יום שישי, 23 במרץ 2018

מי אמר שאנחנו מפחדים משינוי?

רגילים לשמוע מאנשים ש"קשה לעשות שינוי".
סוג של "מנטרה" כזאת מתובלת בתירוצים.
זה לא נכון.
ברוב תחומי החיים לא קשה לנו בכלל לעשות שינוי, למעשה זה הדבר שבו יש לנו את הניסיון הרב ביותר!
כל החיים שלנו זה שינוי אחד גדול.

צריכים דוגמאות?

כשליש מכל הזוגות הנשואיים בישראל יתגרשו בחייהם.
כמה אנשים אנחנו מכירים שיגידו שלא יתחתנו שמא יום אחד יתגרשו, ואז "מה זה שווה?"
נשים בישראל ילדו יותר מ 180,000 ילדים ב 2017- אתם רוצים להגיד לי שהן פחדו לעשות שינוי? כגבר, אף פעם לא חוויתי מה זה הריון ומה בדיוק מרגישים בתוך כאבי הלידה, אבל דבר אחד אני יכול להגיד: זה נראה לי וואחד שינוי, בגוף, בהורמונים, בקושי, בעייפות, בהשלכות על כל החיים.
חווים את הקושי ומשתנים למרות הכל.
איפה ה"כולם פוחדים משינוי" כאן? 



התינוקות שלנו לא מפסיקים להשתנות, כל דקה ודקה, אנחנו ההורים מטפחים את השינוי(הגידול) שלהם, זה נקרא "הורות", יש כאלה שעושים את זה טוב וכאלה שממש גרועים בתפקיד הזה, אבל בכל מקרה, כל התהליך הזה עד ומעבר גיל 18, זה תהליך שינוי מאתגר, בלשון המעטה.
רק מעטים מאיתנו מפסיקים להיות הורים בדרך בגלל ש"פוחדים משינוי."

תעשיית האופנה בנויה כולה על זה שכל כמה זמן ישנו לנו את "מודה", ואני מבטיח לכם שמרבית האוכלוסיה תרוץ אחרי השינוי הזה על מנת להיראות "בסדר" ו"מוקבלים". זאת עובדה.

מה עם הגאדג'ט הזה שביד שלכם? ההוא, הסמארטפון הזה שלגמרי השתלט על חייכם, שקשה לכם להיות בלעדיו אפילו כמה שעות אם חלילה תזדקקו לטיפול ותישארו "נטושים ולבד".
כל כמה זמן מוציאים לנו גרסה חדשה, בדרך כלל לא ממש נחוצה, כולנו מיישרים קו (לפעמים בלית ברירה כי זקוקים לשרות למכשיר).
הסמארטפון הוא גורם שינוי עוצמתי-לטוב ולרע- ואנחנו מחבקים ומשלמים עליו, למרות ה"קרעכצן" והכעס על היצרנים שעושים לנו מניפולציות בשדרוגים.

אתם מבינים, אם כן, שכולנו אלופים בשינוי, שינוי שחוצה את כל התחומים שבחיים, ועצם החיים עצמם. השינוי והמוות הם מאה אחוז בטוחים, רק המועד לא ידוע, ומה וכמה נעשה עם עצמנו עד אז.

ובכל זאת, יש טיפים?

בוודאי. קודם-כל כמו כל דבר משמעותי בחיים, לא כדאי לעשות את זה לבד.
גם ככה כולנו קשורים זה לזה, לטבע, לכוחות שלא בשליטתנו כל הזמן.
להתמודד עם שינוי משמעו לרתום כוחות מסביב ומבפנים לעזור לנו בדרך.
אני מצאתי 9 "מפתחות" כללים שעוזרים לי ולאנשים שאני עובד איתם על שינוי, מציע לכם כאן להתבוננות. בקצרה:

1.התבוננו ושנו מחשבות
מחקר שעשו פעם הצהיר שהאדם הממוצע חושב כ 60,000 מחשבות ליום, כ 90% מוגדרות כ "שליליות".
 !You are what you think.
טיפ: בדקו מה קורה לכם במוח בשוטף? מומלץ: מדיטציה, יש הרבה סוגים.

2. בדקו אמונות
You are what you believe in!
"אם אתה מאמין שאתה יכול, ואם אתה מאמין שאתה לא יכול –בשני המקרים אתה צודק." 
(הנרי פורד)
חפשו והתבוננו בכל ה"אמונות" האלה שאולי קבורות שם עמוק, שללא ספק תוקעות לכם את השינוי המיוחל: "לא יכול", "לא מוכן", "אין לי...", "לא מגיע לי", "עוד מעט", "אני לא מספיק...", וכו' וכו'. 
תפסו אותן חזק חזק, הטיפול בהן משחררות מעבדות לחרות.

3.ה"למה?", "לשם מה?" 
שמעתם שלמי שיש סיבה ל WHY  יכול לעשות כמעט כל דבר?
אני לא יודע אם כל דבר אבל אני מבטיח לכם הרבה, הרבה יותר ממה שהוא חושב.
במסורת שלנו קוראים לזה, "מעטים מול רבים".

4. חזון מרגש- לאן?
לא עושים שינוי לשם שינוי, עושים אותו עם המטרה בראש. 
כדאי שהיא גם תרגש אתכם. 
יש לכם מטרה בראש? 
היא ברורה לכם?

5."קייזן"- אמנות השינוי הקטן
היפנים הביאו לעולם דבר שמובן מאיליו אבל נוטים לשכוח.
הוא: כל דבר "גדול" מתחיל עם דבר אחד קטן, ועוד דבר קטן, ועוד...ככה בונים משהו "גדול".
מתחילים בקטן.
כך גם בונים רצון, אמונה, ביטחון עצמי.

6. תכנית
If you do not plan, then plan to fail!

לא סתם כל ארגון, ישות, עסק ומדינה בנויים על "תכנית" והרבה מהן. התכנית היא מפת הדרכים. תכננו את השינוי שלכם, זה מביא את המיקוד ובמיקוד יש עוצמה.

7.ללמוד להיכשל
זה כואב, אני יודע.
נכשלתי הרבה בחיים. זה גם המפתח להצלחה.
כך גם הצלחתי. מי שמצליח הרבה גם למד להיכשל הרבה, למרות שלא תמיד רואים את זה.
כדאי להתיידד עם הכישלון כי הוא המורה הגדול שאף אחד לא בחר בו ולא רצה אותו.

8. התמדה
אנחנו דור חסר-סבלנות במדינה חסרת-סבלנות.
אך בסופו של דבר מי שמגיע לתוצאות למד סבלנות ולמד להתמיד.
אין קורס בזה, רק המכות שבדרך. והצמיחה מהן!

חברים, אנחנו לא מפחדים משינוי, רק לא מודעים לכמה שאנחנו טובים בו.
יש לנו את השינוי בתוכנו. עכשיו הבחירה היא בידנו.

יום שלישי, 20 בפברואר 2018

אז נתקענו...מה עכשיו?

אנחנו כולנו יודעים שמי שלא עושה לא טועה, ומי שטועה הולך להיתקע מתישהו בדרך- נכון? מי שעושה הרבה סביר להניח שהוא ייתקע הרבה, הגיוני? לא צריך להיות מתמטיקאי גדול למשוואה הזאת. אני יודע, זה מבאס, מטמטם את המוח ומורט את העצבים אבל...מה לעשות...אלו הם חיינו, עדיף להמשיך לעשות ולהמציא את החלק הבא שלנו ולא לשבת בבית ולבכות על מר גורלנו (נו, קצת זה בסדר, לא נורא, זה נותן זמן לעיכול וחשיבה).

שתו לי, אכלו, שכחו אותי, קימבנו אותי, מה שתרצו, אבל מתישהו- ועדיף מוקדם ולא מאוחר, צריך לשנות את המשחק. איך? אתם זוכרים את אייזיק ניוטון, המדען ההוא עם התפוח על הראש מהמאה ה-17? ניוטון אמר וגילה הרבה דברים חכמים, כמו העיקרון הזה: "כל גוף מתמיד במצב מנוחה, או במצב תנועה אחידה בקו ישר, אלא אם כן נכפה עליו לשנות מצב זה על-ידי כוחות המוטבעים עליו." הבנו, כן? במילים אחרות, כשמשהו תקוע הדבר היחיד שיכול להוציא אותו מהתקיעות זה " לשנות מצב זה על-ידי כוחות המוטבעים עליו." מניסיוני- והאמינו לי נפגשתי עם "מר תקיעות" פעמים רבות בחיי- המפתח לצאת מהתקיעות, כל תקיעות לדעתי, היא מילה אחת בלבד- תנועה. בפילוסופיה הסינית העתיקה מדברים על זרימה של אנרגיה (צ'י בשפה שלה), כסימן של חיים, מים הוא הסמל האולטימטיבי לזרימה. כשהמים זורמים בנחל יש "חיים", יש אקשן, אבל כשהם נעצרים בשלוליות יש סטגנציה וביצות, עצירה. תחושת התקיעות שלנו היא לא שונה, משהו הסיט אותנו, קטן או גדול, עצר את התנועה והביא אותנו למקום שאנחנו "עצורים", תקועים, ללא כוון ברור וייתכן גם ללא אנרגיה להתניע. כאן נכנס ה "אנטי-תקיעות", כפי שאני אוהב לכנותו, והוא תנועה. אבל תנועה לאן? סתם תנועה ללא מטרה? זהו, אני לא בטוח שבצעדים הראשונים זה כל-כך משנה, כי אנחנו רוצים "ג'ק לתקיעות", התנועה כבר תזיז אותנו. על מה אני מדבר? משהו "ניוטוני" , אני אגיד לכם מה עובד אצלי: ** לצאת לפעילות גופנית בטבע בצעד הזה אנחנו מפעילים 3 דברים "אנטי-תקיעותיים" במכה אחת: מזיזים את הישבן מהמצב של ישיבה מול מסך, מזיזים את הגוף לפעולה אירובית שיכולה להרחיב מבט ולתת למחשבות לעוף, ומקבלים את ההשפעה של כוחות הטבע על התקיעות (שמש, רוח, אולי גם גשם, בין היתר). **ליזום פגישה חברתית עם אנשים שבא לך עליהם אני מסייג זאת בהנחה שהאנשים האלה לא "דיכאוניסטים" ידועים... כשאני בחברה עם אנשים שאני חפץ ביקרם, מה קורה? מן הסתם אני קצת מתעניין בהם, אני מדלל את הריכוז האובססיבי בעצמי, (למה אני? למה לי זה קרה...). אנחנו גם יודעים כשבאים בפגישה שניים או יותר אנשים שטוב להם ביחד תמיד יוולדו מחשבות חדשות שלא היו שם קודם לכן. **ללמוד משהו נותן-השראה לכל אחד זה משהו אחר, אני אוהב לצפות בסרטון טד מעניין או להקשיב לפודקסט מדליק בהליכה, או פשוט לקרוא משהו שמרומם אותי בזכות העיסוק בדברים, ברעיונות ובנושאים שמדברים אלי. כל שלושת הדברים האלה הם "מעודדי-תנועה", פעם זה הגוף, פעם זה הנפש ופעם זה הרוח, ובסוף הכל מחובר לכל. כי רק תנועה תחלץ אותנו. ברגע שיצרנו תנועה אפשרנו לדברים לקרות, אפשרנו לתהליכים להיוולד, בלי לדעת בדיוק לאן. כדבריו של אלפרד אדלר, המייסד והמורה הגדול של הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, " בטחו רק בתנועה. החיים מתרחשים רק ברמה של אירועים, לא מילים. בטחו בתנועה.

יום ראשון, 27 באוגוסט 2017

ספרו לנו על הכישלון שלכם: עכשיו זאת נקודת-מבט!

לאחרונה עשינו תרגיל נחמד במאסטרמיינד: "ספרו לנו על כישלון גדול אחד שלכם?" 
שאלה פשוטה, לא משתמעת לשתי פנים, ברור, נכון? כמובן שזה ברור, אבל ביחד עם זה יש לא מעט "דברים בגו".

קודם-כל, אנחנו לא אוהבים לחשוב יותר מדי על כישלון. 
שנית, אם כבר חושבים על זה, אז לא מדברים על זה עם מישהו אחר. 
שלישית, אם כבר מישהו אחר, אז מה פתאום לפני קבוצה (מי לא שמע על הכביסה המלוכלכת שתמיד, תמיד משאירים אך ורק "בבית")? 
רביעית, אם כבר לפני קבוצה, אז אתה רוצה להגיד לי שאני צריך לשמוע גם "צרות של אחרים", כלומר, לשמוע גם את הכישלונות של אחרים?

זה היה שיח מדהים! כמובן, ידעתי מה לצפות, זאת לא הפעם הראשונה שרגלי דורכות בדרך הזו, ואם אני כבר חושב אחורה, רגלי דרכו פעמים רבות בדרך הזו במסגרת כזו או אחרת. 
תמיד יש שם עוצמה, יש שם אומץ, יש את "אזור הנוחות" בין הנטייה להסתיר, לעשות רושם של
​ ​
Looking good, להראות שאנחנו תמיד בשליטה, לבין היציאה מכל זה, לאותנטיות, למבט ישיר למראה לצמיחה.

יופי של תרגיל, יופי של שיח, יופי של מאסטרמיינד. 
מה יוצא משם אתם שואלים? 
הכל! נקודת-מבט חיצונית על דברים שאנחנו אוהבים להדחיק לפינה אבל עדיין ישנם, תובנות חדשות על דברים ישנים ו"כבדים", חוש הומור בלקחת את עצמנו קצת יותר בקלילות, עם קצת יותר חמלה למסע הבלתי-גמור של כולנו, ביחד עם טיפלה, טיפלה יותר אהבה עצמית.

לאהוב את הכישלון? 
לא הייתי מגזים...
אבל יש מה לאהוב בכישלונות שלנו, עד כמה שנשמע אבסורד וקשה. 
נסו בעצמכם ותראו...

יום ראשון, 13 באוגוסט 2017

הרצאה: "לעוף על החיים! Passion 2017!"



הרצאת-סדנת "לעוף על החיים! Passion 2017"- השיקה את עצמה בפומבי בפעם השנייה, ב 8.8.2017 בפעם הראשונה ב 2017 , באוירה אינטימית בקפה עדנה בכפר בבני-דרור.
קבוצה קטנה ואיכותית של 7 אנשים חקרה ביחד, נחשפה, למדה ושיתפה לגבי מה זה הדבר הזה שקוראים לה "תשוקה לחיים"...
מתי היא "בתוך החיים שלנו" ומתי היא בורחת לנו החוצה, מה זה עובד "מחובר" עם תשוקה על אמת בארגון, ומהן הדרכים שבהן ניתן לשמר תשוקה לעבר העתיד- ללא קשר לגיל! (וזה מצריך קצת עבודה, חברים...)


בני 20+ שתוהים לגבי מה העיסוק ש"יעשה להם את זה" בקריירה,
בני 30+ שמנסים לשמר את התשוקה שהבית, המשפחה והקריירה תובעים מהם כל כל הרבה,
בני 40 ו 50 + שמתחילים להגיד- "איך עושים את השינוי הזה באמצע החיים?"
גם בני 60 + שמסתכלים לפנסיה בעיניים,
וגם בני 70 ו 80 וגם 90- כולם יכולים וצריכים ללמוד מה עושה להם את האנרגיה הזאת שגורמת להם לקפוץ מהמיטה בבוקר ולחבק את כל מה שהחיים האלה מאפשרים לנו...


תשוקה היא כח, תשוקה היא חמצן, תשוקה היא משמעות , ואנחנו באמת באמת לא רוצים לחיות בלעדיה...


לעוף על החיים- Passion 2017- אשמח להמשיך ולהרצאות בנושא הזה בכל מקום שיזמינו אותי- כי בשבילי זה....התשוקה לחיים!

יום רביעי, 12 ביולי 2017

יזם: הסיפור שלך זה ההצלחה של ה"פיץ'"

Entrepreneur: your pitch is only as good as your story!
ב"גלגול הקודם שלי" התעסקתי הרבה לרוץ אחרי משקיעים. פעם-ועוד לפני שהמדיה החברתית השתלטה לנו על החיים והעסקים-יצרתי קשר עם 769 גורמי השקעה- אחד אחד- בעשרות ארצות סביב העולם. 
קיבלתי הרבה not interested"", חוץ מקרן אחת בפינלנד וקרן שנייה באנגלית. 
הם רצו להביא את הכסף אבל המשא ומתן עם הבעלים של חברת הביו-טק הישראלית ששם עבדתי כמנהל פיתוח עסקי לא יכלו למצוא את "דרך האמצע" והעסקה נפלה. 
פעם אחרת דגתי דג טוב במים הטריטוריאליים של ישראל ומצאתי משקיע עם 3 מליון דולר לתת לנו, והוא אכן נתן.

מצגות, ועוד מצגות, המון. חלק אני עשיתי, הרוב עשו המנכ"לים, וביננו? המצגות היו בינוניות רובן, למרות שאני חשבתי ששלי היו יותר טובות, לא בטוח שהיה כיסוי לזה. 
אני חושב שהיו "לא רעות", אבל חבל שלא ידעתי אז מה שאני יודע היום: שהכל תלוי בכוחו של הסיפור שאתה מספר. 
בימים ההם לא ממש ידעתי כמה חשוב הוא ה- storytelling במצגת, אני כמו רובנו, הייתי תחת ההשפעה שיותר נתונים זה יותר מרשים, יותר גרפיקה בפוור-פוינט זה מה שעושה את המצגת, יותר טענות מלומדות ו"חכמות" זה מה שתופס את המשקיע המיוחל. 
לימים למדתי משהו על עולם המשקיעים, במיוחד על קרנות הון סיכון: הן בדרך-כלל לא משקיעות והן מאוד לא אוהבות סיכון. 
מה גם שהן בדרך-כלל לא קראו את נייר ששלחת אליהם ווידאת 4 פעמים לפני הפגישה וגם באמצע הפגישה הם בקשב מינימלי ביותר (הקשב ירד לתהום מאז לידתו של הסמארטפון). 
הם גם מאוד מגמתיים באופן גורף, שולפים את 3 השאלות הרגילות שהם שואלים, וזהו. 
אבל דבר אחד הם באמת אוהבים וגם קצת זוכרים: את הסיפור, ואתה מאוד מקווה שזה יהיה הסיפור שלך ושהוא יהיה גם טוב וגם "מדביק" sticky-.

לא אשכח פעם אחת שהכנתי מצגת שבוע שלם והגעתי לשעת הכושר והצגתי בכל מאודי את מעלות הפיתוח הביוטכנולוגי שעשינו מול אחת הקרנות הוותיקות בסיליקון וולי. 
הם היו בארץ ואני הצלחתי לארגן את האירוע, שהיה לא קל לבצע. תוך כדי העשרים דקות שקיבלתי להציג, הרגשתי שחלק מהקהל מאוד מתעניין, חלק עם פני פוקר וחלק ממש לא קשוב. 
המשכתי ואפילו הכנסתי איזו בדיחה. אז נגמרה המצגת ויצאו להפסקה. האדרנלין שלי שהיה בשיאו ירד לרצפה. לא מחיאות כפיים, לא שאלות, לא כלום!! 
הרגשתי שאני בכישלון הגדול של העבודה שלי ,יצאתי לשרותים ובדרך פגש אותי המשקיע הבכיר, צרפתי-אמריקאי שאהד את ישראל (אז, לפחות). 
שאלתי אותו בדחילו ורחימו איך היה והוא אמר לי בפשטות:" זה סיפור טוב." זהו, כך נגמרה השיחה, אני הולך לשרותים עם ה"סיפור טוב" ומרגיש עוד יותר כישלון...

בסוף היום, כמה שעות לאחר מכן, אזרתי אומץ וניגשתי אליו עם בקשה לספר לי מה זה "סיפור טוב" ומה הקשר של זה להשקעה המיוחלת, והוא ענה: "אני משקיע רק שהסיפור הוא טוב, אחר-כך אני בודק כמה זה באמת מעניין בשוק וכמה זה מעניין את השותפים שלי. 
אבל בלי סיפור טוב אין מה לדבר".

אנחת רווחה.
אז לא נכשלתי כמו שחשבתי. 
חבל רק שלא ידעתי בימים ההם מה שאני יודע בזמן הזה: הסיפור הטוב הוא הדרך הטובה ביותר להגיע ליעד. 
לדעת לספר אותו הוא לא רק תרגול, יצירתיות ואומנות, אלא מודעות למה זה סיפור ואיך בונים אותו. זה הסיפור ויש עוד...

יום שני, 10 ביולי 2017

אז על מה מדברים במאסטרמיינד?

אני יודע שקשה להסביר את המאסטרמיינד בלי לחוות את המאסטרמיינד. 
אחרי כמעט 13 שנים שאני בתוך הנושא הזה, אין לי ספק שזה מחסום להרבה אנשים. אז הנה "חופן" מתוך הדברים שעולים בקבוצות ובמפגשים השונים, ובכך תבינו (אני מקווה?) שזה סתם מפגש של חבר'ה על הדשא:
אני תוהה עם העסק שאני מנהל התעייף ממני או שאולי אני התעייפתי מהעסק?

השותף שלי של פעם הוא כבר לא השותף שלי של היום, גדלנו אחרת, התפתחנו אחרת, מה עושים במצב כזה?

קיבלתי הצעת עבודה, העבודה שלי היום בסדר גמור, אבל אולי הגיע היום לשנות. הפיתוי גדול, התנאים יותר טובים, אבל... למה לעזוב את ה"בית" אם הבית לא רק בכלל?

אני מתלבט: צריך עזרה בעסק, הכל עולה המון כסף, אי אפשר לעשות את הכל---מה הדבר שהכי נחוץ לי?

קשה לי לדרוש את המחיר שאני שווה בעבודתי. משהו עוצר אותי בלבקש את זה- איך זה נשמע לכם?

הפוליטיקה בארגון ערסית- אני לא טובה בה. בכל זאת, לא אשרוד בלעדיה---יש לכם כמה רעיונות בשבילי במצב שאני הסברתי לכם?

עוד, ועוד...

אתם מבינים? במאסטרמיינד לא ממש עוסקים ב: "שאלה-תושבה", "בעייה-פתרון", זה לא 
Help desk באינטרנט. המאסטרמיינד הוא המקום בו האישי פוגש את העסקי והניהולי, אין פתרונות בית-ספר. 
נכנסים אליך לנשמה קצת על מנת להוציא החוצה את הדיאלוג הפנימי שאליו אתה לא תמיד מודע. 
עם מטרה אחת ואחת בלבד: לעזור. לעזור בחשיבה, בהקשבה, ברעיונות, בקשרים, בתמיכה, בלהיות בן-אדם, כי גם אנחנו כמוך, אנשים טובים באמצע הדרך בעולם העסקי-ניהולי וגם אנחנו יודעים ומתלבטים בשאלות כאלה ואחרות כל יום ביומו.
זהו הקסם של המאסטרמיינד.

יום ראשון, 9 ביולי 2017

תקשורת בעסק- במקומות הרגישים ביותר

תקשורת בעסק- במקומות הרגישים ביותר

ב- 13 שנים מאז שהתחלת לאמן התוודעתי לתופעה מאוד מעניינת שלא הערכתי את עוצמתה בשנים שבהן גם אני הייתי מנהל בעסק: תקשורת בין-אישית לקוייה במסגרות העבודה. 
איפה זה הכי בולט? דווקא במקומות שיש לכאורה הקשר הכי קרוב- עסקים משפחתיים במובן הרחב של הביטוי.

יצא לי הזכות לעבוד כמאמן במצבים מגוונים "בתוך המשפחה": בעל ואישה, אחים, אבא ובן, אמא ובן, דוד ואחיין, בני-דודים, חברים מילדות, חברים מהצבא או מהשכונה או לא יודע מאיפה, אבל ממקומות אינטימיים במהותם. 
במקומות האלה כביכול יש לך את הביטחון והאמון הגדול ביותר, מי לא פוחד שיגנבו ממנו או שירמו אותו, אבל עם זאת, יש סוג של אינטימיות שלעיתים מאפשרת יצאה מהגבולות שמה מקובל ונכון  להגיד ולא להגיד, להשמיע ולא להשמיע, לתזכר ולא לתזכר.

תקשורת היא עדיין הערוץ שדרכו מסרים עוברים, עוד לא מצאו טכנולוגיה שאיננה מבוססת על תקשורת באיזשהו מקום, או טלפתיה שעוקפת את הצורך להיות מי שמדבר ומי שמקשיב והתחלופה ביניהם. 
אז מה אני רואה שלוקה בתקשורת במקומות כה רבים מה"סוג האינטימי"? 
הנה רשימה מהירה בלבד: הקשבה מעטה, הקשבה דלה, הקשבה לא עקבית, שימוש בקול עצבני, קול אגרסיבי מדי, קול מאיים, קול שלא מתייחס לשומע, דיבור לא מנומס, דיבור לא מתחשב, דיבור לא אמפטי, חוסר השקעה בזמן לשיחה על הדברים והשקעת יתר ב"לתקתק עניינים בלבד", דיבור על ה"כאן ועכשיו" במינון יתר על חשבון דיבור על תכנון, תיאום וארגון; ישיבות לא ממוקדות, הפרעות מיותרות של פלאפון, הפרעות מיותרות של כל מיני דברים, ישיבות ארוכות מדי וגם ישיבות קצרות מדי, אגו בשמיים, רצון "להביס" את הצד השני בשיחה ולא "להתחבר אליו", מנת יתר של ביקורת ומנה לא מספקת של עידוד, שתיקה במקומות הלא נכונים ודיבור במקומות הלא נכונים, הרבה מדי "אני" ופחות מדי "אנחנו", יותר מדי נקודות בסוף המשפט ומעט מדי סימני שאלה, יותר מדי כח ופחות מדי אהבה בשיחה....
מספיק לרשימה מהירה?

להתאמן. גם על התקשורת. כפי שאמרו חז"ל: "החיים והמוות ביד הלשון". הם כנראה ידעו כמה דברים.