מה אני לוקח על עצמי בשנה החדשה?

בתור אחד שנולד וגדל בארה"ב הראשון לראשון תמיד שיחק אצלי תפקיד משמעותי- לא ידעתי מה זה ומי זה ה"סילבטר" הזה, רק ידעתי שבתאריך הזה יש אחלה משחקי כדור-רגל אמריקאי ומהתאריך הזה אפשר להתחיל מההתחלה ולבנות מחויבות קדימה. 

אז אני ממשיך את המנהג הזה, new year's resolutions הפעם קבל עם ועדה (כלומר, "עדת הפייסבוק"):

מקצועית

1.   ללמד יותר, להרצות יותר, לתת יותר ממה שאני יודע, חושב, שואל, תוהה, מתמודד, חוקר- אני מאוד נהנה מזה וזה "נכון".

2.   לאמן יותר "יזמים חברתיים"- אלה שעושים את מה שהם עושים לטובת החברה, במיוחד ה"עסק החברתי" שבכלל מודל מרתק.

3.   להרחיב את מודל המאסטרמיינד שלי לעוד קבוצות, אוכלוסיות, להביא את הדבר המקסים הזה למקומות ולעומקים שטרם הגעתי.

4.   לעשות "פרויקטים מיוחדים" יותר- כמו בעלי עסקים יוצאי-אתיופיה, הקמת פורום עסקי בעיריית נהרייה, דברים כאלה "שבאים אלי" ויש להם אתגר ומשמעות.

5.   להיות פתוח לתת יד לפיתוח עסקי היכן שאני יכול לעזור גם שם, יש אחלה רעיונות שמסתובבים וצריכים קצת אנרגיה ומיקוד.

אישית

6.   לעשות טיול הרים עם בני וכל המשפחה לפני גיוסו ביולי- אין כמו קן המשפחה!

7.   להתנדב יותר- זה בא והולך וזה מאוד חשוב.

8.   להעמיק השתתפות בקבוצת מדיטציה.

9.   להוריד 5  ק"ג ולהיות יותר מודע בכל הדבר הזה שקוראים "לאכול".

10. להיות בן-זוג טוב יותר- אני לא כל-כך גרוע אבל רחוק מאוד ממה שאני יכול להיות ומגיע לה...

זה שלי- ומה שלכם רבותי?

הניגודים העושים את החיים מעניינים- נתן אלתרמן

אולי מי שרגיל לקרוא את מה שאני כותב ישאל- "נתן אלתרמן? אתה כותב על נתן אלתרמן?". 

אז גם אותי זה מפתיע, וזה כנראה לא היה קורה אם לא הייתי הבוקר בהרצאה על המשורר העברי האגדי הזה במסגרת סדרת הרצאות שאשתי ואני נמצאים אחת לשבועיים של המרכז הבינתחומי, הנקראת "מהשטריימל לכומתה- נושאים ודמויות בעמיות יהודית". 

האמת היא שההרצאה היום פחות סחפה אותי אבל משהו בדמות של אלתרמן הצית את דמיוני.
ליתר דיוק, הניגודים באופי של המשורר הכי מחוזר בתקופת קום המדינה ועוד שנים רבות אחריה, אלה עושים את אלתרמן טיפוס כל-כך מרתק בעיני...



מצד אחד הוא היה משורר לאומי, ומצד שני משורר בוהמי שבילה שעות רבות סביב אלכוהול (הדבר שכנראה הרג אותו בגיל 60).
מצד אחד הוא היה הומניסט, ומצד שני בטחוניסט.
מצד אחד הוא היה איש רוח, ומצד שני למד והוכשר כמהנדס חקלאי.
היה שמרן אך גם רומנטיקן ואיש חזון.
איש של ארץ ישראל וגם איש קוסמופוליטי הנחשב לעיתים כ"גלותי".
נדיב וגם מתנזר.
חשוף לאור הזרקורים עם חיים שלמים סמויים רחוק מהעין.
איש משפחה מסור שגם ניהל רומן ארוך- ימים מחוץ לנישואים, אבא שאהב אבל כמעט לא ראו אותו בבית.
 יש משהו שהקונפליקט הפנימי מוליד אצל בן-אדם שהוא בהחלט יכול להוות מנוע אדיר ליצירתיות.

 אני ממש, ממש לא אלתרמן... אבל... משהו מסגנון אחר של ניגודים פנימיים מדבר גם אלי.
אולי זה מה שהוביל אותי להרכיב את מופע הסיפורים שלי, "תגיד, מי אתה?" על חיפושי- הדרך שלי בחיים. ובכך נולדו כמה סיפורים בדרך...

ניהול עצמי

ניהול עצמי הוא נושא שאנחנו לקחים כמובן אילו- אבל ממש לא. 

הקושי להחליט מה באמת חשוב ומה בפחות, מה לעשות קודם ומה אחר-כך, מה לעשות בכלל ומה לוותר...

אלה הם המרכיבים היומיומיים של החיים. 

אנשים שיודעים לעשות את זה בדרך כלל מצליחים יותר, ואלה שלא יודעים...

סדנת מספור להצלחה למדריכי היי-טק- הצלחה גדולה!

איזה כיף! זה עכשיו אני ושותפתי, שרון אביב, סיימנו להנחות סדנא של יומיים למדריכים בכירים בהיי-טק בחברת היי-טק גודלה על "מספור להצלחה": שימוש בכלי הסיפורי לשדרוג, שיפור והעצמת תקשורת, הדרכה וניהול אנשים.

הסיפור הוא כלי כל-כך עוצמתי, היכן שרק פונים הוא נמצא שם על מנת לקחת את מה שאתה רוצה להגיד ולעשות אותו הרבה יותר רותם, ברור, מעניין ומחבר בין אנשים.
המשובים הם מצויינים ואני מאוד אוהב את העבודה הזאת ולראות עד כמה זה פוגש "אפילו את האדם ההי-טקי" במקום גם אנושי וגם מקצועי!

 הסיפור הוא באמת כלי מדהים, חבל על הזמן. כפי שאמר "מספר עסקי" אחד מארה"ב:

 The shortest path between two points is a story.

מאסטרמיינד: דרך מעצימה לחיבור בין אנשים

לקראת שנה חדשה, פתיחה של קבוצת חדשה ברעננה, אני יושב עם עצמי וחושב, מהו באמת הגרעין שבגרעין שעושה את מודל המאסטרמיינד שפיתחתי מיוחד ומעצים, כך שגם אחרי 7 שנים ביחד אנחנו רק הולכים ומתפתחים?

נכון, זה מיועד בעיקר לעולם העסקי והניהולי ושם אין יותר מדי דברים מהסוג הזה לאורך זמן. אבל לא רק זה.
אני חושב לעצמי: קבוצות טיפוליות? זה בטוח לא אני, ויש הרבה טובות באזור.
קבוצות רוחניות? גם זה לא אני, והן לא פונות לחלק הארי של האוכלוסיה.
קבוצות תמיכה? גם לא, ממש אוירה וכוון אחר לגמרי.
נטוורקינג? אנחנו לא שם, ממש בשוליים ולא באים למכור אצלנו.
קורס? ממש, ממש לא, אני כמעט ולא מלמד כלום פרונטלית, יש הרבה לימוד והוא במפורש לימוד אחד מהשני.
קבוצות אימון? יש בהחלט "רוח הקוצ'יננג" בחדר, הרי זה בתוכי עמוק, אבל לא מכוונים מטרות, יעדים, לא בונים תכניות ולא מסמנים אבני דרך.
אז מה כן?

אני אגיד לכם מה כן, וזה דבר שקצת קשה לתפוס אותו כי המילים לא מספיקות פה.
זה גם דבר שלא "מוכר" כל-כך טוב, כי הוא לא מבטיח שיעשה אותך עשיר, יפה ומוצלח, וכל זה בתוך כמה מפגשים שעליהם תשלום במלוא כספך.
לא, ממש לא...

המאסטרמיינד של DunetzMasterminds הוא מקום שהאדם- בעולם הניהולי והעסקי, וגם מחוצה לו- יכול לבוא ולדבר על דברים שלא מדבר כמעט בשום מקום:
על דילמות שחשש לחשוף, על נקודות קיבעון ועוורון שלא יודע בדיוק מה לעשות איתן, על רעיונות שהיה מאוד שמח לשמוע משוב עליהם, על שאלות שלגביהן לא היה לו (או לה, כמובן!) מקום ואפשרות לשאול ולדון בהן...

במאסטרמיינד פוגשים אנשים, חברים קבועים ואורחים למפגש אחד, בדרך אחרת, אותנטית, קשובה, מונחת וממוקדת...מקום שאתה מקבל 3 שעות של עולם שניתן להיות בקשר ללא שליטה, ללא "מצגות", ללא "מה יצא לי מזה", להיות מי שאתה ושאנשים גם מקשיבים ומכבדים, אפילו אם הם לא מסכימים לתוכן ולחשיבה.

מאסטרמיינד הוא מקום שמחבר בין אנשים בדרך האנושיות שבהם.

מאסטרמיינד , מעבר להיותו כלי להצלחה, התפתחות והתייעצות, הינו כלי לחיים. יש נשמה במאסטרמיינד....נשמה שלה אנו זקוקים היום אולי בימנו הרבה יותר מבעבר.

מוזיקה שמחברת את העולם

אתר playing for change

http://www.youtube.com/watch?v=Es3Vsfzdr14&list=PLC122061BDC373B4B

 הוא משהו מיוחד...אתר שמוצא מוזיקה מכל העולם המדבר על צדק חברתי, זכויות אדם ושאיפה לחבר בין בני אדם, על ידי מוזיקה.

אישית, אף פעם לא התחברתי  לפוליטיקה,  לא נמשך, לא מאמין, לא מכבד. זאת לא אומרת שאין לי את ההבנה שהפוליטיקאים משפיעים מאוד על העולם. אני מודה שיש פה סתירה- אם זה כל-כך חשוב אז למה זה לא חשוב לי?

אני מאמין בדרכים אחרות, דרכים של מוזיקה, ספרות, לימוד, אומנות, סיפור, מפגשים אישיים וכל הדברים שמדברים אל הלב ואל האדם.

כנסו ליוטיוב וחפשו גם אתם את playing for change- מקסים, אומני רחוב, אנשים פשוטים, ואף עניים, שרים את האנושות שבהם.

מקסים.

המאסטרמיינד: הליבון שבתכנון

אתמול קבלתי תובנה נוספת על הדרך היפה שבה עובדות קבוצות המאסטרמיינד שלי (כן, גם אחרי 8 שנים ואלפי שעות, אני כל הזמן מגלה זויות שונות)...
מעבר למפגש של שיחה בעומק ופתיחות הרבה מעבר למה שנהוג בין אנשים בעולם העסקי\ניהולי, יש מה שאני קורה ה"ליבון שבתכנון"- הצורך של אדם לראות את מה שמעסיק אותו "גם מבחוץ", לא רק דרך העיניים, מוח ופה של אחד, אלא של 5-10-15 אנשים אחרים...
כאשר האגו בחוץ, הקשב פתוח והרצון לעזור הוא באויר.
הרבה מעבר ל"מציאת פתרון כן או לא", יושב הצורך הבסיסי של כולנו להתחבר, להיתמך ושלב כוחות ולא להיות לבד...
וזה דבר שנכון לא רק ל"עסקיים" אלא בראש בראשונה "אנשים".

היכן השיפוטיות עוצרת את הצמיחה?

שאלה אימונית, בוודאי, וזאת שאלה שאני מזמין אתכם לבדוק עם עצמכם, ואני מדבר גם עם עצמי ,זאת שאלה שראויה להישאל ממש בשוטף, כי היא איתנו כל הזמן.
אני מוצא שבמקומות שזיהיתי את אותה ששיפוטיות והלכתי הלאה מעבר לה, שם למדתי הכי הרבה ואני מקווה שגם צמחתי קצת.

אולי דוגמא טרייה מאתמול?
אתמול ב 21.12, ביום המפורסם הזה, מצאתי את עצמי רץ בין 3 פעילויות שכל אחת מהן זכתה ממני בעבר לא פעם להרמת גבה, חיוך ציני, אמירה "ממש, לא אני no way!"...
ובכל אחת מהן יצאתי מרומם, מלא-אנרגיה, עם תובנות שלא היו לי לפניהן:

התחלתי את הבוקר ב 5:30 עם תרגול מיוחד בקבוצת הקונדליני יוגה- מוזיקה, מנטרות, נשימות- מנטרות אני? Give me a break, שם הייתי לפני כשנה....
היום אני לא אגיד שאני דר. מנטרה אבל כבר הפנמתי איך זה עובד ומה זה עושה. מעולה.

 ב10:00 כבר הייתי בהרצאות של "שבילים רבים דהרמה אחת", הרצאות על בודהיזם וההתייחסות לנושא אהבה על כל גווניה...
כ-150 איש בחדר בסמינר הקבוצים, מטובי המורים הישראליים, מנוסים מאוד, פתוחים מאוד, מדברים בגובה העיניים, רחוק מה"גוריות Guru- "...
פעם  לא הייתי מאמין שאפשר לכנס 150 ישראלים שלא יפריעו למרצה במשך שעתיים רצופות, שישבו בשקט ובקשב, ושהמרצה לא ינסה להטיף ולהגדיל את שמו ברבים.
מפגש שנתן וחיזק אצלי כמה דברים שהיו באוויר.

 וב17:00 אשתי ואני נסענו שעה צפונה להשתתף בקבלת שבת מוזיקלית בנהלל, במקום מקסים שנקרא "ניגון הלב", וזאת לא פעם הראשונה שאני עושה את זה.
פעם הייתי מגיב בגיחוך לאור ההתקהלות של 50-60 יושבי קבוץ, מושב או יישוב קהילתי, לכאורה חילוניים מושבעים, יושבים במעגל ללא כיסוי ראש, ומנגנים ושרים פיוטים מתוך התפילה והמקורות, ואף רוקדים ועושים טיפה מדיטציה פה ושם.
הייתי שופט את זה כ "עוד התפתחות ניו-אייג'ית" ללא בסיס אמיתי...
אבל היום? הנגינה והשירה נכנסות לי עמוק לנשמה, קהילה חמה ופתוחה, יש תחושה של שבת, יש חיבור לדברים שאמר אחד העם עוד לפני כמאה שנה- "יותר משישראל שמרה על השבת, השבת שמרה על ישראל".

 והיום בבוקר אני פה, כותב לכם את הפוסט הזה בשבת בבוקר וחושב: איפה עוד השיפוטיות עוצרת את הצמיחה וההתפתחות שלי בחיים?

על זקנה, חברות ואהבת החיים

קבלתי משהו מקסים במייל לאחרונה, נגע לליבי. הרי דבר אחד שמחכה לכולנו, במוקדם או מאוחר, הוא תהליך ההזדקנות.
האם אפשר להסתכל גם עליו מזוית אחרת?

לעולם לא אחליף את חברי המופלאים, חיי הנהדרים,

ואת משפחתי האוהבת בשיער אפור פחות או בטן שטוחה יותר.. .

ככל שהתבגרתי,נהייתי רחום יותר כלפי עצמי ופחות ביקורתי כלפי עצמי.

נעשיתי חבר של עצמי. אינני מוכיח את עצמי על אכילת העוגייה הנוספת,

או על שלא סידרתי את מיטתי, או על קניית שממית הגבס שאינני צריך, אבל נראית כל-כך מתקדמת על הפטיו שלי.

מגיע לי להתפנק, לבלגן, להיות ראוותן.

 ראיתי חברים יקרים רבים מדי עוזבים את העולם מוקדם מדי,

לפני שהספיקו להבין את החירות שמגיעה עם הזיקנה.

עניינו של מי הוא אם אני בוחר לקרוא או לנגן במחשב עד 4 לפנות בוקר ולישון עד הצהריים?

אני ארקוד עם עצמי לצלילי המנגינות הנהדרות משנות ה-60 וה-70,

ואם ארצה, באותו הזמן, לבכות אהבה אבודה...

כך אעשה.

אני אצעד לאורך החוף בבגד רחצה המתוח על גופי התפוח,

ואפקיר את עצמי לחסדי הגלים אם ארצה בכך,

למרות מבטיהם המרחמים של הצופים.

גם הם יזדקנו.

אני יודע שאני שכחן לפעמים. אבל, חלק מן החיים ראוי לשכחה.

בסופו של דבר אני זוכר את הדברים החשובים.

כמובן, במשך השנים נשבר לי הלב.

איך יתכן שליבך לא יישבר אם איבדת אהוב,

או כשילד סובל,

או אפילו כשחיית המחמד של מישהו נדרסת למוות?

אבל לבבות שבורים הם אלו שנותנים לנו כוח והבנה וחמלה.

לב שמעולם לא נשבר הוא קשה וסטרילי,

ולעולם לא יחוש את העונג שבחוסר המושלמות.

בורכתי בשנים ארוכות מספיק כדי ששערי יאפיר,

ושהצחוקים של נעורי יחקקו לנצח בקמטים העמוקים שעל פני.

רבים כל-כך לא זכו לצחוק,

ורבים כל-כך מתו בטרם שיערם הכסיף.



ככל שעוברות השנים,

קל יותר להיות חיובי.

איכפת לך פחות ממה שחושבים עליך אנשים אחרים.

אינני מטיל יותר ספק בעצמי.

הרווחתי את הזכות לשגות.

אז, אם כבר שאלתם,

אני אוהב להיות זקן.

אני חופשי.

אני אוהב את האדם שנהייתי.

אני לא אחיה לנצח,

אבל כל עוד אני כאן,

לא אבזבז את זמני בקינה על מה שיכול היה להיות,

או בדאגה על מה שיהיה.

ואני אוכל קינוח כל יום (אם יבוא לי).

הלוואי שחברותנו לעולם לא תדעך

במיוחד כי היא יוצאת מן הלב.

הלוואי שתמיד תהיה קשת של חיוכים

על פניכם

ובלבבכם

לנצח ונצחים!

חברים לנצח!

כוחו של לילה טוב של שינה

 Press on. Obstacles are seldom the same size tomorrow as they are today.
~ Robert H. Schuller

כמה פעמים נדמה לנו ש"זהו", אי אפשר יותר, המכשולים, המגבלות וההתנגדויות הם גדולים מדי....
רק שלאחר לילה של שינה פתאום נדלק האור בפינה אחרת של המוח והכל נראה קצת אחרת?

צריך לדעת את זה. 

במיוחד בנקודות הקשות.

למה אתם מחכים?

לשנה הבאה?

עד שחזרו אליכם?

עד שהיא תגמור תיכון, אוניברסיטה, המנהל יתחלף?

עד שיהיה מספיק כסף?

עד ש...עד ש..עד ש...

עכשיו זה הזמן!! מה אתם עושים עכשיו לקדם את המטרה שלכם?

מהטמה גנדי על המחשבה, המילה, הפעולה, הגורל

אנחנו המערביים מאוד ממוקדים בעשייה. אנחנו חברה של "עשייה" אפילו הרוחניות שלנו התפתחה כ"נושא", קטגוריה, כאשר מה שקורה בפנים נחשב לפעמים לא רלוונטי, לא תכליתי.

מהטמה גנדי מהווה עבורי את מיטב המסורת המזרח, שגם היא מחולקת להרבה סוגים, המזרח שמאמין ב"מבפנים החוצה", כלומר שהאדם צריך לעבוד על עצמו פנימה על מנת לעשות את מיטבו בעולם "בחוץ".
אם נדע להפנים רק את המשפטים האלה כבר עשינו דרך ארוכה.
הלוואי...

משה הודח מהעשירון העליון

משה הודח מהעשירון העליון
דה-מרקר , 14.12.12, "תקציר מנהלים- סמי פרץ"

הכותרת: "משה הודח מהעשירון העליון" האיש שעבד כל חייו עם תקציבים גדולים והזיז הרים - נשאר עכשיו לבד"...

מי מאיתנו לא מכיר כמה חבר'ה מצויינים כאלה שנתנו את נשמתם לארגון וביום בהיר אחד...
וזה בדיוק הסיבה שאסור לנו להירדם בשמירה בתוך ה"עבודה הבכירה" ולדעת שיש לכולנו צורך לחשוב קדימה, לראות את הנולד, להכין את השלב הבא בחיים, להתאמן על עצמאות ועל סגנון חיים חדש, לדעת שיחד עם האתגר הכלכלי ויש גם ערוצים מבטיחים "לחיות פעם שנייה" בדרך אחרת, מרתקת ומעצימה- לעשות מה שלא עשינו בנגלה הראשונה....
העיקר לא להירדם בשמירה...

אני בכלל חושב שיש משהו בסיסי מוזר בנושא תעסוקה שלנו בחברה. מצפים שכל אדם בוגר ידאג לעצמו למשפחה, זוגיות, בית, רישיון רכב, קניות בסופר, ועוד ועוד....
אבל תעסוקה? שמישהו אחר יביא לו כסף.
נכון, אין חברה בעולם שכולם עצמאים בעבודה אבל נדמה לי שזה צריך להיות חלק מארגז הכלים שאדם מפתח לעצמו בחיים:
היכולת להביא פרנסה בצורה שלא תלוייה בארגון או מוסד אחר שידאג לך.
זאת אשלייה מסוכנת שאתה בעל דרגה גבוהה בארגון כלשהו, הכוח וההשפעה יוצרות אשלייה שהדבר איתן ויציב, וההפך הוא נכון.
מה שנכון בכלל בחיים, נכון גם בעבודה. יאללה, החינוך לעצמאות מגיל צעיר הוא חלק מהחינוך לחיים.

אימון זה הרבה פעמים לדעת מהו הצעד הראשון!

לאחרונה חוויתי מספר שיחות אימון מהסוג הבא: אדם מגיע אלי עם "ים של רצונות": רוצה גם לעזוב את העבודה הלא מתגמלת או הגורמת למתחים רבים וחוסר סיפוק, רוצה למצוא משהו אחר מהר, רוצה שההכנסה לא תיפגע, שיצליח ללכת לאור החלום, שבת- הזוג תתמוך (וגם החמה!), רוצה שהכל יהיה מהר, אין מספיק כסף "לתהליך ארוך" ואין זמן להתעסק בכל זה כי העבודה תופסת כל דקה של זמן....

רבותי, כאן כמאמן אני רואה שיחסית קל ומרגש לתת ערך מיידי לאדם שהלחץ נודף ממנו לכל עבר.
אלה מצבים שקורים לנו הרבה בחיים, ביסודם יושב הפחד מהלא ידוע, הפחד מהשינוי, הפחד מלוותר (שהוא פחד מאוד נפוץ!), הרצון לרצות קולות מבחוץ כאשר הקול מבפנים לא מספיק חזק. נדמה לי שבימנו אנו כשהמידע הוא כל-כך רב, מיידי ותובעני, קל מאוד ליפול לבור הזה.

כמאמן, יש לי קודם-כל הזכות להקשיב. לשקף, לשאול, להעלות רעיון חדש, להתחבר...אבל העיקר?
להבין, בלי שיפוטיות, באהבה אך גם בעוצמה. אישית אני מאוד מתחבר למצבים כאלה, אולי בגלל שאני מזהה את עצמי בהם לא פעם ולא פעמיים בעבר?...
זאת זכות גדולה להיות שם עבור "הצעד הראשון", כי שלוקחים אותו במסגרת של ליווי אימוני, השמיים הם הגבול!
וזה, לדעתי מה שנקרא "להיות כל מי שאתה יכול להיות!". 

הלוואי שכולם היו באים לאימון כדי לקחת את הצעד הראשון לשינוי עתידם.

“What saves a man is to take a step. Then another step.” ― Antoine de Saint-Exupéry

יום הורים

אתמול היה "יום הורים" במכינה קדם- צבאית גליל עליון בקיבוץ כפר- הנשיא, היכן שבני נמצא בשנת ה"י'ג" שלו אחרי תיכון ולפני צבא, ומה אני אגיד לכם רבותי, יותר טוב מהדבר הזה אני אישית לא מכיר!
זה הסבב השני בשבילנו- ביתי היתה שם לפני שנתיים וזה היה לדעתי (וגם לדעתה!) השנה של החיים!

אז מה יש שם דיסניוורלד?
ממש, ממש לא, זה כל הקטע...אתה רואה וחווה מסגרת מדהימה בעיני: 38 אנשים צעירים בגיל 18, לומדים ל"שמע" ודנים בכיף ובהתלהבות על נושאים שרק לפני שנה היו נראים להם שיא ה"חפירה" והלא- רלוונטי- קהילה, ניווטים, היסטוריה ציונית, איסלאם, דמוקרטיה וסובלנות, מסורת ופילוסופיה יהודית, החברה הישראלית, קיימות, הישרדות בשטח, כושר גופני, ועוד....
התנדבות עם אוכלוסיות מוחלשות במדינה, התנדבות ב"עמוד ענן"...הם יוזמים, מנהלים את עצמם, מקבלים החלטות, להשפיע, לוקחים אחריות על זמנים...
כן, אתו ילד שהיית לא מזמן צריך לדחוף אותו מחו. לדלת מ 7:58 שלא יפספס את האוטובוס לבית ספר בעוד 2 דקות שההליכה לשם היא 5 דקות, אותו ילד חמד שהיה מנהל הרבה מחייו מול מסך המחשב, היום חי בקבוץ מלא ירק, טבע, מרחב, אויר צח, ביחד עם הרבה חבר'ה טובים כמוהו...

מה אגיד לכם, בכנות?
אני לא מאמין שהיה לי יותר מדי מה לאומר בבחירות החינוכיות של ילדי לאורך 12 שנים- אני לא מת על מסגרת של בית-ספר באופן כללי, נראה לי שיש דרכים יותר טובות להעביר 12 שנים מחיי ילד, אבל ההחלטה ללכת למכינה, שהיתה של הילדים בגיבוי חזק של אשתי ושלי, היתה ההחלטה היחידה שכן חשתי השפעה שלי בנושא...too good to be true- ay?

יש לי רק טענה אחת---למה לא עושים לי מכינה בגיל 53? למה לי לא מגיע דבר כזה?...

שרק ימשיכו ככה, שישמרו על עצמם, כי מעבר לפינה יש את צה"ל והוא כבר אופרה אחרת, מי ייתן וידעו לשמור עלינו, על עצמם ועל הערכים הרבים שאותם מטפחים כל-כך יפה היום.

שירה מקודשת: נוגעת עמוק ומקפיצה גבוה

התנסתם פעם במעגל "שירה מקודשת"?

אני מאמין שרוב האנשים לא ממש היו שם, וייתכן שלא מעט מכם ימצאו את מקומכם שם.
מה זה בכלל אתם שואלים? גם אני שאלתי את אותה שאלה ולקח לי כמה שנים להבין בדיוק מה זה, בעיקר כי היו לי מספר התנגדויות ופרדיגמות.

מעגל שירה מקודשת הינו מעגל שירה משותפת של מוסיקה מקודשת, שירת דבקות,‏ קטעי שירה ותפילה ממסורות שונות אשר מעוררים מצבי מודעות גבוהים, מאזנים ויוצרים הרמוניה בין גוף מיינד ורוח.
המעגל הינו טקס שירה ומדיטציה הפועל למען שינוי התודעה הקולקטיבית למציאות של שלווה, התעוררות או מה שביניהן.
העיקרון הוא ישן נושן, כי המעגל הוא טקס שנמצא כמעט בכל התרבויות העתיקות והמסורתיות ומוזיקה היא תמיד אחת מהדרכים לחיבור בפנימי אצל האדם והשבט.
התכנסות הופכת למקודשת, המפגשים הופכים לרוחניים ואנרגיה גבוהה נוגעת בכולם.

מה שאני מבין הוא שבישראל התופעה היא כבר כאן כ-20 שנה, שורשיה נמצאים בעולם הגדול ולאו דווקא פה: תנועה ה"היפיס" בשנות השישים, שירת הריינבו עם דגש על אקולוגיה, מוזקית עולם המושפעת מתרבות שמאנית רב-תרבותית, מוזיקה הודית, צוענית, אינדיאנית וגם לטינו-אמריקאית, שירי נוודים ערביים, שירי פולק, ועוד הרבה אחרים.
בארץ ישנו את "דיוואן הלב" ששואב את המוזיקה מהמקורות היהודיים המזרחיים...
ויש לנו את כל הפסטיבלים של ה"שאנטי" בארץ, החל ב"בומבמלה" דרך "סגול" ויותר יותר "מעגלי שירה מקודשת" שמוצאים בכל הארץ.

ההתנגדות שלי לדברים האלה היתה בעיקר שנכחתי בקבלת שבת אצל הרב גפני, הידוע לשמצה, בפסטיבל "סגול" לפני כ- 15 שנה.
המוזיקה סחפה, הסתובבו עשרות אנשים בלבן "זרוק" ורקדו עם ספר תורה על חוף הים, חלק חצי בערום ובריקודים "חושניים למדי"...
גם בפסטיבל "זורבה" ראיתי דברים דומים.
לא ידעתי מה לחשוב על זה אבל נראה קצת בסגנון "בני ישראל ועגל הזהב".
גם לפעמים ראיתי ושמעתי סוג של "מיש מאש" של מוזיקה שגרם לי לפקפק באותנטיות של כל החוויה הזאת.

לימים וויתרתי על השיפוטיות ופשוט התחלתי להנות ולהיכנס לכוח של המוזיקה המדיטטיבית.
היום אני מוצא את עצמי מחפש את הדברים האלה, בקבלת שבת ובכל הזדמנות.
זאת חוויה שכה שונה בכל דבר אחר שאני מכיר- "שירה בציבור" הישראלי הוותיק היה גירסה פרווה לגמרי לעומת האנרגיות שרצות בשירה מקודשת.

הנה לינק בנושא. כדאי לתת לנפש קצת פורקן, המוזיקה חודרת עמוק, התפילה מגיעה לבד.
http://www.youtube.com/watch?v=emAxUA0hITA
 

חנוכה ממש לא קריסטמס

כילד בארה"ב אני זוכר עד כמה ש"ריחמו עלי" הנוצרים שמסביבי שנדמו, "מה לכם אין קריסטמס?!", התייחסו אלי בחמלה רבה כאילו שחסרה לי רגל או עין, או אוזן, משהו מהסגנון הזה.
היה להם ממש חבל שאני, כיהודי, לא יכולתי להשתתף ב"יום החשוב של השנה".
האמת היא  שלאורך כל השנים יהודים לא מעטים בארה"ב לא עמדו בזה, ורכשו גם הם לביתם עץ קריסטמס לאותו שבוע בין ה 24.12- 1.1, שעץ שאותו לפעמים כינו "שיח חנוכה", עשו הכל רק על מנת "לא לפגוע בשמחת הילד".
עוד בהיותי ילד בניו-יורק בשנות השישים הפך להיות מאוד מקובל לראות את הפרסומות של חברות רבות שהיו כתובות בהן:
"We wish all our wonderful customers a Merry Christmas and Happy Hannukah!"

אני זוכר ש"אנחנו" הסתכלנו מלמעלה על כל הדבר הזה, היה נראה לי שכולם כאלה "בורים" ולא מבינים עניין, אחרי הכל, כל יהודי שלמד משהו יודע שחנוכה וקריסטמס זה "לא כוחות", חנוכה זה לא חג ממש רציני, נעמיד מולם את היום כיפור שלנו, זה כבר יותר שוויון!
כשאני אומר "אנחנו" אני מתכוון לסביבה שלי שהחליטה ש"אנחנו מבינים" והם לא...
אולי בגלל שאנחנו קבלנו חינוך יהודי יותר מסורתי, שלנו היו קרובי משפחה דתיים, מלומדים ואפילו כאלה שגרו בארץ ישראל.
"שיח חנוכה"? באמת, give me a break, מה יהיה עם היהודים המתבוללים האלה...

ועכשיו....אחרי שעברו כארבעים שנה והספקתי לגור בעוד כמה ארצות ולהתוודע קצת יותר לעולם הגדול מאוד שלנו, אני רואה את הדבר גם בזווית אחרת. נס פח השמן אף פעם לא דיבר אלי, לא אז ולא היום, וגם כל טקס הגבורה שהציונות עשתה עם סיפור חנוכה אף פעם לא סחף אותי.

למרות שאני מאוד רחוק מלהיות בעל רצון לגדל "שיחי חנוכה" בגינה, אני בהחלט רואה את היהירות שהיתה בי ומסביבי באותם הימים בארה"ב, היהירות שגרמה להסתכל מלמעלה על אנשים שפשוט רוצים להיות כמו אחרים ולא להתפאר בשונות שלהם שלא בצורך, על פי דעתם.
היום אני רואה את נרות החנוכה כנרות שיכולים לסמל ערכים ודברים הרבה יותר אוניברסליים, נר שיכול לגרום לנו לחשוב עוד קצת על חיינו, חיי האנשים שאיתם אנו חיים והחיים של כל העולם הזה, שהם לא דבר שמובן מאילו.

לא, חנוכה היא לא קריסטמס, אבל היא יכולה להיות בעלת משמעות רחבה ועמוקה לאנשים בכל מקום ומכל רקע ותרבות.
היום אני מתרגש דווקא יותר מזה שהחנוכה שלנו קבלה "שדרוג" של קריסטמס. שיהיה happy שם וגם happy פה.
יש משהו רע בזה? הלוואי שנרבה יותר אושר בעולם, מה זה חשוב איך קוראים לזה...

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

"צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר.

וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו."

מי אמר את זה? לא, לא דיפאק צ'ופרה, לא רובין שרמה, לא גורו כזה וגורו אחר, בוודאי לא עוד "מנחה סדנאות" ממחנה ה"שאנטי באטי"....
אמר את זה מי שהיה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, פוסק, מקובל והוגה דעות שנחשב לאחד מאבות הציונות הדתית!
כמובן, מדובר ברב יצחק הכהן קוק, שחי לו בארץ ישראל של תחילת המאה ה-20 ונפטר לפני ה"אקשן הגדול יותר", ב 1935.

הרב קוק היה ידוע בענוותנותו, צניעותו ובריחתו מהכבוד.

הוא ראה בתנועה הציונית כ"אתחלה דגאולה", ראה בה את פעמי משיח ותחילת הגאולה, ועודד את מפעליה ובניית הארץ בחומר, ולא רק ברוח ובלימוד תורה.
היו לו גם מתנגדים, לרב קוק, ואיך לא יהיה לאדם כזה מתנגדים, אדם שמצא שפה משותפת גם עם החילוניים ביותר וגם עם הדתיים ביותר.
הוא היה איש של הלכה אבל גם של קבלה.
אומרים עליו שמבחינה מחשבתית נחשב הרב קוק להוגה דעות מעמיק, מקורי ואמיץ, שינק את השקפותיו מספרות ישראל לדורותיה ומעולם המחשבה הכללי, ומיזג את התנ"ך, התלמוד, מחשבת ישראל והקבלה עם התפיסות החדשניות של העולם הפילוסופי והמדעי של תקופתו, לכלל תורה רוחנית אחת.

לפעמים אני מתגעגע לאנשים כמו האיש הזה, אותם אנשים שיוצאים מתוך מסורת ישראל אבל יונקים לא רק מדלת אמותיה אלה מרוחה המיטבית והאנושית, רוח שיודעת לפשר, להכיל ולחבר בין בני אדם....
ולא רק בין כיסאות, תקציבים ומלחמה על שטח זה או אחר.

אני מאמין שאני לא היחיד ששואל: איפה ישם עוד אנשים כמו האיש ההוא ולמה הם לא נמצאים בכנסת ישראל?

חנוכה שמח. לאור שבתוכנו ולאור שבחוץ.

לזה קוראים מדינת חוק?

השבוע צפיתי בטלוויזיה בראיון מטלטל עם מפיקה של סרט "הכביסה המלוכלכת", סרט תיעודי שביימה יעל שרר.
הסיפור ליווה אותי עוד שעות רבות לאחר שבטלוויזיה כבר עברו לפרסומות ולתכנית הבאה.
הסיפור הוא אוטוביוגרפי: תביעה של יעל נגד אביה על התעללות מינית שלו בה בילדותה.

לכאורה, יש כאן את כל האלמנטים של "סיפור טוב"- המתח, העימות, הרגש- אבל מה שהפיל אותי זה הדברים שעושה את הסיפור הזה "סיפור רע מאוד".
הדברים כמו האב, דוקטור לכימיה, משפחה שגרה עם האלפיון העליון בכוכב-יאיר, והילדה, שמגיל מאוד צעיר חווה את אביה כ"משתמש בה מינית" שגדלה לחשוב שזה הדבר הטבעי ביותר בעולם.
וכשבגיל 13 היא מגלה לראשונה את הסטייה שגרם לה אביה, האב לא מוותר וממשיך לנסות להתעלל בה מינית.

והתוצאות?
אלוהים ישמור...
האב בסוף מקבל את עונשו, 3 שנים בכלא ויוצא אחרי שנתיים על "התנהגות טובה".
תגידו, מבלי להכיר את פרטי המשפט, זה נראה לכם הגיוני?
אתם גם מריחים "עורך-דין מוכשר" בתמונה? 
נראה לכם הגיוני שאנשים נכנסים לכלא לשנים ארוכות הרבה יותר על כל מיני עבירות של צווארון לבן, בגידה נגד המדינה, מעילה בכספים, אבל לאב שהרג את נשמתה של ילדתו הרכה, מגיע "חופשה" של שנתיים בכלא?
איפה החוק במדינת החוק שלנו?

אני חושב שהחברה שלנו ה"נאורה" והסופר- טכנולוגית, המובילה את העולם ביכולת לעשות סיקול ממוקד ולהרוג את האויב, כל-כך לוקה בחסר שמדובר בהתעללות של ילדים.
בעיני, התעללות מינית על ידי הורה היא סוג של רצח, רצח שלא מתבטא בארון קבורה, חברה קדישא והלוויות, אבל "רצח מתמשך", לילד חסר-אונים, בעצם היותו ילד.
רצח על ידי האדם שהיה אמור להגן עליה- האב.

זאת תעודת עניות נוראית לחברה שלנו. לעם הנבחר.

הפרסום של סלקום

אוי כמה רעש עשתה הפרסומת הזאת של סלקום, שהשתמשה בעליית יהודי אתיופיה למכור את הסחורה שלה!
יותר נכון, סלקום החליטה שסיפור עליית אמא אתיופית לישראל, בלבוש מסורתי, שפוגשת את ביתה החיילת בשדה תעופה ומזהה אותה רק לפי תמונה מימי ינקותה- מתחבקות, בוכות...
גם אנחנו הצופים בוכים...
וכל זה עושה סיפור טוב למכור סלולרי.
במיוחד שזה קורה תחת הסיסמא: תחת "משפחות נועדו להיות יחד."

מורן שיר, מעיתון הארץ של 25.11.12, כתבה נהדר:
"נכון, סלקום נזכרו רק עכשיו באתיופים. אבל הם נזכרו. לכעוס עליהם זה כמו לנזוף בתלמיד שאיחר על כך שכל האחרים לא הגיעו לשיעור.
לא במקרה נזכרו בהם עכשיו.
לאורך השנים, כשתעריפי הסלולר השתוללו, לסלקום לא היה עניין עם הציבור האתיופי.
עכשיו, כשאין להם ברירה אלא להוריד מחירים, אנשי סלקום מגלים שכבות נוספות במרקם הסוציו-אקונומי ומגזרים חדשים עם פוטנציאל להצטרף למשפחת סלקום.
ואיזו סיבה יש לסלקום שלא לקבל את הישראלים ממוצא אתיופי למשפחתם?
הרי המשפחה הזו חולקת ערכים חוצי עדוֹת כשהעיקרי בהם הוא תשלום חודשי לסלקום.
האתיופים, כמו האשכנזים והמזרחיים, משלמים בשקלים".

לדעתי, זה לא הנושא האתיופי שמפריע פה- כי במקרה האתיופיים הם הנשוא של המניפולציה הרגשית, אבל עצם העובדה שסלקום לא נרתעת מלקחת חומרים כל-כך רגישים ולנצל אותם על מנת למכור את השרותים שלהם, שכולנו יודעים, ממש לא מרשימים ביותר.

זאת תעודת העניות בעיקר למדיום הזה שנקראה פרסום שאין לו גבולות, אין לו מעצורים ואינו עוצר בנקודות רגישות לזולת-העיקר שיזכרו אותך, יגידו ה"מומחים". גועל נפש.

 הסיפור של עליית ביתא-ישראל הוא אחד מהסיפורים המרגשים ביהדות הציונית במאה האחרונה.
כאחד שזכה לעבוד עם הקהילה הנפלאה הזאת, אני יכול רק לכאוב איתם את הכאב שלהם  שישראל ה"מבוססת" עדיין מתעקשת לראות אותם כעולים חדשים הבאים מ"פרימיטיביות", שעצם הגעתם ארצה "הצילה אותם", וזאת בא לידי ביטוי בסמל של החיילת האתיופית המשדרת כח ו"צבריות".
לך לספר לאנשי סלקום- ולצערי גם להרבה צעירים יוצאי העדה האתיופית שכבר לא כל-כך מכירים את סיפור אבותיהם באתיופיה והמסע דרך סודאן- שאותה אמא אתיופית מייצגת אומץ רב וכח סבל גדולים מהרבה מאותה חיילת וממרבית הצברים בסלקום שמסתובבים פה ועושים שרירים.
כמעט 30 שנה שיהודי אתיופיה נמצאים איתנו.
אתיופיים רבים כבר הצליחו למצוא את עצמם בארץ ולהתקדם בחברה....
גם בלי הסלולרי של סלקום.

אם יש מקום שידוע לשמצה בעולם העסקים כהכי נוטה להתנהלות קלוקלת ולא מוסרית, זה הרי עולם הפרסום. אצלם אין גבולות, מה שמוכר זה מה שיעשו. ולזה קוראים "קידמה"....

 

חברה שבה הנשמה פוגשת את המודל העסקי- "Call יכול"

ביום חמישי שעבר התוודעתי לדבר שידעתי שהוא קיים אבל לא ממש יצא לי לשמוע עליו ממקור ראשון.
זאת היתה חוויה מרגשת, לא רק עבורי אבל אני מאמין לכל אדם שישב בכיתת ה"טעימות" של "מינגה- הזירה לעסקים חברתיים".
ל"דבר" הזה קוראים "Call יכול" והוא יזמות חברתית עסקית par excellence, נושא הדגל לרעיון שכן, ניתן לעשות עסקים וגם להשיג מטרות חברתיות, או להשיג מטרות חברתיות וגם לעשות כסף בחיים.

Call יכול הינה חברה ראשונה מסוגה בעולם המתמחה בהקמת מוקדים טלפונים בשיטת מיקור חוץ Outsourcing)) אשר כל עובדיה הם אנשים המתמודדים עם מוגבלויות.
מאז 2008  החברה  מקדמת חזון שתוביל למהפכה בתחום תעסוקת אנשים עם מוגבלויות בישראל.
כ- 200 עובדים מגיעים מדי יום לCall יכול, כולם עם מוגבלויות פיזיות, נפשיות או חושיות, החברה היא המעסיקה הגדולה ביותר של אנשים עם מוגבלויות בשוק החופשי בישראל ובעולם.
אלה הנתונים ה"יבשים" (אם בכלל ניתן להגיד שיש דבר כזה "יבש" אצל מיזם כה פורץ דרך).

אך הסיפור ה"אמיתי" איננו נמצא בנתונים המספריים האלה, מרשימים ככל שיהיו.
הוא מסופר בצורה הטובה ביותר בכתבה של אילנה דיין בתכנית "עובדה" מ 2010 שאני מאוד מאוד ממליץ לראות.

הסיפור ה"אמיתי" של call יכול הוא שהיזמים בנו מקום שבו האדם עם מוגבלות יכול לפרנס את עצמו בכבוד, להיות אדם שלוקח אחריות על עצמו, אדם שמסוגל לטפל בשרות עסקי לאחרים.
כאן ניתן לאותו אדם לא "רגיל" לפעול בדרך רגילה לגמרי ולהרגיש בבית. זה מקום שהמשותף לכולם הוא שלמרות הקושי במוגבלות (ואין מקום להסתיר שיש קושי),
החיים לא נגמרים, תמיד אפשר למצוא דרך להיות "כמו כולם" כי המקום בנוי על הכלה של השונה ולא הדרתו.

אין ספק שישנם קשיים לנהל מיזם כזה, ואת זה לא הסתיר המנכ"ל, אמיר בר-נתן, כשהוא דיבר והציג את החברה.
יש עלויות לא צפויות, שוק לא יציב, צורך בלתי-פוסק לעשות התאמות על מנת לאפשר את העבודה על ידי אנשים שמעטים אחרים, לצערנו, מוכנים להעסיקם.
במפגש ביום חמישי שעבר, שמענו וראינו את הגדולה של כל אדם ואדם במפעל הזה, את ההתמדה, האומץ והתושיה, וגם את החיבור לחזון הגדול והמרגש של כולם- לקבל את ההזדמנות להיות מי שהם יכולים להיות אבל פשוט לא נתנו להם.

להיות יזם ומנכ"ל של מיזם כזה מחייב בן-אדם מיוחד, ואמיר בר-נתן הוא אחד כזה.
הוא עזב תפקיד בכיר בחברת "פלאפון", עם כל הסביבה המתגמלת, על מנת להקים את call יכול.
מצאתי את עצמי מקשיב לאמיר בהערכה עצומה, וגם מעט קנאה ("גם אני הייתי רוצה לעשות משהו כזה!..."), ורצון לעזור לחזון הזה להתרחב ולהתגשם.

אני לא היחיד, זה בטוח. לא היתה עין יבשה בחדר הזה בסוף ההרצאה של אמיר.
כולנו הבנו שקבלנו עדות נוספת איך עסקים חברתיים עם נשמה גדולה יכולים לפרוץ דרך במקומות שאחרים לה העיזו ללכת.

שיהיה בהצלחה אמיר!

אהוד ברק: גומרים הולכים

אהוד ברק הוא תופעת טבע מצערת מסוג אחר.
מדהים אותי איך אדם בסדר גודל כמו ברק יכול פשוט לשים פס על כל המדינה, לא לראות אף אחד ממטר.
סוג של יוהרה מזן המתנשא ביותר, היושבת כנראה על כישרון גדול וניסיון גדול.



ה"גומרים הולכים" של אהוד בקר הוא מביך בעיני, לראות עד כמה בן-אדם שלכאורה בין המנהיגים הבכירים שלנו יכול להתייחס למדינה כסוג של "תעסוקה"- גמר את המלחמה ופורש לפרויקט הבא.
כמו שעשה בפעם הקודמת, והפעם לפניה ועוד הפעם לפניה...
מעניין מה היה קורה אם במקום ברק בקמפ-דייויד ב שנת 2000 היה מישהו אחר עם אינטליגנציה רגשית קצת יותר גבוה ממנו- מה היה קורה ל"אין פרטנר" המפורסם שלו?
לעולם לא נדע, אולי גם שם השתעמם ברק שלא שיחקו לפי החליל שלו ושלף שוב את ה"גומרים הולכים" האופייני שלו.

ח"כ דניאל בן סימון ממפלגת העבודה אמר את זה כל-כך יפה בעמוד הפייסבוק שלו: "אהוד ברק, איש מורכב ומוכשר שהצית את הדמיון של כולנו, כשהתייצב ב-1999 כדי להמשיך את מורשתו של יצחק רבין.
לצערי, זה לא קרה.

לא נשכח לו את הפגיעה במחנה השלום, כשקבע - אין פרטנר בצד השני.

לא נשכח לו את תרומתו לפריצת האינתיפאדה השנייה.

לא נשכח לו את ברית הזוגיות עם הימין הקיצוני שאותה כפה על מפלגת העבודה.

לא נשכח לו את הניסיון שלו לפרק את מפלגת העבודה בינואר 2011.

לא נשכח לו את העריקה האופורטוניסטית שלו מתנועת העבודה.

יחד עם זאת, לא נשכח לו את תרומתו האדירה לביטחון המדינה.

ואני מוסיף: לא נשכח לו את ה"גומרים הולכים".
יש רגשות בצד השני, אודי שלנו, כבר הגעת לגיל 70, אם לא למדת עד עכשיו אז מה הלאה?