רוני דוניץ: עכשיו גם בפייסבוק

עסקים חברתיים: העתיד כבר כאן!

עסקים חברתיים, זה אולי  "באז חדש", יש האומרים ה"מגזר הרביעי" החדש...
אני חושב שזה תחום מרתק, חשוב, מעשי ופורץ דרך- רוצה לתרום את חלקי שם...
אני גאה להיות משתתף בסדנת הטעימה של "מינגה" ושנכחתי בכנס של Israel Venture Network השבוע, על מנת לשמוע את הדברים המתפתחים בתחום:
http://origin.library.constantcontact.com/download/get/file/1101677449019-407/Conf_2011_hebrew_link.pdf

פרופסור מוחמד יוניס, פרופסור לכלכלה מבנגלדש, הוא אולי הדמות הראשונה העולה לראש שומעים את המונח "עסקים חברתיים".
יוניס הקים את בנק ג'רמין, "בנק לעניים" , הבנוי על רעיון ה "מיקרו- אשראי", שהם סכומים קטנים של כסף הניתנים בהלוואה לעניים על מנת שיצרו יכולת לעצמאות כלכלית, ובכך לסייע לחברה במיגור העוני וליצירת שגשוג חברתי "מלמטה" .
עבודתו של יוניס זיכתה אותו בפרס נובל לשלום, מקרה חריג שבו זכה בפרס ארגון עסקי הפועל למטרות רווח.
יוניס אמר ואומר הרבה דברים מלאי-השראה בנושא, נושא שחודר ישר למקום שאני, ועוד, הרבה כמוני, שואפים אליו- לעשות את פרנסתנו וגם טוב לעולם, כמקשה אחת, מחוברת, ערכית ותכליתית.
כדברי יוניס:
"יזמים חברתיים- עסקיים- social business entrepreneurs - הם הפתרון.
אנחנו תמיד הנחנו שבעולם יש שני סוגים של אנשים: סוג אחד רוצה לעשות כסף וסוג האחר שרוצה לעשות טוב.
אבל בעולם האמיתי יש רק סוג אחד של אנשים עם שני סוגים של אינטרסים בפרופורציות שונות.
חשוב שנכיר בשני סוגים אלה של אינטרסים בעולם העסקים שלנו, כי זה חשוב לאנושות ולכדור הארץ...
אם ניצור את הסביבה המתאימה, יזמים עסקיים חברתיים יכולים להשתמש במנגנוני השוק באופן משמעותי ולהפוך את העולם העסקי למגרש שבו ניתן ללחום את הקרבות החברתיים בדרכים חדשניות ויעילות יותר...
יזמים חברתיים עסקיים יכולים ליצור תקווה לעתיד החברה האנושית ולהאיר את העולם העגום הזה עבור כולנו." (פרופסור מוחמד יוניס).

העתיד כבר כאן, ואני רק בתחילת דרך מרתקת!

מתי בפעם האחרונה דברת עם השכנים?

הבוקר, שבת, יצאתי להתעמלות השגרתית שלי, וכשהייתי בדרכי הביתה החלטתי לעצור ולדבר עם אחד השכנים בשכונה, אלי, קוראים לו, אדם כבן 70 ושמור היטב.
אלי אדם מעניין, בואו נתחיל בזה שהכרתי את אלי- שגר מעבר לכביש- רק לפני כשנתיים כאשר הוא קנה ממני את הפיאט אונו 1996 שלי, שרציתי כבר להחליף, לא הכרתי אותו עד אז.
מה שזכור לי שבניגוד לכל הטלפונים שקבלתי בעקבות המודעה שלי מאנשים מפוקפקים עם הצעות מחיר משפילות, אלי הציעה לי משהו מאוד סביר, שילם על המקום והתייחס רק בחיוביות.
קצת חששתי למכור לו את המכונית, כי בכל זאת היא לא מכונית חדשה, ולא יהיה לי נעים לראות אותו מתהלך עם הכלבים שלו שעל פניו כעס והיה והמכונית לא תעשה את המצופה ממנה ותבלה המון זמן במוסך.
כי עם מכונית ישנה אף פעם לא יודעים.

אך הפעם שפגשתי את אלי הוא היה רק מלא חיוכים, עצות טובות לחיים וסיפר לי שהוא השקיע קצת באוטו ועכשיו הפיאט טס וממש כיף!
אלי הוא אחד שאוהב לדבר ואני רק שאלתי שאלות והקשבתי לאלי- מעיין שופע.
הוא הדריך אותי על מכשירי ההתעמלות בפארק, נתן לי עצות לתזונה טובה, סיפר לי על תפקודו בצה"ל בעבר בעזה כקצין בכיר, על הדברים המאוד לא נעימים שעשו בעזה בשנות ה-70, סיפר לי שלדעתו אם באמת נתחיל לדבר עם עזה בשלום מעשי ולא רק בפצצות יש סיכוי, יש שם אוכלוסיה שמשתוקקת לחיים אחרים.
אלי ספר לי על אמו שבאה מרוסיה ואביו  שבא ממצרים, על הטירונות בשייטת ועל הספרים שהוא קורא, כי אמר לי שהוא "אוטודידקט".

נפרדתי מאלי אחרי 20 דקות של פוסט-התעמלות עם מחשבה אחת:" למה הפסקנו להכיר את השכנים?"
למה אנחנו חושבים שתמיד "שם" יש את הדברים הכי מעניינים והמועילים שלא פעם ולא פעמיים הדברים שמתחת לאף הם זמינים, חינם ומחממים את הלב, לא פחות ואפילו יותר!

מה עוד נמצא מתחת לפנס שעוד לא גיליתי?

להיות עם חופשי- וגם נורמלי?- בארצנו

מבצע "עמוד הענן" הפגיש את המאסטרמיינד שלי עם מציאות של טילים, אזעקות, ממ"ד, מרחב מוגן והתפוצצות של סמארטפונים הרודפים מבזקים כל 5 דקות.
מצאתי את עצמי מאמן מתאמן בטלפון כאשר היינו צריכים לעצור 3 פעמים בזמן שעת האימון בכדי שיוכל לתפוס מחסה מטילים שעפו לכוון של היישוב שלו.
מצאתי את עצמי מרצה על תכנית פעולה באימון לקבוצה של תלמידים שחלקם באו מתוך מציאות בלתי-נסבלת של טילים ואזעקות נונ-סטופ של שבוע ימים (בנוסף ל 12 השנים שהפצמ"רים נפלו ללא מבצעים של צה"ל).

היתה ממש חוויה לנסות להשאיר את תשומת לב המשתתפים בתוך הקבוצה ובתוך הכיתה כאשר הראש והלב נמצאים שם בעזה, עוטף עזה, עוטף עוטף עזה, כמה קילומטרים מהעוטף שעוטף את העוטף של עזה...
ומי אני כמנחה שאעמוד על "אנחנו כאן ולא שם" כשטילים נופלים סביב הבתים של אנשים ובני משפחה נמצאים שם ואי-שם...
זרמתי, הם זרמו, ממש חוויה ישראלית לדבר על דברים של היום-יום כשמישהו מכוון אליך טילים.

נפתלי אימבר – משורר שמתחת ידיו יצא את השיר "התקוה" לפני כ 100 + שנים- "להיות עם חופשי בארצנו"---מה הוא היה אומר אילו היה רואה את העם החופשי עזה אחרי 64 שנים של חופש נשכב על הרצפה בפוזה כזאת?

דבר אחד אני יודע: נורמליים אנחנו לא.

להאמין בדבר, וגם בהיפוכו

אלה זמנים טרופים ביותר, הרבה הגיון אין והרבה דברים הזויים יש. למשל שיחות האימון שקיימתי בטלפון עם מתאמן שהיה צריך להפסיק 3 פעמים על מנת להיכנס למרחב מוגן- אתם חושבים ש"אבות הקוצ'ינג" יכלו לצפות מצב כזה שבנו מודלים של אימון טלפוני?

אלה גם זמנים שאני מוצא כל-כך הרבה בלבול אצל אנשים, אבל מצד שני, אולי זה לא בלבול בכלל אלא תופעה של "להאמין בדבר וגם בהיפוכו".
אנחנו חונכנו להאמין שאתה מאמין או בדרך אחת או בדרך אחרת, או במפלגה כזאת או אחרת, אבל לא כל-כך חונכנו להיות גם פה וגם שם בעת ובעונה אחת!

מצד אחד, איך אפשר לא לתמוך במבצע שבא לגאול עשרות ומאות אלפי אנשים מהסיוט לחיות תחת טילים כבר 12 שנה!
מה זה ה"איפה ואיפה" הזאת - כל זמן שזה רק תושבי הדרום ולא תל-אביב, חלילה, אפשר היה להבליג והם כבר "יסתדרו".
מגיע להם לחיות לא פחות מכל אחד אחר במדינה הזאת והחובה של המדינה היא להגן. חובה שלא ממש מלאו אותה עד הסוף.

ומצד שני- כולנו יודעים שכח ועוד כח ועוד כח לעולם לא יביא את תוצאה הרצויה.
המשפט "להחזיר את ההרתעה" נשמע מצוין אבל הוא כל-כך מעורפל וקל לא לקיים על ציר הזמן.
צריך לבנות שלום ואת זה עושים בדיוק בדרך ההפוכה..

מצד אחד, תקיפה של כוחות על הקרקע יכול לעשות עבודה יותר ממוקדת אבל....
מצד שני...בכך יהיו אבידות גדולות לאוכלוסיה הפלשתינית וגם לכוחותנו.
ואין מה לדבר שהעולם ילחץ וימחץ את כל הלגיטימיות הקטנה שכבר יש לנו.

מצד אחד, יש תחושה שיש סיכוי למבצע "עמוד ענן", ומצד שני, זאת דרך מצוינת להגביר את השנאה ואת המוטיבציה של המחבלים לנקום בנו.

מצד אחד, גם אני נסחף לתוך התמיכה, ומצד שני, חושש לבני המשפחה שלי לובשי המדים ומתפלל שאכן לא תהיה כניסה על הקרקע.

מצד אחד, אני מתעב מלחמה ואלימות ויש פה הרבה הרבה אלימות, ומצד שני, נראה לי כל-כך לא מוסרי להפקיר את דמם של תושבי הדרום- יש דרך אחרת?

מצד אחד, גם אני תומך (עד כאן) במנהיגים שלנו, ומצד שני, אני מה זה לא סומך ומאמין בהם!!

אז מה עושה אדם מהשורה, עוד יהודי בארץ ישראל, אחד שמאמין שיש דרך אחרת, היתה דרך אחרת ונתנו לה להיעלם לנו.
מצד אחד, אני מדוכא מהעובדה שאין שום מנהיג באופק, כולל כל אלה שעושים רעש לקראת הבחירות...ומצד שני...אם פעם היה בן-גוריון, רבין, בגין, אז יש עוד סיכוי שיהיה עוד אחד לא?

מצד אחד, בטח שיש- יש תקוה, ומצד שני, איפה היא כבר, אין לנו תקוה...

אבא מדבר "סכיזופרנית"

אתם יודעים מה זה "לדבר סכיזופרנית "? קחו אותי לדוגמא: הבן שלי שבמכינה קדם-צבאית בקבוץ כפר הנשיא מתקשר אלי ואומר לי שהם החליטו לרדת לדרום להתנדב עם הילדים במקלט ולשעשע אותם קצת. אז מה האבא אומר? "איזה יופי, כל הכבוד!" ואז אחרי 10 שניות האבא אומר, "יורדים לדרום? למה? אבל זה מסוכן שם, זה לא הזמן לבקר באשדוד, אנשים בורחים משם למה אתם עושים את זה, סוף סוף אפשר היה להירגע..."

מוכר לכם? זה לא כאילו יש לי השפעה מי יודע מה על ילדי בן ה 18 אבל בכל אופן...

זה באמת מראה עד כמה אנחנו מבולבלים במדינה הזאת, אני בטוח שיש עוד אלפים רבים כמוני. יש לך קו מנחה ביום אחד ואז משהו משתנה ואתה כבר לא בטוח כבר בקו הזה. כל-כך קל להתלהם, "להכניס להם" כשאתה יודע היטב שאחרי שאתה מכניס להם הם הולכים בוודאות להכניס לך ואז...ואז...ואז...ואז מה? מה יקרה אז?

זה בדיוק בנקודה של "אז מה יקרה" שאני יודע שכולם מגמגמים חוץ מהקיצוניים ביותר והם בכלל מפחידים.

יש שפה חדשה למדינת ישראל, כדאי שגם יוכר לשפת לאום חדש- "סכיזופרנית".

אפלייה לכל דבר: Ageism – גזענות חדשה

אדם אחד בא להתאמן אצלי לפגישה אחת, הוא היה בן 49, מנהל בהיי-טק שעזב את עבודתו ורצה להתכונן לראיון עבודה. הוא סיפר לי שהוא האמין שאף אחד לא ירצה איתו עקב "גילו המופלג".
הוא גם הביא תימוכין לעמדה שלו" לפני מספר שנים הוא חיפש עובד בכיר לעבודה וביחד עם מנהלת משאבי אנוש עברו על דפים רבים של קורות חיים.
מנהלת משאבי האנוש הצהירה שיזרקו לפח כל מי שמעבר לגיל 40 כי "חבל על הזמן- הם כבר זקנים מדי".

חבר'ה, אתם קולטים את הקטע הזה? 40 זה זקן מדי? בעולם שהגיל הממוצע להחזיר ציוד הוא בערך 80, ושיש אנשים כל-כך רבים שחיים מעבר לגיל 90, אתה רוצה להגיד לי שגיל 40 זה כבר זקן מדי?

אני לא כל-כך מבין את כל ההללויה הזאת לצעירים, עם כל הכבוד למיטב בנינו, זה פשוט הסתכלות מעוותת על החיים, אולי אפילו תוצאה מעולם שאיבד את ההערכה  לצמיחה, התפתחות, תהליכים והתמדה.
עולם שמקדש את האינסטאנט, הטוויטר, הbullet  במקום המשפט, הסיפור, השיחה ומערכות יחסים.
אולי זה גם עולם ששכח מה מביא עבודה קשה ועיקשת לאורך זמן, מה זה לבנות משהו ולא לחיות download to download.
מישהו צריך לספר לחבר'ה שטכנולוגיה היא יכולה להיות מאוד מבורכת אבל היא עדיין שייכת ל"אמצעים" של החיים ולא ל"מטרות".

אני לא יודע מה שאתם חושבים אבל אני בגיל 53 ואני מרגיש הרבה יותר יצירתי, פעיל וחי מזה שהייתי בגיל 35 וגם 25.

יש משהו שהתבשל, שהתגבש אצלי, אני הייתי רוצה להאמין שיש קצת יותר תבונה בין הכתפיים אפילו אם הבטן כבר לא מה שהייתה קודם.

מישהו צריך לספר לחבר'ה. לפני שזה מאוחר מדי. אולי נבקש משמעון פרס שיעשה מבצע?

האגו! אוי, האגו!

פעם נורא כיבדתי את "האנשים החברתיים" בצורה מוגזמת וקצת ילדותית. אולי בגלל שכל-כך מאסתי מה "אנשים העסקיים" שכל מה שמעניין אותם, ככלל, זה למקסם את הרווח שלהם.
לא שאין פה כמה גרעינים גדולים של אמת, אבל האמת היותר נכונה היא שזה לא כל-כך חשוב אם אתה "עסקי" או "חברתי" שיש מחלה דומה לשניהם- "מחלת האגו".

לדוגמא, ניקח את ה"חבר'ה שלי", לשכת המאמנים הישראלית, כביכול אחד המקומות שאליהם מגיעים אנשים בהתנדבות על מנת לתת העצמה לעולם- ואל תבינו לא נכון, מאמן טוב יכול לעשות המון טוב לעולם, ואני הייתי רוצה להאמין שיש לי איזושהי פינה קטנטנה באי הזה של "לעשות טוב בעולם".
בלשכה הזאת ידעו מלחמות של אגו המכוערות ביותר, פוליטיקה זולה, וויכוחים סוערים ומגעילים שהיית מצפה מחבר'ה שיוצאים להישרדות ולא להעצמת האדם.

אני נזכר בלא מעט מהאנשים שדעותיהם הליברליות כיבדתי מרחוק אבל כשפגשתי אותם מקרוב כבר היתה רוח אחרת, ריח פחות נעים שלא עבר במילים הכתובות או בהרצאות הפומביות.
ואיך אפשר לשכוח את הפעילים החברתיים, לוחמי החופש שאותם אתה שומע מלאי חימה וזעם- איך אמרה אישה חכמה אחת- הם שייכים ל"אקטיביסטים הזועמים" שמוכנים להרוג מישהו שלא מוכן לשלום על פי דרכם.

הבעייה נראית לי היא לא של ימין או שמאל, עסקי או חברתי, וכל מיני דיקוטומיות אחרות, אלא של הדבר הזה שקוראים לו "אגו, אגו, אגו", שהוא המחלה הגדולה באנושות....
איפה היינו לו היינו יודעים לשלוט באגו במקום שהוא ישלוט בנו?

למה יש התנדבות רק כאשר הסבל והמוות באויר?

ידידה שלי חזרה זה עתה מארה"ב וספרה על רוח התנדבות ששררה באויר לאחר סופת "סנדי" שהרסה כל-כך הרבה בתים, רכוש וגם חיים.
וזה היה בניו-יורק, המקום שבו גדלתי, ניו יורק שאותה אני זוכר כמקום של אנשים מחוספסים שהדבר האחרון שמעניין אותם זה מה שקורה לאנשים שלידם.
כשגדלתי היינו אומרים אחד לשני שבניו יורק אתה יכול למות ברחוב ליד מישהו ואף אחד לא יזיז אצבע.

מסתבר שאחרי "סנדי" הזיזו הרבה אצבעות, כמו שהיה אחרי אסון מגדלי התאומים ב 2001 .
כן, גם האמריקאים יודעים להתנדב לטובת הזולת, לא הכל זה שופינג וכסף, מסתבר ש"אפילו בניו יורק" יש צד אנושי שיוצא רק שהסבל והמוות באויר.

אני סבור שהאדם מסוגל להרבה יותר מלחיות רק על פי הנוסחה הפשטנית הזאת:"כשמסוכן לי יש חמלה וכשאין סכנה לא אכפת לי שידפקו לך את הצורה".
יש לאדם הרבה מעבר לזה, אבל אנחנו כחברה קצת איבדנו את הצד העדין יותר של יחסים לטובת האובססיביות להצלחה, במיוחד הצלחה צרכנית.
זה לא פסח על ישראל, נהפוך הוא, אני בעצמי רואה את ההבדל בין הישראל של היום והישראל שאליה הגעתי כעולה חדש לפני 32 שנה.
אנחנו הרבה יותר כמו ניו יורק בלי סנדי.

לא נורא, כבר התחממו המנועים של "עמוד ענן" ועוד פעם נראה את הישראל ההיא...עד סוף המבצע הזה...ולפני המבצע שלאחוריו.

פגישות, פגישות, פגישות...

פגישות, פגישות, פגישות......
הן יכולות להרוס את המנהל\עובד בארגון בכמות הזמן שהן מבזבזות, ומצד שני- הן יכולות לשנות את החיים!
כעצמאי אני אף פעם לא יודע לצפות איזו פגישה הולכת להיות "חבל על הזמן" לכאן ואיזו "חבל על הזמן" לשם...
מה שנראה "פגישה מבטיחה" הובילה לא פעם לאכזבה גדולה ופגישות שלא האמנתי בהן הפכו את עולמי-You never know!

לא פעם ולא פעמיים טעיתי.
היו פגישות שממש רציתי לנפות מראש כי "מה כבר יכול לצאת מזה" ונוכחתי לדעת שאותו אדם קשור למשהו או מישהו שאני בהחלט חפץ ביקרו.
הפגישה שקיימתי ביחד עם המלצה של אותו אדם (שכמעט נפנפתי אותו) הביא לקשר מוצלח ועסקה בהחלט משביעה רצון.
ומצד שני, היו לי פגישות שלקראתם כל-כך התכוננתי, התאמצתי והשקעתי להגיע, ושם התקבלתי בקור, אדישות ואפילו בזלזול.

אז מה החוק פה?
החוק הוא שאין חוק, אני למדתי להימנע מ"שיפוט מהיר" כי הוא לא רק לא נכון אבל גם לא מוסרי, לדעתי.
כולנו עושים את זה, בעולם לחוץ, דחוק ומוצף צלצולים ומיילים, אין לנו דרך אחרת לשרוד מאשר לנסות לנפות ולתעדף.
אחרת הבזבוז יציף את חיינו.
אולי הדרך הנכונה היא ה"תמהיל"- לאפשר לעצמנו כל כמה זמן "פגישה לא ברורה" על כל כמה פגישות "ענייניות".
ואולי אפשר להגביל כמה פגישות יותר בזמן על מנת לתת לפגישות המהנות קצת יותר זמן. יש פה גם מדע וגם אומנות, אבל גם מינון גדול של אנושיות.
כי לפגוש אדם אחר יכולה להיות גם חוייה מעצימה בפני עצמה.

פעם ראיתי ספר בשם Death By Meeting- כנראה מישהו שכבר לא יכול לסבול עוד פגישה אחת בעבודה.
אני יכול להבין אותו....
אבל שלא נזרוק את התינוק עם המים, כי אתה אף פעם לא יודע מה יוליד יום ומה משמעותו של קשר אנושי נוסף בחייך- הוא המנוע הכי חזק והכי מעצים שאני מכיר.

אני ונהגי הפרטי

לא מזמן חזרנו אשתי, מירב, ואנוכי מטיול מהנה ביותר בסרי לנקה, ובחלק הארי של הטיול הזה ליווה אותנו נהג פרטי באוטו מרווח וחדש. קראו לו דייויד והוא היה מקסים, אמין ומקצועי.

התחושה ששוב היתה לי "נהג פרטי" לא הפסיקה לגרום לי למחשבות וחיוכים.
מצד אחד, זה דבר מאוד מקובל שם, מבחינה כלכלית מאוד משתלם לתייר וגם עסק טוב לנהג, אבל מבחינה אחרת, זה תמיד נראה לי משהו קצת הזוי שאני שוב הופך לסוג של "אדון" שיש לרגלו שוב "משרתים".

כמובן, זה עניין של תרבות: אילו גדלתי לתוך משפחה ברמה כלכלית בינונית ומעלה בדרום אפריקה, הודו, דרום אמריקה ועוד מקומות רבים בעולם, היה הדבר הזה נראה לי מובן מאילו ולא הייתם קוראים את הפוסט הזה.
אבל לא כך הדבר....גדלתי אמריקאי יהודי, לתוך אתוס ציוני חזק, מתובל בניחוחות של יידיש ושה" דרך הנכונה" הובילה לשוויון, גאולת העם, עבודה עברית, חיבור לאדמה ו"שלילת הגלות" וכל הסיפור הידוע הזה. בקיצור, לא צריך שמישהו יסחוב אותי בעגלה.

 האמת היא שנהג פרטי הוא הדבר הראשון שקבלתי שנסענו לשליחות לפיליפינים לפני 18 שנה, שאז הייתי נשוי די טרי עם 2 תינוקות, שליחות שלא עלתה יפה מכל מיני סיבות, שארכה כ-5 חודשים במקום 3 שנים...
אבל בשליחות הזאת הספקתי לעשות לא מעט נסיעות עם נהגי הפרטי, טוני.
טוני היה פותח לי את הדלת של המכונית בבוקר, המכונית שהיה מנקה בקפידות כל יום ביומו מעלות השחר. מידי יום טוני היה מחכה שעות בחוץ עד שסיימתי לעבוד (או יותר נכון עד שסיימתי להיות לבדי במשרד כי לא כל-כך עבדתי שם, גם טוני רוב היום רק המתין בחוץ). הוא היה מקפיץ את אשתי לקניות ולפגישות עם חברים, את הילדים לגן ולחוגים, את כולנו לרופא, וכך היו עוברים הימים.

טוני היה הרבה יותר מנהגי הפרטי, הוא היה הפסיכולוג האולטימטיבי. הנסיעה הביתה היתה סיוט, הישרדות בתוך הפקקים והכבישים הנוראים בעיר מנילה, בין שעה לשעתיים בסוף כל יום הייתי פורק את המתח עם טוני, בשאלות כמו: "למה הם לא מעבירים לי עבודה? למה הם לא מדברים איתי ברור? איזה מין יחס זה?", וטוני היה עונה בחיוך מבויש, " yes, sir, I know". אני הייתי ממשיך את השיחה המעניינת הזאת ב: " אני מרגיש כל-כך בודד, כל-כך לא מחובר, כל-כך מיותר ואני מרוויח כל-כך הרבה כסף על כלום!" ואז טוני היה אומר שוב בחוכמה, " yes sir", וגם בזמנים שהרהרתי על לסיים את החוזה מוקדם ולעלות על מטוס הביתה, טוני לא היה נכנע- "yes sir, I know".

 ואז כעבור כשעתיים, אני שוב מתאחד עם המשפחה, נכנס לבית של 450 מטר, 4 דונם ובריכה, בית בלי יותר מדי רהיטים )אשתי חיפשה אותם בחנויות), נכנס למיטה מלא עצבים ודאגות, טוני היה "נעלם" לחדר הנהגים של הבית....עד למחרת בבוקר ב5:30 כשהייתי שומע אותו מנקה את האוטו לקראת עוד יום עבודה מפרך...

אני תייר? בבקשה "לא"!

כשמישהו קורה לי "תייר" זאת מכה מתחת לחגורה, אני נעלב. כן, "זה שלי" כמו שאומרים, אני יודע, והכוונה של אותו איש בוודאי איננה רעה אבל יש לי פשוט אלרגיה לזהות הזאת של "תייר". בעולם הפשטני והלא מדויק אשר בראשי יש שני סוגים של אנשים- "תיירים" ו"מטיילים".

 

"תיירים" הם אלה שנראים כמו בתמונה הזאת וה"מטיילים" הם ה good guys, שבאים ופוגשים את ה natives בגובה העיניים בצורה יותר אישית. 
השנה שעשיתי עם תרמיל על הגב לפני 29 שנים, ועוד השנים שחייתי בקרב תרבויות שונות נתנו את אותותיו לעומק, מסתבר.
בטיולים המשפחתיים השונים שלנו במשך השנים, הילדים שלי תמיד ידעו שכשאבא שלהם מתקרב לאזור עם אוטובוסים מלאי-תיירים, פקקים וחנויות של מזכרות, לחץ הדם והדופק שלו עולים וצריכים לחפש את תיק עזרה הראשונה- עוד מוקש בדרך- tourist trapLL!!

אבל....מה לעשות ,העולם אינו מתחלק בדיוק כך ועם כל הכבוד לרומנטיזציה שלי, עם השנים כשהטיולים שלי הפכו להיות קצרים מדי, למדתי בלב כבד שגם אנחנו ה good guys מצטיירים אצל אותם "ילידים" כשייכים "להם", לבנק המתהלך על שניים ושבא לעשות גוד טיים בארץ ובבית שלהם.
אכן צרם, אבל שמעתי לא פעם שהתייחסו אלי כ"תייר".

ובכל זאת...יש דרך אחרת....היא נקראת CBT- ואני לא מתכוון לשיטה הפסיכולוגית אלא לcommunity-based tourism היכן שמעודדים אנשים לבוא וממש לפגוש את העם בטיול ולא להסתפק,להיכנע למריחה של בטן גב במלון 5 כוכבים, שהוא בפני עצמו לא שייך לשום תרבות אלא התרבות של עצמו- "תרבות הפינוק".
גם אני אוהב לפעמים את המנוחה בפינוק במינון מסוים אבל מהר מאוד אני בורח משם למשהו הרבה יותר אמיתי, מעניין ונותן השראה עבורי: זה המגע עם האוכלוסייה המקומית- השפה, המנהגים, האוכל, הבידור, השיחה, החיים איתם אפילו אם רק ללילה ואפילו אם זה הרבה פחות נוח, נקי וקל.

נראה לי ממש פספוס אדיר להגיע לארץ חדשה ולא להתחכך עם היושבים בה בדרך אותנטית- זה עבורי הפלפל בכל טיול, הדבר שזוכרים, הפינה האנושית שיש ביכולתה ממש לתרום באמת לקהילות המקומיות, פינות של אור בתוך מגה-התעשייה של התיירות העולמית שיש בה לא מעט ניצול וחוסר כבוד גם ככה.

אז, בבקשה, קראו לי "מטייל" ולא "תייר", ולו רק שאוכל להישאר עוד קצת בתוך האידיאל שלי ולהתרפק על הימים ההם בזמן הזה....
תודה.

מונח חדש להצלחה בקריירה, עסקים ובחיים: "כישורי שינוי"

ישנו מונח שפעם סקרן אותי בלקסיקון הארגוני\משאבי אנוש הנקרא באנגלית -
"Change Management"- שאלתי את עצמי, האם לא כל ניהול הוא ניהול של שינויים?
מסתבר שהמונח מתייחס ליכולת לנהל עובדים, פרויקטים, צוותים וכיו"ב ממצב נתון למצב רצוי.
כן, זה נשמע מאוד מעורפל, אני יודע, אבל אנחנו צריכים לזכור שפעם לא דברו על "ניהול שינויים" בהרבה מקומות, רק מישהו החליט למעלה על שינויים ואז דחפו את זה Top down, מלמעלה עד למטה עד שמשהו קרה.

אותי מעניין המונח "כישורי שינוי", מונח שאולי אני ממציא (?) ומתרגם מ change skills, כי אני חושב שאלה הופכים להיות מאוד מאוד חשובים בעידן שלנו.
כישורי שינוי בשבילי הם לא אחרים מ"כישורי חיים", כי בחיים תמיד יש שינויים ואיך להתמודד איתם זה כל הסיפור! הבודהה דיבר על זה לפני 2600 שנה ולמעשה כל פילוסופית הבודהיזם לדעתי מתחיל סביב הנקודה הזאת.
אבל לא רק הבודהה, אם נסתכל סביבנו נראה ללא קושי רב- הכל אבל הכל משתנה, כל הזמן, כל דקה וכל שנייה. אז מה עושים עם זה, אתם שואלים?
אני חושב שצריכים לפתח כישורים אנושיים כבר מגיל צעיר לדעת איך להתנהל בתוך עולם שכל הזמן אבל כל הזמן לא מפסיק להשתנות.
אני סבור שזאת לא הגישה שעל פי מתחנכים היום.

אני רואה בראות עיני תלמידים מקבלים אימון הדרכה בניהול שינויים, משפחות שלומדות ומתכננות מה עושים במקרים של שינויים (ולא כפי שנהוג, לכבות את השריפה כאשר היא ממש מול העיניים), מבוגרים שלומדים ומתאמנים איך להתייחס לקריירה שלהם כדבר דינאמי וכך גם תנועתם והמצאתם מחדש, ארגונים שמקבלים אימון והדרכה איך להעניק "כישורי שינוי" למנהלים ולעובדים.

כפי שאמר אדם מאוד חכם פעם, ג'ק וול'ץ, המנהיג האגדי של ג'נרל אלקטריק:
"Change before you have to." Jack Welch

עד היכן לוקחים את ה"מה יגידו" הזה?

איפה שאתה רק מסתכל בעולם, בתרבויות, דתות, קהילות, קבוצות, שכונות, וכו', לכל אורך ההיסטוריה, אתה רואה את אותו הדבר: המנגנון האנושי של התארגנות, קבוצתיות, של החובה להיות "יחד" על מנת להגן, לשמור אפילו לתת משמעות.
תכונה אנושית, בוודאי, סיבות ומקורות גנטיות וחברתיות, על מאה אחוז....
אבל מה עם ההיפך?
כמה פעמים אנחנו עוצרים לחשוב על כמה אנשים לא עשו, לא דיברו, לא הגיבו וכמובן לא שינו בשל הפחד של "מה יגידו" (ההורים, המשפחה, השכנים, הלא שכנים, וכיו"ב).

כמאמן אישי מזה 9 שנים וכאחד שמתבונן בחיים של עצמו לאורך כמה עשורים, מדינות, תרבויות וקריירות, אני לא יכול להשתחרר מהתחושה שאנו חייבים לחזק יותר ויותר גם את התכונה השנייה אצל האדם - הזאת שלא מתחברת בקלות, הזאת שנותנת לנו "לזוז מבפנים", ממי שאנחנו ולא להיתקע ולהיגרר מפאת החשש ש"מה יגידו".

אני עדיין בהשפעה של הסרט "למלא את החלל", שהיה לי קשה איתו למרות סיפורו האישי העדין, קשה כי אני רואה את האכזריות של "מה יגידו" במובן העמוק ביותר, המקום שלא נותן מקום או אפילו סדק לחשוב אחרת, לנהוג אחרת, לפרוץ פנימה והחוצה בחיים שלך.

בדימיוני- ואני מודה שאני מפנטז- אני רואה חינוך ל"גילוי עצמי" כבר בגיל צעיר, תהליכים שמתחילים כבר בגיל הגן שבהם ילדים לומדים לזהות את ה"מתנות" שלהם באופן אישי, במקביל ללמידה ש"מה עושים כולם", איך להתנהג, איך ללמוד...
היכן שהתהליך של "התפתחות עצמית" לא נדחית לגיל השאנטי וגם לא צריכים להגיע לגיל 40 או 50 או 60 לחוות משבר ואז להגיד: "למה לא עשיתי...ניסיתי...נסעתי....העזתי..."

שלטון ה "מה יגידו" נמצא בכל מקום, אלה החומרים שמהם מעצבים חברה ומדינה, כבודם במקומם מונח.
אותי מעניין ה"מה תגיד אתה" הרבה יותר.
אולי זה מה שנקרא "חופש" אמיתי.
כל-כך רבים מאיתנו לא ממש מרגישים אותו ולא ממש מוצאים אותו, לצערי. 

זאת בעיני המהפכה האמיתית.

 

בואו נמצא מילה נוספת למילה "מדהים"

האם אתם גם בתחושה שהגזמנו עם המילה "מדהים"?
אחרי הכל, אם כל הדברים ה"מדהימים" היו כל-כך מדהימים העולם היה נראה הרבה יותר מדהים ממה שהוא נראה היום, לא כן?
ה"מדהימיסטים" די מדהימים אותי, עד כדי כך כשאני שומע את המילה "מדהים" אני מתחיל באופן אוטומטי לחשוב "מה מסתתר פה שאני לא רואה...". 

ברגע ש" מדהים" מופיע כל-כך הרבה הוא מהר מאוד הופך להיות "לא מדהים" ואז כל האפקט של ה"מדהים" כבר ממש לא מדהים...

זה מזכיר לי לקוח אחד- שנשוי למאמנת- שאמר לי פעם שהוא שונא את המילה "העצמה".

"מה זאת אומרת", הוא אמר, "כולם פתאום צריכים להיות עצומים?

לי נוח להיות במקום שלי בלי כל המעצימים האלה". 

נו, אפשר לשאול הרבה שאלות את אותו מתאמן, על תהליך העצמה, וכו', אבל בואו נסכם שמילה שמתחילה לזמזם יותר מדי מתחילה לאבד גובה מהר מאוד.

מה, איבדנו את כל המילים שנתקענו רק עם השתיים האלה? חסר לנו את אליעזר בן-יהודה, אולי הוא היה ממציא לנו איזה "שח-רחוק" אחד או משהו כזה. מדהים...