מה אני לוקח על עצמי בשנה החדשה?

בתור אחד שנולד וגדל בארה"ב הראשון לראשון תמיד שיחק אצלי תפקיד משמעותי- לא ידעתי מה זה ומי זה ה"סילבטר" הזה, רק ידעתי שבתאריך הזה יש אחלה משחקי כדור-רגל אמריקאי ומהתאריך הזה אפשר להתחיל מההתחלה ולבנות מחויבות קדימה. 

אז אני ממשיך את המנהג הזה, new year's resolutions הפעם קבל עם ועדה (כלומר, "עדת הפייסבוק"):

מקצועית

1.   ללמד יותר, להרצות יותר, לתת יותר ממה שאני יודע, חושב, שואל, תוהה, מתמודד, חוקר- אני מאוד נהנה מזה וזה "נכון".

2.   לאמן יותר "יזמים חברתיים"- אלה שעושים את מה שהם עושים לטובת החברה, במיוחד ה"עסק החברתי" שבכלל מודל מרתק.

3.   להרחיב את מודל המאסטרמיינד שלי לעוד קבוצות, אוכלוסיות, להביא את הדבר המקסים הזה למקומות ולעומקים שטרם הגעתי.

4.   לעשות "פרויקטים מיוחדים" יותר- כמו בעלי עסקים יוצאי-אתיופיה, הקמת פורום עסקי בעיריית נהרייה, דברים כאלה "שבאים אלי" ויש להם אתגר ומשמעות.

5.   להיות פתוח לתת יד לפיתוח עסקי היכן שאני יכול לעזור גם שם, יש אחלה רעיונות שמסתובבים וצריכים קצת אנרגיה ומיקוד.

אישית

6.   לעשות טיול הרים עם בני וכל המשפחה לפני גיוסו ביולי- אין כמו קן המשפחה!

7.   להתנדב יותר- זה בא והולך וזה מאוד חשוב.

8.   להעמיק השתתפות בקבוצת מדיטציה.

9.   להוריד 5  ק"ג ולהיות יותר מודע בכל הדבר הזה שקוראים "לאכול".

10. להיות בן-זוג טוב יותר- אני לא כל-כך גרוע אבל רחוק מאוד ממה שאני יכול להיות ומגיע לה...

זה שלי- ומה שלכם רבותי?

הניגודים העושים את החיים מעניינים- נתן אלתרמן

אולי מי שרגיל לקרוא את מה שאני כותב ישאל- "נתן אלתרמן? אתה כותב על נתן אלתרמן?". 

אז גם אותי זה מפתיע, וזה כנראה לא היה קורה אם לא הייתי הבוקר בהרצאה על המשורר העברי האגדי הזה במסגרת סדרת הרצאות שאשתי ואני נמצאים אחת לשבועיים של המרכז הבינתחומי, הנקראת "מהשטריימל לכומתה- נושאים ודמויות בעמיות יהודית". 

האמת היא שההרצאה היום פחות סחפה אותי אבל משהו בדמות של אלתרמן הצית את דמיוני.
ליתר דיוק, הניגודים באופי של המשורר הכי מחוזר בתקופת קום המדינה ועוד שנים רבות אחריה, אלה עושים את אלתרמן טיפוס כל-כך מרתק בעיני...



מצד אחד הוא היה משורר לאומי, ומצד שני משורר בוהמי שבילה שעות רבות סביב אלכוהול (הדבר שכנראה הרג אותו בגיל 60).
מצד אחד הוא היה הומניסט, ומצד שני בטחוניסט.
מצד אחד הוא היה איש רוח, ומצד שני למד והוכשר כמהנדס חקלאי.
היה שמרן אך גם רומנטיקן ואיש חזון.
איש של ארץ ישראל וגם איש קוסמופוליטי הנחשב לעיתים כ"גלותי".
נדיב וגם מתנזר.
חשוף לאור הזרקורים עם חיים שלמים סמויים רחוק מהעין.
איש משפחה מסור שגם ניהל רומן ארוך- ימים מחוץ לנישואים, אבא שאהב אבל כמעט לא ראו אותו בבית.
 יש משהו שהקונפליקט הפנימי מוליד אצל בן-אדם שהוא בהחלט יכול להוות מנוע אדיר ליצירתיות.

 אני ממש, ממש לא אלתרמן... אבל... משהו מסגנון אחר של ניגודים פנימיים מדבר גם אלי.
אולי זה מה שהוביל אותי להרכיב את מופע הסיפורים שלי, "תגיד, מי אתה?" על חיפושי- הדרך שלי בחיים. ובכך נולדו כמה סיפורים בדרך...

ניהול עצמי

ניהול עצמי הוא נושא שאנחנו לקחים כמובן אילו- אבל ממש לא. 

הקושי להחליט מה באמת חשוב ומה בפחות, מה לעשות קודם ומה אחר-כך, מה לעשות בכלל ומה לוותר...

אלה הם המרכיבים היומיומיים של החיים. 

אנשים שיודעים לעשות את זה בדרך כלל מצליחים יותר, ואלה שלא יודעים...

סדנת מספור להצלחה למדריכי היי-טק- הצלחה גדולה!

איזה כיף! זה עכשיו אני ושותפתי, שרון אביב, סיימנו להנחות סדנא של יומיים למדריכים בכירים בהיי-טק בחברת היי-טק גודלה על "מספור להצלחה": שימוש בכלי הסיפורי לשדרוג, שיפור והעצמת תקשורת, הדרכה וניהול אנשים.

הסיפור הוא כלי כל-כך עוצמתי, היכן שרק פונים הוא נמצא שם על מנת לקחת את מה שאתה רוצה להגיד ולעשות אותו הרבה יותר רותם, ברור, מעניין ומחבר בין אנשים.
המשובים הם מצויינים ואני מאוד אוהב את העבודה הזאת ולראות עד כמה זה פוגש "אפילו את האדם ההי-טקי" במקום גם אנושי וגם מקצועי!

 הסיפור הוא באמת כלי מדהים, חבל על הזמן. כפי שאמר "מספר עסקי" אחד מארה"ב:

 The shortest path between two points is a story.

מאסטרמיינד: דרך מעצימה לחיבור בין אנשים

לקראת שנה חדשה, פתיחה של קבוצת חדשה ברעננה, אני יושב עם עצמי וחושב, מהו באמת הגרעין שבגרעין שעושה את מודל המאסטרמיינד שפיתחתי מיוחד ומעצים, כך שגם אחרי 7 שנים ביחד אנחנו רק הולכים ומתפתחים?

נכון, זה מיועד בעיקר לעולם העסקי והניהולי ושם אין יותר מדי דברים מהסוג הזה לאורך זמן. אבל לא רק זה.
אני חושב לעצמי: קבוצות טיפוליות? זה בטוח לא אני, ויש הרבה טובות באזור.
קבוצות רוחניות? גם זה לא אני, והן לא פונות לחלק הארי של האוכלוסיה.
קבוצות תמיכה? גם לא, ממש אוירה וכוון אחר לגמרי.
נטוורקינג? אנחנו לא שם, ממש בשוליים ולא באים למכור אצלנו.
קורס? ממש, ממש לא, אני כמעט ולא מלמד כלום פרונטלית, יש הרבה לימוד והוא במפורש לימוד אחד מהשני.
קבוצות אימון? יש בהחלט "רוח הקוצ'יננג" בחדר, הרי זה בתוכי עמוק, אבל לא מכוונים מטרות, יעדים, לא בונים תכניות ולא מסמנים אבני דרך.
אז מה כן?

אני אגיד לכם מה כן, וזה דבר שקצת קשה לתפוס אותו כי המילים לא מספיקות פה.
זה גם דבר שלא "מוכר" כל-כך טוב, כי הוא לא מבטיח שיעשה אותך עשיר, יפה ומוצלח, וכל זה בתוך כמה מפגשים שעליהם תשלום במלוא כספך.
לא, ממש לא...

המאסטרמיינד של DunetzMasterminds הוא מקום שהאדם- בעולם הניהולי והעסקי, וגם מחוצה לו- יכול לבוא ולדבר על דברים שלא מדבר כמעט בשום מקום:
על דילמות שחשש לחשוף, על נקודות קיבעון ועוורון שלא יודע בדיוק מה לעשות איתן, על רעיונות שהיה מאוד שמח לשמוע משוב עליהם, על שאלות שלגביהן לא היה לו (או לה, כמובן!) מקום ואפשרות לשאול ולדון בהן...

במאסטרמיינד פוגשים אנשים, חברים קבועים ואורחים למפגש אחד, בדרך אחרת, אותנטית, קשובה, מונחת וממוקדת...מקום שאתה מקבל 3 שעות של עולם שניתן להיות בקשר ללא שליטה, ללא "מצגות", ללא "מה יצא לי מזה", להיות מי שאתה ושאנשים גם מקשיבים ומכבדים, אפילו אם הם לא מסכימים לתוכן ולחשיבה.

מאסטרמיינד הוא מקום שמחבר בין אנשים בדרך האנושיות שבהם.

מאסטרמיינד , מעבר להיותו כלי להצלחה, התפתחות והתייעצות, הינו כלי לחיים. יש נשמה במאסטרמיינד....נשמה שלה אנו זקוקים היום אולי בימנו הרבה יותר מבעבר.

מוזיקה שמחברת את העולם

אתר playing for change

http://www.youtube.com/watch?v=Es3Vsfzdr14&list=PLC122061BDC373B4B

 הוא משהו מיוחד...אתר שמוצא מוזיקה מכל העולם המדבר על צדק חברתי, זכויות אדם ושאיפה לחבר בין בני אדם, על ידי מוזיקה.

אישית, אף פעם לא התחברתי  לפוליטיקה,  לא נמשך, לא מאמין, לא מכבד. זאת לא אומרת שאין לי את ההבנה שהפוליטיקאים משפיעים מאוד על העולם. אני מודה שיש פה סתירה- אם זה כל-כך חשוב אז למה זה לא חשוב לי?

אני מאמין בדרכים אחרות, דרכים של מוזיקה, ספרות, לימוד, אומנות, סיפור, מפגשים אישיים וכל הדברים שמדברים אל הלב ואל האדם.

כנסו ליוטיוב וחפשו גם אתם את playing for change- מקסים, אומני רחוב, אנשים פשוטים, ואף עניים, שרים את האנושות שבהם.

מקסים.

המאסטרמיינד: הליבון שבתכנון

אתמול קבלתי תובנה נוספת על הדרך היפה שבה עובדות קבוצות המאסטרמיינד שלי (כן, גם אחרי 8 שנים ואלפי שעות, אני כל הזמן מגלה זויות שונות)...
מעבר למפגש של שיחה בעומק ופתיחות הרבה מעבר למה שנהוג בין אנשים בעולם העסקי\ניהולי, יש מה שאני קורה ה"ליבון שבתכנון"- הצורך של אדם לראות את מה שמעסיק אותו "גם מבחוץ", לא רק דרך העיניים, מוח ופה של אחד, אלא של 5-10-15 אנשים אחרים...
כאשר האגו בחוץ, הקשב פתוח והרצון לעזור הוא באויר.
הרבה מעבר ל"מציאת פתרון כן או לא", יושב הצורך הבסיסי של כולנו להתחבר, להיתמך ושלב כוחות ולא להיות לבד...
וזה דבר שנכון לא רק ל"עסקיים" אלא בראש בראשונה "אנשים".

היכן השיפוטיות עוצרת את הצמיחה?

שאלה אימונית, בוודאי, וזאת שאלה שאני מזמין אתכם לבדוק עם עצמכם, ואני מדבר גם עם עצמי ,זאת שאלה שראויה להישאל ממש בשוטף, כי היא איתנו כל הזמן.
אני מוצא שבמקומות שזיהיתי את אותה ששיפוטיות והלכתי הלאה מעבר לה, שם למדתי הכי הרבה ואני מקווה שגם צמחתי קצת.

אולי דוגמא טרייה מאתמול?
אתמול ב 21.12, ביום המפורסם הזה, מצאתי את עצמי רץ בין 3 פעילויות שכל אחת מהן זכתה ממני בעבר לא פעם להרמת גבה, חיוך ציני, אמירה "ממש, לא אני no way!"...
ובכל אחת מהן יצאתי מרומם, מלא-אנרגיה, עם תובנות שלא היו לי לפניהן:

התחלתי את הבוקר ב 5:30 עם תרגול מיוחד בקבוצת הקונדליני יוגה- מוזיקה, מנטרות, נשימות- מנטרות אני? Give me a break, שם הייתי לפני כשנה....
היום אני לא אגיד שאני דר. מנטרה אבל כבר הפנמתי איך זה עובד ומה זה עושה. מעולה.

 ב10:00 כבר הייתי בהרצאות של "שבילים רבים דהרמה אחת", הרצאות על בודהיזם וההתייחסות לנושא אהבה על כל גווניה...
כ-150 איש בחדר בסמינר הקבוצים, מטובי המורים הישראליים, מנוסים מאוד, פתוחים מאוד, מדברים בגובה העיניים, רחוק מה"גוריות Guru- "...
פעם  לא הייתי מאמין שאפשר לכנס 150 ישראלים שלא יפריעו למרצה במשך שעתיים רצופות, שישבו בשקט ובקשב, ושהמרצה לא ינסה להטיף ולהגדיל את שמו ברבים.
מפגש שנתן וחיזק אצלי כמה דברים שהיו באוויר.

 וב17:00 אשתי ואני נסענו שעה צפונה להשתתף בקבלת שבת מוזיקלית בנהלל, במקום מקסים שנקרא "ניגון הלב", וזאת לא פעם הראשונה שאני עושה את זה.
פעם הייתי מגיב בגיחוך לאור ההתקהלות של 50-60 יושבי קבוץ, מושב או יישוב קהילתי, לכאורה חילוניים מושבעים, יושבים במעגל ללא כיסוי ראש, ומנגנים ושרים פיוטים מתוך התפילה והמקורות, ואף רוקדים ועושים טיפה מדיטציה פה ושם.
הייתי שופט את זה כ "עוד התפתחות ניו-אייג'ית" ללא בסיס אמיתי...
אבל היום? הנגינה והשירה נכנסות לי עמוק לנשמה, קהילה חמה ופתוחה, יש תחושה של שבת, יש חיבור לדברים שאמר אחד העם עוד לפני כמאה שנה- "יותר משישראל שמרה על השבת, השבת שמרה על ישראל".

 והיום בבוקר אני פה, כותב לכם את הפוסט הזה בשבת בבוקר וחושב: איפה עוד השיפוטיות עוצרת את הצמיחה וההתפתחות שלי בחיים?

על זקנה, חברות ואהבת החיים

קבלתי משהו מקסים במייל לאחרונה, נגע לליבי. הרי דבר אחד שמחכה לכולנו, במוקדם או מאוחר, הוא תהליך ההזדקנות.
האם אפשר להסתכל גם עליו מזוית אחרת?

לעולם לא אחליף את חברי המופלאים, חיי הנהדרים,

ואת משפחתי האוהבת בשיער אפור פחות או בטן שטוחה יותר.. .

ככל שהתבגרתי,נהייתי רחום יותר כלפי עצמי ופחות ביקורתי כלפי עצמי.

נעשיתי חבר של עצמי. אינני מוכיח את עצמי על אכילת העוגייה הנוספת,

או על שלא סידרתי את מיטתי, או על קניית שממית הגבס שאינני צריך, אבל נראית כל-כך מתקדמת על הפטיו שלי.

מגיע לי להתפנק, לבלגן, להיות ראוותן.

 ראיתי חברים יקרים רבים מדי עוזבים את העולם מוקדם מדי,

לפני שהספיקו להבין את החירות שמגיעה עם הזיקנה.

עניינו של מי הוא אם אני בוחר לקרוא או לנגן במחשב עד 4 לפנות בוקר ולישון עד הצהריים?

אני ארקוד עם עצמי לצלילי המנגינות הנהדרות משנות ה-60 וה-70,

ואם ארצה, באותו הזמן, לבכות אהבה אבודה...

כך אעשה.

אני אצעד לאורך החוף בבגד רחצה המתוח על גופי התפוח,

ואפקיר את עצמי לחסדי הגלים אם ארצה בכך,

למרות מבטיהם המרחמים של הצופים.

גם הם יזדקנו.

אני יודע שאני שכחן לפעמים. אבל, חלק מן החיים ראוי לשכחה.

בסופו של דבר אני זוכר את הדברים החשובים.

כמובן, במשך השנים נשבר לי הלב.

איך יתכן שליבך לא יישבר אם איבדת אהוב,

או כשילד סובל,

או אפילו כשחיית המחמד של מישהו נדרסת למוות?

אבל לבבות שבורים הם אלו שנותנים לנו כוח והבנה וחמלה.

לב שמעולם לא נשבר הוא קשה וסטרילי,

ולעולם לא יחוש את העונג שבחוסר המושלמות.

בורכתי בשנים ארוכות מספיק כדי ששערי יאפיר,

ושהצחוקים של נעורי יחקקו לנצח בקמטים העמוקים שעל פני.

רבים כל-כך לא זכו לצחוק,

ורבים כל-כך מתו בטרם שיערם הכסיף.



ככל שעוברות השנים,

קל יותר להיות חיובי.

איכפת לך פחות ממה שחושבים עליך אנשים אחרים.

אינני מטיל יותר ספק בעצמי.

הרווחתי את הזכות לשגות.

אז, אם כבר שאלתם,

אני אוהב להיות זקן.

אני חופשי.

אני אוהב את האדם שנהייתי.

אני לא אחיה לנצח,

אבל כל עוד אני כאן,

לא אבזבז את זמני בקינה על מה שיכול היה להיות,

או בדאגה על מה שיהיה.

ואני אוכל קינוח כל יום (אם יבוא לי).

הלוואי שחברותנו לעולם לא תדעך

במיוחד כי היא יוצאת מן הלב.

הלוואי שתמיד תהיה קשת של חיוכים

על פניכם

ובלבבכם

לנצח ונצחים!

חברים לנצח!

כוחו של לילה טוב של שינה

 Press on. Obstacles are seldom the same size tomorrow as they are today.
~ Robert H. Schuller

כמה פעמים נדמה לנו ש"זהו", אי אפשר יותר, המכשולים, המגבלות וההתנגדויות הם גדולים מדי....
רק שלאחר לילה של שינה פתאום נדלק האור בפינה אחרת של המוח והכל נראה קצת אחרת?

צריך לדעת את זה. 

במיוחד בנקודות הקשות.

למה אתם מחכים?

לשנה הבאה?

עד שחזרו אליכם?

עד שהיא תגמור תיכון, אוניברסיטה, המנהל יתחלף?

עד שיהיה מספיק כסף?

עד ש...עד ש..עד ש...

עכשיו זה הזמן!! מה אתם עושים עכשיו לקדם את המטרה שלכם?

מהטמה גנדי על המחשבה, המילה, הפעולה, הגורל

אנחנו המערביים מאוד ממוקדים בעשייה. אנחנו חברה של "עשייה" אפילו הרוחניות שלנו התפתחה כ"נושא", קטגוריה, כאשר מה שקורה בפנים נחשב לפעמים לא רלוונטי, לא תכליתי.

מהטמה גנדי מהווה עבורי את מיטב המסורת המזרח, שגם היא מחולקת להרבה סוגים, המזרח שמאמין ב"מבפנים החוצה", כלומר שהאדם צריך לעבוד על עצמו פנימה על מנת לעשות את מיטבו בעולם "בחוץ".
אם נדע להפנים רק את המשפטים האלה כבר עשינו דרך ארוכה.
הלוואי...

משה הודח מהעשירון העליון

משה הודח מהעשירון העליון
דה-מרקר , 14.12.12, "תקציר מנהלים- סמי פרץ"

הכותרת: "משה הודח מהעשירון העליון" האיש שעבד כל חייו עם תקציבים גדולים והזיז הרים - נשאר עכשיו לבד"...

מי מאיתנו לא מכיר כמה חבר'ה מצויינים כאלה שנתנו את נשמתם לארגון וביום בהיר אחד...
וזה בדיוק הסיבה שאסור לנו להירדם בשמירה בתוך ה"עבודה הבכירה" ולדעת שיש לכולנו צורך לחשוב קדימה, לראות את הנולד, להכין את השלב הבא בחיים, להתאמן על עצמאות ועל סגנון חיים חדש, לדעת שיחד עם האתגר הכלכלי ויש גם ערוצים מבטיחים "לחיות פעם שנייה" בדרך אחרת, מרתקת ומעצימה- לעשות מה שלא עשינו בנגלה הראשונה....
העיקר לא להירדם בשמירה...

אני בכלל חושב שיש משהו בסיסי מוזר בנושא תעסוקה שלנו בחברה. מצפים שכל אדם בוגר ידאג לעצמו למשפחה, זוגיות, בית, רישיון רכב, קניות בסופר, ועוד ועוד....
אבל תעסוקה? שמישהו אחר יביא לו כסף.
נכון, אין חברה בעולם שכולם עצמאים בעבודה אבל נדמה לי שזה צריך להיות חלק מארגז הכלים שאדם מפתח לעצמו בחיים:
היכולת להביא פרנסה בצורה שלא תלוייה בארגון או מוסד אחר שידאג לך.
זאת אשלייה מסוכנת שאתה בעל דרגה גבוהה בארגון כלשהו, הכוח וההשפעה יוצרות אשלייה שהדבר איתן ויציב, וההפך הוא נכון.
מה שנכון בכלל בחיים, נכון גם בעבודה. יאללה, החינוך לעצמאות מגיל צעיר הוא חלק מהחינוך לחיים.

אימון זה הרבה פעמים לדעת מהו הצעד הראשון!

לאחרונה חוויתי מספר שיחות אימון מהסוג הבא: אדם מגיע אלי עם "ים של רצונות": רוצה גם לעזוב את העבודה הלא מתגמלת או הגורמת למתחים רבים וחוסר סיפוק, רוצה למצוא משהו אחר מהר, רוצה שההכנסה לא תיפגע, שיצליח ללכת לאור החלום, שבת- הזוג תתמוך (וגם החמה!), רוצה שהכל יהיה מהר, אין מספיק כסף "לתהליך ארוך" ואין זמן להתעסק בכל זה כי העבודה תופסת כל דקה של זמן....

רבותי, כאן כמאמן אני רואה שיחסית קל ומרגש לתת ערך מיידי לאדם שהלחץ נודף ממנו לכל עבר.
אלה מצבים שקורים לנו הרבה בחיים, ביסודם יושב הפחד מהלא ידוע, הפחד מהשינוי, הפחד מלוותר (שהוא פחד מאוד נפוץ!), הרצון לרצות קולות מבחוץ כאשר הקול מבפנים לא מספיק חזק. נדמה לי שבימנו אנו כשהמידע הוא כל-כך רב, מיידי ותובעני, קל מאוד ליפול לבור הזה.

כמאמן, יש לי קודם-כל הזכות להקשיב. לשקף, לשאול, להעלות רעיון חדש, להתחבר...אבל העיקר?
להבין, בלי שיפוטיות, באהבה אך גם בעוצמה. אישית אני מאוד מתחבר למצבים כאלה, אולי בגלל שאני מזהה את עצמי בהם לא פעם ולא פעמיים בעבר?...
זאת זכות גדולה להיות שם עבור "הצעד הראשון", כי שלוקחים אותו במסגרת של ליווי אימוני, השמיים הם הגבול!
וזה, לדעתי מה שנקרא "להיות כל מי שאתה יכול להיות!". 

הלוואי שכולם היו באים לאימון כדי לקחת את הצעד הראשון לשינוי עתידם.

“What saves a man is to take a step. Then another step.” ― Antoine de Saint-Exupéry

יום הורים

אתמול היה "יום הורים" במכינה קדם- צבאית גליל עליון בקיבוץ כפר- הנשיא, היכן שבני נמצא בשנת ה"י'ג" שלו אחרי תיכון ולפני צבא, ומה אני אגיד לכם רבותי, יותר טוב מהדבר הזה אני אישית לא מכיר!
זה הסבב השני בשבילנו- ביתי היתה שם לפני שנתיים וזה היה לדעתי (וגם לדעתה!) השנה של החיים!

אז מה יש שם דיסניוורלד?
ממש, ממש לא, זה כל הקטע...אתה רואה וחווה מסגרת מדהימה בעיני: 38 אנשים צעירים בגיל 18, לומדים ל"שמע" ודנים בכיף ובהתלהבות על נושאים שרק לפני שנה היו נראים להם שיא ה"חפירה" והלא- רלוונטי- קהילה, ניווטים, היסטוריה ציונית, איסלאם, דמוקרטיה וסובלנות, מסורת ופילוסופיה יהודית, החברה הישראלית, קיימות, הישרדות בשטח, כושר גופני, ועוד....
התנדבות עם אוכלוסיות מוחלשות במדינה, התנדבות ב"עמוד ענן"...הם יוזמים, מנהלים את עצמם, מקבלים החלטות, להשפיע, לוקחים אחריות על זמנים...
כן, אתו ילד שהיית לא מזמן צריך לדחוף אותו מחו. לדלת מ 7:58 שלא יפספס את האוטובוס לבית ספר בעוד 2 דקות שההליכה לשם היא 5 דקות, אותו ילד חמד שהיה מנהל הרבה מחייו מול מסך המחשב, היום חי בקבוץ מלא ירק, טבע, מרחב, אויר צח, ביחד עם הרבה חבר'ה טובים כמוהו...

מה אגיד לכם, בכנות?
אני לא מאמין שהיה לי יותר מדי מה לאומר בבחירות החינוכיות של ילדי לאורך 12 שנים- אני לא מת על מסגרת של בית-ספר באופן כללי, נראה לי שיש דרכים יותר טובות להעביר 12 שנים מחיי ילד, אבל ההחלטה ללכת למכינה, שהיתה של הילדים בגיבוי חזק של אשתי ושלי, היתה ההחלטה היחידה שכן חשתי השפעה שלי בנושא...too good to be true- ay?

יש לי רק טענה אחת---למה לא עושים לי מכינה בגיל 53? למה לי לא מגיע דבר כזה?...

שרק ימשיכו ככה, שישמרו על עצמם, כי מעבר לפינה יש את צה"ל והוא כבר אופרה אחרת, מי ייתן וידעו לשמור עלינו, על עצמם ועל הערכים הרבים שאותם מטפחים כל-כך יפה היום.

שירה מקודשת: נוגעת עמוק ומקפיצה גבוה

התנסתם פעם במעגל "שירה מקודשת"?

אני מאמין שרוב האנשים לא ממש היו שם, וייתכן שלא מעט מכם ימצאו את מקומכם שם.
מה זה בכלל אתם שואלים? גם אני שאלתי את אותה שאלה ולקח לי כמה שנים להבין בדיוק מה זה, בעיקר כי היו לי מספר התנגדויות ופרדיגמות.

מעגל שירה מקודשת הינו מעגל שירה משותפת של מוסיקה מקודשת, שירת דבקות,‏ קטעי שירה ותפילה ממסורות שונות אשר מעוררים מצבי מודעות גבוהים, מאזנים ויוצרים הרמוניה בין גוף מיינד ורוח.
המעגל הינו טקס שירה ומדיטציה הפועל למען שינוי התודעה הקולקטיבית למציאות של שלווה, התעוררות או מה שביניהן.
העיקרון הוא ישן נושן, כי המעגל הוא טקס שנמצא כמעט בכל התרבויות העתיקות והמסורתיות ומוזיקה היא תמיד אחת מהדרכים לחיבור בפנימי אצל האדם והשבט.
התכנסות הופכת למקודשת, המפגשים הופכים לרוחניים ואנרגיה גבוהה נוגעת בכולם.

מה שאני מבין הוא שבישראל התופעה היא כבר כאן כ-20 שנה, שורשיה נמצאים בעולם הגדול ולאו דווקא פה: תנועה ה"היפיס" בשנות השישים, שירת הריינבו עם דגש על אקולוגיה, מוזקית עולם המושפעת מתרבות שמאנית רב-תרבותית, מוזיקה הודית, צוענית, אינדיאנית וגם לטינו-אמריקאית, שירי נוודים ערביים, שירי פולק, ועוד הרבה אחרים.
בארץ ישנו את "דיוואן הלב" ששואב את המוזיקה מהמקורות היהודיים המזרחיים...
ויש לנו את כל הפסטיבלים של ה"שאנטי" בארץ, החל ב"בומבמלה" דרך "סגול" ויותר יותר "מעגלי שירה מקודשת" שמוצאים בכל הארץ.

ההתנגדות שלי לדברים האלה היתה בעיקר שנכחתי בקבלת שבת אצל הרב גפני, הידוע לשמצה, בפסטיבל "סגול" לפני כ- 15 שנה.
המוזיקה סחפה, הסתובבו עשרות אנשים בלבן "זרוק" ורקדו עם ספר תורה על חוף הים, חלק חצי בערום ובריקודים "חושניים למדי"...
גם בפסטיבל "זורבה" ראיתי דברים דומים.
לא ידעתי מה לחשוב על זה אבל נראה קצת בסגנון "בני ישראל ועגל הזהב".
גם לפעמים ראיתי ושמעתי סוג של "מיש מאש" של מוזיקה שגרם לי לפקפק באותנטיות של כל החוויה הזאת.

לימים וויתרתי על השיפוטיות ופשוט התחלתי להנות ולהיכנס לכוח של המוזיקה המדיטטיבית.
היום אני מוצא את עצמי מחפש את הדברים האלה, בקבלת שבת ובכל הזדמנות.
זאת חוויה שכה שונה בכל דבר אחר שאני מכיר- "שירה בציבור" הישראלי הוותיק היה גירסה פרווה לגמרי לעומת האנרגיות שרצות בשירה מקודשת.

הנה לינק בנושא. כדאי לתת לנפש קצת פורקן, המוזיקה חודרת עמוק, התפילה מגיעה לבד.
http://www.youtube.com/watch?v=emAxUA0hITA
 

חנוכה ממש לא קריסטמס

כילד בארה"ב אני זוכר עד כמה ש"ריחמו עלי" הנוצרים שמסביבי שנדמו, "מה לכם אין קריסטמס?!", התייחסו אלי בחמלה רבה כאילו שחסרה לי רגל או עין, או אוזן, משהו מהסגנון הזה.
היה להם ממש חבל שאני, כיהודי, לא יכולתי להשתתף ב"יום החשוב של השנה".
האמת היא  שלאורך כל השנים יהודים לא מעטים בארה"ב לא עמדו בזה, ורכשו גם הם לביתם עץ קריסטמס לאותו שבוע בין ה 24.12- 1.1, שעץ שאותו לפעמים כינו "שיח חנוכה", עשו הכל רק על מנת "לא לפגוע בשמחת הילד".
עוד בהיותי ילד בניו-יורק בשנות השישים הפך להיות מאוד מקובל לראות את הפרסומות של חברות רבות שהיו כתובות בהן:
"We wish all our wonderful customers a Merry Christmas and Happy Hannukah!"

אני זוכר ש"אנחנו" הסתכלנו מלמעלה על כל הדבר הזה, היה נראה לי שכולם כאלה "בורים" ולא מבינים עניין, אחרי הכל, כל יהודי שלמד משהו יודע שחנוכה וקריסטמס זה "לא כוחות", חנוכה זה לא חג ממש רציני, נעמיד מולם את היום כיפור שלנו, זה כבר יותר שוויון!
כשאני אומר "אנחנו" אני מתכוון לסביבה שלי שהחליטה ש"אנחנו מבינים" והם לא...
אולי בגלל שאנחנו קבלנו חינוך יהודי יותר מסורתי, שלנו היו קרובי משפחה דתיים, מלומדים ואפילו כאלה שגרו בארץ ישראל.
"שיח חנוכה"? באמת, give me a break, מה יהיה עם היהודים המתבוללים האלה...

ועכשיו....אחרי שעברו כארבעים שנה והספקתי לגור בעוד כמה ארצות ולהתוודע קצת יותר לעולם הגדול מאוד שלנו, אני רואה את הדבר גם בזווית אחרת. נס פח השמן אף פעם לא דיבר אלי, לא אז ולא היום, וגם כל טקס הגבורה שהציונות עשתה עם סיפור חנוכה אף פעם לא סחף אותי.

למרות שאני מאוד רחוק מלהיות בעל רצון לגדל "שיחי חנוכה" בגינה, אני בהחלט רואה את היהירות שהיתה בי ומסביבי באותם הימים בארה"ב, היהירות שגרמה להסתכל מלמעלה על אנשים שפשוט רוצים להיות כמו אחרים ולא להתפאר בשונות שלהם שלא בצורך, על פי דעתם.
היום אני רואה את נרות החנוכה כנרות שיכולים לסמל ערכים ודברים הרבה יותר אוניברסליים, נר שיכול לגרום לנו לחשוב עוד קצת על חיינו, חיי האנשים שאיתם אנו חיים והחיים של כל העולם הזה, שהם לא דבר שמובן מאילו.

לא, חנוכה היא לא קריסטמס, אבל היא יכולה להיות בעלת משמעות רחבה ועמוקה לאנשים בכל מקום ומכל רקע ותרבות.
היום אני מתרגש דווקא יותר מזה שהחנוכה שלנו קבלה "שדרוג" של קריסטמס. שיהיה happy שם וגם happy פה.
יש משהו רע בזה? הלוואי שנרבה יותר אושר בעולם, מה זה חשוב איך קוראים לזה...

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

"צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר.

וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו."

מי אמר את זה? לא, לא דיפאק צ'ופרה, לא רובין שרמה, לא גורו כזה וגורו אחר, בוודאי לא עוד "מנחה סדנאות" ממחנה ה"שאנטי באטי"....
אמר את זה מי שהיה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, פוסק, מקובל והוגה דעות שנחשב לאחד מאבות הציונות הדתית!
כמובן, מדובר ברב יצחק הכהן קוק, שחי לו בארץ ישראל של תחילת המאה ה-20 ונפטר לפני ה"אקשן הגדול יותר", ב 1935.

הרב קוק היה ידוע בענוותנותו, צניעותו ובריחתו מהכבוד.

הוא ראה בתנועה הציונית כ"אתחלה דגאולה", ראה בה את פעמי משיח ותחילת הגאולה, ועודד את מפעליה ובניית הארץ בחומר, ולא רק ברוח ובלימוד תורה.
היו לו גם מתנגדים, לרב קוק, ואיך לא יהיה לאדם כזה מתנגדים, אדם שמצא שפה משותפת גם עם החילוניים ביותר וגם עם הדתיים ביותר.
הוא היה איש של הלכה אבל גם של קבלה.
אומרים עליו שמבחינה מחשבתית נחשב הרב קוק להוגה דעות מעמיק, מקורי ואמיץ, שינק את השקפותיו מספרות ישראל לדורותיה ומעולם המחשבה הכללי, ומיזג את התנ"ך, התלמוד, מחשבת ישראל והקבלה עם התפיסות החדשניות של העולם הפילוסופי והמדעי של תקופתו, לכלל תורה רוחנית אחת.

לפעמים אני מתגעגע לאנשים כמו האיש הזה, אותם אנשים שיוצאים מתוך מסורת ישראל אבל יונקים לא רק מדלת אמותיה אלה מרוחה המיטבית והאנושית, רוח שיודעת לפשר, להכיל ולחבר בין בני אדם....
ולא רק בין כיסאות, תקציבים ומלחמה על שטח זה או אחר.

אני מאמין שאני לא היחיד ששואל: איפה ישם עוד אנשים כמו האיש ההוא ולמה הם לא נמצאים בכנסת ישראל?

חנוכה שמח. לאור שבתוכנו ולאור שבחוץ.

לזה קוראים מדינת חוק?

השבוע צפיתי בטלוויזיה בראיון מטלטל עם מפיקה של סרט "הכביסה המלוכלכת", סרט תיעודי שביימה יעל שרר.
הסיפור ליווה אותי עוד שעות רבות לאחר שבטלוויזיה כבר עברו לפרסומות ולתכנית הבאה.
הסיפור הוא אוטוביוגרפי: תביעה של יעל נגד אביה על התעללות מינית שלו בה בילדותה.

לכאורה, יש כאן את כל האלמנטים של "סיפור טוב"- המתח, העימות, הרגש- אבל מה שהפיל אותי זה הדברים שעושה את הסיפור הזה "סיפור רע מאוד".
הדברים כמו האב, דוקטור לכימיה, משפחה שגרה עם האלפיון העליון בכוכב-יאיר, והילדה, שמגיל מאוד צעיר חווה את אביה כ"משתמש בה מינית" שגדלה לחשוב שזה הדבר הטבעי ביותר בעולם.
וכשבגיל 13 היא מגלה לראשונה את הסטייה שגרם לה אביה, האב לא מוותר וממשיך לנסות להתעלל בה מינית.

והתוצאות?
אלוהים ישמור...
האב בסוף מקבל את עונשו, 3 שנים בכלא ויוצא אחרי שנתיים על "התנהגות טובה".
תגידו, מבלי להכיר את פרטי המשפט, זה נראה לכם הגיוני?
אתם גם מריחים "עורך-דין מוכשר" בתמונה? 
נראה לכם הגיוני שאנשים נכנסים לכלא לשנים ארוכות הרבה יותר על כל מיני עבירות של צווארון לבן, בגידה נגד המדינה, מעילה בכספים, אבל לאב שהרג את נשמתה של ילדתו הרכה, מגיע "חופשה" של שנתיים בכלא?
איפה החוק במדינת החוק שלנו?

אני חושב שהחברה שלנו ה"נאורה" והסופר- טכנולוגית, המובילה את העולם ביכולת לעשות סיקול ממוקד ולהרוג את האויב, כל-כך לוקה בחסר שמדובר בהתעללות של ילדים.
בעיני, התעללות מינית על ידי הורה היא סוג של רצח, רצח שלא מתבטא בארון קבורה, חברה קדישא והלוויות, אבל "רצח מתמשך", לילד חסר-אונים, בעצם היותו ילד.
רצח על ידי האדם שהיה אמור להגן עליה- האב.

זאת תעודת עניות נוראית לחברה שלנו. לעם הנבחר.

הפרסום של סלקום

אוי כמה רעש עשתה הפרסומת הזאת של סלקום, שהשתמשה בעליית יהודי אתיופיה למכור את הסחורה שלה!
יותר נכון, סלקום החליטה שסיפור עליית אמא אתיופית לישראל, בלבוש מסורתי, שפוגשת את ביתה החיילת בשדה תעופה ומזהה אותה רק לפי תמונה מימי ינקותה- מתחבקות, בוכות...
גם אנחנו הצופים בוכים...
וכל זה עושה סיפור טוב למכור סלולרי.
במיוחד שזה קורה תחת הסיסמא: תחת "משפחות נועדו להיות יחד."

מורן שיר, מעיתון הארץ של 25.11.12, כתבה נהדר:
"נכון, סלקום נזכרו רק עכשיו באתיופים. אבל הם נזכרו. לכעוס עליהם זה כמו לנזוף בתלמיד שאיחר על כך שכל האחרים לא הגיעו לשיעור.
לא במקרה נזכרו בהם עכשיו.
לאורך השנים, כשתעריפי הסלולר השתוללו, לסלקום לא היה עניין עם הציבור האתיופי.
עכשיו, כשאין להם ברירה אלא להוריד מחירים, אנשי סלקום מגלים שכבות נוספות במרקם הסוציו-אקונומי ומגזרים חדשים עם פוטנציאל להצטרף למשפחת סלקום.
ואיזו סיבה יש לסלקום שלא לקבל את הישראלים ממוצא אתיופי למשפחתם?
הרי המשפחה הזו חולקת ערכים חוצי עדוֹת כשהעיקרי בהם הוא תשלום חודשי לסלקום.
האתיופים, כמו האשכנזים והמזרחיים, משלמים בשקלים".

לדעתי, זה לא הנושא האתיופי שמפריע פה- כי במקרה האתיופיים הם הנשוא של המניפולציה הרגשית, אבל עצם העובדה שסלקום לא נרתעת מלקחת חומרים כל-כך רגישים ולנצל אותם על מנת למכור את השרותים שלהם, שכולנו יודעים, ממש לא מרשימים ביותר.

זאת תעודת העניות בעיקר למדיום הזה שנקראה פרסום שאין לו גבולות, אין לו מעצורים ואינו עוצר בנקודות רגישות לזולת-העיקר שיזכרו אותך, יגידו ה"מומחים". גועל נפש.

 הסיפור של עליית ביתא-ישראל הוא אחד מהסיפורים המרגשים ביהדות הציונית במאה האחרונה.
כאחד שזכה לעבוד עם הקהילה הנפלאה הזאת, אני יכול רק לכאוב איתם את הכאב שלהם  שישראל ה"מבוססת" עדיין מתעקשת לראות אותם כעולים חדשים הבאים מ"פרימיטיביות", שעצם הגעתם ארצה "הצילה אותם", וזאת בא לידי ביטוי בסמל של החיילת האתיופית המשדרת כח ו"צבריות".
לך לספר לאנשי סלקום- ולצערי גם להרבה צעירים יוצאי העדה האתיופית שכבר לא כל-כך מכירים את סיפור אבותיהם באתיופיה והמסע דרך סודאן- שאותה אמא אתיופית מייצגת אומץ רב וכח סבל גדולים מהרבה מאותה חיילת וממרבית הצברים בסלקום שמסתובבים פה ועושים שרירים.
כמעט 30 שנה שיהודי אתיופיה נמצאים איתנו.
אתיופיים רבים כבר הצליחו למצוא את עצמם בארץ ולהתקדם בחברה....
גם בלי הסלולרי של סלקום.

אם יש מקום שידוע לשמצה בעולם העסקים כהכי נוטה להתנהלות קלוקלת ולא מוסרית, זה הרי עולם הפרסום. אצלם אין גבולות, מה שמוכר זה מה שיעשו. ולזה קוראים "קידמה"....

 

חברה שבה הנשמה פוגשת את המודל העסקי- "Call יכול"

ביום חמישי שעבר התוודעתי לדבר שידעתי שהוא קיים אבל לא ממש יצא לי לשמוע עליו ממקור ראשון.
זאת היתה חוויה מרגשת, לא רק עבורי אבל אני מאמין לכל אדם שישב בכיתת ה"טעימות" של "מינגה- הזירה לעסקים חברתיים".
ל"דבר" הזה קוראים "Call יכול" והוא יזמות חברתית עסקית par excellence, נושא הדגל לרעיון שכן, ניתן לעשות עסקים וגם להשיג מטרות חברתיות, או להשיג מטרות חברתיות וגם לעשות כסף בחיים.

Call יכול הינה חברה ראשונה מסוגה בעולם המתמחה בהקמת מוקדים טלפונים בשיטת מיקור חוץ Outsourcing)) אשר כל עובדיה הם אנשים המתמודדים עם מוגבלויות.
מאז 2008  החברה  מקדמת חזון שתוביל למהפכה בתחום תעסוקת אנשים עם מוגבלויות בישראל.
כ- 200 עובדים מגיעים מדי יום לCall יכול, כולם עם מוגבלויות פיזיות, נפשיות או חושיות, החברה היא המעסיקה הגדולה ביותר של אנשים עם מוגבלויות בשוק החופשי בישראל ובעולם.
אלה הנתונים ה"יבשים" (אם בכלל ניתן להגיד שיש דבר כזה "יבש" אצל מיזם כה פורץ דרך).

אך הסיפור ה"אמיתי" איננו נמצא בנתונים המספריים האלה, מרשימים ככל שיהיו.
הוא מסופר בצורה הטובה ביותר בכתבה של אילנה דיין בתכנית "עובדה" מ 2010 שאני מאוד מאוד ממליץ לראות.

הסיפור ה"אמיתי" של call יכול הוא שהיזמים בנו מקום שבו האדם עם מוגבלות יכול לפרנס את עצמו בכבוד, להיות אדם שלוקח אחריות על עצמו, אדם שמסוגל לטפל בשרות עסקי לאחרים.
כאן ניתן לאותו אדם לא "רגיל" לפעול בדרך רגילה לגמרי ולהרגיש בבית. זה מקום שהמשותף לכולם הוא שלמרות הקושי במוגבלות (ואין מקום להסתיר שיש קושי),
החיים לא נגמרים, תמיד אפשר למצוא דרך להיות "כמו כולם" כי המקום בנוי על הכלה של השונה ולא הדרתו.

אין ספק שישנם קשיים לנהל מיזם כזה, ואת זה לא הסתיר המנכ"ל, אמיר בר-נתן, כשהוא דיבר והציג את החברה.
יש עלויות לא צפויות, שוק לא יציב, צורך בלתי-פוסק לעשות התאמות על מנת לאפשר את העבודה על ידי אנשים שמעטים אחרים, לצערנו, מוכנים להעסיקם.
במפגש ביום חמישי שעבר, שמענו וראינו את הגדולה של כל אדם ואדם במפעל הזה, את ההתמדה, האומץ והתושיה, וגם את החיבור לחזון הגדול והמרגש של כולם- לקבל את ההזדמנות להיות מי שהם יכולים להיות אבל פשוט לא נתנו להם.

להיות יזם ומנכ"ל של מיזם כזה מחייב בן-אדם מיוחד, ואמיר בר-נתן הוא אחד כזה.
הוא עזב תפקיד בכיר בחברת "פלאפון", עם כל הסביבה המתגמלת, על מנת להקים את call יכול.
מצאתי את עצמי מקשיב לאמיר בהערכה עצומה, וגם מעט קנאה ("גם אני הייתי רוצה לעשות משהו כזה!..."), ורצון לעזור לחזון הזה להתרחב ולהתגשם.

אני לא היחיד, זה בטוח. לא היתה עין יבשה בחדר הזה בסוף ההרצאה של אמיר.
כולנו הבנו שקבלנו עדות נוספת איך עסקים חברתיים עם נשמה גדולה יכולים לפרוץ דרך במקומות שאחרים לה העיזו ללכת.

שיהיה בהצלחה אמיר!

אהוד ברק: גומרים הולכים

אהוד ברק הוא תופעת טבע מצערת מסוג אחר.
מדהים אותי איך אדם בסדר גודל כמו ברק יכול פשוט לשים פס על כל המדינה, לא לראות אף אחד ממטר.
סוג של יוהרה מזן המתנשא ביותר, היושבת כנראה על כישרון גדול וניסיון גדול.



ה"גומרים הולכים" של אהוד בקר הוא מביך בעיני, לראות עד כמה בן-אדם שלכאורה בין המנהיגים הבכירים שלנו יכול להתייחס למדינה כסוג של "תעסוקה"- גמר את המלחמה ופורש לפרויקט הבא.
כמו שעשה בפעם הקודמת, והפעם לפניה ועוד הפעם לפניה...
מעניין מה היה קורה אם במקום ברק בקמפ-דייויד ב שנת 2000 היה מישהו אחר עם אינטליגנציה רגשית קצת יותר גבוה ממנו- מה היה קורה ל"אין פרטנר" המפורסם שלו?
לעולם לא נדע, אולי גם שם השתעמם ברק שלא שיחקו לפי החליל שלו ושלף שוב את ה"גומרים הולכים" האופייני שלו.

ח"כ דניאל בן סימון ממפלגת העבודה אמר את זה כל-כך יפה בעמוד הפייסבוק שלו: "אהוד ברק, איש מורכב ומוכשר שהצית את הדמיון של כולנו, כשהתייצב ב-1999 כדי להמשיך את מורשתו של יצחק רבין.
לצערי, זה לא קרה.

לא נשכח לו את הפגיעה במחנה השלום, כשקבע - אין פרטנר בצד השני.

לא נשכח לו את תרומתו לפריצת האינתיפאדה השנייה.

לא נשכח לו את ברית הזוגיות עם הימין הקיצוני שאותה כפה על מפלגת העבודה.

לא נשכח לו את הניסיון שלו לפרק את מפלגת העבודה בינואר 2011.

לא נשכח לו את העריקה האופורטוניסטית שלו מתנועת העבודה.

יחד עם זאת, לא נשכח לו את תרומתו האדירה לביטחון המדינה.

ואני מוסיף: לא נשכח לו את ה"גומרים הולכים".
יש רגשות בצד השני, אודי שלנו, כבר הגעת לגיל 70, אם לא למדת עד עכשיו אז מה הלאה?

רוני דוניץ: עכשיו גם בפייסבוק

עסקים חברתיים: העתיד כבר כאן!

עסקים חברתיים, זה אולי  "באז חדש", יש האומרים ה"מגזר הרביעי" החדש...
אני חושב שזה תחום מרתק, חשוב, מעשי ופורץ דרך- רוצה לתרום את חלקי שם...
אני גאה להיות משתתף בסדנת הטעימה של "מינגה" ושנכחתי בכנס של Israel Venture Network השבוע, על מנת לשמוע את הדברים המתפתחים בתחום:
http://origin.library.constantcontact.com/download/get/file/1101677449019-407/Conf_2011_hebrew_link.pdf

פרופסור מוחמד יוניס, פרופסור לכלכלה מבנגלדש, הוא אולי הדמות הראשונה העולה לראש שומעים את המונח "עסקים חברתיים".
יוניס הקים את בנק ג'רמין, "בנק לעניים" , הבנוי על רעיון ה "מיקרו- אשראי", שהם סכומים קטנים של כסף הניתנים בהלוואה לעניים על מנת שיצרו יכולת לעצמאות כלכלית, ובכך לסייע לחברה במיגור העוני וליצירת שגשוג חברתי "מלמטה" .
עבודתו של יוניס זיכתה אותו בפרס נובל לשלום, מקרה חריג שבו זכה בפרס ארגון עסקי הפועל למטרות רווח.
יוניס אמר ואומר הרבה דברים מלאי-השראה בנושא, נושא שחודר ישר למקום שאני, ועוד, הרבה כמוני, שואפים אליו- לעשות את פרנסתנו וגם טוב לעולם, כמקשה אחת, מחוברת, ערכית ותכליתית.
כדברי יוניס:
"יזמים חברתיים- עסקיים- social business entrepreneurs - הם הפתרון.
אנחנו תמיד הנחנו שבעולם יש שני סוגים של אנשים: סוג אחד רוצה לעשות כסף וסוג האחר שרוצה לעשות טוב.
אבל בעולם האמיתי יש רק סוג אחד של אנשים עם שני סוגים של אינטרסים בפרופורציות שונות.
חשוב שנכיר בשני סוגים אלה של אינטרסים בעולם העסקים שלנו, כי זה חשוב לאנושות ולכדור הארץ...
אם ניצור את הסביבה המתאימה, יזמים עסקיים חברתיים יכולים להשתמש במנגנוני השוק באופן משמעותי ולהפוך את העולם העסקי למגרש שבו ניתן ללחום את הקרבות החברתיים בדרכים חדשניות ויעילות יותר...
יזמים חברתיים עסקיים יכולים ליצור תקווה לעתיד החברה האנושית ולהאיר את העולם העגום הזה עבור כולנו." (פרופסור מוחמד יוניס).

העתיד כבר כאן, ואני רק בתחילת דרך מרתקת!

מתי בפעם האחרונה דברת עם השכנים?

הבוקר, שבת, יצאתי להתעמלות השגרתית שלי, וכשהייתי בדרכי הביתה החלטתי לעצור ולדבר עם אחד השכנים בשכונה, אלי, קוראים לו, אדם כבן 70 ושמור היטב.
אלי אדם מעניין, בואו נתחיל בזה שהכרתי את אלי- שגר מעבר לכביש- רק לפני כשנתיים כאשר הוא קנה ממני את הפיאט אונו 1996 שלי, שרציתי כבר להחליף, לא הכרתי אותו עד אז.
מה שזכור לי שבניגוד לכל הטלפונים שקבלתי בעקבות המודעה שלי מאנשים מפוקפקים עם הצעות מחיר משפילות, אלי הציעה לי משהו מאוד סביר, שילם על המקום והתייחס רק בחיוביות.
קצת חששתי למכור לו את המכונית, כי בכל זאת היא לא מכונית חדשה, ולא יהיה לי נעים לראות אותו מתהלך עם הכלבים שלו שעל פניו כעס והיה והמכונית לא תעשה את המצופה ממנה ותבלה המון זמן במוסך.
כי עם מכונית ישנה אף פעם לא יודעים.

אך הפעם שפגשתי את אלי הוא היה רק מלא חיוכים, עצות טובות לחיים וסיפר לי שהוא השקיע קצת באוטו ועכשיו הפיאט טס וממש כיף!
אלי הוא אחד שאוהב לדבר ואני רק שאלתי שאלות והקשבתי לאלי- מעיין שופע.
הוא הדריך אותי על מכשירי ההתעמלות בפארק, נתן לי עצות לתזונה טובה, סיפר לי על תפקודו בצה"ל בעבר בעזה כקצין בכיר, על הדברים המאוד לא נעימים שעשו בעזה בשנות ה-70, סיפר לי שלדעתו אם באמת נתחיל לדבר עם עזה בשלום מעשי ולא רק בפצצות יש סיכוי, יש שם אוכלוסיה שמשתוקקת לחיים אחרים.
אלי ספר לי על אמו שבאה מרוסיה ואביו  שבא ממצרים, על הטירונות בשייטת ועל הספרים שהוא קורא, כי אמר לי שהוא "אוטודידקט".

נפרדתי מאלי אחרי 20 דקות של פוסט-התעמלות עם מחשבה אחת:" למה הפסקנו להכיר את השכנים?"
למה אנחנו חושבים שתמיד "שם" יש את הדברים הכי מעניינים והמועילים שלא פעם ולא פעמיים הדברים שמתחת לאף הם זמינים, חינם ומחממים את הלב, לא פחות ואפילו יותר!

מה עוד נמצא מתחת לפנס שעוד לא גיליתי?

להיות עם חופשי- וגם נורמלי?- בארצנו

מבצע "עמוד הענן" הפגיש את המאסטרמיינד שלי עם מציאות של טילים, אזעקות, ממ"ד, מרחב מוגן והתפוצצות של סמארטפונים הרודפים מבזקים כל 5 דקות.
מצאתי את עצמי מאמן מתאמן בטלפון כאשר היינו צריכים לעצור 3 פעמים בזמן שעת האימון בכדי שיוכל לתפוס מחסה מטילים שעפו לכוון של היישוב שלו.
מצאתי את עצמי מרצה על תכנית פעולה באימון לקבוצה של תלמידים שחלקם באו מתוך מציאות בלתי-נסבלת של טילים ואזעקות נונ-סטופ של שבוע ימים (בנוסף ל 12 השנים שהפצמ"רים נפלו ללא מבצעים של צה"ל).

היתה ממש חוויה לנסות להשאיר את תשומת לב המשתתפים בתוך הקבוצה ובתוך הכיתה כאשר הראש והלב נמצאים שם בעזה, עוטף עזה, עוטף עוטף עזה, כמה קילומטרים מהעוטף שעוטף את העוטף של עזה...
ומי אני כמנחה שאעמוד על "אנחנו כאן ולא שם" כשטילים נופלים סביב הבתים של אנשים ובני משפחה נמצאים שם ואי-שם...
זרמתי, הם זרמו, ממש חוויה ישראלית לדבר על דברים של היום-יום כשמישהו מכוון אליך טילים.

נפתלי אימבר – משורר שמתחת ידיו יצא את השיר "התקוה" לפני כ 100 + שנים- "להיות עם חופשי בארצנו"---מה הוא היה אומר אילו היה רואה את העם החופשי עזה אחרי 64 שנים של חופש נשכב על הרצפה בפוזה כזאת?

דבר אחד אני יודע: נורמליים אנחנו לא.

להאמין בדבר, וגם בהיפוכו

אלה זמנים טרופים ביותר, הרבה הגיון אין והרבה דברים הזויים יש. למשל שיחות האימון שקיימתי בטלפון עם מתאמן שהיה צריך להפסיק 3 פעמים על מנת להיכנס למרחב מוגן- אתם חושבים ש"אבות הקוצ'ינג" יכלו לצפות מצב כזה שבנו מודלים של אימון טלפוני?

אלה גם זמנים שאני מוצא כל-כך הרבה בלבול אצל אנשים, אבל מצד שני, אולי זה לא בלבול בכלל אלא תופעה של "להאמין בדבר וגם בהיפוכו".
אנחנו חונכנו להאמין שאתה מאמין או בדרך אחת או בדרך אחרת, או במפלגה כזאת או אחרת, אבל לא כל-כך חונכנו להיות גם פה וגם שם בעת ובעונה אחת!

מצד אחד, איך אפשר לא לתמוך במבצע שבא לגאול עשרות ומאות אלפי אנשים מהסיוט לחיות תחת טילים כבר 12 שנה!
מה זה ה"איפה ואיפה" הזאת - כל זמן שזה רק תושבי הדרום ולא תל-אביב, חלילה, אפשר היה להבליג והם כבר "יסתדרו".
מגיע להם לחיות לא פחות מכל אחד אחר במדינה הזאת והחובה של המדינה היא להגן. חובה שלא ממש מלאו אותה עד הסוף.

ומצד שני- כולנו יודעים שכח ועוד כח ועוד כח לעולם לא יביא את תוצאה הרצויה.
המשפט "להחזיר את ההרתעה" נשמע מצוין אבל הוא כל-כך מעורפל וקל לא לקיים על ציר הזמן.
צריך לבנות שלום ואת זה עושים בדיוק בדרך ההפוכה..

מצד אחד, תקיפה של כוחות על הקרקע יכול לעשות עבודה יותר ממוקדת אבל....
מצד שני...בכך יהיו אבידות גדולות לאוכלוסיה הפלשתינית וגם לכוחותנו.
ואין מה לדבר שהעולם ילחץ וימחץ את כל הלגיטימיות הקטנה שכבר יש לנו.

מצד אחד, יש תחושה שיש סיכוי למבצע "עמוד ענן", ומצד שני, זאת דרך מצוינת להגביר את השנאה ואת המוטיבציה של המחבלים לנקום בנו.

מצד אחד, גם אני נסחף לתוך התמיכה, ומצד שני, חושש לבני המשפחה שלי לובשי המדים ומתפלל שאכן לא תהיה כניסה על הקרקע.

מצד אחד, אני מתעב מלחמה ואלימות ויש פה הרבה הרבה אלימות, ומצד שני, נראה לי כל-כך לא מוסרי להפקיר את דמם של תושבי הדרום- יש דרך אחרת?

מצד אחד, גם אני תומך (עד כאן) במנהיגים שלנו, ומצד שני, אני מה זה לא סומך ומאמין בהם!!

אז מה עושה אדם מהשורה, עוד יהודי בארץ ישראל, אחד שמאמין שיש דרך אחרת, היתה דרך אחרת ונתנו לה להיעלם לנו.
מצד אחד, אני מדוכא מהעובדה שאין שום מנהיג באופק, כולל כל אלה שעושים רעש לקראת הבחירות...ומצד שני...אם פעם היה בן-גוריון, רבין, בגין, אז יש עוד סיכוי שיהיה עוד אחד לא?

מצד אחד, בטח שיש- יש תקוה, ומצד שני, איפה היא כבר, אין לנו תקוה...

אבא מדבר "סכיזופרנית"

אתם יודעים מה זה "לדבר סכיזופרנית "? קחו אותי לדוגמא: הבן שלי שבמכינה קדם-צבאית בקבוץ כפר הנשיא מתקשר אלי ואומר לי שהם החליטו לרדת לדרום להתנדב עם הילדים במקלט ולשעשע אותם קצת. אז מה האבא אומר? "איזה יופי, כל הכבוד!" ואז אחרי 10 שניות האבא אומר, "יורדים לדרום? למה? אבל זה מסוכן שם, זה לא הזמן לבקר באשדוד, אנשים בורחים משם למה אתם עושים את זה, סוף סוף אפשר היה להירגע..."

מוכר לכם? זה לא כאילו יש לי השפעה מי יודע מה על ילדי בן ה 18 אבל בכל אופן...

זה באמת מראה עד כמה אנחנו מבולבלים במדינה הזאת, אני בטוח שיש עוד אלפים רבים כמוני. יש לך קו מנחה ביום אחד ואז משהו משתנה ואתה כבר לא בטוח כבר בקו הזה. כל-כך קל להתלהם, "להכניס להם" כשאתה יודע היטב שאחרי שאתה מכניס להם הם הולכים בוודאות להכניס לך ואז...ואז...ואז...ואז מה? מה יקרה אז?

זה בדיוק בנקודה של "אז מה יקרה" שאני יודע שכולם מגמגמים חוץ מהקיצוניים ביותר והם בכלל מפחידים.

יש שפה חדשה למדינת ישראל, כדאי שגם יוכר לשפת לאום חדש- "סכיזופרנית".

אפלייה לכל דבר: Ageism – גזענות חדשה

אדם אחד בא להתאמן אצלי לפגישה אחת, הוא היה בן 49, מנהל בהיי-טק שעזב את עבודתו ורצה להתכונן לראיון עבודה. הוא סיפר לי שהוא האמין שאף אחד לא ירצה איתו עקב "גילו המופלג".
הוא גם הביא תימוכין לעמדה שלו" לפני מספר שנים הוא חיפש עובד בכיר לעבודה וביחד עם מנהלת משאבי אנוש עברו על דפים רבים של קורות חיים.
מנהלת משאבי האנוש הצהירה שיזרקו לפח כל מי שמעבר לגיל 40 כי "חבל על הזמן- הם כבר זקנים מדי".

חבר'ה, אתם קולטים את הקטע הזה? 40 זה זקן מדי? בעולם שהגיל הממוצע להחזיר ציוד הוא בערך 80, ושיש אנשים כל-כך רבים שחיים מעבר לגיל 90, אתה רוצה להגיד לי שגיל 40 זה כבר זקן מדי?

אני לא כל-כך מבין את כל ההללויה הזאת לצעירים, עם כל הכבוד למיטב בנינו, זה פשוט הסתכלות מעוותת על החיים, אולי אפילו תוצאה מעולם שאיבד את ההערכה  לצמיחה, התפתחות, תהליכים והתמדה.
עולם שמקדש את האינסטאנט, הטוויטר, הbullet  במקום המשפט, הסיפור, השיחה ומערכות יחסים.
אולי זה גם עולם ששכח מה מביא עבודה קשה ועיקשת לאורך זמן, מה זה לבנות משהו ולא לחיות download to download.
מישהו צריך לספר לחבר'ה שטכנולוגיה היא יכולה להיות מאוד מבורכת אבל היא עדיין שייכת ל"אמצעים" של החיים ולא ל"מטרות".

אני לא יודע מה שאתם חושבים אבל אני בגיל 53 ואני מרגיש הרבה יותר יצירתי, פעיל וחי מזה שהייתי בגיל 35 וגם 25.

יש משהו שהתבשל, שהתגבש אצלי, אני הייתי רוצה להאמין שיש קצת יותר תבונה בין הכתפיים אפילו אם הבטן כבר לא מה שהייתה קודם.

מישהו צריך לספר לחבר'ה. לפני שזה מאוחר מדי. אולי נבקש משמעון פרס שיעשה מבצע?

האגו! אוי, האגו!

פעם נורא כיבדתי את "האנשים החברתיים" בצורה מוגזמת וקצת ילדותית. אולי בגלל שכל-כך מאסתי מה "אנשים העסקיים" שכל מה שמעניין אותם, ככלל, זה למקסם את הרווח שלהם.
לא שאין פה כמה גרעינים גדולים של אמת, אבל האמת היותר נכונה היא שזה לא כל-כך חשוב אם אתה "עסקי" או "חברתי" שיש מחלה דומה לשניהם- "מחלת האגו".

לדוגמא, ניקח את ה"חבר'ה שלי", לשכת המאמנים הישראלית, כביכול אחד המקומות שאליהם מגיעים אנשים בהתנדבות על מנת לתת העצמה לעולם- ואל תבינו לא נכון, מאמן טוב יכול לעשות המון טוב לעולם, ואני הייתי רוצה להאמין שיש לי איזושהי פינה קטנטנה באי הזה של "לעשות טוב בעולם".
בלשכה הזאת ידעו מלחמות של אגו המכוערות ביותר, פוליטיקה זולה, וויכוחים סוערים ומגעילים שהיית מצפה מחבר'ה שיוצאים להישרדות ולא להעצמת האדם.

אני נזכר בלא מעט מהאנשים שדעותיהם הליברליות כיבדתי מרחוק אבל כשפגשתי אותם מקרוב כבר היתה רוח אחרת, ריח פחות נעים שלא עבר במילים הכתובות או בהרצאות הפומביות.
ואיך אפשר לשכוח את הפעילים החברתיים, לוחמי החופש שאותם אתה שומע מלאי חימה וזעם- איך אמרה אישה חכמה אחת- הם שייכים ל"אקטיביסטים הזועמים" שמוכנים להרוג מישהו שלא מוכן לשלום על פי דרכם.

הבעייה נראית לי היא לא של ימין או שמאל, עסקי או חברתי, וכל מיני דיקוטומיות אחרות, אלא של הדבר הזה שקוראים לו "אגו, אגו, אגו", שהוא המחלה הגדולה באנושות....
איפה היינו לו היינו יודעים לשלוט באגו במקום שהוא ישלוט בנו?

למה יש התנדבות רק כאשר הסבל והמוות באויר?

ידידה שלי חזרה זה עתה מארה"ב וספרה על רוח התנדבות ששררה באויר לאחר סופת "סנדי" שהרסה כל-כך הרבה בתים, רכוש וגם חיים.
וזה היה בניו-יורק, המקום שבו גדלתי, ניו יורק שאותה אני זוכר כמקום של אנשים מחוספסים שהדבר האחרון שמעניין אותם זה מה שקורה לאנשים שלידם.
כשגדלתי היינו אומרים אחד לשני שבניו יורק אתה יכול למות ברחוב ליד מישהו ואף אחד לא יזיז אצבע.

מסתבר שאחרי "סנדי" הזיזו הרבה אצבעות, כמו שהיה אחרי אסון מגדלי התאומים ב 2001 .
כן, גם האמריקאים יודעים להתנדב לטובת הזולת, לא הכל זה שופינג וכסף, מסתבר ש"אפילו בניו יורק" יש צד אנושי שיוצא רק שהסבל והמוות באויר.

אני סבור שהאדם מסוגל להרבה יותר מלחיות רק על פי הנוסחה הפשטנית הזאת:"כשמסוכן לי יש חמלה וכשאין סכנה לא אכפת לי שידפקו לך את הצורה".
יש לאדם הרבה מעבר לזה, אבל אנחנו כחברה קצת איבדנו את הצד העדין יותר של יחסים לטובת האובססיביות להצלחה, במיוחד הצלחה צרכנית.
זה לא פסח על ישראל, נהפוך הוא, אני בעצמי רואה את ההבדל בין הישראל של היום והישראל שאליה הגעתי כעולה חדש לפני 32 שנה.
אנחנו הרבה יותר כמו ניו יורק בלי סנדי.

לא נורא, כבר התחממו המנועים של "עמוד ענן" ועוד פעם נראה את הישראל ההיא...עד סוף המבצע הזה...ולפני המבצע שלאחוריו.

פגישות, פגישות, פגישות...

פגישות, פגישות, פגישות......
הן יכולות להרוס את המנהל\עובד בארגון בכמות הזמן שהן מבזבזות, ומצד שני- הן יכולות לשנות את החיים!
כעצמאי אני אף פעם לא יודע לצפות איזו פגישה הולכת להיות "חבל על הזמן" לכאן ואיזו "חבל על הזמן" לשם...
מה שנראה "פגישה מבטיחה" הובילה לא פעם לאכזבה גדולה ופגישות שלא האמנתי בהן הפכו את עולמי-You never know!

לא פעם ולא פעמיים טעיתי.
היו פגישות שממש רציתי לנפות מראש כי "מה כבר יכול לצאת מזה" ונוכחתי לדעת שאותו אדם קשור למשהו או מישהו שאני בהחלט חפץ ביקרו.
הפגישה שקיימתי ביחד עם המלצה של אותו אדם (שכמעט נפנפתי אותו) הביא לקשר מוצלח ועסקה בהחלט משביעה רצון.
ומצד שני, היו לי פגישות שלקראתם כל-כך התכוננתי, התאמצתי והשקעתי להגיע, ושם התקבלתי בקור, אדישות ואפילו בזלזול.

אז מה החוק פה?
החוק הוא שאין חוק, אני למדתי להימנע מ"שיפוט מהיר" כי הוא לא רק לא נכון אבל גם לא מוסרי, לדעתי.
כולנו עושים את זה, בעולם לחוץ, דחוק ומוצף צלצולים ומיילים, אין לנו דרך אחרת לשרוד מאשר לנסות לנפות ולתעדף.
אחרת הבזבוז יציף את חיינו.
אולי הדרך הנכונה היא ה"תמהיל"- לאפשר לעצמנו כל כמה זמן "פגישה לא ברורה" על כל כמה פגישות "ענייניות".
ואולי אפשר להגביל כמה פגישות יותר בזמן על מנת לתת לפגישות המהנות קצת יותר זמן. יש פה גם מדע וגם אומנות, אבל גם מינון גדול של אנושיות.
כי לפגוש אדם אחר יכולה להיות גם חוייה מעצימה בפני עצמה.

פעם ראיתי ספר בשם Death By Meeting- כנראה מישהו שכבר לא יכול לסבול עוד פגישה אחת בעבודה.
אני יכול להבין אותו....
אבל שלא נזרוק את התינוק עם המים, כי אתה אף פעם לא יודע מה יוליד יום ומה משמעותו של קשר אנושי נוסף בחייך- הוא המנוע הכי חזק והכי מעצים שאני מכיר.

אני ונהגי הפרטי

לא מזמן חזרנו אשתי, מירב, ואנוכי מטיול מהנה ביותר בסרי לנקה, ובחלק הארי של הטיול הזה ליווה אותנו נהג פרטי באוטו מרווח וחדש. קראו לו דייויד והוא היה מקסים, אמין ומקצועי.

התחושה ששוב היתה לי "נהג פרטי" לא הפסיקה לגרום לי למחשבות וחיוכים.
מצד אחד, זה דבר מאוד מקובל שם, מבחינה כלכלית מאוד משתלם לתייר וגם עסק טוב לנהג, אבל מבחינה אחרת, זה תמיד נראה לי משהו קצת הזוי שאני שוב הופך לסוג של "אדון" שיש לרגלו שוב "משרתים".

כמובן, זה עניין של תרבות: אילו גדלתי לתוך משפחה ברמה כלכלית בינונית ומעלה בדרום אפריקה, הודו, דרום אמריקה ועוד מקומות רבים בעולם, היה הדבר הזה נראה לי מובן מאילו ולא הייתם קוראים את הפוסט הזה.
אבל לא כך הדבר....גדלתי אמריקאי יהודי, לתוך אתוס ציוני חזק, מתובל בניחוחות של יידיש ושה" דרך הנכונה" הובילה לשוויון, גאולת העם, עבודה עברית, חיבור לאדמה ו"שלילת הגלות" וכל הסיפור הידוע הזה. בקיצור, לא צריך שמישהו יסחוב אותי בעגלה.

 האמת היא שנהג פרטי הוא הדבר הראשון שקבלתי שנסענו לשליחות לפיליפינים לפני 18 שנה, שאז הייתי נשוי די טרי עם 2 תינוקות, שליחות שלא עלתה יפה מכל מיני סיבות, שארכה כ-5 חודשים במקום 3 שנים...
אבל בשליחות הזאת הספקתי לעשות לא מעט נסיעות עם נהגי הפרטי, טוני.
טוני היה פותח לי את הדלת של המכונית בבוקר, המכונית שהיה מנקה בקפידות כל יום ביומו מעלות השחר. מידי יום טוני היה מחכה שעות בחוץ עד שסיימתי לעבוד (או יותר נכון עד שסיימתי להיות לבדי במשרד כי לא כל-כך עבדתי שם, גם טוני רוב היום רק המתין בחוץ). הוא היה מקפיץ את אשתי לקניות ולפגישות עם חברים, את הילדים לגן ולחוגים, את כולנו לרופא, וכך היו עוברים הימים.

טוני היה הרבה יותר מנהגי הפרטי, הוא היה הפסיכולוג האולטימטיבי. הנסיעה הביתה היתה סיוט, הישרדות בתוך הפקקים והכבישים הנוראים בעיר מנילה, בין שעה לשעתיים בסוף כל יום הייתי פורק את המתח עם טוני, בשאלות כמו: "למה הם לא מעבירים לי עבודה? למה הם לא מדברים איתי ברור? איזה מין יחס זה?", וטוני היה עונה בחיוך מבויש, " yes, sir, I know". אני הייתי ממשיך את השיחה המעניינת הזאת ב: " אני מרגיש כל-כך בודד, כל-כך לא מחובר, כל-כך מיותר ואני מרוויח כל-כך הרבה כסף על כלום!" ואז טוני היה אומר שוב בחוכמה, " yes sir", וגם בזמנים שהרהרתי על לסיים את החוזה מוקדם ולעלות על מטוס הביתה, טוני לא היה נכנע- "yes sir, I know".

 ואז כעבור כשעתיים, אני שוב מתאחד עם המשפחה, נכנס לבית של 450 מטר, 4 דונם ובריכה, בית בלי יותר מדי רהיטים )אשתי חיפשה אותם בחנויות), נכנס למיטה מלא עצבים ודאגות, טוני היה "נעלם" לחדר הנהגים של הבית....עד למחרת בבוקר ב5:30 כשהייתי שומע אותו מנקה את האוטו לקראת עוד יום עבודה מפרך...

אני תייר? בבקשה "לא"!

כשמישהו קורה לי "תייר" זאת מכה מתחת לחגורה, אני נעלב. כן, "זה שלי" כמו שאומרים, אני יודע, והכוונה של אותו איש בוודאי איננה רעה אבל יש לי פשוט אלרגיה לזהות הזאת של "תייר". בעולם הפשטני והלא מדויק אשר בראשי יש שני סוגים של אנשים- "תיירים" ו"מטיילים".

 

"תיירים" הם אלה שנראים כמו בתמונה הזאת וה"מטיילים" הם ה good guys, שבאים ופוגשים את ה natives בגובה העיניים בצורה יותר אישית. 
השנה שעשיתי עם תרמיל על הגב לפני 29 שנים, ועוד השנים שחייתי בקרב תרבויות שונות נתנו את אותותיו לעומק, מסתבר.
בטיולים המשפחתיים השונים שלנו במשך השנים, הילדים שלי תמיד ידעו שכשאבא שלהם מתקרב לאזור עם אוטובוסים מלאי-תיירים, פקקים וחנויות של מזכרות, לחץ הדם והדופק שלו עולים וצריכים לחפש את תיק עזרה הראשונה- עוד מוקש בדרך- tourist trapLL!!

אבל....מה לעשות ,העולם אינו מתחלק בדיוק כך ועם כל הכבוד לרומנטיזציה שלי, עם השנים כשהטיולים שלי הפכו להיות קצרים מדי, למדתי בלב כבד שגם אנחנו ה good guys מצטיירים אצל אותם "ילידים" כשייכים "להם", לבנק המתהלך על שניים ושבא לעשות גוד טיים בארץ ובבית שלהם.
אכן צרם, אבל שמעתי לא פעם שהתייחסו אלי כ"תייר".

ובכל זאת...יש דרך אחרת....היא נקראת CBT- ואני לא מתכוון לשיטה הפסיכולוגית אלא לcommunity-based tourism היכן שמעודדים אנשים לבוא וממש לפגוש את העם בטיול ולא להסתפק,להיכנע למריחה של בטן גב במלון 5 כוכבים, שהוא בפני עצמו לא שייך לשום תרבות אלא התרבות של עצמו- "תרבות הפינוק".
גם אני אוהב לפעמים את המנוחה בפינוק במינון מסוים אבל מהר מאוד אני בורח משם למשהו הרבה יותר אמיתי, מעניין ונותן השראה עבורי: זה המגע עם האוכלוסייה המקומית- השפה, המנהגים, האוכל, הבידור, השיחה, החיים איתם אפילו אם רק ללילה ואפילו אם זה הרבה פחות נוח, נקי וקל.

נראה לי ממש פספוס אדיר להגיע לארץ חדשה ולא להתחכך עם היושבים בה בדרך אותנטית- זה עבורי הפלפל בכל טיול, הדבר שזוכרים, הפינה האנושית שיש ביכולתה ממש לתרום באמת לקהילות המקומיות, פינות של אור בתוך מגה-התעשייה של התיירות העולמית שיש בה לא מעט ניצול וחוסר כבוד גם ככה.

אז, בבקשה, קראו לי "מטייל" ולא "תייר", ולו רק שאוכל להישאר עוד קצת בתוך האידיאל שלי ולהתרפק על הימים ההם בזמן הזה....
תודה.

מונח חדש להצלחה בקריירה, עסקים ובחיים: "כישורי שינוי"

ישנו מונח שפעם סקרן אותי בלקסיקון הארגוני\משאבי אנוש הנקרא באנגלית -
"Change Management"- שאלתי את עצמי, האם לא כל ניהול הוא ניהול של שינויים?
מסתבר שהמונח מתייחס ליכולת לנהל עובדים, פרויקטים, צוותים וכיו"ב ממצב נתון למצב רצוי.
כן, זה נשמע מאוד מעורפל, אני יודע, אבל אנחנו צריכים לזכור שפעם לא דברו על "ניהול שינויים" בהרבה מקומות, רק מישהו החליט למעלה על שינויים ואז דחפו את זה Top down, מלמעלה עד למטה עד שמשהו קרה.

אותי מעניין המונח "כישורי שינוי", מונח שאולי אני ממציא (?) ומתרגם מ change skills, כי אני חושב שאלה הופכים להיות מאוד מאוד חשובים בעידן שלנו.
כישורי שינוי בשבילי הם לא אחרים מ"כישורי חיים", כי בחיים תמיד יש שינויים ואיך להתמודד איתם זה כל הסיפור! הבודהה דיבר על זה לפני 2600 שנה ולמעשה כל פילוסופית הבודהיזם לדעתי מתחיל סביב הנקודה הזאת.
אבל לא רק הבודהה, אם נסתכל סביבנו נראה ללא קושי רב- הכל אבל הכל משתנה, כל הזמן, כל דקה וכל שנייה. אז מה עושים עם זה, אתם שואלים?
אני חושב שצריכים לפתח כישורים אנושיים כבר מגיל צעיר לדעת איך להתנהל בתוך עולם שכל הזמן אבל כל הזמן לא מפסיק להשתנות.
אני סבור שזאת לא הגישה שעל פי מתחנכים היום.

אני רואה בראות עיני תלמידים מקבלים אימון הדרכה בניהול שינויים, משפחות שלומדות ומתכננות מה עושים במקרים של שינויים (ולא כפי שנהוג, לכבות את השריפה כאשר היא ממש מול העיניים), מבוגרים שלומדים ומתאמנים איך להתייחס לקריירה שלהם כדבר דינאמי וכך גם תנועתם והמצאתם מחדש, ארגונים שמקבלים אימון והדרכה איך להעניק "כישורי שינוי" למנהלים ולעובדים.

כפי שאמר אדם מאוד חכם פעם, ג'ק וול'ץ, המנהיג האגדי של ג'נרל אלקטריק:
"Change before you have to." Jack Welch

עד היכן לוקחים את ה"מה יגידו" הזה?

איפה שאתה רק מסתכל בעולם, בתרבויות, דתות, קהילות, קבוצות, שכונות, וכו', לכל אורך ההיסטוריה, אתה רואה את אותו הדבר: המנגנון האנושי של התארגנות, קבוצתיות, של החובה להיות "יחד" על מנת להגן, לשמור אפילו לתת משמעות.
תכונה אנושית, בוודאי, סיבות ומקורות גנטיות וחברתיות, על מאה אחוז....
אבל מה עם ההיפך?
כמה פעמים אנחנו עוצרים לחשוב על כמה אנשים לא עשו, לא דיברו, לא הגיבו וכמובן לא שינו בשל הפחד של "מה יגידו" (ההורים, המשפחה, השכנים, הלא שכנים, וכיו"ב).

כמאמן אישי מזה 9 שנים וכאחד שמתבונן בחיים של עצמו לאורך כמה עשורים, מדינות, תרבויות וקריירות, אני לא יכול להשתחרר מהתחושה שאנו חייבים לחזק יותר ויותר גם את התכונה השנייה אצל האדם - הזאת שלא מתחברת בקלות, הזאת שנותנת לנו "לזוז מבפנים", ממי שאנחנו ולא להיתקע ולהיגרר מפאת החשש ש"מה יגידו".

אני עדיין בהשפעה של הסרט "למלא את החלל", שהיה לי קשה איתו למרות סיפורו האישי העדין, קשה כי אני רואה את האכזריות של "מה יגידו" במובן העמוק ביותר, המקום שלא נותן מקום או אפילו סדק לחשוב אחרת, לנהוג אחרת, לפרוץ פנימה והחוצה בחיים שלך.

בדימיוני- ואני מודה שאני מפנטז- אני רואה חינוך ל"גילוי עצמי" כבר בגיל צעיר, תהליכים שמתחילים כבר בגיל הגן שבהם ילדים לומדים לזהות את ה"מתנות" שלהם באופן אישי, במקביל ללמידה ש"מה עושים כולם", איך להתנהג, איך ללמוד...
היכן שהתהליך של "התפתחות עצמית" לא נדחית לגיל השאנטי וגם לא צריכים להגיע לגיל 40 או 50 או 60 לחוות משבר ואז להגיד: "למה לא עשיתי...ניסיתי...נסעתי....העזתי..."

שלטון ה "מה יגידו" נמצא בכל מקום, אלה החומרים שמהם מעצבים חברה ומדינה, כבודם במקומם מונח.
אותי מעניין ה"מה תגיד אתה" הרבה יותר.
אולי זה מה שנקרא "חופש" אמיתי.
כל-כך רבים מאיתנו לא ממש מרגישים אותו ולא ממש מוצאים אותו, לצערי. 

זאת בעיני המהפכה האמיתית.

 

בואו נמצא מילה נוספת למילה "מדהים"

האם אתם גם בתחושה שהגזמנו עם המילה "מדהים"?
אחרי הכל, אם כל הדברים ה"מדהימים" היו כל-כך מדהימים העולם היה נראה הרבה יותר מדהים ממה שהוא נראה היום, לא כן?
ה"מדהימיסטים" די מדהימים אותי, עד כדי כך כשאני שומע את המילה "מדהים" אני מתחיל באופן אוטומטי לחשוב "מה מסתתר פה שאני לא רואה...". 

ברגע ש" מדהים" מופיע כל-כך הרבה הוא מהר מאוד הופך להיות "לא מדהים" ואז כל האפקט של ה"מדהים" כבר ממש לא מדהים...

זה מזכיר לי לקוח אחד- שנשוי למאמנת- שאמר לי פעם שהוא שונא את המילה "העצמה".

"מה זאת אומרת", הוא אמר, "כולם פתאום צריכים להיות עצומים?

לי נוח להיות במקום שלי בלי כל המעצימים האלה". 

נו, אפשר לשאול הרבה שאלות את אותו מתאמן, על תהליך העצמה, וכו', אבל בואו נסכם שמילה שמתחילה לזמזם יותר מדי מתחילה לאבד גובה מהר מאוד.

מה, איבדנו את כל המילים שנתקענו רק עם השתיים האלה? חסר לנו את אליעזר בן-יהודה, אולי הוא היה ממציא לנו איזה "שח-רחוק" אחד או משהו כזה. מדהים...

תשכחו -לבו של הנתינה אינו קשור ל"החזר על ההשקעה"

בעידן שלנו ישנה נטייה לבלבל בין "נתינה" כחלק טבעי, פשוט ומהותי שלנו כבני-אדם לבין הרצון להצטיין ב "נטוורקינג" ולקבל ROI- "החזר על ההשקעה" שלנו על כל קשר, מאמץ ופיסת מידע שעוברים בראשנו.
לדעתי הover מסחריות היא לא רק דוחה בעיני אלא כלל לא אפקטיבית אם אנו בין אלה שמאוד מודאגים לקבל "תכלס" מכל דבר שאנחנו עושים בחיים.

חבר'ה, לפעמים הכי כיף לתת לאחרים מבלי כל החשיבה הזאת ש"מה יצא לי מזה"- זה מוגזם בעיני, הדגש "מה יצא לי" כל הזמן- יש את האושר הזה לתת בלי שום "התחשבנות".
למשל שמתי לב השבוע שעשיתי את זה בשלושה מצבים שלא חשבתי על זה כלל לפני-כן:
חיברתי בין 2 ידידים שחיפשו קשר זוגי וכרגע זה מחזיק מעמד, אח של ידידה חלה בסרטן וחיברתי אותה עם כמה אנשים שחלו לאחרונה להתייעצות, המורה שלי ליוגה רצתה ללמד בהתנדבות בכלא ומצאתי מישהי שפתחה לה את הדלת.

איזה כיף, וממש ממלא! 

יש בזה טעם אחר, יותר עמוק, יותר מספק.

גם איש עסקים טוב יודע שהרצון להיטיב עם האחר הוא לא בהכרח מתנגש עם הרצון למנף מערכות יחסים לקידום מטרות עסקיות. 

הנתינה היא חלק הרבה יותר עמוק מהווייתנו, ובעיני אדם שלמד להתחבר ל"נתינה לשמה" אצלו ימצא שגם העולם יביא לו הרבה יותר שפע, הזדמנויות וחידושים. 

זה רק עוד אחד מחוקי הטבע שלא תמיד גלויים לעין אבל כשאתה "שם" אתה יודע במה מדובר.

לראות את המצב מזוית אחרת

בדרכנו לסרי לנקה החלטנו לעצור יום אחד בעמאן בדרך ויום אחד בחזרה- המסלול של חברת התעופה Royal Jordanian חייבה את התחנה הזאת, אנחנו בחרנו באופציה לקחת יום טיול בעיר (נושא הויזה קצת מורכב), להשקיע במדריך וליווי פרטי ולראות את מה שלא ראינו.
לא זול היתה הבחירה הזאת, בין הויזות, מדריך והוצאות שונות, השקענו $200 בשביל 8 שעות.
לא חושב שהייתי עושה את זה שוב, אבל...

אבל יש דברים שלא יעזור כלום, "להיות שם" זה הרבה יותר דבר של תחושה מאשר של ראייה.
בפעם הראשונה בחיי הסתובבתי חופשי בארץ ערבית, עם דרכון ישראלי, הסתובבנו ברחובות, ישבנו ליד מעשני נרגילה ושמענו ערבית בכל פינה.
אולי בשביל חלקכם יהיו אלה שיגידו "ביג דיל!, כבר שנים אנחנו עושים אז זה כל הזמן"...
אבל בשבילי זאת היתה הפעם הראשונה, ואתם יודעים, פעם ראשונה זה לא סתם.

..

למרות שחונכתי וגדלתי בארה"ב, ולמרות שקצת יותר מחצי חיי לא חייתי בישראל, גם לי יש "זכרונות היסטוריים" שקבורים עמוק עמוק בתודעה, מסיפורים של ילדות שתופסים פינה נידחת בעומק התודעה.
סיפורים על ה"ירדנים הרשעים" שהחריבו את קבר סבא רבא בהר הזיתים, ועל הכדור של צלף ירדני שפגע והמית קרוב משפחה בירושלים בסביבות שוק מחנה יהודה בתש"ח, ועל זכרונות של אימי שבתור ילדה בימין משה שמעה יריות מכוון העיר העתיקה ורצה הביתה בדמעות ופחד.
זכרונות הם הרבה יותר tricky ממה שאנחנו חושבים...

לקח אותנו המדריך לנקודת תצפית שבה רואים את ים המלח מעמאן- הרי ים המלח הוא "שלהם" כמו שהוא "שלנו".
כשהוא הצביע על הנקודה בצפון ים המלח יכולנו לראות את שטחיה של קבוץ בית- הערבה- כמו בתמונה מטה- התרגשתי פעמיים: באותו יום עשתה בתי, שני, אז צוערת בקורס קצינים, שמירות באותו קבוץ.
אנחנו "ראינו" אותה, היא לא ראתה אותנו.

 

איך אפשר לא לחוש בסמליות הזאת בחיים, שתמיד יש עוד זוית שבה אפשר לראות דברים. צריך למצוא אותה כי היא לא תמיד חשופה.
אבל אם מתאמצים זה אפשרי. כמו הרבה דברים. כמו גם השלום. הוא תמיד נמצא שם רק צריכים למצוא אותו.

 

אני ועורו של הפיל

אני חייב לשתף אתכם בעוד חוויה של מסרי לנקה: למדתי מה זה "עור של פיל"!

שנים ארוכות שמעתי את הביטוי הזה, שאמרו לי "אין מה לעשות, צריך עור של פיל אם תרצה לשרוד"---כמובן, לי לא היה עור של פיל , לא חשוב שלא ידעתי מה זה בדיוק אבל הבנתי שלי אין אותו.

אז עכשיו, באוקטובר 2012, סוף סוף אני יכול להגיד שאני יודע מה זה- כי בסרי לנקה רכבתי על בפיל ובכוונה מיששתי לו את האוזן הרבה פעמים לראות מה יש שם ואם באמת העור המפורסם הזה באמת כל מה שאומרים שהוא.

אז ככה: כן! הוא באמת משהו לא רגיל, דומה לסקו'צ כזה, ממש מחוספס מתאים ל"שפכטל" לקירות, לא דומה לשום דבר שחוויתי קודם-לכן.

עכשיו אני יודע מה לא היה לי בכל המקומות האלה שבהם עבדתי בעבר, היכן שהבוסים זלזלו בעובדים, שהעובדים רבו אחד עם השני, שנאמרו דברים פוגעים וחסרי- רגישות מתוך התלהבות ו"דוגריות" אחד לשני במסדרונות, מאחורי הגב, בפומבי וגם בחדרי- חדרים.

אתם יודעים מה? אני לא חושב שהייתי רוצה שיהיה לי עור כמו הפיל הזה- גם לא היום וגם לא לפני 20 שנה שגיליתי לראשונה את הביטוי המיוחד הזה. העור הזה  כנראה מתאים לפיל ולכל מה שהוא צריך לחייו.
אני חושב שלי מתאימה דרך אחרת לחוות את החיים, דרך אחרת לנהל תקשורת ויחסי אנוש. הדרך הזאת איננה "מושי", רכרוכי, אבל בהחלט רגישה, פתוחה וחווה את השני מבלי להיכנס לעור של חיה שגדולה ממני מאות מונים.

אני נשאר עם העור שלי ומקווה שהפיל יישאר עם העור שלו.

חזרה מסרי לנקה: מבט להודו ודרומה

טיולים טובים = נחיתות קשות...
לא יודע אם אתם מכירים את זה אבל הפעם היתה לי "בומבה", ימים ארוכים לחזור "להיות כולי כאן" (למרות שהמציאות מחזירה אותך "כאילו" מיידית).
18 ימים בסרי לנקה עם תחנה בעמאן, התנתקות מתוקה בארץ יפה ונעימה.
אתחיל לטפטף... הקופים המשגעים ממש כמו חתולים בשטח- משהו...

והפילים!!

סרי לנקה היא פנינה "סודית", שלא כל-כך שמו לב אליה, עד עכשיו, והנה כבר מתחילים להגיע כל הישראלים. היות ואני יודע שרבים מהקוראים את הבלוג הזה היו בהודו פעם אחת או 100 פעמים, הייתי רוצה להגיד כמה מילים בהקשר הזה.
אם משווים בין הודו לסרי לנקה, אפשר להגיד את הדברים הבאים על סרי לנקה:

1: זאת הודו "לייט"- שהיבין יבין.

2: מדינה של 20 מיליון ולא מיליארד +, שאומר יש הרבה פחות לחץ, דוחק, הרבה פחות עוני ברחובות, הרבה אבל הרבה פחות קקי שלי פרות ברחובות.
נושא העוני הוא מאוד מאוד קריטי, כי בסרי לנקה יש מעט יחסית ובהודו....

3: אפשר להירגע- התחושה שהגנב של המצלמה או התיק שלך הוא רק מעבר לפינה- לא קיימת בסרי לנקה. מדינה הרבה יותר בטוחה.

4: פחות דרמה ופחות רגש- ההרים יותר קטנים, המעברים פחות דרמטיים, האנשים יותר שלווים, הרוחניות יותר מינורית.

5: אנשים מאוד נחמדים, גם אוהבים זרים- מלבד זה שאנחנו גם שם  "בנק מהלך"- לא תמיד היתה לי תחושה כזאת בהודו.

6: סדר- הרבה יותר בסרי לנקה.

7: עלויות- זה לא הודו- ממש לא- תשלמו יותר- אבל מחוץ לעונה המחירים בשבילנו הישראלים מאוד סבירים.

8: שקט- ים- יש הרבה שקט במקומות רבים- מדובר באי, יש מנטליות של אי.

9: תפגשו הרבה פחות רמאים, לא נעים להגיד כי אני מאוד אוהב את הודו- אבל התחושה שלי היתה שכולם מנסים לעבוד עליך כל הזמן (בעיקר ברחוב).

10: אם אתה רוצה את תחושת התרמילאות של הודו אחרי הצבא אז סרי לנקה פחות מתאימה.
אבל אם אתה רוצה מדינה שקל להנות ממנה לתקופה קצרה הנותנת תחושה נעימה-תדרימו קצת לסרי- לנקה. מדינה שמעלה חיוך על פני.

I am because we are

אחד מהדברים היפים שאני מקבל מעולם הפייסבוק הוא שאני נחשף לדברים מדהימים בלי שאבקש אותם...והם לא מעט פעמים מרגשים ומלאי- תובנה.

ניקח א הדבר הזה למשל, מושג ה Unbuntu- שנמצא בצורות שונות במדינות שונות באפריקה (ולא רק אפריקה): I am because we are. התפישה היא שהאדם לא חי לבד, הוא חלק מקהילה, כזו או אחרת, וברגע שהוא באמת מפנים את זה הוא יפעל בצורה אחרת.

אני כבר שומע את כל הציניקנים המרימים גבה ופותחים את פיהם, "באמת? אתה לא יודע שבאפריקה יש את האלימות , המלחמות, וכו' , וכו'"....אז חבר'הלך, עצרו רגע. זה לא אפריקה מדברת כמו שזה לא ישראל מדברת...זה מושג אתי, תפישת עולם שאומרת שההנאה שלי היא לא הכל, כי ההנאה שלי גם קשורה למצב של השני". אלימות ושנאה יש בכל מקום.

אני מזמין את כולנו לקרוא את הכתוב מטה ולהרהר: היכן זה פוגש אותנו? ואולי יותר נכון- היכן היינו רוצים שזה יפגוש אותנו?

הכלי האולטימטיבי במתן מצגת: דע מה הקהל מצפה לקבל ממך!

כאחד שישב ושמע מצגות רבות בימי חייו (של יזמים, מנהלים, מדענים ומהנדסים, הקבוצה האחרונה היא הקשה ביותר בנושא הזה, כאמירה גורפת), אני יכול להעיד באופן אישי: רבים הם המציגים שפשוט מפספסים.
ההיצמדות שלהם לנתונים, גרפים, דיבור על "פיצ'רים" הורגת להם את הדבר החשוב ביותר: ההקשבה והחיבור של הקהל למה שהם בכלל אומרים!
ג'רי וייסמן, אחד מבכירי מאמני הפרזנטציה בארה"ב, אמר את זה נפלא:

WIIFY= What's in it for YOU?

המציג ממקד כל נקודה שהוא מביא במצגת למה שהקהל רוצה לדעת: מה יצא לי מזה? למה זה חשוב לי? וויסמן המציא את הביטוי "audience advocacy"- מה רוצה הקהל לשמוע- מושתת על לימוד ותרגול של "טריגרים" מסויימים.
הטריגרים של ה WIIFY צריכים להיות נוכחים כל הזמן במצגת, באמצעות ביטויים כמו:

1. זה חשוב לכם בגלל....
2. המשמעות עבורכם היא...
3. הסיבה שאני מספר לכם את זה היא...
4. איכפת לכם מזה כי...
5. אז מה אתם שואלים?...
6. ו....ה wiify פה הוא...

נשמע לכם מאולץ? גם לי....אבל בתור אחד שגם טעה בטעות הזאת יותר מדי פעמים, זהו טיפ מעולה לכל מי שעומד מול קהל, על אחת כמה וכמה בעידן של קשב הולך ונעלם אצל הקהל.

חשבו לעצמכם: wiify במצגה הבאה שלכם...השבוע? מחר?

אימון לקריירה: מתראיין לעבודה? זכור להפנים ולספר את הסיפור שלך!

ייתכן ויישמע לכם מוזר אבל האמת היא שזה ממש לא: כשמראיינים אותך, אל תשכח שהדבר שבסופו של דבר יישאר אצל המראיין שלך הוא האם ה"סיפור שלך" התחבר או לא התחבר לו למה שהוא מחפש במועמד.
הסיפור- הנרטיב של המועמד- חייב להטביע את חותמו, אחרת תמיד יהיה מישהו אחר, לא פחות מנוסה, לא פחות מוכשר, שייכנס במקומך בתור.

פילים סמיט, הד-הנטר (ציד ראשים) למנהלים בכירים מקנדה כתב את הדברים הבאים לאחרונה:

"In the magical world of recruiting, I want to hear — and subsequently tell — your story.
Take every opportunity within the career process to draw your desired audience in by appealing to their emotions, rather than inundating them with facts, figures, and data that seemingly measure “success.”

Intentionally craft your resume to tell the epic tale of how you went from being a waitress at 21 years of age to the National Director of Marketing. Dramatically rehearse your responses to popular interview questions being sure to give attention to tonality, body language, and gestures.
Colourfully share the message of what you genuinely value and cherish in this world through your various online social media platforms.
Ultimately, bring your desired audience to [its] feet in rousing applause, cheering you on and chanting your name, leaving them wanting more — all through the power of your story."

זה עובד בכל דבר בחיים, אז למה שלא יעבוד גם בראיון שלך?
אבל בל נשכח: סיפור אותנטי בלבד, שיש מאחוריו אנרגיה אמיתית, אחרת הסיכוי שלך להזיק יכול לעלות על הסיכוי שלך להועיל באמצעות הסיפור.

אז מה הסיפור שלך לראיון הבא?

גישת המאסטרמיינד ככלי לשיפור קבלת החלטות

טיפ מתוך Harvard Business Review- online מנחה מנהלים לחשוב יותר לפני שהם מקדמים רעיון עסקי אחד, לקבל יותר אינפוטים מאנשים שונים שמעורבים בהחלטה.
זה נשמע אולי מאוד פשוט וקל להבנה, אבל למעשה מנהלים לא נוטים לעשות זאת כדבר בשוטף מכל מיני סיבות- לא כולן מוצדקות וחכמות.

אני חושב שאם אנשים היו רגילים לעשות סיעור מוחות עם קצת יותר מודעות אישית וברוח אחרת (בסגנון Dunetzmasterminds שאני פיתחתי ומנחה כבר שנים) היו מגיעים לחשיבה יותר עשירה, שיתוף פעולה יותר פורה ותוצאות יותר טובות!

אין לנו מושג על כמה אנחנו מותרים עד שלא משקפים לנו מה לא ידענו ומה לא עשינו...
והקטע הוא זה שממש לא מסובך לבנות תרבות כזאת, עם קצת ידע, מחויבות ואמונה בדרך.