד וטובים בזמן הסדנה!

הבקשות של 100% מהמשתתפים: 
רוצים לשמוע ולהצטרף לתכנית המשך, רוצים להוסיף ידע, להעמיק קשר, עידוד ותהליך, רוצים יותר ממה שחווינו פה להמשך...
חווינו, הפנמנו עכשיו צריך להמשיך להתעדכן, להתמיד, להתמיד, להתמיד...

עוד ביטויים מתוך המשוב:

"מקצועי"

"סדנה מאירת-עיניים"

"יחס- אישי מצוין...אוזן קשבת"

"מתנה לחיים- ירדתי 5 ק"ג בחודש של הסדנה....בלי להזכיר את המילה "דיאטה"

"מתוקתק"

"מנוהל ברמה גבוהה"

"מושקע ביותר"

"איכפתיות"

"3 אנשי צוות שעובדים ביחד בהרמוניה וזרימה"

עמידה מדהימה בלוחות זמנים, תכנים מסובכים שהועברו בפשטות ובעניניות ובנגישות

"כיבוד מדהים- בריא, מושקע, מתאים"

שילוב של אנשים מקצועיים נוספים ב"רמה" שתרמו רבות :מאמן כושר, מבשלת  "פצצה" ועוד...

שילוב של ילדה בת 11 שדברה בצורה מדהימה על החוויה שלה כאשר שהבית שלה עבר להיות "בית ללא פיתויים לסוכרת"

"הסדנה מאורגנת לתפארת מדינת ישראל"...

תגידו, קצת מלחיץ...
מפה לאן אפשר כבר ללכת?....
ברור...
להגדיל, להרחיב, להגיע לעוד קהלים ולעוד אנשים עם הבשורה החשובה והנותנת תקווה והשראה---בשילוב של עבודה קשה ומחויבת- ניתן לעצור, להפחית והאף למנוע את הסוכרת!

שחרר!

זאת מילה שאנחנו שומעים כל הזמן: מלחמת השחרור, שחרור הנד- ברייקס, שחרור מהכלא, שחרור מהמכס, שחרור גזים...
אבל לשחרר את הדברים האלה שעובדים 24 שעות 7 ימים בשבוע עלינו ובתוכנו, ומנהלים את החיים מבלי שנדע?
אני מדבר על השחרור מכל הדאגות, פחדים, כעסים, התחשבנויות וניתוחים...
מה היה קורה אם פשוט היינו משחררים , ודי....?
כמו שאומרים בפילוסופיית הזן, !!!Just drop it!


אחד הסרטונים המצחיקים שאני מכיר- תכנית טלוויזיה אמריקאית של בוב ניוהארט לפני כמה עשורים- -"Stop it"מצחיק בטירוף:

http://www.youtube.com/watch?v=Ow0lr63y4Mw

למי היה יותר טוב בעבודה: להורים או לנו?

אתמול במפגש "מאסטרמיינד מנהלים בארגונים", קבוצה קטנה, גדלה ומצוינת, הגענו לדיון לאחר סרטון TED מעולה: "אלן דה בוטון- פילוסופיה של הצלחה אדיבה ומתונה יותר"...
האם חיינו המקצועיים- או חיינו בכלל- טובים יותר או טובים פחות מהורנו?
מצד אחד, באופן כללי, אין ספק, שרמת החיים, הכנסה, חופשות בחו"ל, רמת המורכבות והאתגרים האינטלקטואליים הם גדולים פי כמה היום מאשר דור ההורים...
אבל, מצד שני...
התחושה היא שאצל ההורים היה יותר פנאי לחיות גם מחוץ לעבודה, זמן להתנתק, לבלות, להיות עם חברים ומשפחה, להיות חלק ממשהו יותר גדול, רחוק מהסמארט-פון, הסמס והפייסבוק שפוגשים אותנו בכל יום ובכל דקה, אם רק ניתן להם.

האם זה שווה ?
האם ניתן לחיות אחרת ועוד "להצליח" בחברה שלנו היום...
ומה בכלל אומרת המילה "הצלחה" לכל אחד מאיתנו?

דיון מרתק, נושא שלא יורד מסדר היום...
המאסטרמיינד  מעלה אותו לדיון פתוח, ממוקד, מפרה ונוגע עמוק...

"...ייתכן שהיום קל מאי פעם להתפרנס טוב.
ייתכן שקשה יותר מאי- פעם להישאר רגועים, להיות נטולי חרדת הקריירה..." , אלן דה בוטון.

האצלת סמכויות: גם לעסק הקטן והעובד לבד

יש לי את הרושם כשרוב היועצים והמנטורים הניהוליים למיניהם מדברים על "האצלת סמכויות", מול עיניהם יש מנהלים בארגונים, מנכ"לים ואולי מובילי סטארט-אפים.
כאילו שהנושא הזה לא ממש נוגע לכל שאר העולם, כולל העולם העסקים שמורכב מאנשים שעובדים לבד או מעסיקים עובד אחד או שניים.
 

חברים, זה לא המצב! אני יכול לספר לכם על עשרות מקרים שאליהם אני חשוף שאחת בעיות המרכזיות היא שאותו אדם מנסה לעשות את הכל לבד, הדברים שהוא שוחה בהם היטב וגם ההיפך, הדברים שהוא ממש לא סובל וגם ההיפך...
והתוצאות? קשה לכמת אבל ההתרשמות שלי היא ביצועים ממוצעים, רמות מתח גבוהות, רמת פסימיות גבוהה- בקיצור, שחיקה.

מה שעומד מאחורי היעדר האצלת סמכויות בעסקים כאלה זה כביכול "אין כסף" לאדם נוסף, מיקור חוץ, וכו', אבל זה מה שאנו רואים ושומעים.
הסיבות האמיתיות, לדעתי, הן יותר עמוקות והן יכולות להיות אחת מהשלוש הבאות, ולפעמים כל השלוש ביחד במינון זה או אחר:

·       אני לא סומך על מישהו אחר שיעשה את זה מספיק טוב (פרפקציוניזם)

·       מישהו אחר רק ייקח את זה אחר-כך ויעזוב אותי לטובת המתחרה (פחד)

·       אני לא יודע איך להעביר את זה כי אני בדרך כלל רק עובד ולא מלמד (ניהול זמן לא טוב)

·       אם אני אעביר את זה...מה יישאר לי? (חוסר ביטחון בערך המוסף שהוא נותן)

צריך לדחוף את האנשים האלה להבין שהסיכוי הטוב ביותר להצליח הוא שעובדים ביחד עם אחרים ולא לבד. דברים שעושים ביחד לא עושים לבד...

8 אנשים חווים מציאות אחרת בעת ובעונה אחת!

זה תמיד מדהים אותי כמה שאנחנו שונים אחד מהשני בלי אפילו להרגיש את זה. 

אנחנו מאוד ממוקדים ב"מה קורה" אבל רוב ממה שקורה לא ממש קורה, הוא נמצא במוח שלנו, ב"מיינד" שלנו, מחשבות עולות ויורדות בלי סוף, מתח בא ונעלם, שעמום, וכו...

אתמול במפגש המדיטציה בקבוצה שאני חבר בה, עשו סבב לשאול כל אחד מה הוא חווה ב30 דקות----כל אחד עולם שונה לחלוטין: אותו מזרון, אותו מעגל, אותן שלושים דקות....

תגידו, יש משהו שיותר מרתק מאנשים? 

הם כל הזמן שונים ומשתנים!

מה זה ה "לא יודע" הזה?

לא יודע? 

מה זה ה "לא יודע" הזה? 

ניסיתם פעם לתאם משהו שמעורבים 6-7-8 אנשים ויש תמיד את האחד, שניים, שלושה שתשובה שלהם היא "לא יודעה\ת", "נראה"...

תגידו, זאת תשובה? 

זה כמו הפתק הלבן בקלפי, זה לא עושה כלום וכולם מפסידים...

אז מה אני אומר לילדים-חברים וכו' שעונים לי "לא יודע"? 

"לא יודע מת מזמן, או שאתה יודע או שאני אדע בשבילך, וזה חבל, למה לוותר על זכות ההשפעה?..." 

בדרך כלל ה"לא יודע" נעלם די מהר...

אז בפעם הבאה שתפגשו את ה"לא יודע" ספרו לנו...

להתמודד עם הבוס

היום, בדיעבד, אני מרגיש שזה היה פספוס, את כל השעות הרבות שדנתי, ניתחתי, התייסרתי, כעסתי וגם נפגעתי מהבוסים שלי במשך השנים. זה באמת היה זמן שהייתי יכול לנצל טוב יותר, אבל כמו כל דבר אחר...זה שיעור לחיים. היום שאני מאמן, מרצה ומנחה דיונים על "בוסים טובים-בוסים גרועים", אני יכול להזדהות באופן אישי עם כמה הדבר הזה חיוני ומהותי לאיך, מה וכמה אנחנו עושים בעבודה.

להלן טיפ מעולה לכל אלה ש"חולמים" על הבוס בלילות...בעיקר לדעת לתקשר הרבה, טוב ונכון מההתחלה.

Build a Strong Relationship with Your New Boss

מנהל בכיר מדבר על המאסטרמיינד של רוני דוניץ

מחמם את הלב לראות את המייל ששלח משתתף במאסטרמיינד מנהלים-בעלי עסקים מזה יותר משבע שנים לחברי הקבוצה- לאחר מפגש חברתי שעשינו, אחד בכל שנה...
----------------------------------------

"אמש, הוכחנו שוב,שהמאסטרמיינד של רוני, כתהליך מחשבתי וכמנגנון למניעת קיבעון, הינו ייחודי, והחיבור של השונות שבכל אחד מאתנו, מזקק תובנות חדשות ומשקף עד כמה הבעיות בהן אנו נתקלים הינן דומות.

ההרכב החברתי מאתמול, גם עושה אותן לנעימות.

 בשורה התחתונה, אין עוד חיה כזו."

שונה אבל דומה

להתעורר יקיצה טבעית בשבת בבוקר ב 5:00- הציפורים מצייצות, העולם נע בין חושך לאור, כולם ישנים (עמוק....)
או עוד לא חזרו מהבילוי של הלילה ....
אני לפני פגישה עם חבר להליכת בוקר ב 6:30, ואני מוצא את עצמי לבד מלא- מרץ במשרדי, מוזיקה סינית מסורתית שקטה ברגע, מול המחשב ממשיך בהכנת מצגת לשבוע הבא....
ונהנה מכל רגע...
אני יודע שלחלק מהאנשים זה יישמע הזוי ו"תיק", לי זה דווקא כיף, נחמד, מחייך...
כמה מעניין הוא השוני בין אנשים, הביטוי באנגלית

different strokes for different folks

די עם ההשוואות!

יש דבר שתמיד נראה לי פוגע, בזבוז ו"אנטי- מעצים"- זה לעשות השוואות בין אנשים. 

כמה כולנו מכירים את הדבר הזה! והאמת היא...שברגע שהשוות בין שני בני-אדם שלחת מסר שבצד השני מתורגם ל "אני יותר או פחות?"...."אם אני פחות זה אומר שאני לא מספיק טוב...ואם אני יותר, אז....מי יותר ממני?"...וכו', וכו'...

מתי באמת נלמד, ולא ברמה של מס-שפתיים אלא ברמה אמיתית, אותנטית, שכל אחד הוא ייחודי, אין עוד אחד כמוהו, וכדאי שהוא יהיה רק הוא כי כל שאר האנשים כבר תפוסים!

----------------------------

למה לא היית אתה?

רבי זושא מאניפולי אמר: "אם יאמרו לי בעולם האמת זושא, למה לא היית כמו משה רבנו? לא אתיירא כלל, וכי אפשר לדמות אותי למשה רבנו? ממה אני כן מתיירא - כשיאמרו לי זושא, למה לא היית זושא?"

"We forfeit three-fourths of ourselves in order to be like other people."

השתמשו בסיפורים אישיים במצגת הבאה

העולם של המאה 21 מגלה את מה שידעו היטב אבותינו גם סביב המדורה: את כוחו של הסיפור. מוחנו האנושי

קולט טוב יותר מידע שמגיע אליו כסיפור, הוא גם זוכר אותו טוב יותר וגם מושפע ממנו יותר. המלצה חמה: הכניסו סיפורים אישיים

למצגת הבאה שלכם- אנקדוטות מתאימות לתוכן, לאתגר ולהתמודדות. הכינו לכם "ארגז כלים של סיפורים"- האמינו לי מהר מאוד תראו

את ההבדל והתגובות מהקהל שלכם! לא חשוב אם מדובר במצב של מכירות, שווק, הדרכה או מוטיבציה, המיומנות של הסיפור- במיוחד

הסיפור האישי- הוא נכס אדיר....למדו איך להשתמש בו!

הפרפקציוניזם האכזרי...

PERFECTIONISM LEADS TO STRESS, WORK DELAYS

היי הלו הלו, כל הפרפקציוניסטים למיניהם---קראו עוד מחקר מספר שפרפקציוניזם מוביל לדחיינות, מתח ודחיות בעבודה....ממש, ממש לא מפתיע ולא חדש, נכון?

אז אם כן, למה לא נגמר התור הארוך של פרפקציוניסטים שממתינים למאמן, מטפל, יועץ, סדנאות וכדומה?....בעיני- ומניסיוני- פרפקציוניזם זה משהו שצריך לדעת לנהל אותו טוב טוב אחרת הוא משתלט לך על כל הווה ועל כל העתיד...

http://www.exami.net/perfectionism-leads-to-stress-work-delays

 

כמה אתה ישן?

כמה אתם צריכים לישון כל יום?
שינה זה נושא מרתק- ואני מוצא שלדעתי רוב הלא ידוע עולה על הידוע...
מה שלי בטוח הוא שהרבה אנשים סביבנו מסתובבים בעולם ללא מנה "מתאימה" של שינה וההשלכות יכולות להיות משמעותיות ולא טובות...
הנה פוסט בבלוג מאוד חמוד בנושא:

http://blog.bufferapp.com/how-much-sleep-do-we-really-need-to-work-productively

אני אישית מכיר את עצמי היטב: לקום מוקדם ולישון מוקדם...האם דם פלאח זורם בעורקי? לא נראה לי...

להתעצבן---גם זה הרגל!

שמתם לב שכולנו אוסף של הרגלים? אני מזמין את כולנו לבדוק את ההרגלים שלנו- הם בכל מקום, כל פינה...
גם להתעצבן זה לא בדיוק התפרצות הר-געש, אלא הרגל שיש לנו, אולי עמוק בתוכנו, אבל הוא שם...
כל הרגל אפשר לשנות , יש קלים יותר ויש קשים יותר.
רגשות הם גם הרגלים, גם נדיבות הלב, גם בדידות, גם תעוזה וגם "פולניות"...

אתגר חשוב בחיים: לפתח, לעודד ולטפח הרגלים טובים....
וגם לאתר, לחנוק ולחסל הרגלים רעים.

כדאי לזכור שגם תגובות רגשיות זה הרגלים. זאת נקודה שיכולה לחסוך לנו הרבה מאוד בחיים...
אולי גם את החיים עצמם.

להוציא את המוזיקה מתוכך

היום נפגשתי עם חבר הטוב ביותר שלי , ישראלי יקר שחי כבר  25 שנים מעבר לים בארה"ב, המקום שאותו עזבתי אני לפני יותר משלושים שנה.
מתוך השיחה נזכרתי בהגיג שפעם שמעתי ונגע בי עמוק באותו רגע, וגם היום," יותר מדי אנשים עוזבים את העולם הזה כאשר המוזיקה עדיין בתוכם".

אותי מאוד מעסיק הנושא הזה "להוציא האת המוזיקה מתוכי", כאשר אינני שר או מנגן כלל, זה מסע יומיומי, ארוך, מרגש ומלא סיבובים... האם ההגיג הזה עושה גם לכם משהו?

החשיבה היצירתית מתחילה עם העט ביד...לא עם היד על המקלדת

ואני כל הזמן מנסה להבין למה אני נדבק לכתוב באימונים אישיים...
משהו באינטואיציה אמר לי שזה נכון, למרות שאני לא כל-כך קורא מה שכתבתי אחר-כך מעבר למבט חפוז...

"We learn more and retain more. Creative pathways are opened up as we engage more of our senses. Forming letters by strokes, as opposed to selecting each by keys, opens regions of the brain involving thinking, language, and memory that are not opened through typing. Writing, real writing, makes you smarter."

http://www.fastcompany.com/3013039/unplug/need-to-get-focused-first-go-analog?partner=newsletter

11 דרכים ליצור ישיבות פרודקטיביות יותר... מאמר מעניין...

לשאול שאלות בכוונים שונים, להזמין עובדים זוטרים לישיבות ולשאול את דעתם, להזמין מרצים בנושאים שונים ומעוררי מחשבה, מי שלא תורם לישיבה לא יגיע בפעם הבאה, ליצור עימות ולהט, חובה לסכם את הבעייה בחמש מילים או פחות, וכל מיני ירקות אחרים..

. http://www.fastcompany.com/3013013/dialed/11-simple-tips-for-having-great-meetings-from-some-of-the-worlds-most-productive-peop?partner=newsletter#1

 

האם זה כן או לא?

כמה זמן אתם מתעסקים בשאלה הזאת כמה פעמים בשעה, ביום, בשבוע, בחודש בשעה?

אני מכיר אנשים רבים שזאת שאלה דומיננטית בחייהם...זה טבעי, אבל... איפה זה באמת פוגש אתכם, כמו שאומרים?
האם השאלה הזאת לא מקבלת יותר מדי כח, יותר מדי לגיטימציה, יותר מדי השפעה על החיים עצמם?

ומה באמת היה קורה אילו היינו משחררים קצת יותר את השאלה, מניחים  ועוקפים אותה, ופשוט קופצים, עושים, מבצעים, ואז לומדים תוך כדי מה באמת התשובה הנכונה?

אז, איפה זה פוגש אתכם?

המסטרמיינד: פנים רבות לו

לפעמים הראש שלי נסער מרוב השיתופים של מאסטרמיינד אחד אחרי השני- אני נפעם כל פעם מחדש על הנושאים שבאים למאסטרמיינד ואיך הם מתבשלים לטובת המשתף: חברה שספרה על הקושי לעזור להוריה הקשישים, שנמצאים לבד, שעברית לא שפת-אמם, כשהבריאות מדרדרת, והיא בת יחידה שרצה מהבוקר עד הערב לטפל בכולם וגם בעצמה.
המאסטרמיינד פה שימש תמיכה וגם סיעור מוחות לעשייה.....
על חבר מאסטרמיינד שהביא שיתוף עסקי על "מתי מפטרים לקוח", שיתוף שהביא לו לא מעט דעות מגוונות ושונות להביא מחשבון.
כאן המאסטרמיינד שימש "ישיבת הנהלה" לאדם שאין לו "צוות הנהלה" והיכולת לראות את הדברים מזויות שונות...
וגם על החבר שמנהל עסק מסורתי שחיפש את הדרך להתנהל נכון בסוגיה מאוד טכנית: שינוי חוקי שעות עבודה ומשכרות עובדים- לא רק מהצד הטכני אלא מהאספקט של כמה ועד כמה לשתף את העובדים...
גם עסקנו בתרגילים מקסימים של זהויות שונות, דבר שגרם להרבה צחוקים וגם לא מעט תובנות...

וזה היופי שבמאסטרמיינד, הוא מכיל, הוא מקשיב, הוא מעיר, הוא מרחיב והוא גם מלמד...

אנשים העוזרים זה לזה להצליח עוזרים לעצמם להצליח יותר! (נפוליאון היל)

מספיק עם ה"אחריטוס"

זה לא מעייף כל הזמן להשוות את עצמנו למישהו אחר, למשהו אחר, לbenchmark אחר?
כמה אנשים ראיתי כבר באימון שסובלים מ"מחלת האחריטוס", שם שהמצאתי של למה הם לא מספיק כמו זה או זאת או הם...
די, נורא מעייף וגם ממש לא מקדם....
סתם בולשיט, אף אחד לא יודע מה קורה בנשמה של האחר, המנצח של היום הוא המפסיד של מחר, וחבל, חבל להתעסק באחר ולא בנו.
זה מאמר מצוין על יזם שמדבר בדיוק על זה בארה"ב....בואו נהיה הכי "אני" שאפשר להיות וניתן גם לאחרים להיות כאלה. פשוט- לא?

 http://www.fastcompany.com/3012393/how-i-learned-to-stop-comparing-myself-to-others-and-love-my-own-ideas?partner=newsletter

הסדנא בפתח- הרבה התרגשות

יש הרבה התרגשות בצוות שלנו של פתיחת הפיילוט של "לעצור את הסוכרת"- זה עומד לקרות!
הפיילוט כבר מלא עד אפס מקום- הגבלנו ל 12- ובקרוב נצא לדרך של 4 מפגשים שבועיים, 4 שעות בכל מפגש ועוד קצת תמיכה מסביב ובין המפגשים...
מרגש אותי לחשוב שרעיון במוחנו לפני מספר חודשים יצר תכנית מושקעת, מודל מבטיח, ערך מוסף אדיר והזדמנות לעשות עוד משהו לטובת אחרים...
שיתוף הפעולה עם דר. ארווין סלומון ואשתו הנהדרת, אורית סלומון, זה משהו כל-כך נכון: משלים מקצועי, חיובי בראייה, מעשי, יזמי, בונה ערך מהיסוד ולא "מחפש את המכה"...
אני בהחלט מתרגש לקחת את העולם והכלים שלי- של האימון, המאסטרמיינד, הסיפורים ו"אהבת השינוי בחיים" לטובת אנשים סוכרתיים שבאים באמת לעשות שינוי אצלם בבריאות, באיכות החיים, בחיים עצמם...

אני תוהה לעצמי, מה היה קורה לסבא שלי, שנפטר עקב סיבוכי סוכרת לפני 45 שנה כשהוא בגיל 67 בלבד....
אז לא ידעו כלום ולא עשו כלום...
והנה אני והפרויקט הגדול לפנינו...
לך תדע מנין כל זה בא ולאן כל זה הולך... http://www.stopdiabetes.co.il

יום הולדת מחוץ לשגרה

אתמול היה לי יום הולדת ודי התרגשתי.
אני יודע שאדם בגיל 54 לא אמור להתרגש מדברים כאלה, אבל מה לעשות, זה כבר מוטמע בי,  וחוץ מזה מאז ומתמיד כשאני שומע את המילה "אמור" אני בדרך כלל מחפש לעשות את הדבר ההפוך...
אז החלטתי לעשות יום מחוץ לשגרה ולעסוק בדברים הגורמים לי הנאה\משמעות, זה מצא חן בעיני, נראה לי שאני אמשיך את המסורת גם בעתיד.

קודם-כל זה היה יום שלקחתי חופש להיות עם אדם שיש לי איתו יחסים אינטימיים מזה שנים רבות- עם עצמי.
היום התחיל במדיטציה קצרה בגינה, פרידה מבני הבית שיצאו לדרכם היומית, כאשר אני יוצא לשיעור יוגה בשכונה.
את מקום היוגה לא מצאתי אז אלתרתי ופרשתי את המזרון מתחת לעץ בגינה הציבורית- רעיון טוב, היה אחלה, גרם לי לחשוב למה אני לא עושה דברים כאלה יותר...

חזרתי הביתה ולפני שעשיתי כל דבר אחר התקשרתי לאדם שבאמת מגיע לו מזל טוב ביום הולדת שלי- אמא שלי!
היא זאת שסחבה אותי 9 חודשים ונתנה לי חיים- מה אני כבר עשיתי חוץ מלהיות ראש קטן ולתת לעולם להוביל אותי החוצה?
כמובן, אמרתי תודה גם לאבי על שיתוף הפעולה שלו, בלעדיו זה לא היה קורה, אבל הכוכב האמיתי פה זה באמת אמא שלי, ולא אחר.

המקלחת של הבוקר  הוחלפה באמבטיה עם זרמים הג'קוזי, סוף סוף יוצא לי להפעיל את הדבר הזה, העיקר ש"מכרו לנו" את הדבר הזה עם הבית, מי כבר משתמש בזה.

ואז היה סלט ירקות גדול שעשיתי לעצמי לפני שהתפנתי לעשות משהו שבאמת לא בשגרה שלי- לראות סרט ב VOD.
בדפדוף קצר הגעתי לסרט שראיתי לפני יותר מעשרים שנה עם רובין ווילימס, אחד מהשחקנים שאהובים עלי, The Dead Poets Society,  ותאמינו או לא, אתם יודעי באיזה שנה העלילה של הסרט? 1959- שנת הלידה שלי- מוזר או צירוף מקרים?...
סרט על האומץ לחשוב אחרת, השאיר אותי כמו שהרבה סרטים משאירים אותי, עם דמעות והתרגשות...

אחרי שלאפ- שטונדה קצר, (הרי בגילנו אפשר לפנק את עצמנו בכמה דקות כאלה ביום של 17 שעות רצופות לא?), התארגנתי לנסוע לחוף קטן סמוך לחוף דור לפגוש זוג חברים עד השקיעה.
בדרך החלטתי לפנק את עצמי ואת חברי עם סושי ובקבוק יין וכך ישבנו שעתיים במקום יפהפה, כמעט בלי אנשים, היכן שהיה הרבה שמש, שמיים כחולים, אויר צח, חוף ים נעים, וחברותא לעניין.
קיפלתי את העניינים לאחר 20:00 ובתוך שעה חזרתי הביתה לאחר יום מחוץ לשגרה...יום הולדת שמח...

והדבר ששימח אותי ביותר?
שהצלחתי להתרחק מההידבקות למדיה הדיגיטלית, שלהוציא את הפינוקים של הסושי ובקבוק היין, זה היה יום שלם שחייתי ממש ללא צורך להוציא כסף, לחפש ריגושים, לצרוך מוצרים ושרותים...
פשוט עסקתי במה שנעים לי ללא יותר מדי התלבטות, השתדלות והתאמצות.
הדברים הפשוטים של החיים- אני שמח שבגיל 54 אני רואה שזה באמת מה שמעניין אותי.
ייתכן וגם יעניין אתכם? 

לא תמיד המטרה היא הערך שבאימון

אני רוצה להפריך איזו הנחה שהרבה מאמנים אוהבים לדבר עליה על מנת לשווק את עצמם, שאני חושב לא מדויקת ואף מזיקה...לכולנו... לא תמיד האימון עוזר למתאמן להגשים את המטרה!
מה לעשות, אנחנו עוסקים בבני-אדם, ובתור שכזה יש כל מיני אנשים שפשוט לא יצליחו לעשות מה שהכריזו שהם רוצים לעשות- ומה הפלא, זה כך בכל מערכת אנושית כגון חינוך, טיפול, הדרכה, ניהול, בריאות, בין היתר.
אך, מצד שני, זה לא אומר שאין ערך באימון הזה!

לדוגמא: הגיע אלי אדם כבן 40, שהקריירה שלו בעבודה היתה מאוד לא יציבה: היה פעם עצמאי, פעם שכיר, עוד פעם עצמאי, ועוד פעם שכיר, ובסוף "התגלגל" שלוש שנים בכובע עסקי שלא ממש הביא כסף.
המתאמן, שנקרא לו "ראובן", חי את ההתלבטות הנצחית: אולי אני יכול לעשות את זה? וגם את זה? או אולי את זה? אבל "תכל'ס", היה אומר," מה ת'כלס יביא לי את הכסף, אני כבר לא צעיר!".
כמובן, שאני כמאמן לא היו לי תשובות בשבילו אבל כן הזמנתי אותו לעשות "תהליך עומק" עם עצמו, לדעת אחת לתמיד מה הוא רוצה לעשות עם עצמו, מוכן לעשות ואיפה הוא חושב שיכול להצליח.

זה לא היה פשוט: היו הרבה התנגדויות, מחסומים של סגירות אישית שהיינו צריכים להתגבר עליהם, דימוי אישי נמוך וחוסר אמונה בעצמו, שבלט לא פעם ולא פעמיים.
אבל...לא וותרנו, דחפנו אותו מחוץ לאזור הנוחות, נוצרו פגישות, החלו תהליכים...בסוף המתאמן החליט לסיים את התהליך אחרי שהוא לבד הרגיש שהגיע לגיבוש בסיסי ושאיתו יצטרך לעבוד לבד קדימה.
שכיר הוא לא יהיה, כך הוא החליט, ויהיה צורך לבנות שיתופי-פעולה עם אחרים על ציר הזמן.
האימון, לשיטתו, עזר לו בהבהרה של הדרך, בראי שהוצב מולו, הוא לא עזר לו לפתור את הבעייה...
שנינו הסכמנו בכדי לפתור את הבעייה יהיה צורך לעשות כמה וכמה דברים לא היה ביכולתו לעשות בשלב הזה.

זאת דוגמא של אימון שהמטרה לא מושגת אבל יש פרות למתאמן,
יש תובנות, יש את מה שנפסל ומה שלא נפסל, דברים חשובים בפני עצמם.
האימון הוא תהליך אנושי של עוצמה- הוא איננו תהליך של הנדסת מטרות מדודות: יש לנו עסק עם בני- אדם...

צריכים לדעת, לקבל ולתאם את הציפיות בהתאם.

שותפות שפותחת את הראש

לקוח בשנות ה40 +, יועץ טכנולוגי אבל גם שיתוף בחברת תוכנה הגיע אלי....
חווה חוויה חדשה: השותף שהקים את החברה והביא אותו פנימה, נפטר בפתאומיות מדום לב.
הלקוח שלי, נקרא לו "יוסי", היה צריך ביום אחד להיות שני צדדים שלא אותה שותפות....
מלבד התחושה של הבדידות בעסק, לא היה ליוסי מספיק ידע, ניסיון ורצון להיכנס לתחום המכירות של החברה, ובלי מכירות, אתם יודעים, אין כל-כך מה לעשות עם חברה עסקית...

כשיוסי פנה אלי, הבנתי מראש שהוא לא כל-כך יודע מה זה "מאמן", גם לא עבר תהליכים כאלה או דומים בחייו, אלא רק ידע שיש לו חורים, מעצורים ולחצים ולא יודע כל-כך מה לעשות עם זה.

באימון שלנו, שנמשך כבר מעבר לחצי שנה, קפצנו ישר לתוך השטח עצמו: מעט מאוד חקירה עצמית, הרבה מאוד סיעור מוחות וניתוחים ביחד.
מה שהיה חשוב במקרה הזה- וממשיך להיות חשוב במערכת היחסים האימונית, הוא שיוסי כבר לא "לבד", יש לו עם מי: להתלבט, לפתח אסטרטגיה, מי שיחייב אותו לפעולה, יפתח לו פה ושם קשרים ומשאבים, אם יש, יכין אותו למצגות בכנסים, פגישות, ובין היתר, מי שיהיה שם לשקף לו דברים שעד כה היו נשארים ב"אוטומט" וחוסר עשייה...מי שירים את בדגל של חשיבה עסקית מסודרת ויציאה לפעולה ממוקדת.
זאת מערכת של אימון עסקי, par excellence, שעוזרת לכמעט כל אדם בעסק או בתפקיד ניהולי.
קוצ'ינג לתפישתי זה תהליך מעשי, עם עוצמה ולא מעט "הסתכלות פנימה" על מנת להצליח טוב יותר במה שהמתאמן חפץ לעשות.

ללא הפרמטרים האלה זה לא אימון...

האימון הוא טכנולוגיה, לא אפליקציה

לאחרונה שוחחתי עם מנהלת בכירה אחת שיחה חטופה והבנתי שהיא במצב של מתח, התלבטויות, כבר לא מתאמנת אצלי יותר משנה...
מכירים כשבע שנים, והיו תקופות של אימון ותקופות שלא התאמנה.
הצעתי לה שיחת מיקוד אחת והיא הלכה על זה מיידית.

והנה הנקודה המעניינת:
בעבר עיקר האימון היה סביב העבודה שלה, הקריירה, מדי פעם עוד כמה נושאים, אבל הפעם...הפעם זה היה חתונת הבת, מערכת יחסים חדשה לקראת סופה (המתאמנת גרושה ובת 56), מתחים בתוך המשפחה, בין היתר.
עשינו שיחת מיקוד אחת בלבד על מנת לסייע במה שהולך לאיבוד בצורה כל-כך קלה בעולמנו: סדרי עדיפויות, החלטות להגיד "לא", גבולות, בין היתר.
לאחר השיחה קבלתי מייל מהמתאמנת: " כל-כך מעריכה את היכולת שלך לבוא מ"שום מקום" וישר לצלול לתוך נושא שאתה לא מכיר וגם לא בקי בו....ומיד לתת את הערך החשוב שהייתי צריכה- בהירות!
אני מאוד, מאוד מודה לך...תמיד השיחות איתך מסירה את האבק שהצטבר, לאחר השיחה שלנו עשיתי שיחה עם החבר החדש, פתוחה, עניינית ורגשית...נפלו שם כמה אסימונים ונדמה לי שמה שרציתי לעשות- להיפרד- לא אעשה בשלב הזה.
וכל זה רק אחרי שיחת אימון אחת!"

 יש פה עקרון מעניין:
לעומת עולם הייעוץ שבו הידע שלך חייב להיות "מעודכן וממוקד- נושא" האימון יכול לעבוד גם ב"שדות זרים".
מה שכן חשוב הוא עומק האמון- trust – ביחסי מאמן- מתאמן- כשהוא נמצא אין נושא שאי אפשר לקדמו, פשוט הכח של מערכת היחסים ביחד עם המיומנות והניסיון באימון עושה את שלו.
אימון, אפשר להגיד, הוא "טכנולוגיה" ולא "אפליקציה"- האפליקציות רבות ומגוונות.

העברת מסרים ובעיית המתווך

קרה לכם שניסיתם לעשות טוב בין שני אנשים - שניהם לקוחות או חברים או בני משפחה- ובסוף יצא שאתה פתאום הפכת ל"גורם הבעייתי"?
קרה לי אתמול עם שני לקוחות, ניסיתי להעביר מסר בעקיפין, לא התקבל טוב...אז מה עושים?

לדעתי, לא עושים כלום, רק "רושמים" את החווייה והולכים הלאה, כי תמיד יהיו כאלה ויהיו כאלה- העיקר לא לוותר על היושרה שלך באותו מצב, בלי קשר "מה יגידו", כי תמיד יהיה משהו שיגיד משהו שלא בדיוק היה...

במזרח הרחוק, איפה שגרתי שנים  והמשכתי לעבוד גם שנים לאחר מכן, מאוד מקובל ורצוי להשתמש ב"מתווכים" להעברת מסרים שלא תמיד קלים להעביר מבחינה רגשית.
בדרך הזו חוסכים את "איבוד הפנים"- losing face - שכה חשוב היכן שהחיים בחברה מהווים גורם כה מכריע.
בארץ? אוהבים לרדת על "מתווכים", כי מה כבר הם מוסיפים לעניין...?

הייתי עושה את שוב? אולי לא ככה, אבל כן...כן...עם כל אי נעימויות, אולי רק הייתי בוחר טוב יותר את המצב...

ומה אתה עושה?... המאסטרמיינד מחבר בין אנשים וניסיון

בשמונה וחצי שנים האחרונות ראיתי מאות אנשים פעילים בקבוצות ואירועי המאסטרמיינד שאותם הנחתי, ועדיין...עדיין אני מתרגש כשאני רואה שמישהו מדבר על דבר שמעסיק אותו ופתאום מישהו מתוך המעגל אומר, "גם לי קרה משהו כזה..."- והנה כבר התחיל העברת הידע, העשרת הידע והעצמת ידע, הכל בתוך דקות!
 כי המאסטרמיינד "תפור" על מקומות שבהם צריכים ללמד אחד את השני בהתמודדות בדבר זה או אחר....
ולכן מאסטרמיינד הוא "קלאסי" ככלי ניהול לסוכרת.
אנשים עם סוכרת הם דומים אולי בזה שיש להם את אותו האתגר- ניהול עצמי נכון של הסוכרת- אבל ביניהם יש ותמיד יהיו הרבה הבדלים...
מה שעובד לאחד לא בהכרח יעבוד לשני, וכו', וכו'...
יש צורך לבנות "ארגז כלים" וגם "ארגז ניסיון וידע מצטבר"....
וכמובן, את המצע שדרכו אפשר להעביר, לשתף, לתמוך ולהעצים...

וקוראים לזה "מאסטרמיינד!"

עורך-הדין והסוכרת

יש לי לקוח וותיק, עורך-דין בכיר, ואני מאוד מעריך אותו.
הוא סוכרתי מזה יותר מ 40 שנה והוא לא נותן לדבר הזה למנוע ממנו להיות במיטבו.
מזמן התגבר על אי הנעימות של להסתובב עם משאבת אינסולין- הוא מטפל בכל נושא הסוכרת "על הדרך", בצורה טבעית, פתוחה, כאחת משתי ידיו.
האם זה בא לו טבעי?
אני מאמין שלא אבל אני יודע שהוא בא מבית שאחותו היתה בכיסא גלגלים מגיל מאוד צעיר, וגם היה נהייתה עורכת-דין בכירה וידועה.
כנראה שהבית שידר את המסר: "אתם ככל הילדים- אז תלכו ותצטיינו בכל אשר תפגשו, המגבלות הן בראש". וככה בדיוק עשו.

ברגע שנייחס חשיבות ל"שיחה הפנימית", נדע גם לשנותה, ככלי אחד מיני רבים מ"לעצור את הסוכרת!".

המהנדס, הבושה והסוכרת

לעולם לא אשכח את השיתוף של הסוכרתי סוג 1 במאסטרמיינד.
זה היה לפני כ- 7 שנים...
המהנדס הבכיר היה איש סגור, והחוויה שלו בקבוצת מאסטרמיינד היתה חדשה לו- אני זוכר שהוא אמר בהתחלה: "מה פתאום שאדבר על מה שמדאיג או מעסיק אותי בפני כולם?".
ניסיתי להסביר לו שזאת הדרך שאני מציע, ושלפניו היו עשרות ואף מאות אחרים, וכולם הבינו שיש בזה משהו: כשאתה פותח את עצמך לאחר, גם האחר פותח את עצמו לך, ובכך יש לך דברים רבים יותר, פתוחים יותר, וגם את האפשרות לסייע אחד לשני, שאחרת לא היתה.
ואז יום אחד הגיע ה"שיתוף" שלו בקבוצה, והוא סיפר על הקושי שלו לדבר על סוכרת בפני עובדיו וחבריו לעבודה.
עבורו זה תמיד היה נושא "סודי", נושא שהתבייש בו, דבר שבעיניו הוריד את מעמדו בפני האחרים.
רק אחרי שהוא שיתף האמת עלתה מול עיניו: אנשים כלל לא חשבו כך, היתה הרבה תמיכה, פרגון אפילו התרגשות.

וככה זה בחיים. ככל שתסתיר יותר, כך יהיה לך יותר להסתיר- ככל שתספר יותר כך ידעו יותר , וכך תוכל להיות יותר "אתה", טבעי, אותנטי ובעל-עוצמה פנימית.

 

We teach others how to treat us. (Anonymous)

זה משפט גדול! ראו כמה ניתן להגיד ממשפט אחד, ועוד ללא שם:

שאלות אימון שישר ניתן לשאול את עצמנו:

האם אני משדר שיש לכבד אותי?

האם אני יודע איך והיכן לשים את הגבולות?

האם אני מעביר מסר שהזמן שלי חשוב?

האם אני נותן להבין ש"מילה זאת מילה" ?

האם אני משדר חמלה, התחשבות, רכות, קשיחות, שיתוף-פעולה או תחרותיות?

ועוד, ועוד, ועוד...

העוצמה של אימון הוא במיקוד שלו, ביכולת שלו לעשות הרבה עם מעט, היכולת שלו להביא תהליך ארוך לתהליך קצר, משמעות גדולה  בזמן קצר..